לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

פכים קטנים

ביום חולין כזה דרכינו מצטלבות (רחל שפירא)


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2017

כתובת מעבר


עברתי דירה לכאן

https://kmomenifa.wordpress.com/

חשבתי לכתוב פוסט חדש בבלוג המחודש, לעשות מסיבת חנוכת הבית (ולא מזיק שהיום מתחיל חג החנוכה. חג אורים שמח לכולם).

אז חשבתי. 

כיבוי האורות אתמול ליממה הבהיר לי שאין שלטון ביום המות, גם לא לבלוג. 

כשאנשים שאלו אותי אתמול מה קרה (אני קלף גלוי לגמרי, כל מה שאני מרגישה מבפנים מרוח לי על הפנים מבחוץ. אסור לי לשחק פוקר בשום תנאי), רק בקושי התאפקתי ולא אמרתי: סוגרים לי את הבלוגיאדה. מזל שתמיד יש את התירוצים הרגילים, אתם יודעים, החיים. 

להתראות, חברים. נעמתם לי מאוד. 

נכתב על ידי , 12/12/2017 10:57  
72 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כמו מניפה ב-2/1/2018 22:39
 



הסיפור העצוב על שמחה וששון


שמחה הייתה תמיד אישה גדולה מהחיים. היה לה הבית הכי גדול, בית רחב
מידות בן שלוש קומות שחלש על בוסתן פירות. עבאס, הפועל הערבי שלה, היה עודר ומנכש קוטף
את הפרות ומוריד מעציו ענפים מתים, ובזכותו הבוסתן נתן פירות עסיסיים בכל עונות
השנה, ענבים ורימונים, תפוחים, שזיפים ושסק, שמילאו קערה ענקית על שולחן הסלון.
היתה לה הספריה הפרטית הכי גדולה בתחום שלנו, לא רק בארץ, אלא בעולם כולו. עוד
בימיה הסטודנטיאלים היא רכשה מנוי לכל כתבי העת של התחום, וקנתה את כל הספרות
הרלוונטית. מדי כמה שנים הייתה קוראת לעבאס, הפועל הערבי המסור שעבד אצלה כשכיר
יום קבוע, והם היו צוללים לנבכי הספריה האדירה, שהשתרעה על פני כל קומת הקרקע של
הבית, מסירים את הספרים מהמדפים ומנערים את האבק מעליהם, ממיינים ומארגנים אותם
מחדש לפי נושאים או מחברים.


שמחה עצמה הייתה אישה גדולה פיזית, עם שמלות אוהל רחבות וצבעוניות,
ורעמת שיער שיבה ענקית. הילדים שלי כינו אותה בינם לבין עצמם 'אורסולה', הנבלה
העיקרית מ'בת הים הקטנה' של דיסני, ונאלצתי להסכים איתם. היא באמת הייתה דומה
לאורסולה מכשפת הים, כולל הנצנוץ המרושע בעיניה הירוקות. כשהייתה מארחת היה שולחן
העץ הכבד במטבח בקומה העליונה של הבית כורע תחת הררי הקצפת והתותים שהיו קורצים
אדומים ומושלמים הרבה לפני העונה הרשמית שלהם, וצלחת הסלמון המעושן הכילה כמויות
שיכלו להאכיל את כל אורחי השגריר האמריקאי במסיבת הארבעה ביולי עד להתפקע, ועוד
היה נשאר. עבאס היה מכין תחת הנחייתה המדוקדקת מאפי חצילים וגבינה בבצק עלים שהיו
משחימים בתנור ומפיצים ניחוח שגירה את בלוטות הרוק שלנו הרבה לפני סוף השיעור
איתה. ממילא השיעור היה רק תירוץ לארוחה המפוארת ולשיחה שהיא ניהלה איתנו במטבח,
מנווטת אותנו לעדכן אותה במה חדש בפוליטיקה הפנימית של החוג שממנו הודרה. אחרי כל
זה היא היתה שולפת בקול תרועה רמה מן המקרר טראפלס מושלמים שעבאס גלגל בקקאו
איכותי ומביטה בהבעת ההשתאות שפשתה על פנינו ובבליעת הרוק הצפויה כמו קוסם ששולף
את העורב עם נוצותיו המבריקות מהשרוול בדיוק בשיא המתח.


