לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Avatarכינוי: 

בן: 28




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2015

ורמוט על החוף


בפעם הראשונה שפגשתי את יפעת ישבנו יחד בבורגר והתחלקנו בארוחת ילדים. מאז שדרכנו נפרדו נהייתי צמחוני ויפעת הספיקה לטפס לִגְבָהִים של 7 קילומטרים, אני העדפתי את המישור. יפעת אמרה לי בפגישה ההיא שהיא רוצה לעשות איתי צניחה חופשית כי היא עשתה פעם והעידה שזה אושר גדול בשבילה. אחרי שהלכנו לבית של ההורים שלה והיא הראתה לי את הסרטון המתעד את מה שקרה מאחורי הקלעים בכל הסיפור הזה של הנסיקה ואחרי קצת ניסיונות שכנוע ("נו! יהיה מה-זה אדרנלין!") אבא שלה, בחור עב-קרס בלי חולצה עם שפם עבות, נכנס ואמר "הי, מה זה? הסרטון של הצניחה?" ויפעת צהלה: "כן!" בפרצוף נרגש. אז האבא שלה דחף אותי בקטנה במרפקו – "היי בחור למה שלא תיסעו לעשות צניחה חופשית ביחד? זה טוב! זה אדרנלין!" ופתאום קלטתי שליפעת יש משהו במראה החיצוני שהוא מכוער בעיני ושההתנהגות הכופה הזו שלה ממש מעצבנת אותי; הסכמתי. למחרת נסענו לאיזה קיבוץ מול הים, עלינו לאווירון והצניחה יצאה לדרך. לא הרגשתי שום דבר מיוחד, לכל אחד מאתנו הוצמד מדריך ויפעת הייתה מאוד מרוכזת בעצמה. אני רק רציתי שכל זה יגמר ונהיה בבית. רגע הזינוק אט הגיע והוֹפּ קפצנו מדלת אחורית במטוס הקטן. הסתכלתי על הכול בשלוה מלמעלה, כן אדרנלין או לא אדרנלין; שיהיה. מלמעלה הדברים יפים, כבר ראיתי צילומים מגבהים כאלה אז לא התרגשתי ממש; מהנפילה לא פחדתי, לא הרגשתי שאני נופל ויפעת קראה לי "איזה כיף!!!". המראה של המדריך הצמוד שלה אִתָהּ היה נראה לי קצת גס ואז דמיינתי איך אני נראה ולא אהבתי את התמונה שבאה לי לראש. המדריך היה איש מוצק עם פרצוף קצת פחוס ונדמה היה לי שהוא איש חזק. הוא כל הזמן חייך אלי ועשה לי תנועות של "ישר כוח!" עם היד לפני שניתרנו. מתוך מבוכה חייכתי בחזרה חצי חיוך והסטתי את המבט הצידה. כשקפצנו כמעט ולא חשתי בו. כשהצלילה אל הארץ הפכה לנחיתה והמדריך פרש את המצנח פתאום שמתי לב שהמדריך מתקרב אלי ושולח לי ידיים. מחמת מהירות העניינים שם למעלה לא הצלחתי לסובב את פני אליו כדי להבין מה הקטע שלו. הוא אחז במותניים שלי; פעם בצד שמאל, פעם בימין וקצת לפני הסוף אחז בי בשני הצדדים וממש הצמיד אותי אליו. בשלב זה כבר הרגשתי שמשהו לא כשר אבל לא אמרתי לו כלום. הסתכלתי על יפעת והמדריך שלה, במרחק הם נראו כמתפלמסים באיזו סוגיה ושוב תהיתי מה לעזאזל יש לבחור הזה שאיתי. מה הוא רוצה ממני? ואנחנו דואים מטה בעצלתיים. זה כבר ממש בלתי-נסבל. חשבתי מה עושים. המרחב העצום הלך וקיבל צורה של הרבה פרטים מלוכדים שמרגע לרגע נהיו יותר ברורים. והנה הרגליים ריצדו על הקרקע, כמתרגלות אליה מחדש, ותיכף ומיד התנתקתי מהאיש והתרחקתי ממנו. 

ישבנו, אני ויפעת, דוממים, כאילו שאין ומעולם לא היה בינינו קשר. חיכינו שהמדריכים יתפנו אלינו בתוך המרכז לצניחה חופשית. פניה של יפעת התקדרו. נראה לי שגם היא לא מתלהבת ממני. המחשבה הזו נחמה אותי, שאולי זה הדדי. המדריכים נכנסו, שניהם מחויכים. הבחנתי שגם יפעת מחייכת. המדריך פנה אליה בשמה וסימן לה לצאת איתו. המדריך הצמוד שלי ניצב מולי ושאל אם אשתה תה. לא סרבתי. ואז הוא שאל על צורת התשלום שלי לחוית הצניחה. אמרתי לו שאני ויפעת משלמים לחוד ושאשלם לו בכרטיס אשראי. "סבבה!" הוא קרא לי מהמטבחון הקטן במרכז הצניחה החופשית שמחללו הדהד קשקוש כפיות בכוסות. המדריך הצמוד בא עם שני ספלים שקופים בידיים, שם על השולחן הסמוך לספה שישבתי עליה ואמר שיש כמה מסמכים של ויתור על תביעות והצהרה על נזקים וכל מיני כאלה. ישבתי ושתקתי, מה אני אגיד כבר? "רוצה ביסקויט?" שאל המדריך, "מה?" עניתי בשאלה, למרות ששמעתי בפעם הראשונה, "רוצה ביסקויט, אחי?" שאל ועיניו נצצו בתאורה העמומה של המרכז. "לא, תודה!" עניתי בהיסוס ושוב חייכתי והרגשתי נבוך, הרי בשביל מה החיוך? לא בא לך, חשבתי, אל תזמין אותו. "קח!" הוא קרא, "זה אני הכנתי. אתה חיב." לקחתי והנחתי ליד הכוס בלי שהלה שם לב. הוא חיטט במגירה, באיזו שידה, באיזו פינה חשוכה, ולא הצלחתי לזהות את דמותו בעלטה ובחלון ראיתי ששעת בין ערביים והאור מצטמצם לאיטו. המדריך התקרב והשליך מתחת לפני ערימה של משהו כמו עשרה עמודים ועט והתישב על כורסא לצידי. הוא לקח את הכוס, לגם ממנה והשעין גבו אחורה לכורסא. "רוצה עוד ביסקויט?" שאל המדריך ואז סימנתי לו שעדיין לא סיימתי את הקודם שזנחתי בצד הכוס. "אז למה אתה מחכה? שהתה יתקרר?" הפציר בי וחייך. הפעם כבר לא חייכתי לו בחזרה ונטלתי את הביסקויט שלו, טבלתי בתה, שקשקתי קצת ודחפתי לפה. המדריך נראה מדושן עונג, או אולי, איפוא, משולח רסן. אינני זוכר. המדריך הדליק טלוויזיה קטנה שניצבה מול פינת הישיבה. לא זוכר מה היה שם, אני חושב שקליפים של מוזיקת פופ. עניתי כמעט על כל השאלות בדף הראשון, שהיה מעין משוב על המרכז שלא הבנתי מה החשיבות שלו. מלאתי אותו ביתר רצינות. לקראת סוף העמוד הראשון התחלתי להיות מאוד עייף. אני והמדריך החלפנו מבטים ועברתי לעמוד הבא. עיני נעצמו מעצמן, לא הצלחתי לשלוט בזה. כל מה שנשאר לי בזיכרון הוא שהמדריך אחז לי את היד ושאל "מה רצית עם התה?" וצחק.
