לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

words travel farther




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2017

2


ערב אחד בסוף החודש הראשון ללימודים, בעודי שוטפת פנים ויורקת מים, מצאתי את עצמי מתגעגעת לבריכה.

התחושה הזאת הרגיעה אותי. זה היה כמו מכתב מהבית. בשנה החולפת הרגשתי תלושה, מורחקת מהבית שלי – שמטרק לו בנופיה הקסומים של ויטנאם, בלעדיי, ואחר כך מנתק איתי קשר זמנית, ובסוף מנתק אותי מחייו לתמיד. בהדרגה איבדתי את המקום שלי בעולם, את הבסיס הבטוח אליו הייתי חוזרת, את היקר לי מכל. ומאז לא היה לי מושג מי אני.

היה לי דימוי מטושטש של האדם שאני רוצה להיות, אבל האדם שאני באמת היה עבורי בגדר תעלומה. נשטפתי הקלה כשלמדתי פרט חדש על עצמי, וזה עורר בין עניין, כי זו היתה הפעם הראשונה בחיי שהרגשתי שאני מתגעגעת לפעילות גופנית. יותר מזה – הרגשתי שהכיתי שורש, מצאתי אחיזה מסוימת במקום אחד על פני האדמה הזאת. הבריכה.

אם אצור לי הרבה חלקיקי-בית קטנים, יהיה לי שוב בית? ואולי עדיף ככה, מוטב למצוא מפתחות לכמה מקומות קטנים שהם שלי מאשר מקום אחד ענק וממלא אותי על גדותיו, אבל שעלול לאבוד לי כל רגע.

 

בימים אלה, שני חלקים בתוכי ניהלו מאבק אימים על תשומת ליבי. היתה האיילין האופטימית, שלא הפסיקה להתלהב, להצביע ולהתפעל בקולי קולות. כמה נהדר,  את מרוויחה עכשיו כסף בעצמך! ועל מה? על דיונים מרתקים על הנושאים האהובים עלייך בעולם, נושאים שאת מתאפקת לא להתפרץ ולשאת נאום קטן עליהם בעצמך מפעם לפעם! איזו אווירה ידידותית ואינטיליגנטית יש במעבדה תמיד, איזו שנה קסומה זו הולכת להיות! תראי איך את מספיקה גם ללכת לחדר כושר, כל הכבוד לך! כמה כיף לשבת השנה בדירה ולאכול ארוחת ערב עם השותפים, וואו – איזה סיפוק זה לבשל לעצמך, לחסוך כסף, להיות עצמאית!

ולצד זה התעוררו בי צללים של ספק, של חשש. מי אני עכשיו? הם תמהו בלחישה. את מי אני אוהבת בעולם הזה, בלב שלם, בנאמנות מוחלטת, ובידיעה שגם אני נאהבת עד כאב? מלבד וונדי? איך אכיר אנשים לטעמי, איך בכלל מכירים אנשים בגיל 24, ולעומק, כשכל אחד נמצא בשלב אחר, מביט לכיוון שונה, שייך לאנשים זרים? עושה רושם שכל האנשים המעניינים באמת נדירים כל כך, או שהם לא בהישג ידי... פחד וכאב לפתו את ליבי, מוחצים אותו כמו אבן, בעודי מעכלת לאט-לאט את כל הדברים שאיבדתי ביחד עם אוון...

מפעם לפעם הרגשתי צורך עז לצרוח. ברגעים הבודדים במהלך היום באוניברסיטה שבהם השגתי פרטיות מיד חשבתי עליו, סצנה כזו או אחרת משש השנים האחרונות עלתה בי בבהירות, ונחנקתי בתא השירותים שלי ביפחה נוראית, בלתי צפויה. בסך הכול הלכתי להשתין – לא לחשוב על אוון, לא לבכות, לא לקחת אוויר לנשימה, הכול היה בסדר לפני שניה... הייתי מזועזעת מעצמי. לא חשבתי שאני עדיין בשלב של לבכות בשירותים.

