לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    דצמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

12/2014

למי יש את הביצים להגיד לי שאני לא יכול להיות בננה ספליט?


 

 

קיצר, אני יושב על המיטה שלי בישיבה מזרחית, החלפתי מצעים למצעים מפליז שיהיה לי נעים כשקר וכרית שתספוג את כל הדמעות הסרקסטיות שלי יותר טוב בחורף ואוכל מרק כמו איזה חזיר בן זונה. שלא תטעו, זה המרק של אמא, זאת אומרת שזה 100% טעים. אני אוכל ואוכל והכל עובר חלק עד שבאחד הביסים אני קולט שדפקתי נגיסה בתפוח אדמה לא מבושל. האינסטינקט הראשון שלי היה לתפוס מפית, לירוק אותו לשם ולזרוק לפח כי אני ילד מפונק ואוהב שתפוחי האדמה שלי רכים. האנסטינקט השני שלי, היה למצוא מסר שמסתתר מאחורי כל הסיטואציה הזאת. ומצאתי!

בגדול, אני חושב שכל העולם הזה הוא סיר גדול של המרק של אמא, לצורך העניין נקרא לה אמא אדמה. אז אמא אדמה מכינה מרק והיא מכינה מרק כזה של 'נזרוק לתוך מים את כל השטויות שיש בבית ונראה מה יהיה'. אז היא תוקעת שם תפוחי אדמה ושעועית(מהשימורים!) וחצילים וגזר ועוד מלא מלא מלא חרא שבחיים לא תאכלו בנפרד ועכשיו אני מבין שזו בעצם תרמית להכין תבשיל שבו משתמשים בכל מה שאף פעם לא משתמשים בו, אבל זה סיפור ליום אחר.

בקיצור, מבשלת לה בשמחה ותהליך הבישול הוא בעצם החיים. או ההתבגרות. תבחרו. אמא אדמה מביטה במתכון והוא קובע שהמרק יהיה מוכן תוך חצי שעה, אז כל הירקות וכל החרא חייבים להיות מוכנים בזמן, אממה! מר חתיכת תפוח אדמה, לא מספיק לו חצי שעה והוא צריך קצת יותר.

ואז הבנתי

שאני מר חתיכת תפוח אדמה.

עכשיו אני משיר את כל המטאפורה האדיוטיות הזאת ואני רק רוצה להגיד שזין על הכל. באופן טבעי יוצא לי לקרוא המון בלוגים של אנשים ואני רק מת לחבק את כולם ולצרוח להם אבל בקטע עדין כזה כי אני לא בחור אגרסיבי, שזה בסדר. למי יש את הזכות להגיד לכם באיזה קצב להתבגר ובאיזו צורה?

אם כולם רוצים להיות מרק ורק אתם רוצים להיות לביבה, או רביולי או טאקו צמחוני, זה בסדר. אני מנסה לתת פה איזה ספיץ' כזה שזה בסדר להיות שונה ולרצות דברים אחרים, לאהוב דברים אחרים ואני יודע שכולם יודעים את זה. אני יודע שכולם שמעו את זה כבר.

אבל הספקתם להפנים? הספקתם להפנים שהחיים הם לא תבנית? ש90% ממה שכולם עושים הוא חסר משמעות ולא משנה בכלל?

אני יודע שאני כולה ילד, ולא ילד מי יודע מה אינטיליגנט, אבל אם יש דבר אחד שאני גאה בעצמי שלמדתי, זה ששום דבר לא משנה אם אתה שמח. ושב85% מהמקרים, אתה שולט על השמחה שלך. זה תהליך, נכון. אף אחד לא קם בבוקר ומחליט שהוא שמח והכל מתפוגג, אבל יש אנשים שקמים בבוקר ומחליטים שהם הולכים לעשות טוב לעצמם ולאחרים. ובזה אני מאמין. 

ואז אתם לא קולטים את זה אבל אתם הופכים להיות מגנט. אתם ממגנטים אליכם לאט את האנשים שאתם רוצים להיות איתם ורוצים להיות אתכם. אתם ממגנטים את ההזדמנויות שאתם רוצים. העיניים שלכם רואות יותר. וזה מה שחשוב.

אני כותב את זה ומבין שלפוסט הזה ככל הנראה לא תהיה השפעה בכלל, אבל אני יודע שניסיתי. והיי אתם, שהכנסתם אותי לקבועים שלכם וציפיתם שאהיה מצחיק או עמוק והתאכזבתם, אני מצטער, אבל אני יודע שניסיתי.