התעוררתי עם תחושה מוזרה בגוף, שלא הצלחתי להגדירה, אולי כאֵב. גם לא הצלחתי להצביע על מקום מסוים ולומר ששם הוא מקורה של התחושה. יפעת נעלמה כליל. פעם נתקלתי ביפעת לאחר שנים מהדייט הכושל באויר. יפעת אמרה למדריכים שאנחנו אחים. את זאת גיליתי כששאלתי להימצאה קצת לאחר היקיצה המשונה הזו, על הספה, במרכז לצניחה חופשית. המדריך נראה כמי שזה עתה יצא ממקלחת, הוא לבש ג'ינס וכפתר אותו. "מה קורה?" שאל וחייך, "נרדמת..." הוסיף. "כן..." אמרתי לו. הוא הסביר שאנחנו צריכים לסגור את המקום והציע לי טרמפ לאיזה מקום שבו אולי תעבור מונית. השארתי לו מספר אשראי; הטפסים פתאום נדמו לעניין זניח. ואז התעניינתי, "איפה יפעת? הבחורה שבאתי איתה..." והמדריך השיב "מי? אחותך?" הוא דהר על הכביש היוצא מהקיבוץ והשאיר אותי בכביש. השעה היתה שעת לילה. ניסיתי לטלפן ליפעת, אך הקו היה חסום. יפעת נעלמה מפני מרצון. אחרי חמש שנים בערך זה קרה שפגשתי ביפעת במקרה. נזדמנתי, איזה יום לפני העבודה, עם לחמניה ומשקה אנרגיה ביד, לתור בקופה של סופרמרקט באותו אזור בו גדלתי וזכיתי להכיר את יפעת. לפני עמדה יפעת ובטרם זיהיתי אותה הנחתי עיני על הילד שנצמד אליה. הוא היה ילד שמן עם פנים צבות ואדומות. יפעת דיברה בטלפון הנייד שלה. "נוֹ. יוּ קֶֶנְט דוּ דִיס טוּ מִי, אִיט וִויל בִּי גֵ'נוֹסַיְד. יוּ מָסְט הֶלפּ מִי." יפעת העבירה מלא פריטים על המסוע. היא היתה שונה מאוד. שיערה הידלדל וגופה קיבל מבנה כְשֶׁל גבר. זרועותיה שריריות ועמידתה נחושה. "יו נואו וואט ג'נוסייד איז? יופי! סו בי דֶר אֵת..." היא הסתובבה אלי, שלחה מבטה לתוך עיני ואמרה לפומית "איימ קולינג יו סון, בסדר? בסדר!" ומיד פצחה בשיח "עומר? זה אתה?" תהתה בהתרגשות, אמרתי לה שכן, וחייכתי, ולא אהבתי את זה. היא סיפרה שהיא והמדריך התחתנו וגם היא נהייתה מדריכה של מה שהיא כינתה ספורט-אקסטרים, שבתיאורה נשמע לי כמו רצף פעולות לא רצוניות, ויש להם ילדים. היא היתה ממש מכוערת בעיני, לא בגלל ענין אישי, לא נטרתי לה על השקר למדריכים וההיעלמות. לא היה לי אכפת. חיצונית היא הגעילה אותי ונמנעתי מלהסתכל עליה כשדיברה; "אז באיזה ג'נוסייד מדובר?" שאלתי בהומור. "העובדת הזרה הבת זונה הזאת שאצל האמא המשותקת שלי, רוצה יומיים חופש. שמעת על דבר כזה?" היא השיבה לי לגמרי ברצינות. לא נפגשנו יותר מעולם מאז.
על הכביש נעצר אוטו בשוליים, קרוב אלי מאוד, נפתח אחד החלונות, וממנו הציץ איש צעיר. היתה לו נחישות בעיניים, החלפנו מבטים. "לאן אתה צריך?" פנה אלי האיש. "לאן אתה מגיע?" שאלתי. "לאן אתה חושב שאני מגיע?" שאל. "לאן אני אמור לחשוב שאתה מגיע?" שאלתי. "קפוץ, עומד לרדת גשם!" הכריז האיש ונזכרתי בעננים שנתקלתי בהם בשמיים בבוקר. נכנסתי במהרה אל הרכב. "שמע אני אוריד אותך במקום שבו עוברים יותר אנשים, עוד מעט צריך לחתוך, אתה מבין?" הסכמתי. "בדרך לאן אתה?" תהיתי לפניו בקול. "בשביל לגלות," פתח ואמר "או לדעת, לאן אני הולך, תצטרך לבוא איתי." אישרתי הגעה. גשם אלים במיוחד היכה את שמשות המכונית. האיש, שהציג עצמו כְּדָגוֹן, שתק ארוכות ולפתע הסיט את הרכב, בנסיעתו, אל צד הדרך - שם, באמצע ריק ונידח של הכביש, נתגלתה פרצה צרה במעקה בטיחות מיושן שסללו כגדר נמוכה המסמנת את סיום השוליים. דגון רכב ונשא אותי עימו בדרך עפר מטורשת בלב פרדסים חשוכים. לפרקים השתכנעתי כליל שאנו נוסעים במשך זמן רב והנוף הוא של עצים שעטופים בצללים שחורים ובלתי משתנה אף שאנו הולכים ומעמיקים פנימה לתוכו. דגון נשם בכבדות ומדי עת בעת הפליט נשיפה ארוכה וקולנית ושלח עיניו לכיוונים שאינם המוקד של המסע אל הלא-נודע או לפי פועלו בהגה הרוקד לסיבובין בין ידיו. נוצר אצלי הרושם שדגון מכיר יפה את המשעול הזה ועל כן אין לו כלל צורך להתרכז משל היה יליד האזור וגלגלים ממונעים תחת רגליו פה הם חלק, כנראה, מן השלם שהוא הוא בעצמו. יותר מידי ספקולציות באשר לגבר זר שזה עתה פגשתי, כך חשבתי פתאום בליבי. הלך השביל המטושטש ונעשה למדרון והלילה נהפך לצלילה נמהרת לגוש אפל שבו השתקפו ערפילים מדי פעם. הגז של המנוע קיבל אישיות ודיבר בקול מבעבע מתוך המכונית עד שדומה היה כי דגון מגביר את המהירות לזריזות מסוכנת משום שכבר לא זיהיתי פרט מן הגֶרֶם המעורבב שבתוכו פסעו הגלגלים בחוסר תיאום וחוץ מהסלעים הקשים והענקיים שבנתיב המוטרף והנשכח הזה שעליהם הם דהרו כבר נעלמה כל ודאות שהכרתי, אבל לא הצלחתי לדעת מכך פחד. דגון לא עורר בי הרגשה שהוא מאיים באיזו שהיא צורה ובכלל כל הסיטואציה שאליה התגלגלתי איתו שיוותה לו הצביון המלאכי דווקא ולא של טיפוס מזיק. חשבתי באותם הרגעים שאולי גם אילו מחשבות עודפות על הגבר הלז, שבכל זאת זר הוא. זה הרגיש כמו נצח במובנים האָצִים ביותר של יחידת הזמן הכוללנית הזו, נהרנו לאן שהוא, אבל לאן? ובסוף זה היכה אותי ותדהמתי נפסקה, אבל בלי החשש המצופה, ושאלתי "דגון? מה קורה פה?" דגון נענע בראשו, נעץ בי מבט חד עד מאוד וחייך חיוך שהסתייגתי מלְסַוְוגוֹ כערמומי או תמים. ואז החלה חריקה מחרישת אזניים. הגענו לשעת העצירה, שריקות נשמעו משלדת האוטו שבערה מן הטיסה הכמעט מופקרת הזו בחשכה. גופנו נשאבו קדימה בעוצמה ומזל שהיינו חגורים אחרת היינו בטח מתים.
