לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728   

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2018

רגשות


רגשות זה דבר שולי. משהו להתעסק בו אחר כך, כשהזמן יתפנה.

רגשות זה משהו שאפשרי ואפילו רצוי, לדחוק לפינה ולהתעלם מהם, כי אין בהם כל תועלת. 

 

אז מה זה הדבר הזה, שאני פתאום מרגישה?

 

בכל פעם שהיא שולחת הודעה.

בכל פעם שאני רואה אותה.

בכל פעם שאני שומעת את הקול שלה.

בכל פעם שאנחנו מדברות עד השעות הקטנות של הלילה.

בכל פעם שאני מנשקת אותה.

בכל פעם שאני מחבקת אותה.

בכל פעם שאני מסתכלת בעיניים הירוקות שלה ומכובדת את עצמי בתוכן.

בכל פעם שהיא מספרת על בנות אחרות ועל אקסיות. 

 

בכל פעם, משהו מבפנים אוכל אותי.

 

למה?

נכתב על ידי Anastasia , 17/2/2018 21:10  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תהיי שלמה עם ההחלטות שאת עושה.


אני מתגעגעת. כל כך חזק שזה עושה לי חור בלב.


חסרות לי ההקפצות בשעות הזויות בלילה. 


חסר לי המשקל של הווסט הקרמי, הקסדה, חסר לי הנשק, הברכיות. 


חסרות לי היזומות הכי מונפצות שהמ"פ יכול היה לחשוב עליהן.


חסרים לי ההפס"דים הקבועים בשישי בצהריים. חסר לי קולות הנפץ של פצצות ההלם. חסרה לי התחושה החונקת והשריפה בעיניים של פצצות העשן.


חסר לי האנדרנלין בתחילתו של מעצר שמתפתח למרדף ולקינוח יש גם הפס"ד. 


חסרים לי הלילות הלבנים בתנאים לא תנאים.


חסרה לי המקלחת עם המים הרותחים בסוף יום ארוך במיוחד.


חסרים לי העצבים שאני חוטפת כשהייתי רואה את השבצ"ק ומבינה שנדפקתי. כרגיל. 




חסרים לי החברים שלי שהיו איתי מהיום הראשון בטירונות. 


חסר לי הסמל מחלקה שלי, שהיה המפקד כיתה שלי בטירונות ובגדול הוא האדם עם הלב זהב הכי גדול שפגשתי מתישהו. 


חסרים לי המפקדים הפלוגה הלוחמת שלי, שהיו מפקדים, החברים שלי, ההורים, האחים והאחיות.


חסרים לי המגורים הצפופים בהגזמה, ששם הכרתי את כולן וכולן הכירו אותי, ויכלנו לגור ביחד ולהיות שמחות מהסידור הזה.




חסרים לי המתווחים.


חסר לי הניקוי נשק.


חסרים לי התדריכי מוצב שכולנו תמיד היינו בטוחים שהם בזבוז זמן אחד גדול. 


חסרים לי התחקירים לפני המשימות, כשתמיד ידעתי את כל התשובות להכל עוד לפני שהקצין המתדרך היה מסיים את השאלה. 




חסר לי הקור שחודר את העצמות. 


חסר לי החום הנורא של חודש אוגוסט באמצע יזומה ב40 מעלות. 




חסר לי החול והבוץ במדים ובשיער. 


חסרים לי הכאבי רגליים והשרירים התפוסים שהיו אומרים לי שעשיתי עבודה טובה. כי רק אם כואב, מיצית את מה שנועדת לעשות.




הכל חסר לי. 


אני מתגעגעת וזה מרגיש כאילו חלק מהלב שלי נלקח ממני. 




"נולדתי וגדלתי" בפלוגה לוחמת. הייתי אחת הטובות. עבדתי קשה כדי להוכיח את עצמי. נתתי את כל ה100% ולפעמים אפילו נתתי 200%. לא כי אמרו לי, אלא כי רציתי. 