ורק רציתי להציע למי שכן קרא את זה, אולי גם אתם תנסו? אולי תנטעו מחשבה טובה במקום פומבי? או במוח של בן אדם שאכפת לכם ממנו? 

כי למה לא, סך הכל?

 

***

 

דבר קטן וטוב-

אני במצב רוח טוב ויש לי תחושה שאני יכול לשנות את העולם. אני יודע שיעבור לי עוד חצי שעה, אבל זאת תחושה אדירה.

 

 

***

 

והנה פינת העצוב הקטנה שלנו להיום-



Your increasingly long embraces,
are they saying sorry or please?
I don't know what's happening, help me.
I don't normally beg for assistance,
I rely on my own eyes to see,
but right now they make no sense to me,
right now you make no sense to me.

נכתב על ידי דוק. , 21/12/2014 19:34  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז יש לי שם של בת. מה אני אשם?






The first thought is always the best

Write it down, burn up the rest

Mental masturbation, self romanticization

you're still alive yet giving up for incarnation




****



וואלה לא יודע, אני חושב שהמוח שלי רעב.

זאת אומרת, אני לא מרעיב אותו בכלל, יש לו שלוש ארוחות ביום עם נישנושים בין ארוחה לארוחה, פשוט שנראה לי שכל הארוחות שלו הן מקדונלדס כזה ענק, מהסדרה של אמריקה ומלא שתייה מוגזת והמוח שלי בעצם שמן עצלן כזה, אבל לא שמן של אהבה שהם הכי יפים, שמן כזה... שיהיה שרברב.

קיצר נראה לי שהוא כועס עליי עכשיו, לפעמים אני שומע שהוא מתחיל לעשות ספורט ומפסיק ממש מהר ומתנשף ממש חזק וזה מפריע לי לחשוב. איזה דפוק זה, הא? שהמוח צורח עלייך שבא לו סלט? "הלו סתיו! אינעל העולם! איפה המלפפונים שלי?" ויש לו קול בס כזה נמוך וצרוד ואני אוכל עליו כאפה "אתה דפוק אחי? עכשיו הם יודעים שיש לי שם של בת ועוד אתה מבקש מלפפונים? אתה רוצה שיחשבו שאני הומו?! לא שיש לי משהו נגד הומואים... אני פשוט לא אחד. סעמק, אתה רואה מה עשית?!" וככה זה שעות.

עכשיו יש לי הסבר למה זה נראה ככה. פשוט כי לא מצאתי מישהו שמאתגר אותי לחשוב יותר. לא שאני כזה חכם גדול שמחכה שיבוא איזה אביר מסריח כזה שייקרא עליי תיגר לדו קרב אינטלקטואלי, פשוט כי לא מצאתי מישהו שגרם לי לרצות לחשוב ולענות על השאלות שלו ברצינות. ומפה מובילה המחשבה, למה אני צריך מישהו אחר שיגרום לי לחשוב? מה, אני לא חושב בכלל לבד? 

ואני מבין שאני חושב כל-כך הרבה שאני לא מצליח להתמקד על שום דבר, או שאני תמיד מתמקד בדבר הכי טיפשי וכאילו מכוון את העדשה שלי על התודעה אבל מצלם רק קמט כזה, במיקרו. כאילו אני איזה ילדה בת 12 שעומדת בשדה ומצלמת כולה איזה נרקיס נובל כזה ואז קולטת ש"הלו מה זה, יש פה תמונה של פרח על הכפתור" וקולטת שזה עושה פוקוס ופתאום עושה רושם של יעני עמוק. נו אבל גם זה לא קורה יותר, כי אינסטגרם.

טוב, אני סתם מזיין את השכל. נראה לי פשוט התגעגעתי לאנשים מהסוג שלי.

הלכתי לאכול גמבה עם טחינה. נראה לי שמר מוח ישמח קצת.





***


דבר קטן וטוב-
ישנתי כמו מלך. כתבתי קטע. מה יותר טוב מזה?



***



נכתב על ידי דוק. , 20/12/2014 16:21  
17 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אז יאללה, גם אני יכול להיות אפס. מה הבעיה?


משפט שקראתי מפי מישהי מהבלוגיספירה עורר בי משהו ורציתי לחלוק. בגדול אני יוצא מהארון של האפסיות שלי. בפעם הראשונה והאחרונה אני אספר סיפור, שאשתדל לא להזכיר עוד לעולם. עכשיו תוכלו להבין כמה שאני אפס, אבל לא בדיוק.