בטרם הבינותי את החָל פתחה את הדלת אישה שחזה היה כרוך בתכריכים לבנים ותחתוניה מסואבים במה שלעיני נראה היה כבוץ ורפש ועל ראשה מסכה עם פרצוף של דג. היא הושיטה לי יד לבנה ולקחה אותי מטרים רחוקים מן הרכב שהחל להעלות ניצוצות ולפצפץ, ועוד לפני שעזבה הדמות את ידי ועוד לפני שהבחנתי במדרכה שנרקמה מפרחים גדולים וטריים בשלל צבעים ועוד לפני שנחשפתי לאור הלבנה שבו עמדנו והספקתי להבין מה קרה לדגון - עלה האוטו בלהבות שהעיפו מתוכן חלקיקים דלוקים וזיקים לוחשים. האישה הלבנה והמחופשת תפסה את ידי בשנית והוליכה אותי למסלול הפרחים ורגלנו שמו פעמיהן על חלקי צמחים רעננים שהשמיעו קולות התפצחות ועלבון. בתאורה הטבעית העמומה סמכתי את עיני על נעליה של האישה שלקחה אותי בידה. הן היו ספירליות ורצועותיהן הדקיקות הותירו אותה יחפה ברבים מחלקי כפות הרגליים. בקץ השביל המשובץ בעלי כותרת של אלפי פרחים הושיבה אותי הדמות ההיא על ספסל עץ רעוע שצבוע בלכה ירוקה מיושנת שהתקלפה ברוב קטעי הספסל, שם הניחה לי והתנדפה אל תוך זרועותיו המשחירות של הליל. עתה נראתה האש שנשתלחה באוטו במרחק שנראה עצום שקטה ודועכת. שלושה צללים חיים נעו לעברי. כשהתקרבו לקראתי די כדי שאזהה בהם דבר-מה הובהר לי שאילו נערי מסדר כלשהו, הם לבשו אפודים שחורים ומבורדסים ואת פניהם כיסה בד עדין וכהה. שלושתם נעמדו מולי ומיד פתח הימני שביניהם בדיבור איטי שמטעים בחשיבות וברצינות כל הברה והברה, "הָרִיפִּיתָּ אֶת יָדָיו שֶׁל הדָג?" תיכף ומיד תמהתי על כך בפרהסיה - "מה?" - קולו של נער המסדר הימני היה מפתיע, הוא היה עמוק ונימתו העניקה לו אצטלה מסוימת של בגרות. דבר זה היה מוזר בעיקר מפני שגובהו של נער המסדר לא עלה במידותיו על זה השייך לילד ששנותיו דלות. הושיט לפנים ידיו, במין תנוחה של המצפה לקבל דבר-מה בידיו, נער המסדר האמצעי. הוא הסיט מעט את הפיסה שנלפפה לפרצופו, שם שתי ידיו על כתפי, נישק אותי על לחיי, התרחק ממני מטר בערך ולאחר מכן סטר לי עליה. אני שם לב שצורת הסיפור הזה אולי נשמעת לא מבוססת על השכל ובשלב זה אאלץ להפרד ממי שלא מאמין לי כי הרי שאז קרה הדבר המוזר ביותר שנכחתי בו מימי. בעוד אני באלם והמום לחלוטין מעוצמת הסטירה שהאמצעי הביא לי, שלגמרי הרגישה כמו מכף יד של אדם שהוא הרבה יותר גדול מגודלו של הנער האמצעי, הפנים שלי עפו אחורנית ממש, מבעי היה כה מבועת שנשארתי באותה תנוחה ותוך כדי כך הימני והשמאלי תפסו את ידי וקשרו אותן מאחורי הגב, הבחור האמצעי קשר לי את הרגליים. הם ניטרלו כל תנועה אפשרית שלי. נערי המסדר הורידו את ברדסיהם וחשפו את פרצופיהם ואז נהייתי המום באמת, השמאלי היה הבחור שהזדהה כדגון. באמצע התגלה נער המסדר בדמותה של נערה עם פנים תינוקיים ושער ארוך בלונדיני בתולי והיא החלה לשיר. שיר שקט ואיטי היה זה שאט הרגשתי כי עיני נעצמות שוב והולך אני ונרדם. 

היה לי אבסטרקט בראש. אמנם ישנתי, אך הייתי חסר מנוחה בשנתי. לפתע בא לי פלאשבק של השמים והעננים ולאחר מכן הגיע בלאק אאוט ארוך ואז הבזק חד ובו זוהתה הדמות הימנית מנערי המסדר כיפעת. נבהלתי והתעוררתי מזיע ורגלי וידי היו משוחררות. הסתכלתי סביב בבלבול. ברקע נשמעה קלטרת קפיצים או משדדת דסקאות קעורות או כלי שדה אחר שמרעיש בסביבת איזה כפר קטן. חוץ מזה היה זה גן עדן עלי אדמות. עם שנעורתי לחלוטין וקמתי על רגלי חשבתי שגם חרישת האדמה ההיא אינה פוגעת בשלווה שהשדה הביא אותי אליה. הלכתי בינות קורניות שנזרעו בשורות על תלמים, האויר היה יבש והרגשתי איך השמש מייבשת את העשב שהדיף ניחוחות שגרמו לי לאיבוד חוש ההתמצאות. שמעתי כיצד במרחק כורת איזה בן משק איזה ענף. חלפתי על פני ערימת ביצורי עפר של חיה נוברת שכיסתה בעפר את שורשי השיח שמתחתיו היא חפרה. החל להיות לי חם מאוד ופי התיבש, בחיי שלא ידעתי בצורת קשה מזאת. פתאום עלתה קריאת עורב ומטרים ספורים לפני, במסך המלטף אותך מכל כיוון של השיבולים הצהובות, התגלה שדה עצום של תירס שבו נראו ירקות בכירים. קטפתי מְלִילָה אחת והתחלתי לפסוע בין הגזעולים תוך כדי שאני מכופף את הצואר כמו עגור פה ושם ומפלס נתיב בשתי ידי. ואז פרח מן העלעלים אוח גדול ומרשים ורגלי טבעו בביצה לגידול חמוציות. הסתערתי בפני על המים כמו על אדמת עפרות זהב ועמדתי במים החמים, המסריחים, של ביצת החמוציות, עשיתי זאת בדממה ממושכת עד שהבחנתי בקצה של הביצה בפלאח הרוכב על חמור. הלכתי לכיוונו ויצאתי בעקבותיו מהשלולית הנוראה. הוא עלה על גבעה מטורשת וחשופה ולא שם לב אלי. הרוכב וחמורו הלכו ונעלמו באופק ואני טיפסתי אחריהם במעלה הגיא ההוא שבראשו נראה רחב ומרצד - הים. במרחק לא רב שטה סירת מכמורת בזרם איטי. הלכתי לאורך הגבעה שהפכה לאיטה למישור ורגלי צעדו במרחק קטן מאוד מהמים עד שראיתי מולי נחל עבה וליידו מפעלים ומאחוריהם מזח ועיר נמל הומה שמכיוונה ירדה לעומק המים אוניה דו-סיפונית. הים היה בשלה השפל והערב רד ופתאום החל גשם קל ונראו מערבולת ושטף עז בהצטלבות הנחל והים ולבסוף נפל על החוף מִשבר גאות הים ומצאתי גשר לחצות ועל הגשר עמדה, בכבודה ובעצמה, יפעת. היא התבוננה בסדנת-מצולות שאירעה בקרבת החוף והאזינה לפעמוני האמודאים. שלושה בבגדי צלילה בין עצי הפקר בסחף ומעל - ליקוי לבנה! ומנגד לים ישנו עוד ים, ים חתחתים, סלעים על גבי סלעים מתחת לצוקים , וביניהם אלף מדוזות-סוכך וצדפים שנפלטו אל החוף. מי הבושם של יפעת חדרו לנחירי, טיפסתי על אבני טיפית ורקבובית וקפצתי מהן אל הגשר. "היי, יפעת!" קראתי לה. היא הפנתה אלי מבט ולפתע החל מטר סוחף והטפטופים הזחיחים נהיו לזרזיפים סחיפים. "בוא נעוף מכאן!" הפצירה בי, תפסה לי את היד והחלה לרוץ לעבר מזח שמולו צריפים ואולמות והיא הובילה אותנו למה שנראה היה כמאורת קוביוסטוסים או בית זונות. בכניסה עמד מארח שהציע לנו לרכוש הופעה חגיגית ויפעת הצהירה מיד שאין לנו ברירה אלא להחליף את תלבושותינו בחליפת ערב. היא פשטה את לבוש הצמר העבה המרושל והארוג שלה השזור ומקושט במעוינים רקומים, הועמדה מול תיבת פרכוס ותמרוקים והולבשה למחצה בתחפושת ששיוותה לה מראה סקסי ונשי בצורת שמלה אדומה ללא כתפיות ואילו לי נתנו סט שכלל אפילו תחתונים עם מכנסיים וז'קט לבנים, גופית סבא וחולצה שחורה מכופתרת. המארח הושיב אותנו בחיוך, שדומה היה למעושה, ליד שולחן בפינה רחוקה של המקום ועמעם בחלק הזה את האורות. לשם התחלה היא הזמינה תה שחור, אני קפה מסונן. החלפנו מבטים תמוהים והרבה שתקנו ואז הוחלפו הספלים בקערות וצלחות, גביעי וֶרמוּט ובמיני מַחֲרֹסֶת ותבשיל וחייכנו ופטפטנו תוך כדי חטיפת מאכלים מכל כיוון ולאחר הארוחה העיקרית שהיתה צרור של מעדני מלכים ולאחר שהתכסה השולחן באפר טבק היא התחילה לשחק בסכינים ואני מששתי מסמר ששֻקע בתחתית השולחן עד שלבסוף לחשתי באזניה "בואי נילך!" וחזרנו אל החוף הרטוב והגשם פסק. עלינו על שובר גלים והתחבקנו והתנשקנו. ולאחר ששבנו לעיר שלנו יפעת שוב נעלמה, כאילו בכלל שלא התקיימה מעולם. 