בכל שנה הייתה שמחה עוזבת את מעונה הענק בארץ בסתיו ועוברת לדירה קטנה
שרכשה בעיר אוניברסיטאית באירופה. שם הייתה חייה חיים מינימליסטיים ואפילו
ספרטניים במשך חצי שנה. היא בילתה את ימיה בספריה הגדולה של האוניברסיטה הוותיקה
והרעיבה את עצמה, וכשהיינו נפגשות היתה מציבה מולי כוס מי ברז בלבד, היא עצמה
מכרסמת גבעולי סלרי ירקרקים. כשהייתה חוזרת מאירופה לארץ הייתה שבה לחייה מנקרי
העיניים ומרחיבי הקיבה, ומעלה חיש קל את תועפות השומן שהשילה מעליה, כמו מעיל
שפושטים ולובשים מחדש.


על הקורס שלמדנו אצלה לא קיבלנו קרדיט. שמחה הייתה בעברה תלמידת
דוקטורט של פרופסור הרמן מטיל האימה, האב המייסד של תחום המחקר שלנו שהביא איתו
שיטות מחקר גרמניות וסימן אותה כמבטיחה שבין תלמידיו. היא כתבה למעלה מאלף עמודים
של מחקר מקדים על נושא א', ועברה לנושא ב' אותו מעולם לא סיימה. דבקה בה קללת
היורשים, שכן הייתה היורשת היחידה של אימפריית כספים אדירה של הוריה ומעולם לא
נזקקה למשכורת למחייתה. אדרבה. משהבינה שלא תסיים דוקטורט החליטה לפתוח חברת
טיולים לסיני. כדרכה, זו הייתה חברת טיולי הפתעה, והאנשים היו מגיעים אחרי יום של
טיפוס על הרים והליכה בואדיות צחיחים לשולחן באמצע המדבר שעליו הייתה פרוסה מפה
לבנה, ועליה נצבו גביעי זכוכית עדינה שצבעי השקיעה של שמש סיני העזה השתקפו בהם, בקבוקי
שמפניה צוננת שהזיעו אגלי טל, וצלחות עם גבינת קממברט קרירה שליבתה בשלה בדיוק
במידה. כמודל עסקי, מימון פנטזיית הפאטה מורגאנה במדבר לא הייתה רווחית במיוחד, וחברת
הטיולים פשטה רגל, כצפוי אחרי שכילתה חלק נכבד מירושתה של שמחה, אבל לא לפני ששמחה
פגשה במסגרתה את ששון. שמחה היתה אז אחרי סידרת ניסיונות ממושכים להכנס להריון
שנסתיימו במפח נפש אדיר ובפינוי חדר הילדים שהכינה כשנכנסה להיריון הראשון ובטרם
ההפלה. היא הורתה אז לג'רמי בעלה להפטר ממיטת הילדים היפהפייה שגולפה ביד, ומן
השידה שנקנתה בחנות העתיקות. את בגדי הילדים הזעירים שמעולם לא נלבשו השליכה לתוך
שקית זבל אטומה ומסרה לעוזרת הערביה שלה. גורלם של הנישואין עם ג'רמי נחתם והם הלכו
מאז והתדרדרו, ולא נותר אלא לחשב את קיצם לאחור. ג'רמי היה ממלא את בר המשקאות
בבקבוקים כהים מלאים באלכוהול משובח תוצרת חוץ שאותם היה מזמין במיוחד מהיבואן.
שתייה חריפה יוקרתית שכזו לא הכירו אז בארץ שיצאה זה עתה משנות הצנע. בימי שישי
היתה לשמחה הזמנה קבועה מבעל חנות הפרחים השכונתית, והוא היה ממלא את ביתה בזרים
ריחניים. בארוחות ליל שישי שנערכו בצל הניחוח הפרחוני הכבד שניקר באפן של כל
האורחות הירוקות מקינאה, ג'רמי היה שולף מהארון בקבוק וויסקי שיבאס ריגל סוג א' ומוזג
לעצמו ולכל אורחיו ביד נדיבה. שמחה נפטרה מג'רמי באמצעות סכום כסף נכבד שאותו שלשל
לכיסיו ושנגס נגיסה נוספת בירושה ההולכת ומצטמקת.


