לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

ליקוי ירח


רוז-מרי תמיד חשבה שהיא רגילה,אבל כשיום הולדתה ה-16 עומד להגיע ,דברים משונים מתרחשים ועולמה מתהפך. בחור חדש ומסתורי מגיע לעיר ואיתו סודות נחשפים,אויבים נוצרים,החלטות נעשות והקלפים מתגלים. לילה אחד מכושף קרב ומאיים ובו הכל ישתנה...

Avatarכינוי: 

מין: נקבה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2015    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    




הוסף מסר

6/2015

פרק 11


החלומות תמיד מתחילים יפה...עד שהם משתנים בפתאומיות והופכים מבעיתים.

אני שוכבת על גבי בקרחת יער עגולה, שערי מפוזר בחופשיות על כר הדשא הרך, ורגלי מקופלות בזווית אנכית. סביב הציפורים מצייצות, הרוח נושבת והעצים מרשרשים כשהעלים נושרים באיטיות מרהיבה.

קרני השמש פוגעות בגופי ודגדוגי חמימות פושטים בגופי.

אני מחייכת ומעבירה את ידי על הדשא בהנאה כשידי נתקלת במשהו קוצני.

"אאוץ' " אני מכניסה את האצבע לפה ומוצצת את הדם שזולג ממנה.

אני מתרוממת לישיבה ומחפשת בכעס את מה שדקר אותי.

"ורד?" השאלה נפלטת מפי בהפתעה. זה מוזר, אף פעם לא ראיתי ורד כחול.

אני מרכינה את ראשי ומריחה אותו בסקרנות.

יש לו ריח של לילה גשום, אני מהמהמת בהנאה ומעבירה עליו את אצבעותיי בזהירות.

רחש נשמע מהעצים שסביב קרחת היער ואני מסתכלת לכיוונו במהירות.

אני רואה איילה ועופר קטן, שקועים באכילת עשבים טריים.

אני משחררת נשיפת הקלה ומבהילה אותם, הם מרימים את הראש ומסתכלים עלי בפחד.

האיילה בוחנת אותי בעיניה החומות והנבונות, העופר מאבד עניין וחוזר לאכול.

אני משיבה לאיילה מבט והיא כנראה מחליטה לבסוף שאני לא מסוכנת כי היא חוזרת לאכול.

אני מסתכלת על השמיים התכולים ונהנית מהרוח שמעיפה את שערי.

ידי עדיין אוחזת בפרח כשאני קוטפת אותו ומקרבת לאפי.

פתאום משהו בחלום משתנה, אני מביטה באיילה המזרזת את העופר שלה בבהילות, הם בורחים בפתאומיות בדיוק כשהשמיים משחירים.

השמש נעלמת איתם ואף ירח או כוכב לא מופיע ומחליף אותה.

הרוח נושבת עכשיו באכזריות חזקה, לא חסה על אף אחד.

העצים והפרחים שהיו משגשגים לפני דקות אחדות, עכשיו נבולים וקמלים.

מבלי משים אני מהדקת את אחיזתי בורד ודם מטפטף מידי כשהקוצים חודרים לעורי.

דמות מטושטשת ניצבת בקצה קרחת הירח ומביטה בי. 

 אני מנסה לקום ולברוח אבל משהו עוצר בעדי.

אני מסתכלת למטה ורואה שכר הדשא הרך ששכבתי בו הפך לחול טובעני והרגליים שלי שקועות בו.

"תעזור לי!" אני צועקת אל הדמות בחוסר אונים ומנסה לשחרר את רגליי בחוסר הצלחה.

הדמות ממשיכה להסתכל עלי בלי תגובה.

אני שקועה עד הכתפיים בחול הטובעני כשדמויות נוספות נכנסות אל קרחת היער, הן מתקרבות אלי מעט ואני מזהה אותן בהקלה. אני רואה את אליזבת, אדוארד, קיילי וג'ק מסתכלים עלי בחוסר רגש.

"אליזבת, תעזרי לי!" אני צועקת אליה בדחיפות ומנופפת בידי החופשייה.

"את מפלצת" אליזבת אומרת בגועל ומסתכלת עלי בקור.

"אליזבת, ג'ק!" אני צועקת בפה מלא חול ומתחילה להחנק.

אני רואה את אליזבת והשאר מפנים לי את הגב לפני שאני שוקעת והחול משתלט על ראייתי ועל חיי...

***

"הצלחת?" הוא שואל בקול צונן כשבריאין נכנס למערה.