 

המִנבָּטָה

כשהתעוררתי זה היה יום שבת. שכבתי על המִזרָן בחדרי בבית אמי והזעתי מאוד. על גופי לבשתי גופיה דקה בלבד. לפתע הרגשתי בחילה ומתוך רפלקס קמתי אל אדן החלון כדי להקיא. לאחר מכן עברתי בשירותים, עצרתי לרחוץ את הפנים ויצאתי אל הסלון. שם ישבה אמא שלי עם משוף לציפורניים בין הידיים ומבלי להמיש מבט מהן שאלה לאן הסתלקתי בימים האחרונים. הכנסתי את שתי ידי אל כיסי המכנס שזרקתי ליד המיטה בליל אמש ככל הנראה ומצאתי באחד מהם משהו שנדמה היה לי בתחילה לשארית בד ששיערתי שהיא איזה סמרטוט וכשהוצאתי אותה והבטתי בה מנגד לעיני ראיתי שריד מקודש מן המפגש על החוף, מפית מן הפאב ההזוי. ישבתי מול אימי והתחלתי לספר לה את האודיסיאה שלי, אבל אז היא טענה שהכל חזיונות תעתועים והציעה ללוות אותי לבית חולים לחולי-נפש. ארוכות שתקתי לפניה אחר כך ובכך היא הוסיפה רעיון אחר, שאסע לאחותה שגרה באזור קהילתי ואשהה קצת בישוב הקטן והשקט. חשבתי לעצמי על הבית הגדול של הדודה בכפר, בעצם לא עליו ממש אלא על גני הירק והמטעים והשדות שהקיפוהו ולאחר שיחת טלפון קצרה ביניהן סֻכַּם שאגיע אליה באוטובוס הראשון של הבוקר. עם שחר נעלתי נעלי התעמלות, ארזתי ילקוט ויצאתי אל הרחוב. הלכתי על המדרכה בשלווה, חלפתי על פני חלונות ראווה וחדרי מדרגות, כולם כבויים ודוממים, ובתחנת האוטובוס לעומת זאת המתה ערבוביה של קולות.  חלקם עלו איתי על הקו, שלא איחר, ורובם נדמו אחרי כחצי שעה של נסיעה. נרדמתי באמצע הדרך וכשנעורתי שמתי לב שהכביש עובר על שולי הכפר ואותתי לנהג שיעצור. הלכתי לאורך השביל המוליך אל הכפר  וחלצתי מהתיק פחית שֶׁנדִי ששתיתי ממנה וזרקתי אותה בפח אשפה במבואו של הישוב הזרוע ערוגות שושנים, מבעוד שכל המראה-נוף הרחב שסביב היה בנוי מאדמת עשב חולית וצמחים רב שנתיים שמנקדים בבודדים קטנים שנראים כתמים אפופי צל וזעירים הכורעים תחת השמש הנצחית של העמק הלז. דודה שלי, בעלת משתלה גדולה בכפר, קיבלה את פני על אם הדרך. בעלה הוא עורך-דין בדימוס מתחום הפלילים שכה התעשר עד שהרשה לעצמו לצאת לפנסיה מוקדמת יחסית כדי לסעוד את אביו, אדם בשנות התשעים לחייו דאז. ביתם היחידה היתה שומרת יער בחורש פראי של אלונים וגרה בביתן לא רחוק כל כך מהישוב. לא ראיתי אותה שנים אבל זכרתי שפעם היא היתה מגדת עתידות ומדברת עם רוחות רפאים. דודתי הציעה כי לשם התחלה, למען ההתאקלמות שלי בקהילה, אעבוד אצלה באחת המחלקות של גניה ומשנענתי בחיוב היא הכריזה שנצא כעת לסיור ולקחה אותי לבור רחב ועמוק באדמה, בגודל של בית מפואר, עם מלא גומחות וחממות צרות וארוכות על האדמה. היא קראה למקום הזה המנבטה. לאורך כל טורי התעלה הרדודים יחסית שהופיעו בקרקעית הבור הציצו צמחים צעירים. מתוך אחת מסוכות הבידוד יצא בחור צעיר עם פנים כחושות ועור בהיר ועם שיער מקורזל, דודתי התקדמה לקראתו עם חיוך על פניה וקראה לו בשם יהושע. דודתי אמרה ליהושע שאני אחיין שלה והוא הביט בי בפרצוף רציני ואמר שנעים לו מאוד להכיר. הדודה פנתה אלי בנימה רשמית, נוכח יהושע, ושאלה אם יעניין אותי להתחלק עם יהושע בעבודה במנבטה במשמרות? אמרתי לה שכן, קצת בהתלהבות. ואז הדודה שאלה את יהושע אם הוא מוכן לכך ויהושע כאות הסכמה הושיט לי את ידו. קצת לפנות דמדומי ערב ביקשה שנעזוב את המקום ונפרוש אל הבית ושאשוב בהתאם למה שאסכם עם יהושע. הוא ביקש שאגיע בזריחה ובכך עזבנו את המנבטה והלכנו לביתה של הדודה. כל הגדר היתה עשויה פיתוחי אבן דמויי מגילה וצריחים מרובי צורות ומשונים, לאורך משעול הכניסה הארוך ניצבת שדרת עמודים שעליהם הופיעו רישומים של עיפרון מכני ועטים זוהרים שבפעם האחרונה שהייתי שם, לפני עשור בערך, לא התנוססו על העמודים והם עמדו משויפים למשעי, זקופים ובצבע קרם ובצידם של העמודים, ירוקות-עד, חלקות שיחים וגבעות של דשא שלא נקצר זמן רב. על כיסא-נדנדה ישב בעלה של דודתי, ראובן, סימנתי לו שלום עם היד והוא החווה קידה קלה בראשו ולא אמר מילה. הדודה אמרה שכעת תכין לי לאכול ואז תוביל אותי אל חדר האורחים. היא הכינה לי כריך עם ביצה מקושקשת ומשסיימתי הגישה לי עוגת ספוג ומיץ ממותק. בחדר היתה רק מיטה מוגבהת על קרש שטוח וכשהדודה סגרה אחריה את הדלת בצאתה הנחתי לצד המיטה ההיא את הילקוט וכרעתי לפניה לעשות קצת שכיבות סמיכה. עד מהרה נשכבתי ועיני נעצמו. הזכרון הבא שהיה לי הוא של ענן סופה המתקרב אל החוף ואני מרגיש איך החשמל הסטטי הזורם באויר צורב את עורי. אני יושב על אבן סיד מול הים ומתבונן באנשי השֵׁיט-מפרשיות החוזרים בבהלה אל החוף. למעשה באותם רגעים משכתי את השמיכה מעל הראש והמשכתי לחלום. בקו הרקיע והים פגשו עיני בארובות של צוללת ומסך-עשן במלוא סמיכותו בלב האופק. בין השַׁיָיטִים ששבו אל הארץ מן הים הלכה יפעת כשגופה נתפס מסורבל בעיני בעודו דחוס בבגדי הגלישה המתכווצים שלבשה, היא נראתה עייפה ועל פניה באה הבעה שהזכירה לי יאוש במידת-מה.