לצורך העניין, המשפט היה משהו כמו "טוב, צריך לדעת לשים גבולות גם לעצמך".

 

איך הכרנו, זה בכלל לא משנה. אבל הכרנו ועד היום אני לא בטוח אם אני מצטער על זה.

שום דבר בינינו אף פעם לא היה רגיל, הכרנו קצת אחרי שיצאתי מהאשפוז ובזמנו הייתי מאוד מעורער באופן מסויים והיא הייתה נראית מעורערת באופן איתן שסיקרן אותי כמעט ומיד. אני צריך שתבינו, הייתי בטוח שהיא הנפש התאומה שלי.

הצחקתי אותה והבנתי אותה ועטפתי אותה עם כל מה שיש לי והיא החזירה לי באותו המטבע ואם להיות כנה? התרגשתי ממנה כמו שמעולם לא התרגשתי מאף אחת. (מתחילים לתפוס את הרעיון של כמה אני אפס כבר?)

בכל אופן, אחרי זמן מה של Walking on sunshine איתה, היא אמרה שהיא אוהבת ואני לא יכולתי להגיד בחזרה, כנראה כי אני בן זונה דפוק ורק אמרתי שאני לא יכול לומר שאני מרגיש משהו שונה מזה והחלטנו לתת לזה צ'אנס.

מה שקרה בינינו לא רלוונטי לעלילה בכלל, אבל מפה לשם נפרדנו בדמעות ונשבענו שזה לא נגמר כאן. וזה באמת לא. תיפקדנו בתור חברים ממש טובים במשך כמה חודשים עד שמשהו התחיל להידפק גם שם.

חשוב לי שתבינו שהכל נשמע מאוד פשוט ואפילו טיפשי וטינאייג'רי ולמען האמת, זה באמת ככה. אבל מה שהרגשנו אחד כלפי השנייה, זה היה דפוק. חשבתי שאני כבר יודע מה זו אהבה, חשבתי שאהבתי כבר באמת, אבל כל העולם התמוטט עליי כשהכרתי אותה. היא גרמה לי לצאת ולרקוד ברחובות ומצד שני להקיא כשהייתה משחקת קצת על הנקודות החלשות שלי. אני לא צוחק, היו פעמים שבאמת הייתי מקיא, יעני עם כל הגועל הנפש והקולות המסריחים. ככה, מעל השירותים, מנגב את הדמעות כי לא אכלתי כבר מלא זמן ואין מה להקיא וזה שורף. לפעמים רק רציתי שזה לא ייגמר. שיימשך לנצח, רק כי ככה הרגשתי אותה הכי טוב.

היא ידעה שאעשה הכל בשבילה, שאהיה הכל בשבילה ויום אחד היא הבינה את זה יותר מדי טוב.

היא גרמה לי להתרפס ולהתגלגל, להתנצל ולהשבר. 

הייתי בוכה לה, בוכה לה דמעות(טוב, אז עכשיו הבנתם כמה שאני חתיכת חרא מסכן?), מבקש שתעזוב אותי כי אין לי את הכוח לקום ולעזוב אותה. ביקשתי שתלך ממני, כי אני מכור ואני לא יכול ללכת ממנה.

היא לא הלכה. היא מעולם לא עזבה. אחד המשפטים הגדולים שלה היה "אני תמיד כאן, בין אם אתה רוצה אם לא. אתה אחראי על יצירת הקשר." זאת אומרת שאם לא הייתי מדבר איתה, לא היינו מדברים. אבל לא יכולתי להפסיק. היא לא רצתה שאפסיק. היא אהבה אותי, באותה הרמה המשוגעת, רק שאני אפס והיא שדה. שאני רציתי לעשות לה טוב, והיא רצתה לראות כמה גבוה אקפוץ בשבילה.

בשלבים מאוחרים יותר אמרה שלא יכולה לשלוט בעצמה ושבמידה מסויימת היא תמיד תשאר ילדה בראש ותשאר ילדה בלב ושאני צריך לראות את הדברים כאילו היא ילדה בת 5 שאוהבת אותי כל כך והדרך היחידה שלה להדגים לי את זה, זה באלימות.

ונשברתי ממנה. כשהייתה אומרת דברים דברים כאלה, הייתי מרגיש שהכל שווה את זה. שהיא אוהבת ושנעבור את התקופה הזאת, שהיא תתמתן, שאני אתחזק. זה לא קרה.

היא התחילה לצאת עם מישהו אחר.