"אני מצטער. הפחדתי אותה אבל שום דבר לא הצליח לעורר אותה, לא במציאות ולא בחלומות" בריאין אומר בקול חסר גוון. " גם כשהרגתי אותה בכל מיני דרכים בחלומות שלה היא לא התעוררה רק היום כשג'ק והחברים שלה הופיעו פתאום בחלום היא הגיבה מעט" בריאין ממשיך במהירות את דבריו,"לא ידעתי שהיא יכולה לשנות את החלומות שאני יוצר" בריאין מוסיף בהפתעה ונעצר כשהוא קוטע אותו. 

"את הסיבה שג'ק נמצא שם אני יכול להבין אבל החברים שלה? איך הם קשורים אליה?"הוא שואל ומתעלם משאלתו של בריאין בעודו מתהלך באיטיות.

"הם החברים שלה, היא אוהבת אותם ולכן היא חשבה שהם יצילו אותה. לרוע מזלה השתלטי על החלום שוב ומנעתי את זה" בריאין עונה ומושך בכתפיו בשעמום.

"אהבה?" הוא אומר וצוחק ברשעות כשמזימה נרקמת בראשו.

"כמובן. אהבה זה רגש חזק אבל לא יותר חזק מלב שבור" הוא אומר בחיוך מעוות ומתקרב אל בריאין.

"אתה צריך לגרום לה להתאהב בך ואז בליל ליקוי הירח אתה תסגיר אותה לידי" הוא לוחש לו ברוע.

"ואז מה?" בריאין שואל בסקרנות קרירה. "זה לא משנה" הוא מבטל את דבריו של בריאין ועוצר את בריאין כשהוא פונה ללכת. "את מכני מידי, אתה צריך להיות יותר אנושי אחרת זה לא יעבוד" הוא אומר ומניף את ידו באוויר. ניצוץ מתלקח ונורה מידו אל לבו של בריאין. בריאין מזדעזע כשהזרם פוגע בו, עיניו מבהירות מעט והוא ממצמץ במהירות. "איך אתה מרגיש?" הוא שואל בחיוך ידעני. "אני מרגיש...את השנאה שלי אלייך" בריאין אומר בטינה. הוא צוחק, "אני רואה שהקול שלך נשמע יותר טבעי עכשיו שהרגשות שלך חזרו, אבל הן חזרו רק בחלקן, הן לא מספיק חזקות בשביל לשבור את האחיזה שלי בך. אתה תוכל לכעוס ולשמוח אלו הרגשות היחידים שהחזרתי לך" הוא חושף את שיניו החדות ומשחרר את בריאין לדרכו במילים אלה.


***

אני קמה ולוקחת נשימה עמוקה של אוויר לפני שאני מתחילה להשתעל בחוזקה.

אני עדיין יכולה להרגיש את החול נמצא בכל מקום בגוף שלי, לכן אני רצה למקלחת ונכנסת במהירות, שוטפת את ההרגשה המגעילה הזאת.

"לפעמים החלומות שלי מרגישים ממש מציאותיים" אני ממלמלת כשאני יוצאת מהמקלחת.

אני מעיפה מבט קצר בשעון ואז מסתכלת עליו שוב נרעשת.

"אני מאחרת!" אני צועקת, מתארגנת במהירות ושועטת למטבח עם הנעליים ביד.

"למה לא הערת אותי?!" אני צועקת על ג'ק ההמום ונועלת את הנעליים בלחץ.

"חשבתי שתרצי להשאר היום בבית, אתמול סיפרת לך הרבה דברים ואת צריכה לעכל אותם" ג'ק אומר במצח מכווץ.

"הייתי רוצה אבל אני צריכה לארגן מסיבה מזוי-" אני אומרת בכעס כשהגבה המורמת של ג'ק עוצרת אותי מלהמשיך את המשפט.

"מסיבת יום הולדת לדולורס" אני משנה את סיום המשפט ברטינה.

"את מארגנת מסיבת יום הולדת למורה שלך למתמטיקה? זה לא מתאים לך..." הוא אומר בגבות מורמות.

"סיפור ארוך, אני חייבת לזוז, נדבר כל הכל אח"כ" אני מסיימת לקשור את הנעליים ויוצאת החוצה.

"רגע רוז-" המשך המשפט שלו נקטע בטריקת הדלת.

איפה אליזבת? אני מתקשרת אליה ומעיפה מבטים מתוחים בשעון.

"איפה את?!" אני שואלת בכעס כשהיא עונה.

"אני בבית ספר, למה?" אליזבת שואלת בבלבול.

"למה לא באת לאסוף אותי?" אני שואלת בחוסר הבנה.

"ג'ק אמר לי שאת נשארת בבית" היא אומרת ואני מעסה את רקתי במחשבה.

"לא, אני באה לבית ספר" אני אומרת באנחה.