הרגשתי סחרחורת לפתע, קמתי על שתי הרגליים ומיד נפלתי על רצפת הטרקלין. כאשר נפתחו לי העיניים, והצלחתי להביט, גיליתי שאני ערום. לבשתי תחתונים והתיישבתי חזרה ומשהבחנתי בבקיעת קרני השמש בחלון עשיתי מקלחת קצרה, לבשתי חלוק עם קִפלֵי כְּוִיצָה מקבילים שמצאתי על הרצפה ורצתי חזרה אל הטרקלין. התלבשתי מהר; בדרך החוצה עצרתי במקרר ותוך כדי שדלתו הזחיחה פתוחה אכלתי מתוכו חתיכת לחם יבש וקצת סלט כרוב ויצאתי אל המנבטה שהיתה במרחק של חמש דקות הליכה משם דרך מרפסת סגורה ואחורית של הבית. בכניסה הנסתרת ההיא פגשתי את הדודה כשהיא יושבת על מעקה הבטיחות של גרם המדרגות הקטן שבסופו החל שביל בחצר שיצא מתוכה והסתלסל אל דרך מטורשת. היא לבשה חצאית שהיתה קרועה בקצותיה והחזיקה בידה דלי פסולת ריק. היא סימנה לי הֱיֵה שלום בידה הפנויה ושתקה. ראיתי בשמיים המתבהרים להקת ציפורים שהיו מצייצות. משומה חשבתי את פניה של דודה למלאי צער ואז שמעתי זמזום מאחת הגינות וכשהפניתי אליו את הראש קלטתי בֻּרסקִי מעבד נעלים מעור מבריק על שולחן מאולתר בחצר בחום המחניק ששרר. ליידו התרוצץ על העשב זאטוט סביב בובת נחום-תקום. המנבטה היתה מבנה המורכב מחלקים שונים ולכן הבטיח יהושע שמאחר ואנו עתידים היינו לבלות שם יחד מזריחת החמה ועד שקיעתה אז יסביר לי בהרחבה על כל מתקניה. יהושע ביקש שאחרי שיגמר היום הזה נפרוש שנינו לישון ובחצות היום אשוב לשם לבדי על מנת שנתחיל סבב משמרות בינינו ובו אעבוד משתים עשרה בלילה עד שתים עשרה בצהרים. משני דברים, התחיל יהושע במבעו המרצין לומר, עלי להזהר במנבטה - מצפעוני בורות ומכלבי משטרה. ברקע נשמעה תזמורת מיתרים מתוך מקלט רדיו צווחני שיהושע הדליק. הוא לקח אותי לחלק החשוף לשמיים שנמצא במנבטה והוא על שטח מצומצם כמו תא הצמוד לחדר בבית, בחלק זה של המנבטה צמחו חמניות ונערה כבת שש עשרה לערך ישבה ביניהן על האדמה ושרה כמו בת-קול אראלית ומתקתקה, משהו משמיים. יהושע אמר לי שזאת הבת שלו וזה לא היה נראה הגיוני אבל לא הטלתי בכך ספק. הוא הסביר לי שבשטח האדמה שעליה ישבה הנערה הארץ רגישה לקול אנושי עדין והוא ביקש ממני שמתי שהוא במהלך היום אכתוב שיר לחלקה ההיא. שארית היום היתה בעיקר איסוף של כל מיני נתונים מדעיים. כל המקומות שעברנו בהם באותו בור רחב היו מדהימים בעיני. התחנה הבאה במסלול היתה תל הנמלים הגדול ביותר שראיתי בחיים והנמלים שיצאו מתוכו עשו דבר משונה מאוד, הן נשאו זרעים שונים על גבן אל החֶלכָּאִים שמסביב לתל, חפרו בנקודות שונות ובמרחקים שווים אחת מהשניה וזרעו, את הזרעים שהביאו מתוך התל, באדמה. בתוך מימיה הרדודים של בריכה קטנה, שאליה ניגרו שֳפָכִים של מיני תרכובות נסיוניות, בצבצו צמחים דמויי-כרוב. היה גם עץ שם בעל הגזע העבות ביותר שפגשתי מימי; יהושע משך אותו בדונג; רוחבו היה כשל בקתת השומר בכניסה לישוב. הוא אמר שבאחד הפרויקטים באתר נמרח העץ ההוא בטעות, בכל חלקיו, בדונג רותח. יהושע חשב שהעץ ימות ואילו העץ, שעליו נשרו, התעבה והתקשה במהרה והפגין יכולת צמיחה והתגברות יוצאת דופן ביחס לבני סוגו האחרים שאירחו לו חברה, בעת שאירעה השגיאה ולא שרדו. כבר שכחתי מכל האוטוסטרדות שחציתי כדי להגיע לכאן, כל בנייני הרב-קומות ההומים של העיר שבזיכרון שהו כרגע בתרדמה. לפנות ערב ישבתי עם מחברת לבדי ליד האזור של הכרובים המוזרים ותוך כדי הבטה בקו הצִיפָה שבו הם גדלו כתבתי שיר למנבטה. דומה היה כי דבר-מה הצטמק במים בשריקה מחמת החום. חשבתי שאם אספר על כל מה שחוויתי ביום הראשון במנבטה למישהו הוא ודאי יאמר כי זה סתם סיפור הרפתקאות זול. בהתחלה חשבתי על יהושע שיש לו תסביך עליונות ושלפעמים יש לו הערות מיותרות ודעתי זו השתנתה סופית כשבזמן השקיעה הגיח אל ליד השלולית של הכרובים וקרא לי "לחיים!" . בידיו הגיש לי כוס של בירה צוננת והוא הביע שמחה על הכניסה שלי כשותף במנבטה. מה שהוא הראה לי אחר כך היה מה שהיה בתוך צריף, הנמצא במרכז הבור, שאותו ראיתי כבר יום קודם לכן ועניין אותי. בצריף היו ערוגות מסודרות באדניות שחלקן היו כלים פשוטים וחלקן עם מערכות מתקדמות ובכולן הופיעו צמחים שונים שכולם קטנים ועדינים. יהושע פתח ואמר לי שזה לא שדודה שלי אינה מעודכנת בתוכן הצריף, נהפוך-הוא, כי היא שותפה לרעיון, אך עלי לשמור על כל מה שקורה בתחנות המנבטה בסוד ולמנוע כניסה של זרים לתוכה. הצריף ההוא שימש, כך הבהיר לי יהושע, בתור מעבדה לצמחים פסיכואקטיביים; היינו לחומרים המבוססי-צמחים הנקראים אלקלואידים ולהם השפעה על מוחם של יונקים שונים. יהושע עבר איתי ברפרוף על המינים הצומחים בחממה הזאת, המרכזית, וסיכם כי כעת אין צורך שאכניס אל סדר היום שלי את הצורך לטפל בהם; לפחות לעת עתה. לבסוף נפרדנו משני כיוונים שונים של המנבטה, אני לאחוזת הדודה ויהושע לרובע המגורים המרוחק שלו.