ששון היה קצין מהולל שנפל בשבי האישה הגדולה מכולם. הוא עזב את אשתו
ואת שלושת ילדיו ועבר לגור עם שמחה בבית הענק. כששמחה הזמינה אותנו לביתה ללמוד
קורס מחוץ לתוכנית, ששון זמם מזימה. הוא הראה לנו את מכשיר ההקלטה שנשא בכיס הז'קט
שלו, והשביע אותנו שלא נספר לשמחה שאסרה עליו לעשות בדיוק את המעשה הזה. מה תעשה
עם ההקלטות, שאלנו. עקב האכילס של שמחה היה הכתיבה שלה. היא קראה הכל בכל השפות,
וזכרה פרטי פרטים, אך בכל חייה כתבה רק מאמר אחד, שאותו פרסמה בספר היובל למנחה המיתולוגי
שלה, פרופ' הרמן הידוע. ששון רצה להנציח את פניני חכמתה שאותם פיזרה בשיעוריה, ואף
סבר שאם יקליט אותה מלמדת יוכל לשכנע אותה שהחומר ראוי לפרסום. אנחנו, תלמידי
הדוקטורט שהיא הזמינה באופן אישי לקורס המיוחד אצלה בבית, הבטנו אישה בפני חבריה,
והנדנו בראשנו. לא אהבנו את מעשה המרמה גם אם כוונתו ראויה, ואת הדרך שבה שיתף
אותנו במעשה. לא אמרנו דבר. אולי כי במיוחד לא אהבנו את ההתעמרות של שמחה בששון
בנוכחותנו. נודה על האמת, ששון הקצין לא היה טיפש, אבל גם לא אינטלקטואל דגול. הוא
גדל בבית חרדי, והחסך בידע כללי ניכר בו היטב. הוא גם לא עשה מאמצים מיוחדים
להסתיר אותו, או להשלים את הפער. מפעם לפעם היה שואל את שמחה שאלת ידע כמו ששואלים
מורה, והיא הייתה מגיבה בהקנטה מזלזלת ומקטינה ורק אחריה הייתה גם מוסרת לו את
התשובה. בכל פעם כזו הייתה צמרמורת של דחייה עוברת בי, והרגשתי נאנסת בעל כורחי
להיות עדה למערכת יחסים סאדו-מזוכיסטית. ההשפלה המילולית והרודנית של שמחה הייתה
זקוקה כנראה לקהל. מהר מאוד הביקורים בביתה נמאסו עלינו התלמידים, וכשהקורס
המאולתר הסתיים, שוב לא הצליחה שמחה לפתות אותנו לבית הממתקים, ורק מפעם לפעם
הייתי שולחת אליה תלמיד או תלמידה כדי שתסייע להם בחיפוש ביבליוגרפי אחר נושא
שעניין אותם. האישה הייתה אוצר בלום לכל דבר ביבליוגרפי שקשור לתחום, ואם ידעת
לנקות ממנו את הביקורת הארסית שתמיד נלוותה לכל הפנייה שכזו, הידע שלה היה יקר
מפז. תפקיד דומה מילאה שמחה באוניברסיטה האירופאית שנספחה אליה מדי חורף.    