"לבוא לאסוף אותך?" אליזבת שואלת בהצעה.

"עד שתגיעי ועד שניסע זה ייקח יותר מידי זמן" אני אומרת בעצבים.

"אני אדבר איתך אח"כ" אני מסיימת את השיחה ומסתובבת כשאני שומעת את ג'ק.

"אני יכול להסיע אותך בחיפושית" ג'ק מציע באשמה ומשפשף את זיפיו בידיו.

"עד שתתניע אותה זה ייקח שנים, אני פשוט ארוץ" אני מנידה בראשי ומתחילה לרוץ לפני שהוא מספיק להגיד משהו. אחרי כמה דקות אני מתחילה להתעייף, ריצה זה לא הצד החזק שלי, לפחות לא עם תיק מפוצץ ספרים. אני מאלצת את עצמי להמשיך ומעיפה מבט בשעון.

נשאר עוד 10 דקות לתחילת השיעור ואפילו בריצה ייקח לי לפחות 35 דקות אבל אין לי הרבה ברירות.

אני מזיעה, הבגדים נצמדים אל גופי והקוקו נדבק לי לעורף.

אני מנגבת את הזיעה שהצטברה על מצחי ונושמת בכבדות, החום לופף אותי.

רק עוד 25 דקות אבל אני חייבת מנוחה. אני נעצרת, מניחה את ידי על ברכיי ונושמת עמוקות. אופנוע שחור שעליו רכוב אופנוען חסר קסדה חולף לידי ברעש גדול ומחריש.

"מניאק" אני ממלמלת בקנאה ומזדקפת.

אני מתחילה שוב לרוץ כשאני רואה את האופנוע חוזר בחזרה מהכיוון שאליו נסע.

למה הוא חוזר? אני בוחנת את האופנוע בחינה מעמיקה ונחרדת שאני מבינה מה רואות עיני.

הוא נעצר לידי בחריקה מחרישת אוזניים ומסתכל עלי ביהירות מעצבנת. אני בוחנת אותו בעיניים מצומצמות. הוא לבוש בסקיני שחור ארוך, חולצת טי לבנה ומשוחררת, את המראה שלו משלימות משקפי טייסים שחורים.  "למה את רצה?" הוא שואל בשעשוע ומסתכל עלי.

למה אתה רוצה לדעת? אבל אני רק עונה "כי אני מאחרת" וממשיכה לרוץ.

 הוא עוקף אותי עם האופנוע וחוסם לי את הדרך. "תעלי" בריאין פוקד וטופח על המושב מאחוריו.

"מה? לא!" אני נרתעת לאחור. "את תאחרי גם אם תרוצי ואת יודעת את זה" הוא אומר בהגיון מעצבן ומטה את ראשו לעומתי. אני לא רוצה לנסוע איתו אבל אין לי ברירה, במוקדם או במאוחר ממילא נצטרך להפגש ולארגן את המסיבה המטומטמת הזאת. "טוב" אני אומרת בחוסר רצון.

"נו את מתכוונת לעלות או מה?" הוא שואל בזעף כשהוא רואה שאני לא עולה ורק בוהה באופנוע.

"אני..." במחשבה שנייה אני לא רוצה לעלות על המפלצת הזאת. "את לא מפחדת נכון?" הוא שואל בלגלוג ומטה את משקפיו במורד אפו כך שעיניו גלויות ומסתכלות ישירות בעיני בהתגרות. 

"אני? לא, מה פתאום, את לא חובש קסדה?" אני מצחקקת בעצבנות אבל עדיין לא עולה על האופנוע.

בריאין נאנח וירד מהאופנוע הוא מרים את המושב ומוציא משם קסדה שחורה. "קחי" הוא מושיט לי אותה אבל כשהוא רואה שאני לא זזה הוא שם לי אותה בעצמו. "זהו את מסודרת. עכשיו תעלי כבר" הוא אומר וטופח לי על הקסדה. "עזוב לא צריך, אנחנו במילא נאחר" אני אומרת ומנסה להוריד את הקסדה מראשי.

הוא בוחן אותי וזווית פיו מתעקלת. "מה?!" אני שואלת בזעף ומתעצבנת שאני לא יכולה לראות את עיניו.

"אני פשוט נורא אוהב את החולצה שלך" הוא אומר ומשתעל כדי להבליע את הצחוק שלו. בריאין צוחק? הוא השתנה מעט, הוא נראה יותר חיי והוא כבר לא נשמע כל כך קר...אני מתנערת מהמחשבות ומתרכזת.