עברתי בסמטה צרה ופתאום ראיתי כיצד עולות תמרות של עשן בשמיים מולי ומתוכן הבזיק אור חזק ומסמא עיניים. הלכתי אל עבר האור כאחוז בכישוף, כבריחוף בעולמות העליונים. מבעוד שסטיתי מן השביל הסלול אל בֵּינוֹת גזם של עצי הסקה וקרפיפים התמלאתי בשריטות ומעדתי הֵנָה וָהֵנָה בין האדמה לאבנים. הסתכלתי על זנבות סנונית שליוו אותי ובגדרונים שהשגיחו בי בצירוף ציוץ קל ואז החל גיא שתול בהמונם של עצים גדועים ואחריו נחל מתפתל שזור בעצי קטלב. נשמע תן מייבב ורחש משיח קרוב וכשהסבתי את הראש ראיתי אותה. היתה זאת אשת היער, בת הדודה שלי, זאת שחשבתיה מימי לאיזו רופאת אליל. מיד בראותה אותי לפתה אותי בזרועותיה, טרם כל מוצא שפתיים, לִפנוֹת החיוך בפניה העגלגלים. מבעוד שהלך הלילה, משמש ובא, הלכנו לאט עם פנס בחשכה ובמעט שהבחנתי בה שמתי לב שעל כתפיה היו תלויים חבלי נצרים. משהגענו לחדר הצריף הזה שבו היא התגוררה הבנתי מן האור המסתורי שזינק וריצד מחלונותיו מה היה בחצר. החצר היתה תחומה גדר עץ ישנה שבקצותיה רשת תַּיִל ומצידה הפנימי מכסים אותה צמחים דמויי חלבלוב שהמיץ שלהם טפטף למכביר משברי גבעוליהם. על דלת הצריף המאובק והארעי הזה התנוסס שלט "זהירות, מוקשים!". איך שנכנסת מיד בִּטבֵּטָה למבטךָ קָתֶדרָה מעורפלת ועטופה בנרות הדועכים עליה לאט והיא מצופת-שעווה מכל צדדיה. על קירות הקרש תלויים היו הדפסים של חיתוכי עץ ושאלתי איך זה שהמקום עוד לא נרקב סופית או נאכל על ידי זחלי עץ. בת הדודה שלי, הָבָה, לא ענתה לי אַדהָכֵי וְהָכֵי והרתיחה מים בקדרה על גחלים לוהטות בפינה שהוקדשה לה לשם המטרה שבשבילה היתה שם. הבה התיישבה על מחצלת, סמוך למקום ישיבתי על הקרקע ואז ראיתי אותה היטב. דווקא זכרתי אותה אחרת, כמי שאין בה כמעט נשיות ואילו עתה נראתה כמו אישה. היא היתה בעלת שיערות זהובות גליות ולחייה היו ורודות. מצווארה השתלשל מה שנדמה היה לתכשיט בעל ערך רב. לאחת הגומחות הוכנס שולחן-כתיבה ועליו איזה חיבור חשוב בחקר איכות הסביבה. קרשי הבית הצנוע של הבה נעמדו על ברזלי-חישול פנימיים המעוטרים שברי זכוכיות צבעוניות. הבה נקלעה לפליטת כִּיחַ קלה, ערבבה מעט בקדרה, יצקה ממנה תה לשני ספלים וחזרה לשבת ליידי. עיניה נראו עתה אדומות ומתעייפות. שאלתי אותה מה מעשיה וזבוב גדול זמזם בחלל הביתן וטס בו בזיגזגים ללא מטרה כְּמָט לִפֹּל. היא צחקה צחוק נַעֲוֶה לפתע ואמרה שהלכה להתגורר בחורשות לאחר שגילו אצלה מחלה טֶרמִינָלִית כלשהי. לאחר מכן טענתי שאיני מאמין לה אך כל ה"שהדי שבמרומים" וה"בהן צדקי", וכיוצא באלה, לא אחרו לבוא. זה נהפך לערב של פלפולים וחידושים. היא סיפרה לי, בין היתר, על פלוני אלמוני, רופא שיניים שהיא הלכה אליו בעיר גדולה ורחוקה, לפני כמה שנים, לטפל בכאבים בשן בינה שלה. הוא התאהב בה ממבט ראשון ולאחר שנִטְשׁוּ ויכוחים עזים על כך ביניהם עברה לגור איתו בעיר. שעה שהיא שטחה בפני את הדברים הללו הרגיש לי מה שהשגתי אותו קודם לכן כצריף למקום רחב-ידיים ואיפה שהוא באחת הפינות הבחנתי במלא קופסאות ריקות של כמוסות אנטיביוטיקה. אחרי בדיקה שגרתית שביצע לשיניו ואחרי ניתוח של דגימה משיניהָּ הוא מצא דבר חריג שאותו הוא לא הכיר - על שורשי השיניים של שניהם צמחו יצורים טפיליים שנראו כמו אצות כדוריות מיקרוסקופיות בעלות קוצים שאכלו את השורש וגרמו לדלקות חריפות בחניכיים שלהם. הסיפור הזה קיבל טעם של ענבי בוסר חמוצים שנאלצתי ממש ללעוס אותם אצלה. פתחתי חלון לשאוף אויר צח אבל הוא היה מכוסה בשיח מאובק ומְעֻכְבָשׁ מבחוץ. תהיתי לעצמי שיתכן מאוד ומדובר באיזו פַבְּרִיקַצְיָה אבל לא חשבתי לרגע לההין לשתף את הבה בסמיכות-רעיונות זאת. כל טיפולי השורש כשלו והשיניים של שניהם החלו לנשור בזאת אחרי זאת והם בנו שיניים סינתטיות על מסמרי ברזל שנקדחו בלסת, בתוך הפה. הם הבינו שניהם כי לקו בכשל חיסוני נדיר. הוא החל במחקר מקיף על החידק שתקף אותם, התייעץ עם מומחים מכל העולם בנושאים המתאימים ושהה שעות רבות במעבדה מיקרוביולוגית. כל סריקותיו אילו לא העלו אף ממצא חשוב והחקר עלה על שׂרטון כשהוא נדבק בשפעת אכזרית שבסופה הוא מת על ידי סתימת גרונו ודרכי הנשימה. היא תיארה באופן מפחיד ביותר את גסיסתו. הוא רק שתה מרק בכף מספל והתקשה אפילו בלהטות את ראשו מן הכר לשם כך. הוא סבל מהתקשות שרירי העורף שלו והלובן שבעיניו הלך לאיבוד. בשארית כוחותיו הוא נסע לאפריקה המרכזית בעקבות תרופה טרופית שהוא האמין שתוכל לעזור לו ונעצר תוך זמן קצר על ידי השלטונות המקומיים מסיבה לא-ברורה ונכלא בתא צר ואפל בבית-סֹהַר וקרוב לבטח שנפטר שם. אחריו הוא לא הותיר דבר פרט לאיזה מכתב שחתיכה ממנו נמכרה למשפחתו תמורת הון עתק. אפילו לא היתה גופה לקבור, שכן היא כלל לא נמצאה ואף אחד לא הצליח באמת להסביר מה אירע לו בסופו. המילים היחידות שהיו כתובות בחלקיק המכתב היו - "אני לא יכול לנשום! יש לי צלצולים באזניים ומאיימים עלי בכריתת ראש..." ולמשפחה לא ניתנה