בכנסים באירופה שמחה התמקמה בבית מלון חמישה כוכבים, והייתה מזמינה את
החוקרים הצעירים לארוחת שחיתות במסעדה בלילה האחרון של הכנס. באחד הכנסים במהלך
הסעודה האחרונה פנתה אלי אישית וביקשה שאני והשותף ניקח על עצמנו ללוות את ששון בטיסה
הביתה, כי היא לא חוזרת לארץ, אלא ממשיכה לדירתה האירופאית, והוא לא מרגיש טוב.
היא מסרה לידי את הדרכון שלו ואת כרטיס הטיסה כמו היה ששון ילד חסר ישע. הסכמתי. בבוקר
היציאה עצרה המונית שלנו בפתח המלון של שמחה וששון. ששון הלך לעבר המונית לאיטו,
פניו מוריקים. הוא נראה כבר מינן, ומפעם לפעם שלף כדור מקופסת כדורים מכיס הז'קט
שלו ובלע אותו באנחה עמוקה. השותף ואני הבנו שהמשימה אינה קלה. בשדה התעופה הבאנו
עבורו כיסא גלגלים, ואחד מאתנו גלגל אותו כשהשני מנסה להתמודד עם עגלה שעליה
העמסנו מזוודות של שלושה אנשים. בשל מצבו הרפואי המבהיל נלוו אלינו בחניית הביניים
שתי דיילות צהובות שיער שהובילו את החבורה המשולשת, השותף, אני וששון המוריק על כיסא
הגלגלים ישירות בלי לעמוד בתורים ובלי בידוק בטחוני קפדני למטוס. השותף הצליח ככה,
אגב, להגניב לארץ רובה פיינטבול. ששון עלה למטוס וכולנו התפללנו שיגיע לארץ חי.
כשהגענו לארץ חיכה לששון בשדה התעופה אמבולנס שלקח אותו הישר לבית החולים והוא עבר
ניתוח לב. ששון נשאר בחיים עוד חודשים ספורים בטרם השיב את נשמתו לבוראו.


עם מותו של ששון תבעו שלושת ילדיו את שמחה על מחצית ביתה. למרות שבמשך
השנים ששון ושמחה היו מעורבים בחייהם, ואפילו תיפקדו כסבא וסבתא לילדיהם, הילדים
של ששון כנראה נטרו טינה עמוקה לשמחה על שנטלה אותו מלכתחילה מהם ומאימם, ומעולם
לא סלחו לה על כך. בתביעתם טענו שהוא היה הידוע בציבור שלה, ולפיכך מחצית מביתה
שייכת לו, וכעת לאחר מותו, היא שייכת להם. שמחה התנערה כלביאה לקרב של חייה. היא
התגברה על מחסום הכתיבה שלה, וחיברה דוקטורט בן מאות עמודים שבו פירטה את כל מעשיה
למען ששון במשך חייהם המשותפים. היא גייסה את כל יכולות המחקר שלה ואספה עדויות
מבעלי ביתנים של מפעל הפיס שששון היה קונה מהם כרטיסים בכמויות. שמחה האריכה
בתיאור ההתמכרות המתמשכת של ששון להימורים. היה שם פרק שלם על החובות שצבר לגורמים
שונים בשוק האפור, ועל איך מכרה את דירתה האירופאית כדי להציל את חייו, ובתמורה לכך
שיעזוב אותה. היא קיבלה אותו בחזרה אחרי שחלה ולא היה לו לאן ללכת.


ה'דוקטורט' שכתבה שמחה עזר. היא ניצחה במערכה המשפטית החשובה בחייה,
אך הפסידה בקרב. המשפט רוקן אותה, הן כספית, הן נפשית, והיא הסתגרה בתוך עצמה,
חדלה מדיבור, חדלה מהתזת ארס ציני לכל עבר. היא עברה למחלקה גריאטרית בבית אבות.
ישובה בכיסא, בוהה בקיר שעות, פאסיבית לגמרי, מביטה במבקריה הספורים במבט ריק, אך
מהנהנת בראשה ומהמהמת המהומים שהעידו שהיא לא איבדה לגמרי את הקשר עם המציאות. לאפוטרופוס
של האישה הגדולה מכולן מונה בן של מכר משותף מימי ג'רמי העליזים. אביו של הילד היה
מגיע באדיקות לשתות את הוויסקי המשובח יחד עם ג'רמי והתמכר לטיפה המרה תוך שהוא
זונח את אשתו ובנו. שמחה, שטופת רגשי אשם אימצה את הבן שלו שגדל ללא אב, וטיפחה
אותו לאורך השנים. כעת הוא היחיד שנותר לצידה. האפוטרופוס גילה שמהירושה הענקית לא
נותר דבר, וכדי לממן את השהות היקרה של שמחה במוסד היוקרתי ניגש למכור את הבית,
סלע המחלוקת בינה ובין ילדיו של ששון. כששמחה שמעה על כך היא הפסיקה לאכול.


