לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

words travel farther




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


11/2017

1


בסתיו של השנה השלישית של האוניברסיטה ניסיתי להחלים מלב שבור. הקורסים חזרו, ואני פתחתי דף חדש עם פראג. הייתי קמה מוקדם בבוקר כדי להכין דייסה עם קינמון ודבש, או לחם מטוגן עם מייפל, ארזתי לי בקפידה ארוחות צהריים בנות שלוש מנות לימים הארוכים בקמפוס. הרכבתי שוב עדשות ללימודים, התאמתי חצאיות חורף, סריגים וגרביונים מטופחים. לפנות ערב הייתי ממהרת לחדר כושר, ובסופ"שים לבריכה. אפילו הצלחתי להמשיך לקרוא ספרים לפני השינה.

הייתי שונה כמו יום ולילה מהסטודנטית חסרת הסבלנות, המוזנחת, שרטנה שנה שעברה על חייה החדשים והריקים. סירבתי להשאיר אותם כך. ובלי אוון, באמת היה לי כל כך הרבה זמן. היתה לי אפילו עבודה, ודי מדהימה – משרה שבשנה א' הייתי מוכנה להרוג בשבילה – אולי אפילו הייתי ממצמצת לרגע אם הייתם שואלים אותי אם אני מוכנה לוותר על אוון...

אבל זה אולי כי לא תמיד הבנתי מה יש לי בידיים.

שטויות. כמובן שהבנתי, תמיד הבנתי. אף פעם לא הצלחתי לשכוח שזה נס שהוא שלי. בארוחת צהריים מסוימת שכוננו ברוח הדף החדש שלי, יושבות ומכרסמות קציצות מול בריכת הצפרדעים בגן הבוטני שטוף השמש הסתווית, אריאל הזכירה לי את ההערצה בת השנים שלי לאוון. "אף פעם לא הייתי בטוחה באף אחד כמו שהיית בטוחה בו," היא אמרה בקול שלא ידעתי אם אני מזהה בו פליאה, תוכחה, קנאה, חשש או שילוב כלשהו שלהם. "גם לא עכשיו, בנייתן."

מבין כל הרגשות, לא ראיתי סיבה שהיא תקנא בי. לא ראיתי שום סיכוי לכך שאצליח לחוש ביטחון כזה בנוגע למישהו אחר.

 

אחרי תקופה רגועה להחשיד של הקלה, אוון חזר להציף את מחשבותיי. כבר יותר מארבעה חודשים שבאופן רשמי לא היינו ביחד יותר. היו לי עליות וירידות לאורך הזמן הזה. בחודש-חודשיים הראשונים הן היו צפופות: התייפחויות בלתי נשלטות, חוסר אמון, אבל ויגון עמוקים ואפלים – ויומיים לאחר מכן, שיחה מרוממת נפש עם ג'וי על משמעותם של משברים ואסונות, הבטחותיו של העתיד, כוחה של האישיות שלי; 20 בריכות ורביצה משיבת-צבע בשמש, כתיבה עמוקה עד 2 בלילה – והייתי בעננים. הייתי מוקסמת מהכוחות של עצמי. הגילוי היה מסעיר – יש חיים אחרי אוון.

ואז שוב אשמה, שוב יגון – האם אני רוצה חיים אחרי אוון? האם הם בכלל שווים משהו? איך לכל הרוחות זה קרה? מה יכולתי לעשות כדי לא לאבד אותם? מה אפשר לעשות עכשיו כדי להחזיר אותם? שוב עליתי על רכבת מחשבות חסרת מעצורים, חסרת יעד – נדמה היה שהמסלול שלי מעגלי.

אבל הייתי נחושה לרדת ממנה. בפחד לא מבוטל מהתגובה שלו, ביקשתי ממנו להיפגש שוב ולדבר. "אני מרגישה ששיחה של שעה אחרי ארבע שנים של זוגיות כמו שהיתה לנו זה פשוט לא מספיק," כתבתי לו בוואטספ. הוא הסכים, וזו היתה אחת ההחלטות היותר נכונות שעשיתי מאז הפרידה. זו היתה שיחת השחרור שלי מרגשות האשמה.