"מה?" אני שואלת שוב ולא מבינה מה אני מפספסת. ידי עדיין מורמות למעלה מהנסיון להוריד את הקסדה כשאני מסתכלת למטה. אני שומטת אותן וממהרת למשוך את החולצה שלי מטה. "חזייה יפה, מידה c נכון?" הוא שואל ברשעות ומחייך כשאני מסמיקה. "אדיוט! אני שכחתי שהחולצה הזאת כבר ישנה וקטנה עלי" אני ממלמלת בלחיים סמוקות ונושכת את השפה התחתונה שלי. שיט לא שמתי לב איזה חולצה לקחתי מהארון מרוב לחץ. החולצה הזאת קטנה עלי, במצב רגיל היא כמו חולצת בטן אבל כשאני מרימה ידיים...הסומק שלי מעמיק. "אני לא מתלונן, רק נהנה מהנוף " הוא אומר ברשעות, תופס במותניי ומושיב אותי על האופנוע.

"מה אתה עושה?!" אני צועקת עליו ועיני נפערות  בפחד.

"אני עושה דברים מהר, את פשוט עושה את זה ממש לאט" הוא אומר ומתיישב לפני.

אני חושדת שלדבריו הייתה משמעות כפולה אבל אני לא מגיבה.

הוא לוקח את ידי וכורך אותן סביב בטנו, "את צריכה לחבק אותי מאחור. אל תנצלי את זה יותר מידי ותזהרי לא לגעת באגזוז" הוא מצביע על האגזוז שבאופנוע.

"שמוק" אני אומרת בעצבים. מי בכלל רוצה לחבק אותך?!

"תחזקי חזק"הוא אומר לפני שהוא מאיץ והשיער עף אחורה.

"תוריד אותי!" אני צועקת בעצימת עיניים ומחבקת אותו חזק יותר.

כשאני נצמדת אל גבו אני מרגישה את השרירים שלו נעים כשהוא מנווט. זה מרגיש כאילו אני מחבקת חיית פרא. כמה שרירים יש לו?

"הגענו את יכולה לרדת" הוא אומר בשעשוע ואני מתנערת ממחשבותי.

"מה? אה כן" אני אומרת ומשחררת אותו.

"אני רואה שממש נהנית, ניצלת את זה עד הסוף" הוא אומר ומרים גבה.

"על מה אתה מדבר?" אני שואלת ומכווצת את מצחי.

"הייתי צריך לקרוא לך שלוש פעמים כדי שתשחררי אותי" הוא מחייך בשחצנות.

הוא קרא לי שלוש פעמים? אני מסמיקה במבוכה.

"פנטזת עלי כל כך חזק, לא הצלחתי להוציא אותך מזה" הוא אומר בחשיבות עצמית והלסת שלי נפתחת.

"סליחה?!" אני שואלת בתדהמה ומנסה להתנגד לרעיון לבעוט בו.

"את גם חיבקת אותי כל כך חזק, נראה לי שברת לי צלע" בריאין ממשיך ואומר תוך כדי בדיקה של צלעותיו.

אני חושבת על לשבור לך אחת עכשיו! "אני לא חשבתי עלייך, אני התפללתי שלא נתרסק!" אני משקרת בלהט. טכנית זה היה נכון...לפחות בהתחלה.

"מה שתגידי" הוא אומר בטון לא מאמין. הוא יורד מהאופנוע ואני מנסה למצוא דרך לרדת מהאופנוע  כשהוא שוב תופס במותניי ומוריד אותי. "תפסיק לעשות את זה!" אני צועקת עליו אבל הוא נשאר אדיש.

"יהרוג אותך להגיד תודה?" הוא שואל מעוצבן.

"תודה" אני משיבה בקור ומתחילה ללכת כשהוא קורא בשמי.

"מה?!" אני שואלת בכעס.

"הקסדה שלי" הוא מסתכל עלי ומחכה.

"אה, ידעתי את זה..." אני אומרת בטמטום ומנסה לשחרר את הקסדה.

"אני באמת נהנה מהנוף אבל אין לי זמן לזה" הוא אומר אחרי כמה דקות ומתקרב אלי. שיט שכחתי שאסור לי להרים ידיים. אני משלבת את ידיי על חזי ומסמיקה בזמן שהוא משחרר לי את הקסדה מהראש. הוא ראה לי את החזייה כבר פעמיים!

אני שוב צמודה אליו. אני רואה שהוא מכווץ את פיו בריכוז כשהוא מנסה לשחרר את הקסדה. אני מתמקדת בפה שלו עד שהוא מסיים וקולט אותי בוהה.

הוא מגחך בהתנשאות ואני מעבירה יד בשערי, לכאורה מנסה להוריד ממנו את הנפח. בריאין פשוט מסתובב והולך בלי להגיד מילה.