כתובת של שולחי המכתב וכך גורלו של הרופא נשאר במאפליה. הבה עצרה את הסיפור ונשמה עמוקות ובקול כבד. היא שרדה אודות ללימוד המעמיק שלה בנבכי המחלה שהיא נדבקה בה ועל ידי שהפכה את עצמה לחיית נסיונות. עם ראש גזוז היא רצתה להגיע לאיזה חבל כפרי כדי לפגוש אדם ששמעה בנוגע לו שהוא יכול להציל ממה שמחליש את פעולת הלב אבל בסוף היא הגיעה לבדה למחוז-לא-יעבור-בו-אדם-לעולם. יותר נכון לומר שהיא עצרה טרמפ בכביש כשבאה עד לתחנה המרכזית של התחבורה הציבורית הקרובה ביותר למגוריו. הכל הסתבך כשהיא בחרה בשביל הלא נכון ולא בשביל הגישה אחרי שהיא ירדה מהטרמפ שבו הנהג הסביר לה, פחות-או-יותר, כיצד להגיע. היא הלכה לתוך שטח לא-ידוע ומסתורי בלי מֵשׂים ופסעה לפתע בארץ נטולת צמחיה ואז היכתה בה השמש עד שהיתה משוכנעת כי היא עומדת על סף תקופת השקט המוחלט של חייה. היא התעלפה וקרסה תוך כדי הזעה חולנית. בנקודה זו של העלילה היא שאלה אותי איזה סוכר לְמַלְגֵם לי בתה - דֶמֵרָרָה או לבן ונשאה אל פינת הישיבה סלסילת רשת ירקרקה ובה מעט מפירותיו של הפטל המכחיל.הייתי המום ולא עניתי על השאלה, אלא רק חשבתי לעצמי שזה לא הגיוני שהבה חולה אנושות, שכן היא נראתה יותר טוב מבכל פעם אחרת שממנה זכרתי אותה. בשניה שחזרה לשבת פתחה מיד את פיה וסיפרה שכאשר פקחה את עיניה בעטיו של זרם חד שהתחלחל בראשה היא היתה רטובה וּמְרֻטֶבֶת והרגישה לחץ שהיא כינתה אטמוספרי בשבעת חורי פניה. בחוץ התחולל מזג-אויר סוער וברקע נשמעו קרקורי קרפדות. לפתע היא הותקפה בהפרעות ראיה קשות והכל קיבל ארשת שכמו לקוחה מסרט תלת-מימדי ובתוך כל הסבך ההזייתי המצוין כאן, של מחלת העצבים האיומה שנגרמה על ידי פָּרָזִיט שאינו ידוע למדע ותקף רק אותה ואת מי שהיה בן-זוגה, היא הבחינה בתפאורה של השטח במחזה מבלבל. היה זה גמל שדהר לכיוונה, בעוד היא שכובה אפרקדן , בקול נקישות ברור שנעשה לִשׁהוּי-פעולה שעה שנבלמה דהירתו ורגליו מטר מראשה של הבה. עכביש ארוך רגליים זחל מבעד לחלון שפתחתי קודם, מתוך השיח העבות; העכביש שנכנס מן החלון טיפס על הוילון שכיסה אותו, הוא היה שחור ושעיר.  מהגמל ירדה זקנה בָּלָה שהיתה בלוֹריתנית באופן פרוע ומלוכלך. הזקנה הצליחה להעמיס אותה על הגמל שהיא מצאה עצמה אחוזת-שינה על גבו בעודו מתקתק בפרסותיו. בפעם הבאה ששבה אליה ההכרה היתה שרועה על מיטה רכה שהוצבה מול תנור בוער בתוך חדר חמים שעל קירותיו נתלו שלל קמעות מקש ונוצות ססגוניות ומסכות מטרידות. היא היתה מטושטשת מאוד ולא יכלה להניע ולו איבר מאיבריה אלא רק להסתכל מבעד לרווח צר שבין שמורותיה  המצטמצמות. בהמשך היא תגלה שהוזרקה לה מנה הגונה של מורפין. את האור שהופץ מן התנור כיסה לפרקים אדם לא מזוהה בעל התנהגות משונה. היא הצליחה להזיז אצבע ולדפוק באמצעותה על המזרן ולאחר מכן נותרה משותקת לגמרי שוב. הבחור שבאפלה כנראה שם לב לסימן האיתות וראה שעיניה פתוחות למחצה. הוא התיישב לידה והציג עצמו, להפתעתה, בתור המטפל שאליו התכוונה להגיע. "זיהיתי בך" כך אמר לה, "שאריות של אדי-רעל שהרסו את מערכת העצבים שלך." והיא הקשיבה לו בשלווה שהיתה זרה לה כי באותם הרגעים לא חשה כל מחוש בגופה ולא במאומה. הבחור, שחבש על ראשו דבר שהזכיר כובע ליצנים, אחז בפגיון פיפיות בידו וניגש לצמח צְהֹב-גבעולים שנח, מיובש, באגרטל בְּדָלְחִי בפינת החדר. עלי הצמח, כשהחזיק הבחור את גבעוליו, נכנעו להִתְפַּרטוּת מחמת היובש שלהם ונשרו בקול על רצפת החדר. הוא חתך ממנו תרמילים קטנים שנפתחו ובתוך כל אחד ואחד מהם ישב פרי בצורת גרגיר בצבע אדום שאותו הוא נשא במלקחי הרמה אל כלי קיבול שנישא על מַבעֵר רותם שבו בעבע יין שָׂרָף בריחות חרוכים. "ברפואת האיורוודה המזרחית," הסביר לה, "נקרא הצמח הזה אַשְׁוָוגָנדָה." והסיט בידיו את ראשה על צדדיו וטפטף לה טיפות לאוזניה באמצעות מַזלֵף ובו שאב מעט מן השיקוי שרקח. לבסוף היא קמה והתאוששה לחלוטין ועל ידי קוקטייל של תרופה לדילול דם, קמעה מהחומר שיצר המטפל ולעיסת סיבים מסולסלים שמסביב לסיקוסי מין מסוים של איזה גומא היא פשוט החלימה לגמרי מן הבעיה הקשה שנפלה עליה מאף מקום. החלל הזה שחשבתי אותו ראשית כל למקום מגורים עלוב היה כעת מוצף באור של נרות ומקירותיו נצצו זכוכיות מלוטשות והתנוצצו בצווארה העדיים שקישטוה על המחרוזת שענדה ושלפנים סיקרנה את מבטי. היא שבה אחרי כל התלאות הללו אל הכפר וסירבה להתמסר לבטלה או לשעשועים וביום אחד שטיילה בו בחורשה, על אף והיתה דאיסטית, הסתכלה על הרקיע בעד אמירי העצים ונראו לה השמים כִּמְסַפְּרִים כְּבוֹד-אל והיא גמרה אומר להקדיש את חייה לפולחן אילנות ולמאבק בְּבֵרוּא היערות שסביב בין שהוא מגובה על ידי החוק ובין שנעשה ללא רשיון לחטוב עצים. הלכה והתקרבה לה שעת חצות ובת הדודה שלי ליוותה אותי לבית אימהּ. "המַזרֵעָה," (כמדומני התכוונה למנבטה שסיפרתי לה שהתחלתי להשתלב בה) "היא מקום מסוכן!" כך קבעה מבלי להבהיר את כוונתה ודרכינו נפרדו.