שלוש שעות ישבנו בפארק מירקולום – כמו אז, רק כל כך אחרת – והוקל לי בצורה שאין לתאר במילים. אוון הבהיר שזה לא היה מה שהוא עבר איתי שהפריד בינינו, כמו שזה היה יותר מה שהוא פשוט חווה שם, במזרח אסיה... ומה שהוא רצה להמשיך לחוות בפרק הבא של חייו. רווקות, חופש ממחויבות. במקום מסוים, הצלחתי אפילו להרגיש מעט הקלה על כף שנפטרתי מהנטל של הפחד ממחויבות שהוא נשא אתו תמיד. מה היה קורה לו היה נזכר בכל שאיפות החופש וההתנסויות האלה בעוד עשר שנים? אוון לא היה האדם שיתחתן עם האהבה הראשונה שלו. הוא לא האמין בכל כך הרבה דברים שאני כן האמנתי בהם, אפילו בנצחיותה של אהבה. הפרידה הזאת רחשה לקרות, אולי מאז ומתמיד.

הגוש בגרון החל לשקוע מטה, ואתו הטעם המריר של המילים.

 

אבל בנובמבר הבנתי שההזדכות שלי על רגשות אשמה היא לא בדיוק המתכון המהיר להתגבר על גבר שאהבתי והערצתי חמש שנים תמימות מחיי. שש שנים? אלוהים אדירים, מאיפה סופרים, כשמדובר בנו?

חור נפער כשהוא עזב אותי, והוא עדיין לא התמלא בפריט שווה ערך. הלוואי שהייתי אוהבת את הרווקות כמו שהוא אהב, אבל לצד ההנאה שלי מהספרים, והשחייה, והעבודה, ואפילו התחושה שצפויות לי אולי עוד התאהבויות, עוד היכרויות, עוד דרמות רומנטיות בחיי – לא הצלחתי להפסיק להתגעגע אליו. לא הצלחתי שלא לייחל, מדי פעם, לזרוק הכול כדי לזחול אל זרועותיו, להביט בשפם הקוצני והשחור שלו כשהוא מטפס מעליי לנשק אותי, שפתיו פשוקות בתשוקה. הבלחה קלה של זיכרון זה כשאני מתהפכת במיטה הספיקה כדי שאפרוץ בבכי פתאומי שפוצץ את הריאות שלי, כל כך הרבה זמן אחרי שחשבתי שנגמלתי מהדמעות. כשכבר העזתי לקוות שאוון כבר לא גורם לי לבכות.

מדי פעם הוא קפץ לראשי כשחשבתי על דברים טכניים כל כך. משהו כמו – אולי ביום ראשון אני אכין לי פירה, שאוכל לקחת לאוניברסיטה. רגע, איך מכינים פירה? אני זוכרת שאבא של אוון לימד אותי להכין פירה... וכולי נרעדתי ואיבדתי את חוט המחשבה, נזכרת בקול של אוון, "אבא שלי מכין פירה בטטה מדהים..."

פעם אחרת, יושבת וצופה לתומי בפעם המיליון בפרק של "חברים": רייצ'ל מתלהבת מהמגירות המעטרות את שולחן הסלון החדש שלה מפוטרי בארן. תמונה מבזיקה בראשי: אמא של אוון מכינה תה או קפה לכולם, ואוון פותח מגירה בשולחן הסלון ומוציא ממנה תחתיות מצוירות לספל, עבודת יד מגושמת ומתוקה שלו מבית הספר היסודי. זוויות הפה שלי נשמטות.

 

הוא היה רוח הרפאים שלי. לא, יותר טוב: הוא היה הבוהן הפגומה והצורבת שלי, שלא נתנה לי מנוח. מטאפורה מושלמת לימים אלה.