"חזיר" אני מגנה אותו ומסיטה את חולצתי הצידה כדי לבדוק איזה חזייה לבשתי היום בזמן שאני רצה להוציא ספרים מהלוקר. למה אין לי מזל? כמובן שזאת תהייה החזייה האדומה. אני נותנת לעצמי מכות במצח כשקול מבהיל אותי.

"למה את מרביצה לעצמך" ג'ייסון צוחק בשילוב ידיים.

"אתה חייב להפסיק להבהיל אותי" אני נוזפת בו ובודקת את השעון שלי, נשארה עוד דקה לצלצול, אני חייבת לעוף. "משהו דחוף? אני ממהרת" אני נוקשת ברגלי בקוצר רוח. "אה לא...סתם רציתי לוודא שאת זוכרת שקבענו למחר" הוא אומר בביישנות וטומן את ידיו בכיסיו. אני מכווצת את מצחי ומסתכלת בעיניו הבהירות. אני לא חושבת שאי פעם ראיתי עיניים כל כך תכולות ובהירות. אחרי כמה שניות אני שמה לב שאנחנו נועצים עיניים אחד בשני וממהרת להרכין את ראשי "כן אני זוכרת" אני אומרת ומחכה שיגיד משהו.

"יופי" הוא פולט בחיוך נבוך. זהו? זה כל מה שהוא רצה להגיד לי? "טוב אין לי זמן אני חייבת לעוף. נתראה" אני אומרת ורצה לשיעור כימיה.

"עצור!" אני צועקת שנייה לפני שדלת הכיתה נסגרת. המורה נעצר ואני משתחלת פנימה בזריזות.

"יש לך הרבה מזל רוז" גארט אומר בשעשוע יבש.

"אני מצטערת המורה" אני אומרת אוטומטית ומתיישבת ליד אליזבת.

"אני מצטערת שנסעתי בלעדייך" אליזבת מתנצלת בפני.

"בגלל זה שמרת לי מקום ולא הלכת לשבת ליד אדוארד?" אני שואלת למרות שאני יודעת את התשובה.

"לא" אליזבת מכחישה ולא פוגשת במבטי.

"אני לא כועסת, סתם כיף להתעלל בך" אני אומרת בצחוק שקט.

"תודה באמת" היא רוטנת ובועטת לי ברגל. "אאוץ'" אני מעווה את פניי, עדיין צוחקת.

"סתם כיף להתעלל בך" אליזבת מחקה אותי בלעג.

"אליזבת, רוז" גארט מעיר לנו בנוקשות ואנחנו שותקות, מתאפקות לו לצחוק.

"אל תצחקי" אני מזהירה את אליזבת כשאני רואה שהיא עומדת להשבר. אם היא תצחק אז גם אני אצחק ואז גארט יעיף אותנו מהשיעור. היא מכסה את פיה בידה ומחניקה את הצחוק שלה בשרוול.

"אני בסדר" היא אומרת כשהיא מפסיקה לצחוק ומהנהנת אלי בביטחון.

פתק נזרק אל שולחננו בדיוק כשגארט מסתובב אל הלוח. אנחנו מעיפות אחת בשנייה מבט מופתע ורואות ששמה של אליזבת רשום על הפתק באדום.

"אין לי מושג מה זה" אליזבת אומרת בתגובה למבט השואל שאני מעיפה בה. היא פותחת אותו וקוראת אותו במצח מכווץ. "מי שלח את זה? מה רשום?" אני מתקשה להכיל את סקרנותי. "לא רשום ממי זה" היא אומרת ומעבירה לי את הפתק. תפגשי אותי מחר ב19:00 מול  החנות של בארנס. אני אחכה לך.

"אז את הולכת?" אני שואלת אותה כשאני מסיימת לקרוא.

"לאן?" אליזבת עונה בשאלה ומסתכלת עלי באטימות. 

"מה זאת אומרת לאן? לדייט" אני עונה בבלבול ומנופפת בפתק להדגשה.

"על איזה דייט את מדברת?" היא שואלת ומתעלמת מהרמיזות שלי.

"אני מדברת על הפתק! זה נשמע כאילו מישהו מציע לך לצאת" אני אומרת לה ישירות בכעס.

"זה בטח סתם בדיחה" אליזבת אומרת בקור ומקמטת את הפתק לכדור קטן ומקומט.

"את לא רצינית...למה שזאת תהיה בדיחה?" אני שואלת ומנסה להבין אותה.

"זאת סתם בדיחה עלובה!" היא צועקת עלי ובכיתה משתררת דממה.