 

היה לי ברור שמשהו השתנה לאחרונה, אבל לא ידעתי מה לעשות כדי לסייע לאיילין האופטימית לכבוש שוב את מקומה המלא, לנשל את זו המבועתת מגיחותיה לראשי. לעשות עם רוזה טיפול בסקייפ? הרעיון נראה לי לא מציאותי. הדירה שלי היא לא קליניקה, ולא היה לי מושג מתי אני יכולה להשיג לעצמי שעה של פרטיות מלאה בדירה דקיקת הקירות. רק הידיעה שאקירה ולולה יהיו בטווח שמיעה מעבר לדלת גרמה לי לרצות לוותר על הרעיון. הם לא יצותתו לי, מן הסתם, אבל... איזו מן פגישה זו תהיה?

ואולי אני לא צריכה להיבהל? אולי אני צריכה פשוט לשתוק, להכיל את הכאב הזה, לסלוח לעצמי עליו? הייתי אבודה בשאיפה הנואשת להבין איך לעזור לעצמי. אוון לא היה כאן כדי לתת עצות, כדי לאפשר לי לפרוק.

 

בסופ"ש הראשון שבו נשארתי בפראג, אחרי ארוחת שישי טעימה מאוד אך מאכזבת חברתית, ניסיתי להירדם ללא הצלחה, תופעה שהלכה וגברה ככל שעברו הימים. לפתע הבנתי איך קוראים לדבר הזה שמציק לי כל כך.

בדידות. הרגשתי בודדה להחריד, בודדה יותר משהייתי כשאהבתי והתגעגעתי והייתי פגועה כדרך קבע מאוון. הרגשתי בודדה בכל פעם שאקירה הסתגר בחדרו במקום לשבת איתי בסלון. הרגשתי בודדה בכל פעם שאריאל לא ענתה לי להודעות וואטספ, או סובבה אליי את הגב בהרצאה ופנתה להתלחש עם מי שיושב מצידה השני. הרגשתי בודדה בכל פעם שהייתי חוזרת הביתה ומגלה שוונדי נוסעת למינג. הרגשתי בודדה בכל פעם שניסיתי להתקשר למרשל ועברתי לתא הקולי.

אחרי זוגיות כל כך טובה, כל כך קרובה... ההרגשה היא שכל מי שאת מכירה הוא חבר ממעגל שני ואילך. ואולי זה באמת כך.

 

הבדידות לא הופגה כמעט אף פעם, רק במעין אשליות קטנות – כשהשותפים ישבו איתי לאכול, או כשאריאל ואני יצאנו להרצאה על קולנוע – ג'וי היתה הראשונה שהצלחתי להרגיש איתה חיבור אמיתי באותו סופשבוע חסר חיים, באותם ימים עגומים. התקשרתי אליה והדבר הראשון שהיא אמרה לי, במבוכה מסוימת, היה: "איזה מוזר, בדיוק חשבתי עלייך."

"מה חשבת עליי?"

"חשבתי עלייך ועל אוון," היא הודתה בחשש. "בדיוק נקלעתי למצב עם לוצ'יאנו שממש הזכיר לי את שניכם..."

היא רק רצתה לדבר על דברים שאני עצמי לא יכולתי להפסיק לחשוב עליהם, אבל זה לא הרתיע אותי. הייתי צריכה את זה. "הוא הסיבה שלי לקום בבוקר," היא אמרה וגל של הזדהות הציף אותי. "זה לא ככה אצלו. אני חייבת למצוא עוד סיבות לקום בבוקר."

היא תיארה את המריבות והקשיים שלהם, והתיאור שלה היה כה מוכר עד שהתחלתי מיד לבכות, אבל שמחתי על הדמעות האלה. הייתה בכך כמעט הנאה. הבכי שלי באותה תקופה היה פורץ ממני בהתפוצצויות מחניקות גרון, לבד במיטה או במקלחת, והיה מותיר אותי עוד יותר בודדה וריקנית בצורה כמעט בלתי נסבלת. היה משום הקלה בבכי באוזניה של חברה, והיא הבינה אותי בצורה נדירה.