ועכשיו אני כמעט מרגישה אבודה. 




אני אוהבת את התפקיד החדש, הוא מעניין ומאתגר. 


גם יותר טוב לי נפשית עכשיו. 


אבל משהו פשוט לא מסתדר לי בראש.




אני הייתי כל כך גאוותנית ובטוחה בעצמי, עבדתי קשה כדי להגיע לאיפה שהגעתי ואז מה..? הרמתי ידיים? פרשתי? לא סיימתי את מה שהתחלתי.


אני תמיד מסיימת את מה שאני מתחילה. 




אבל זה גם לא ככה.


כי התקדמתי, עליתי יותר למעלה. 


אני יושבת בדיונים עם המג"ד ואפילו המח"ט.


אני אחראית על הערכות מצב שבועיות, על כל המידע המודיעיני לפני המבצעים, אחראית שהכל יעבוד כמו שצריך.


אבל מפריע לי שאני מאחורי הקלעים ולא בשטח עצמו.


השטח חסר לי.


חסר לי הדוגרי. העבודה המלוכלכת שאף אחד לא אומר לך עליה תודה.


המ"מים, הסמ"פים והמ"פים מבקשים ממני עזרה, אני בחיוג המהיר אצלם. 


לפני זה הם אפילו לא ידעו מי אני.



ואני עדין מתגעגעת.


ועדין חסר לי.


ולפעמים אני כמעט בוכה כי אני רוצה לחזור לשם. 


לא כי שם היה קל יותר. להפך. שם היה האתגר האמיתי. ויום אחרי יום עברתי אותו, לא היה לי קשה האתגר. 


אז מה איתי עכשיו?


אני מקבלת שבחים על העבודה שלי ותפיכות על הכתף מהסמג"ד ומהמג"ד. 

לפני זה לא הייתי מעזה אפילו להסתכל להם בעיניים. 

אז למה כל כך קשה לי? ולמה אני מוכנה לוותר על כל זה, רק כדי לחזור להתעסק בחרא? ולוחמה, 90% מהזמן, זה חרא. 

אבל אהבתי את זה.


אבל גם מיציתי את זה. ורציתי להתקדם, להוכיח את עצמי בעוד מקומות, להוכיח את  עצמי מול הדרגים היותר גבוהים.

וזה בדיוק מה שאני עושה עכשיו.


אני לא לחלוטין שלמה עם ההחלטה שלי לעבור תפקיד, וכנראה יקח לי עוד קצת זמן עד שאהיה שלמה לחלוטין עם זה, אבל אני לא מתחרטת על זה לשניה אחת.


אני מתקדמת ואמשיך לרוץ קדימה, על זה אני חותמת.



נכתב על ידי Anastasia , 14/2/2018 20:18  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Anastasia ב-17/2/2018 12:46
 



נקיון


תמיד החשבתי את זה בתור ילדותי ופתטי, ואז עשיתי את זה בעצמי.

חסמתי מספר לא מבוטל של אנשים מהחיים שלי. 

ניקיתי אותם החוצה כמו הפסולת שהם. 

פסולת שהרעילה לי את הנפש ואת הלב. אז אמרתי מספיק. אני לא רוצה לחיות כשהצל שלהם עוד נמצא איפשהו שם, מסביבי. 

 

ועכשיו טוב לי. הידיעה שאין להם דרך לבוא אלי ולהתחנן לחזור לחיים שלי. 

ואין להם דרך לבקש סליחה, ולהתנצל על החרא שהם עשו. כי אני לא אתן להם. 

 

מי שלא רוצה להיות חלק מהחיים שלי, אני לא אחזיק בכוח. אני גם לא אתן לו דרך להתחרט שוב ושוב ולשנות את דעתו פעם בחודש.

נכתב על ידי Anastasia , 13/2/2018 08:47  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The Shmock ב-13/2/2018 18:44
 



לדף הבא
דפים:  

Avatarכינוי:  Anastasia

בת: 20



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לAnastasia אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Anastasia ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