לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


החיים עושים אנשים קשים, רוצה להרגיש?


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2018

הקאתי פה קצת, תנגבו אחריי


אני נוסעת באוטו העצום הזה, מרגיש לי כמו משאית, מרגיש לי כמו תאונה. אני עוברת ליד כל הקונוסים האלו של תיקוני הכביש ומרגישה כאילו אני פה בבאולינג, וואלה מה המשחק פה הוא לא הוגן

ופתאום כזה כשאני לחוצה והיסטרית שאני לא יודעת לנהוג על רכבים כאלו גדולים, נכנס ריח של עשן, עשן של מכונית אז אני פותחת את החלון. בבת אחת מציפים אותי ריחות או ריח אחד שמעורב בו מלא משתנים. אני נזכרת בך ובכל הרגעים והסיטואציות והכל פשוט עולה לי וזה מרגיש כמו כאפה אבל כאפה טובה כזה, לא מכאיבה אלא מעוררת. כמו.. להכנס למים קפואים. יש שם את המעיין הזה, הלגונה, בקיבוץ דן, כל פעם שאני נכנסת לשם אני מרגישה כאילו אני עושה ריסטרט לרקמות שלי. אז ככה.

באתי לרשום שזה כמו הקפה של הבוקר אבל פחחחח, ממש לא. זו לא תחושה כזאת. זו תחושה ש.. אני באמת אנסה לתאר אותה במילים, זה חשוב לי. זו תחושה שמגיעה בבת אחת, היא לא עוברת במוח בחלק הרציונלי שלו, זה במאית שניה, זה בתת של התת של התת מודע. זה לא הגוף שלי זה לא המוח שלי שחשב את זה, זה משהו עמוק וחייתי ויצרי שלרוב אין לי גישה אליו, אי אפשר לגעת בו לא עם המחשבה, לא עם המילים, לא עם זכרונות, ואפילו כאן אני לא באמת מצליחה להבין מה קרה שם. זה מסתורי, המילה מסתורי, חמקמק, לא-שלי.

זה לא שלי, אני לא חיה את זה ביום יום, זה כאילו של מישהי אחרת שחיה בתוכי, וזה לא מישהי, זו לא אישה אחרת, זה משהו אחר, אין לו גוף והוא לא שלי.

וחזרתי על מלא מילים אותן מילים כלכך הרבה פעמים בשורות האלו ואין לי תשובה ובטוח כתבתי את הכל עקום ואי אפשר להבין.

אבל יאללה, זה היה אותנטי.


בקיצור אזזזז הריח הזה תופס אותי בבטן חזק, זה ממסטל, זה כזה פאק. אני זוכרת אותך, אני הייתי שם גם. זה באמת קרה ופתאום הכל עוטף ואז משום מה סגרתי תחלון. וזה נעלם. והתחושות נעלמו.

ופתחתי שוב וזה היה קצת דומה אבל לא אותו ריח, ופשוט מערבולת של רגשות. מבחוץ אני שקטה. 

הריח נעלם. 


ואז אני זוכרת שאמרתי לבחור לידי,

"מכיר את זה... שריחות מזכירים לך משהו? אבל לא ריח של לחם שמזכיר לך לחם. אלא מן.. תערובת בהרכבה אישית שתלויה בלחות בחוץ, בטמפרטורה, בכמה האף שלך סתום... וכאילו פתאום זה זורק אותך, לא לזיכרון אפילו, אלא לתקופה שלמה. לאדם ולתחושות שהיו לך אליו. משהו הכי לא מוחשי שניתן לחוות."


והוא כזה עוזב תפלסטיק שכולנו מכורים אליו שנקרא סמרטפון, שאליו בחיים לא הייתי מרגישה ככה, ושתדעו זה ממש לא בנימה ביקורתית או חברתית, אלא רק הבנה שהגעתי אליה.

אומר לי, "כן, בטח."


יצאו לי המילים הכי שטוחות לחוויה הכי לא שטחית שלי היום, אבל מה לעשות לא כולנו נולדו משוררים ואין לי כוח לברור את המילים שלי בפינצטה בשביל להעביר את החוויה, כי היא בכל מקרה לא ניתנת להעברה, ושתדעו כשאני כותבת אז אני מדברת לעצמי בטון איטי וזה ממש מפגר אבל אני מזה זורמת.


אז זהו, אז כאילו נזכרתי בך היום, והבנתי סוף סוף שאני שמחה שנכנסת לחיים שלי, ושאני שמחה שאתה לא איתי היום, ושאני שמחה שגם לא תכנס יותר לעולם לחיים שלי.

יש פה שומר, וואלה יוצא סיירת הקומנדו של הרגשות, ואתה בפקינג חיים לא תוכל לעבור אותו. לייק, בהצלחה אם תנסה.

זה ממש לא בקטע של פגיעות, ואולי אפילו כן בעצם, אולי בעצם אני אהיה פגועה ממך כל החיים עד שהגוף יקרב איפשהו עמוק באדמה, אבל זה סבבה לי כי הפגיעות הזו שומרת אותי ממך. ומכל אדם שיוכל להכניס אותי למקומות שאתה הכנסת אותי.

כי אלו מקומות שאני לא אכנס שוב, אני יכולה לחתום על זה. 



אז כן יש רגעים שהריחות האלו מביאים לי ת... חוויה הזו. 

אבל זה חולף.

כמוך..


 

נכתב על ידי משהו קטן וטוב , 13/7/2018 01:20  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי:  משהו קטן וטוב




35,028

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות למשהו קטן וטוב אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על משהו קטן וטוב ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