"אליזבת הכל בסדר?" גארט שואל בהפתעה. "אני יכולה לצאת? אני לא מרגישה טוב" אליזבת מפטירה לפני שהיא יוצאת בסערה מהכיתה וטורקת אחריה את הדלת.

אני מביטה המומה בדלת לפני שאני משיבה את מבטי אל המורה. "גשי אלי אחרי השיעור" הוא אומר לי וממשיך את השיעור.

לחשושים נשמעים בכיתה, כולם מסתכלים עלי ורוצים לדעת מה קרה. כולם כולל אותי.

בסוף השיעור אני מנסה לחמוק מהשיחה עם המורה ולצאת מהכיתה אבל הוא תופס אותי. "רוז" הוא קורא בשמי ואני מסתובבת באכזבה בגלל שהתוכנית שלי נכשלה.

"כן?" אני עונה ונעמדת מולו כשהשולחן חוצץ בינינו והוא ישוב בכיסאו.

"אני לא בא לנזוף בך או משהו. אני יודע שאני רק המורה לכימיה ופיזיקה אבל אני דואג לאליזבת. משהו קרה?" גארט שואל ועיניו משדרות דאגה. "אני לא יודעת מה קרה. אני אשאל אותה אבל אני בטוחה שהכל בסדר" אני אומרת בניסיון להרגיע אותו. "אם היא צריכה עזרה במשהו היא תמיד יכולה לפנות אלי. גם את" הוא מוסיף לאחר מחשבה ומחייך אלי. "תודה, אני אזכור את זה ואעביר את זה גם לאליזבת אבל אני בטוחה שזה לא משהו כזה חמור. אתה מכיר אותה, העצבים שלה נדלקים מהר" אני אומרת ויוצאת מהכיתה בחיפוש אחר אליזבת. "אדוארד ראית את אליזבת?" אני שואלת אותו כשאני מבחינה בו. "ראיתי אותה ליד הלוקרים לפני שתי שניות" הוא אומר ומרים לי שתי אצבעות להמחשה. "תודה" אני אומרת לו ורצה ללוקר שלה.

"אליזבת!" אני צועקת לה באוזן כשאני מגיעה אליה ורואה אותה מוציאה ספרים מהלוקר.

" איי! את מנסה לגרום לי להיות חירשת?!" היא צועקת עלי ומכסה את האוזן שלה. "למה צעקת עלי בשיעור והלכת?" אני שואלת אותה בידיים משולבות. 

"כי עצבנת אותי" אליזבת סוגרת את הלוקר שלה וצועדת אל הכיתה.

"ואת מעצבנת אותי עכשיו" אני אומרת וחוסמת לה את המעבר. "זוזי" היא רושפת ומנסה לעקוף אותי.

"מי מסתירה ממי דברים עכשיו?" אני שואלת אותה בהאשמה. "אני לא מסתירה ממך כלום, זה סתם..." היא נכנעת אבל עדיין מנסה להתחמק. "אל תסתכלי עלי ככה" אליזבת אומרת כשאני מסתכלת עליה בתוכחה.

"מישהו שלח לי כבר פתקים כאלה פעם" היא מודה בחוסר רצון. "כמה? מתי? למה לא אמרת לי בפעם הראשונה?" אני יורה את השאלות אחת אחרי השנייה. "זה התחיל לפני יומיים, יום אחרי יום. בפעם הראשונה השאירו לי מכתב בלוקר ובפעם השנייה הדביקו לי פתק על החלון. התכוונתי לספר אבל..." היא נעצרת. "אבל?" אני מעודדת אותה להמשיך. "אבל...אני לא רציתי להעמיס עלייך אחרי המתיחה..." אליזבת מודה לבסוף באנחה. "אליזבת את לא מעמסה" אני אומרת ושמה את ידיי על כתפה.

"תודה...עכשיו תזיזי את הידיים שלך מהכתפיים שלי. מרוב שאנחנו קרובות אנשים חושבים שאנחנו לסביות" היא אומרת בחיוך גדול ודוחפת אותי אחורה. "אוקיי אבל אל תפסקי לספר לי" אני צוחקת ומזהירה אותה.

"אין הרבה מה לספר, הלכתי בפעם הראשונה מאורגנת ואף אחד לא הגיע" אליזבת אומרת במרירות ומושכת בכתפה. "בגלל זה אני מתעצבנת, פעם אחת מילא אבל פעמיים? זה כבר לא מצחיק" היא ממשיכה בכעס.

"אז בואי נתפוס אותו על חם" אני מציעה כשהרעיון מופיע בראשי. "איך?" אליזבת שואלת בעניין.

"נחכה לו מחר מול החנות של בארנס לפני שבע ואז כשהוא יגיע נתעמת איתו" אני מפרטת את התוכנית לפרטים.