האינפוזיה שהכניסו לה בכוח לא עזרה, ואתמול הלכה שמחה לעולמה. לוויה
לא תהיה כי שמחה תרמה את גופה למדע, ושבעה לא תתקיים כי אין קרובים. בצוואתה
הורישה שמחה את הבית הגדול לבן חסותה האפוטרופוס שנותר לצידה עד הסוף, וביקשה
שנערוך לזכרה מסיבה.   




Scott Bergey, Her or Me


 * מענייני דיומא. טרם החלטתי לאן ואם אעבור. שני שדונים יושבים על כתפי, מימין ומשמאל. השדון משמאל אומר לי: סימן משמיים, יש לך כל כך הרבה עניינים לעסוק בהם, חדלי. השדון מימין לוחש, את יודעת שלא תוכלי להפסיק, זה ממכר. לא יודעת מי מהם הוא הטוב ומי הרע סטנדרטי;


בכל מקרה, בטרם יגיע סוף החודש אודיע דבר. 

נכתב על ידי , 8/12/2017 20:39  
87 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כמו מניפה ב-12/12/2017 11:32
 



מישהו בי ילד, מישהו בי סב (א' חלפי)*


(ותודה לצ', שהזכירה לי את השיר הנפלא הזה)


הנכדה הגדולה עומדת על שרפרף ליד הכיריים, השיער שלה מקפצץ בתלתלים על
גבה, האף הקטן רוטט מול האדים, והיא עוזרת לי לערבב בכף את סיר פודינג הוניל
שיישפך רותח לתבניות, יתגבש במקרר וייאכל קר, הפוך על צלחת למחרת, בשבת בבוקר. שרפרף
העץ שעליו היא עומדת הוא מקום עמידתו הקבועה של אחיה הצעיר, בן שנתיים וחצי, שאוהב
לבשל עם השותף. סבא מכה בשום ככה ככה, הוא מראה לי את התנועה של היד האוחזת בסכין
רחבת הלהב ומועכת את שיני השום ומוציאה אותו מקליפתו. הקטן הוא זה שפוסק על מאכלים
וחומרי גלם 'ריח טוב', או 'ריח לא טוב'. הוא מבקש לעלות אף הוא על השרפרף האדום, 'שלו'.
זה צפוף אבל אפשרי. אלא שהנכדה פוצחת בקינה אינסופית: 'זה לא פיר! זה לא פיר, זה
לא פיר, זה לא פיר! זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא פיר זה לא פיר, זה לא פיר, זה לא
פיר!...' ואני מרגישה את גל הכעס עולה בי. לא סתם קוראים לזה חרון אף, כי זה מדגדג
לי באף, מבקש לצאת בקיטור גדול החוצה. כבר קדם לכל זה ריב בינה ובין אחותה הצעירה,
כשהן ביקשו להבין מה זה מספר זוגי. מספר זוגי זה מספר שאפשר לחלק לשניים, מסביר
להם השותף, למשל, נניח שיש לך שתי סוכריות, הוא אומר לגדולה. איזה סוכריות? היא
מיד מבקשת לדעת. טופי, השותף משתף פעולה. ואת רוצה לחלק אותן שווה בשווה בינך ובין
אחותך. 'לוקחים סכין', אומרת הגדולה. לא, מסביר השותף, בלי סכין. אה, אומרת
הגדולה, כל אחת מקבלת סוכריה אחת. יפה, ואם יש לכן 6 סוכריות? לוקחים סכין, חוזרת
הגדולה. לא! בלי לחתוך. בשלב הזה אני נותנת להן 6 סוכריות דמיוניות לחלק ביניהן. הגדולה
מיד מתלוננת: היי, היא נתנה לי רק אחת! ואחותה מתגוננת: לא נכון, נתתי לה שתיים! כשהבנות
רבות על סוכריות וירטואליות זה הזמן להציע לגדולה לעזור לי להכין את מעדן פודינג הוניל
המבושל.