 

אני לא חושבת שמשהו בכלל יכול היה לעשות את זה קשה יותר, אבל ייתכן שהעובדה שבאותה תקופה הייתי מוקפת בזוגות לא הקלה עליי. בארוחות שישי הייתי יושבת עם אמא ואבא, וונדי ומינג, דיוק ויולי, כמעין גלגל שביעי ואקסטרה-מיותר. בדירה שלי בירושלים לשני השותפים שלי היו בני זוג. נינה עדיין היתה עם ליאם, כבר שש שנים, ובטח תתחתן איתו. מיימו היתה כבר שנה וחצי עם ריי, ועברה לגור אתו באופן זמני. אפילו ג'וי חזרה מהודו, כפי שזה נראה, עם אהבת חייה. לא יכולתי להפסיק להיזכר שלא מזמן הייתי חצי מזוגיות מלאת תשוקה, מעוררת קנאה – בעוד רבים מאלה שהזכרתי פה היו רווקים. מרפי, וכל זה.

 

הבנתי פחות או יותר למה אני חסרת מנוח, למה אני זקוקה. אחד הדברים הראשונים שעשיתי בקיץ, בניסיון להבין איך מחלימים, הוא להכין רשימות של דברים שעושים לי טוב. לכל רשימה היה תפקיד אחר בחיי, ועוצמתן נמדדה בסדר עולה. לפעילויות מעוטות היכולת, שהשפיעו במידה הקלושה ביותר על מצב רוח, קראתי "משככי כאבים", והן כללו כל מה שהחשבתי בריחה לעולם אחר: קריאת ספרים וצפייה בסדרות טלוויזיה.

היו פעילויות משמעותיות יותר עבורי, עם אפקט תרפויטי: "משחררי כאבים" קראתי להן, והן כללו הנאות או מעשים ארציים יותר, מעוגנים במציאות: השחייה בבריכה, יציאות עם חברים, הטיול שלי ושל וונדי לבולגריה, הטיפול הפסיכולוגי.

והיתה, לבסוף, רשימה שקראתי לה "סיבות לקום בבוקר". היא כללה את כל מה שהעניק לחיי משמעות עמוקה.

אוון בעבר היה הראשון להופיע ברשימה, אבל במקביל אליו חוויתי את הנאת המקצוע וההדרכה בצבא, ולפניו – את חדוות הכתיבה. גם החבורה המגובשת שהייתי שייכת אליה בתיכון היתה שם לפניו.

 

הרשימה הזאת היתה ריקה עכשיו. נהניתי מהלימודים, אבל סיפוק של סקרנות אינטלקטואלית הוא לא הגשמה עצמית. לא באמת חזרתי לכתוב, ולא הצלחתי להביא את עצמי לידי כך כבר שנים.

היו רק עוד שני דברים עוצמתיים מספיק שיכולתי להשיג כעת.

אהבה רומנטית חדשה – וזה לא בא בחשבון. עדיין הייתי של אוון; לא רציתי ולא האמנתי שבחור אחר ישחרר אותי מכבליי, קל ככל שזה נשמע בדרך הזאת לבחורה שרגילה ומתגעגעת כל כך להיות חלק משניים. רציתי לשחרר את עצמי מהכבלים בעצמי; רציתי באמת ובתמים לאהוב את עצמי לבד. לשמוח שאני לא אתו – ולא בגלל שהכרתי בחור חדש, אלא כי הכרתי עצמי חדשה.

הדבר השני היה חבורה חדשה. קשה להשגה, תלוי גם במזל, תלוי בהזדמנויות חברתיות – כאלה מהסוג שהתעלמתי מהן באדישות בשנה א' שלי, כשברחתי לקרלובי וארי כל סופ"ש. כאלה מהסוג שהתייאשתי מהן כל עוד חיכיתי לאוון, כל עוד חייתי בעתיד.

 

ובכן, כבר לא חייתי בעתיד. העבר רדף אותי, אבל הפשלתי שרוולים והמשכתי, בכל נפילה, להשיב את עצמי בכוח להווה.

הרשימה החשובה ביותר בפנקס של חיי היתה ריקה כעת, ולא יכולתי להשאיר אותה כך. הייתי חייבת להרים את העט, גם אם לא היה לי מושג מה אני הולכת לכתוב.


 

נכתב על ידי איילין , 18/11/2017 01:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  איילין

גיל: 24




הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , אקטואליה ופוליטיקה , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאיילין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על איילין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