"נכון! איך לא חשבתי על זה קודם?" היא אומרת בקול חזק.

"כנראה בגלל שהכעס שלך עשה לך קצר במוח" אני מקניטה אותה בחיוך. "לפחות לי יש מוח" אליזבת לא נשארת חייבת. "הייתי ממשיכה לריב איתך מילולית אבל יש לך תשובה לכל דבר וזה בחיים לא יסתיים" אני נכנעת כי אני יודעת שאני אפסיד לה. חוץ מזה היא עקשנית כמו פרד, היא לא תוותר לי.

"מה שנכון נכון" היא מסכימה ביהירות ומחייכת בניצחון בזמן שאני מגלגלת עיניים.

"תהיי מוכנה ותבואי לקחת אותי בשש. נתראה יותר מאוחר" אני נפרדת ממנה וממהרת לשיעור במתמטיקה שעומד להתחיל. אני מתיישבת במקום אחר מהמקום שישבתי בו בפעם הקודמת ומחכה לתחילת השיעור.

הראש שלי שעון על השולחן כשאני רואה זוג רגליים נעצר מולי. עוד פעם הוא?! "אולי תעזוב אותי בשקט?!" אני צועקת עליו אבל כשאני מרימה את ראשי אני רואה שזה מישהו גבוהה ולא מוכר. יש לו שיער חום מתולתל קצר, עיניים חומות ושפתיים דקות. אני שומעת את צחוקו הקר והמלגלג של בריאין מהדהד כשהוא חולף לידי. ככל הנראה הוא ראה את זה."אני מצטערת, רצית משהו?" אני מגמגמת אל הזר התנצלות ונושכת את שפתי במבוכה. "זה בסדר, חשבת שאני מישהו אחר?" הוא שואל בחיוך עקום וחושף זוג גומות שובות לב.

"כן..." אני אומרת בהתנצלות ומרכינה את ראשי בבושה. "אני מנחש שאת לא מחבבת אותו" הוא אומר ומתיישב בקצה שולחני. "רצית משהו?" אני משנה נושא ומסתכלת עליו בציפייה. "רציתי לפגוש את היודניקית שלומדת מתמטיקה של מתקדים לכיתה י"ב" הוא מושך בכתפיו ובוחן אותי בעיון סקרני.

"את לא נראית כמו שדמיינתי"הוא אומר במלמול ומביט בעיניי. "וזה טוב או רע?" אני שואלת אותו בבלבול.

"את נראית כמו בחורה רגילה עם שיער והכל..." הוא אומר וממשיך לבחון אותי. 

"חשבת שלא יהיה לי שיער?" אני שואלת בגבות מורמות וצוחקת.

"לא! זה לא מה שהתכוונתי..." הוא מגמגם במבוכה ומכווץ את מצחו. "אם את יודניקית ואת במתמטיקה למתקדמים של כיתה י"ב זה אומר שאת ממש חכמה אז חשבתי שתראי..." הוא מנסה להסביר את עצמו במבוכה. "כמו חנונית עם משקפיים ושלייקס?" אני עוזרת לו לסיים וצוחקת כשהוא מסיט את מבטו מעיניי.

"זה בסדר. ואני לא כזאת חכמה חוץ ממתמטיקה אני גרועה בהכל" אני מתוודה ומרגיעה אותו בחיוך.

"אז...אני יכול לשבת לידך?" הוא שואל בחיוך ומצביע על המקום הפנוי לידי.

"בטח" אני מורידה את התיק שלי מהכסא ומפנה לו מקום בשולחן."שכחתי להציג את עצמי. קוראים לי מייקל קינג אבל כולם קוראים לי מייק" הוא מתיישב ומושיט לי יד ללחיצה.

"רוז-מרי אנדרסון" אני לוחצת את ידו בחיוך רחב כשמיס דולורס נכנסת באיחור ומשתיקה את הפטפוטים. 

"אז...זה נכון שאת ובריאין מארגנים מסיבת יום הולדת לדולורס?" מייקל שואל בסקרנות וממרפק את בטני.

 "כן" אני נאנחת באישור ומעיפה מבט בבריאין. אני רואה אותו מדבר עם בחורה בלונדינית שמרוחה לו על השולחן. מייקל עוקב אחרי מבטי "אני רואה שהוא עסוק".אני מושכת בכתפיי בתגובה ומנסה להתרכז בשיעור.