לפחות היא. ג'וי היתה חברה שלי זה עשר שנים, מאז כיתה ט', ובאופן לא טיפוסי לחברויות ישנות שלי, הרגשתי שהתבגרנו דומה ורק הפכנו דומות עם השנים. היא בדיוק חזרה באותה תקופה מהטיול הגדול שלה בהודו, שם היא נקלעה להתאהבות עמוקה ודרמטית בבחור ברזילאי בשם לוצ'יאנו, והייתה עסוקה בניסיונות לתכנן אתו עתיד מציאותי – ככל הנראה בחו"ל, לא פה ולא שם. זו היתה כבר תקופה ארוכה שהרגשתי שהיא תמונת מראה משונה שלי, מתמודדת עם דברים כל כך דומים – משפחה פגומה ובעייתית, יחסים אמביוולנטיים עם המושג "בית", ועכשיו, לתקופה קצרה, מערכת יחסים מרחוק... אפילו הלכנו, לגמרי בטעות, לאותה פסיכולוגית. ג'וי היתה נשמה כנה ומתוקה מאוד אך מרוכזת בעצמה (בדומה לי, אפשר לומר) – אבל כשהיינו משדרות על אותו גל, לא היה תחליף לשיחות איתה.

ועם זאת, ידעתי שגם זה זמני, ושימי החברות הקרובה שלי עם ג'וי מתקרבים לקיצם הטבעי. ידעתי שברגעים אלה ממש היא מתכננת את התאריך והיעד של כרטיס היציאה הבא שלה מהארץ – והפעם זה יהיה one-way ticket. באותו זמן ידעתי שלא יהיה בלתי סביר להכריז – ייתכן שזה החודש האחרון בחיי איתה. היא היתה בפתחו של פרק חדש בחיים, זוגיות ארוכת טווח, לימודים בחו"ל, הגירה של ממש – בין אם זו הפרידה מהארץ ובין אם האהבה החדשה, כל אחד מהיבטיו של הפרק החדש עשויים מאוד להיות אלה שיחזיקו לעד. לא היה לי ספק שג'וי מעוניינת מאוד בנצח הזה. "פעם חיפשתי הרפתקאות," היא אמרה לי. "עכשיו אני רוצה משהו אחר. יציבות, וחום, שיאהבו אותי..."

ובכן, הרהרתי. אוון עבר את התהליך ההפוך במעבר מגיל 23 לגיל 24, ולכן השאיר אותי מאחור. לאיזה כיוון אני ארוץ עכשיו? התשובה לשאלה לא מובנת מאליה. הצרכים שלי לא השתנו, נשארתי  משתוקקת לאהבה ולביטחון שרק בן זוג אוהב יכול להעניק. כמהתי להפגת בדידותי. אך לא הכרתי אדם שמסוגל למלא את החלל שנשאר, והיחיד שהיה מסוגל לא היה מעוניין יותר לעשות זאת.

 

בלילה שלפני השיחה עם ג'וי חלמתי שאני פותחת טינדר. אולי בגלל שהנושא עלה בארוחת שישי. בחלומי, עשיתי זאת בדיוק מאותה סיבה שלפעמים התפתיתי לעשות זאת בשעת ערות – שעמום ותו לא, חיפוש אחר שעשוע. אך כשהתעוררתי נמלאתי הקלה על כך שלא התפתיתי עדיין. לא היה טעם באפליקציית היכרויות אם אני לא מעוניינת בשום היכרות, לשום מטרה.

אז לא זוגיות. זה לא משהו שאני רוצה עכשיו. מה כן?

אחד הרגעים הבודדים באותו שבוע שבהן נמלאתי חיוניות היה הרגע שהרהרתי ברצינות להגיש מועמדות להתמחות קיץ במעבדה בבוסטון. כמה דקות מאוחר יותר, קראתי את המייל בעיון והבנתי שההתמחות מתחילה כמעט חודש לפני סוף הסמסטר האחרון שלי לתואר, אבל לא התייאשתי לגמרי. מילאה אותי תעוזה שלא הכרתי בעצמי, מוזנת במידה רבה מהבדידות שלי ומהקנאה שלי באנשים הרפתקנים ממני. אני אמצא לעצמי התמחות, חשבתי בנחישות. או קורס קיץ, לא משנה מה – אני אמצא משהו מיוחד לעשות אחרי התואר הזה, והוא יערב דרכון.

אולי בריחה מכאן, מרחק פיזי מהמחסור שלי בבית, אולי דף חדש באמת, במלוא מובן המילה – יביא איתו את המרגוע, את הפרק החדש שאני צריכה.

נכתב על ידי איילין , 19/11/2017 19:20  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  איילין

גיל: 25




הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיילין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איילין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