אמא שלהן בהריון. כשהיא תלד את הילדה הרביעית, יפרידו בדיוק שש שנים
בין הקטנה ובין הגדולה. אז בשבת היא והאיש שלה והבטן ההריונית נוסעים לנופש ושלשת
הילדים אצלנו מיום שישי עד יום ראשון בצהרים. ובינתיים אנחנו מתרגלים מחדש להמולה
של רגליים קטנות טופפות בין החדרים, לפשיטה של הבנות על מגרת הצעיפים שלי שהופכים
לשיער הארוך של רפונזל על ראשן המתולתל, לקולות של 'היא לקחה לי', 'בואי תנגבי לי'
מחדר השירותים, ו'יש לי חלומות רעים' בקול קטן ומפוחד בשתיים בלילה. וגם הם
מתרגלים מחדש לבית שבו גרו שנה שלמה. הגדולות הופכות את ארגז הפליימוביל, צוהלות
כשהן מוצאות את האפרוחים הצהובים הקטנים, את הדמויות המוכרות. הקטן נעמד באמצע
הסלון ומכריז: אמא ואבא עזבו אותנו.    


לשרשרת 'זה לא פיר' מתבכיינת אני לא מוכנה להתרגל. אני נושמת עמוק.
תקשיבי, אני מציעה הסכם לגדולה: את לא תגידי 'זה לא פייר', ואני אתן לך ללקק את
הסיר של הפודינג. היא משתתקת, שוקלת את ההצעה. לא משנה שממילא הייתי נותנת לה
ללקק, היא לא יודעת את זה. אפשר להגיד 'זה לא הוגן?' היא מנסה את מזלה. לא, אני
פוסקת. זה אותו דבר. עד מתי, היא מתמקחת. עד שההורים שלך יגיעו. כשהם יגיעו תוכלי
להגיד 'זה לא פיר' כמה שתרצי. היא ילדה רצינית ושוקלת היטב את ההסכם שעליו היא
אמורה להתחייב. הריח של פודינג הוניל פושט בחלל המטבח, מדגדג לה את הנחיריים. טוב,
בסדר. היא מסכימה. למרות שזה לא פ...' ומיד היא תופסת את עצמה וצוחקת.


הנכדה הגדולה חדה לנו חידות. מה הנוזל של העץ? היא פותחת. שרף? אני
מנסה? לא! היא צוהלת. גשם! פרווה של איזו חיה הכי רכה? זו השאלה הבאה. אני מביטה
בשותף, הוא מחזיר לי מבט. ארנבת? סנאי? גור חתולים? לא! לא ולא! גור אריות, היא
פוסקת. למה? אני שואלת. כי כשהיינו בגן החיות, נתנו לנו ללטף גור אריה, ואמרו לנו
שזו הפרווה הכי רכה. אי אפשר להתווכח עם ההיגיון שלה. היא מישירה אלינו מבט,
ואומרת: אתם לא כל כך חכמים כמו שאתם חושבים.


עכשיו תורי לחוד לך חידה, אני מציעה: מה מתוק מדבש ומה עז מארי? היא
חושבת דקה ושתיים. אני, היא משיבה. אהבה, אני מספקת לה את התשובה, מחבקת אותה,
ואומרת, אבל גם התשובה שלך נכונה.   



Alicia Savage, Head in the Clouds

נכתב על ידי , 1/12/2017 15:04  
71 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של כמו מניפה ב-8/12/2017 13:42
 





Avatarכינוי: 

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , 50 פלוס , נשיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לכמו מניפה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על כמו מניפה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