"מה תכננתם?" הוא מתעקש ושואל. "כלום" אני עונה בקצרה. "אבל יום ההולדת שלה הוא מחר" מייקל אומר בבלבול. "אתה צודק, אני אשאל את בריאין" אני מנצלת את ההזדמנות ומנסה לתפוס את מבטו אבל הוא שרוע על הכיסא בעיניים עצומות. "הוא ישן" אני רוטנת בשפתיים מכווצות. "תשלחי לו פתק" מייקל מציע ומעביר לי חתיכת נייר. מתי נתכנן את היום הולדת של דולורס? אני משרבטת בפתק, מקמטת לכדור וזורקת לו על הראש. אני מפספסת ומחכה עד שדולורס מסתובבת לפני שאני זורקת שוב פתק נוסף. "פגעתי בול" אני אומרת בזדוניות כשהוא מתעורר בכעס ומרים את כדור הנייר שנזרק עליו. הוא מסתכל סביב בזעף עד שהוא רואה אותי מנופפת אליו. הוא מרים את גבותיו בשאלה ואני מצביעה על הכדור. הוא פותח את הפתק וקורא אותו במצח מכווץ לפני שהוא מביט בי וקולע את הכדור לפח בשעמום. "כמובן, הוא יתעלם ממני ויצליח לקלוע מושלם" אני מקטרת ומחכה לסוף השיעור בקוצר רוח.

כשהפעמון נשמע אני נפרדת ממייקל ורצה אל בריאין. "היי!" אני צועקת אליו כשהוא לא עוצר ותופסת בזרועו.

הוא נעצר ומביט בידי בקור. "אנחנו צריכים לתכנן את המסיבה" אני אומרת ומשחררת אותו במהירות.

"זאת הבעיה שלך" בריאין אומר בשעמום ומושך בכתפו.

"זאת אשמתך" אני אומרת בכעס ותוקעת לו אצבע מאשימה בחזה. הוא מביט סביב על הקהל שמתאסף סביבנו. "את רוצה לריב על זה כאן?" בריאין שואל בגבות מורמות, מנסה לגרום לי לסגת.

תחילה אני מהססת אבל לבסוף אני תופסת בחולצתו ומושכת אותו החוצה בנחישות. אני מחפשת מקום שיסתיר אותנו מעיניים חטטניות ורואה עץ בעל גזע רחב. אני מושכת אותו סביב עד שהגזע מעלים אותנו ואז אני משחררת אותו. אני מתכוונת להתחיל להתווכח כשפתאום הוא מצמיד אותי לקיר והידיים שלו מתמקמות משני צדדי. "מה אתה עושה?" אני שואלת בפאניקה כשהוא רוכן אלי. "זה ברור לא? נתתי לך לגרור אותי רק בגלל שידעתי שאת רוצה להתמזמז איתי" בריאין אומר בחיוך שחצני וממשיך להתקרב אלי. "מקום נחמד מצאת לנו" הוא לוחש באוזני בקול נמוך וגרוני. "תסלח לי?!" אני שואלת בהלם ומסובבת את ראשי הצידה כדי להתחמק ממנו. "רואים שאת רוצה אותי" בריאין אומר לאחר שהוא מחכך את אפו בצווארי וגורם לי להצטמרר. אני יורדת למטה ומתחמקת מאחיזתו. "אני לא גררתי אותך כדי להתמזמז איתך!" אני אומרת בכעס ומגמגמת במילה האחרונה. "אז למה גררת אותי הנה?" הוא שואל בזעף ועיניו כועסות. "את אדיוט או שאת עושה את עצמך? גררתי אותך כי אנחנו צריכים לארגן מסיבה מטומטמת בגללך!" אני אומרת בכעס ומשלבת ידיים בחירוק שיניים. "מה שתגידי" בריאין מנפנף אותי בקלילות. "יופי. אתה מעדיף שנפגש אחרי בית הספר בבית שלך או בשלי?" אני מתייחסת למילותיו כאל הסכמה כשהבעת פניו פתאום משתנה והוא שוב מחייך ביהירות. "הבנתי אותך, אנחנו הולכים ל"תכנן" את המסיבה אצלי בבית. נפגש בכניסה בסוף היום" בריאין מקרב את פניו לפני ואומר ברמיזה, כשבעיניו מבט ממזרי לפני שהוא מתרחק והולך. "מה?! זה לא מה שהתכוונתי אליו!" אני צועקת אחריו כשאני מבינה את כוונתו. איזה אדיוט! לא משנה העיקר שהוא הסכים לתכנן את המסיבה. למרות שאולי זה לא רעיון כל כך טוב ללכת לבית שלו... וכשהמחשבה המטרידה הזאת חולפת בראשי אני רצה לכיתה.


 

 

 



 



 






 

 

נכתב על ידי , 21/6/2015 00:59  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




584
הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , סיפורים , בלוגים בדיוניים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לLocked behind walls אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Locked behind walls ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