רוצים לשמוע את הפאנץ'? הוא העתק מושלם שלי. העתק מושלם, אני אומר לכם. נפגשתי איתו פעמיים והרגשתי שאני מדבר עם עצמי. ברגעים הקצרים שעוד כן יכולנו לדבר בלי לריב, בלי שהיא בוכה, בלי שאני מתנצל, היא הייתה מספרת לי כמה שאנחנו דומים וכמה שהיא מופתעת מהדמיון, שהוא כמעט בלתי אפשרי.

רוצים לשמוע מה עוד יותר נחמד? היא מעולם לא הייתה מקסימה למישהו כמו שהייתה מקסימה אליו, בזמן שהייתה מכה בי עם שוט(מטאפורי) במרתף שלה, הייתה מלטפת אותו. על הזין שלי, עושה איתו אהבה. אבל באמת.

ושם נשברתי. שבועיים לא יכולתי לאכול. הקאתי המון, שוב. אותה הידידה הטובה מהאיזכור הקטן בפוסט הקודם הייתה איתי לאורך רוב הדרך. הביאה לי מיצים לשתות כדי שלא אמות, השכיבה אותי לישון, ליטפה לי את הראש כשהייתי נשבר ובוכה.

אני בטוח שתקראו את הפוסט הזה ולא תרגישו כלום, ואני מבין, כי אני מנסה להכניס בו כמה שפחות רגש for my own sake, אבל חשוב לי שתבינו את הסיטואציה. זה היה משוגע. לא טבעי. היינו אובססיביים לחלוטין אחד לשנייה.

אם לא הייתי מדבר איתה יום אחד, למחרת כשכן הייתי שולח הודעה או מתקשר, היא הייתה בוכה ומשתגעת ואומרת שהיא חיכתה לי ושאני בן זונה אפס, רק בדרך שלה.

וזה נגרר ככה חודשים. היא יוצאת איתו, אוהבת אותו, מדברת איתי, מאוהבת בי עד מעל הראש, מתעללת בי בצורה שאף פעם לא חוויתי, כשאני... עדיין מאוהב בה.

עד שלפני חודש ושלושה ימים, שיחת טלפון. התקשרתי אלייה, לא יודע מאיפה זה בא לי, אבל בכל החיים שלי לא הייתה כנה כל כך. סיפרתי לה כמה שהיא משפילה אותי, כמה שהיא ילדה קטנה. שאני יכול לסלוח לה על הכל אבל אם אשמע אי פעם שהיא התייחסה לבחור השני כמו שהתייחסה אליי, לעולם לא אסלח לה. שהיא צריכה להתעורר על עצמה ושזה בלתי אפשרי. שאני חייב לקום וללכת. שאני לא גבר מוכה, שהיא לא תכה אותי (שוב, מטאפורית).

היא בכתה ואמרה שאני חייב ללכת כי היא לא יכולה לשלוט במה שהיא עושה.

וזהו.

זה נגמר.

וקשה לי לפעמים, ואני נשבר לפעמים ומתגעגע. שזה הכי עצוב. איך אפשר להתגעגע לדבר כזה?

 

הנקודה הגדולה שלי היא שאני לא בן אדם חלש, אני לא אפס כזה, הפוך. חונכתי להיות ג'נטלמן, לכבד נשים, לאהוב אותן על כל מה שהן, אבל גם לכבד את עצמי. לעמוד על שלי. מעולם אף אחד לא כופף אותי בצורה כזאת. אבל מה הקטע?

החיים יכולים לגרום לבן אדם להגיע לכל מצב, כל עוד הסיטואציה נכונה. לפעמים לשים גבול זה בלתי אפשרי.

 

מסר אישי בהנחה שמישהו אשכרה קרא את כל החרא הזה... זה לא אני, מה שקרה שם. זה לא אני. אני עוד אוסף את השברים אבל לא תראו יותר צד כזה בי. אני חזק ואני הכי גבר בארץ ולפעמים אני גם מצחיק. אז... כן.

אני אפילו קצת מצטער.

 

***

 

דבר קטן וטוב-

עכשיו כולם יודעים שאני הכי אפס בעולם והגעתי למקום הכי נמוך שיש. יודעים מה זה אומר? שאף אחד לא מצפה ממני לכלום ומפה אני יכול רק להפתיע.

 

***

 

 

 

When you walk in the room everything disappears
When you walk in the room it's a terrible mess
When you walk in the room I start to melt
When you walk in the room I follow you round
Like a dog, I'm a dog, I'm a dog, I'm a lapdog
I'm your lapdog.

נכתב על ידי דוק. , 19/12/2014 12:40  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  דוק.

בן: 20





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדוק. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דוק. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