קצת לפני חצות עמדתי בפתח המנבטה והרגשתי כאב-ראש עמום. בחוץ התחיל גשם דק ממושך שבישר את בואו של מזג-אויר גשום. חדרתי אל אַפְלוּלִיוּת המנבטה תוך שחשבתי על השיחה המעניינת עם אשת היער, בת-הדודה שלי. ניגשתי להסתכלות נסיונית שנמשכה עד ראשית נצנוצי הבוקר. את כל המשימות שביצעתי שם נתן לי יהושע, ומה גם שאת פשר חלקן בכל אופן לא הצלחתי להפנים למשל כמו לתלות כבסים מלוכלכים באטבים. היו שם גם דברים שלא היה נעים להסתכל בהם כך ולעקב אחר כל תגובה שלהם, כמו אֲבָבִית שצמחה על מִקוֵה טיפות שמן או מגרש דק ומוארך של חיפושיות-זבל. פעם כששמעתי את אמא שלי מרכלת קלטתי מדבריה שאמרה כי יש להבה תסביך אלקטרה אבל לא נראה לי שהבנתי בדיוק למה היא התכוונה וטענתי בליבי "נו, שיהיה!" עד שיום אחד הבה עזבה הכל כאילו אין לה כלום ונעלמה בבת-אחת כך שהמפגש המחודש היה מתעתע. באמצע היום שלי כבר הרגשתי בַּעַת בדידות מסוים. נדרשתי לבצע השמדת שרצים לעץ המְדֻנָג אחרי שתתחיל השמש החזקה של הבוקר ולהביע רשמים מבחינת החלק העַלמֵימִי בו גדלו צמחים מחרידים בשונותם כמו הכרובים שאז סיפרתי עליהם. נכנסתי לביקור בחממה הסודית של יהושע וראיתי שם כלי חרס שלא היו שם קודם, בשעה שנפרדנו לדרכינו, ובתוכם נבטו כל מיני דו-פסיגיים. הביקור נגדע באיבו כשהד אָפַף את החממה ולפתע נשמע מאשנב האויר ניגון של חמת חלילים. פתחתי את הדלת והתקדמתי אל הכיוון שממנו נבעו הצלילים שהתגלו כבוקעים ממכשיר הטרנזיסטור של יהושע. הסתכלתי אל החמניות שנראו בזמן הזה זקופות, גאות וזורחות לא פחות ממֵעֵי שמשות פעוטות. ביניהן הופיעה דמות ערטילאית שהכרתי בתור הבת של יהושע. היא זמזמה בקולה הרך איזה זמר עצוב ושקט; כמהופנט התקרבתי ומישהו אחז בי בכתפי מאחורה ומנע מאיתי לזוז. כשהסתובבתי גיליתי שהיתה זאת הדודה שלי. היא לבשה שמלה צבעונית בהירה. היא היתה מלווה בכלב תחש, שטרם ראיתי, והוא כשכש בזנבו לקראתי. הדודה אמרה שיש משהו שאני חייב לדעת, זה היה קשור למשהו שקרה כתוצאה מגז שנוצר מפעולה רדיו-אקטיבית אך בטרם הספיקה לסיים את דבריה נראה מאחוריה קלסתר פניו של יהושע. הוא צץ בהופעה חגיגית, מהודר בסמוקינג וחליפת אלגנט, ונעמד על אחת מאבני השפה של דרכי הבור. אני סימנתי לה על בואו והיא קשקשה איזה דבר שטות על המשמעת הצבאית של יהושע וההתחייבות המוסרית שלו לעבודה. יהושע התרגז ואמר שאם היה אִסטנִיס לא היה מתגלגל לאוזניו שהיא מתכוונת לחשוף אותי לכמה אמיתות על המנבטה. היא הודיעה לו שהתקרבתי אל בִּיתו והשתמשה לשם כך בשמה של הילדה אך מיד שכחתי אותו מפאת הלהט ששרר באותם רגעים בין הדודה ליהושע. "כדאי שהוא יֵדע..." הפצירה בו הדודה. "אני מעדיף," גוֹלֵל יהושע, "שעומר ידע רק מה לא לעשות או כן לעשות כדי שלא ינזק." אז הדודה התחילה לומר שאני כבר משהו אבל יהושע הִסָּה אותה ואמר לי שכל גבר שיתאהב בילדה ימצא את עצמו נדלק עד לשד עצמותיו בבעירה ספונטנית שלא תשאיר ממנו פירור בו ברגע שזה יקרה וביקש שנסתפק בכך לעת עתה. הדודה שינתה נושא והתנסך שוב אותו חיוך אופייני ומתרפק על פניה, היא שאלה את יהושע מה קרה שהוא כך מסורק ומסודר. הוא ענה לה שהיום הוא יחגוג את יבול השנה ופיזר תערובת של קליפות ביצים וצמר פלדה על האדמה.

עברתי על פני לול לפיטום תרנגולים והגעתי אל שטח עשב למרעה הטלוא בחרחבינות. הנחתי את גופי על הארץ וזרקתי את הראש למראשות היָרָק. בהתחלה נתקעו עיני על קו המשווה השמימי וּמִשֶׁהִתאַיְטָה פעולתן הן נעצמו ולפתע נמצאתי על קרקעית האוקינוס והייתי אינני אלא גופתו של טָבוּעַ שהגלים מעליה והזרמים שמתחתיה ביקשו להטילה אל החוף. הלכו בחברתי אל שפת הים, על הזיפזיף המרחף של המצולות שֶׁכֻּסָה כולו עננות מאובך-שברי-צדפים, סרטנים ותולעים תרמיליות בנדודי חיזור והשרצה בהם רקדו בקפיצות כשהפנים על החול ואז הזנב על החול לַחֲזוּרִין. פני הים נראו זועפים והשתלשלתי עם גזרי עצים אל מקום מים רדודים שקטים ושכבתי על מרבצים מסורגים של מאובנים יפהפיים וברורים. פתחתי את עיני כשחשתי שגְדֵלָה בצווארי פימת סנטר עבת בשר ורעד חד הועבר לגופי מן האדמה. היו עיי מפולת סביב. סלעים בגודל של מכוניות כיסו את השטח שהיה תחת צוקים גבוהים. התפלאתי שלא נפגעתי ונמלטתי על נפשי משם. כשחזרתי אל הכפר ניסיתי לשחזר את הצעדים אל ביתן שומרת היער וחשבתי שאולי שכחתי אותם אחת ולתמיד. ניצבתי מול המראה בחדר האמבטיה שבבית הדודה. באותו מקום בגוף שחלפה בו תחושה לא רגילה, בלשון המעטה, נראה גֶלֶד עור שטרם השגחתי בו וחקרתי אותו מעט. נראיתי עייף. נכנסתי אל חלל רחב בבית שהיה רחוק מן הטרקלין שבו שיכנה אותי הדודה. הוא היה עם פינת ישיבה ושימש כסלון. על אחד הכתלים היתה ספריה מלאה בספרים בשלל צבעים ושפות. מן הזוית שלי ראיתי רגליים המבצבצות לפני כורסא ועליהן זיהיתי את אִמרַת התחרה הצבעונית מהשמלה שאיתה הגיעה הדודה קודם לכן אל המנבטה. על אחת מן הרגליים התנוסס צמיד משובץ יהלומים. כשהעמקתי ראיתי שהדודה איננה לבדה כי על ספה מרופדת עור מולה ראיתי את הקרחת הבוהקת של בעלה, כל מה שהיה מתחת למצח שלו הוסתר על ידי הכורסא שעליה היא ישבה. לא משכתי את תשומת-ליבם. הם היו עסוקים בחליפת דברים ביניהם. הדודה אמרה שדווקא בשעה קשה זו עליהם להיות מלוכדים ואז אמרה משהו כמו "יש לו כמה מגרעות, זה נכון, אבל הבחור הצעיר הזה סיים את לימודיו בקולג' והוא די פיכח. אנחנו נגועים בדיעות קדומות." לא ידעתי למה השעה קשה עליהם ואולם נראה שעמדתי להבין זאת. ה"דוד" החל לומר בקול בָּס שלו על יהושע שהוא לקוי בשכלו ואיחל שיקחהו אופל ואז דרש מן הדודה מַטְוֵה חדש לתכנית המנבטה שכחלק ממנו יושלם מִנוּי ובו יוכלו להחליף את יהושע במנהל חדש לאתר האקספרימנטלי שלהם. ה"דוד" לא היה מְעֹרֶה בסדר העבודה ובתכניה והתערב בהם ללא תובנה מעמיקה הנוגעת להם. הוא היה אדם שתלטן שהתעקש נהל את חייהם של כולם סביבו ולכן נמנעתי מלהתרועע עימו. כל שיחה עימו התנהלה בכובד ראש ורובהּ הורכב מביקורת שמתח; לפעמים אף על דברים לא רלוונטיים מתוך חוסר הכרות עם מצב הדברים. הכל השתנה בין רגע כאשר, בזמן שציטטתי לשיחתם, איבדתי שיווי משקל וצנחתי בקול חבטה על הרצפה והדוד השמיע צחוק קל, התרומם וראה אותי זָרוּק שם. ה"דוד" שלף מתוך מגרה בספריה סכין מטבח ענקית מפלדת אַלחֶלֶד והתקרב לעברי וכשעשה זאת דָמָה בעיני לאדם רשע ואכזר. כנראה שחשב בליבו שהאזנתי להרבה יותר ממה שהספקתי לשמוע בפועל.  פתאום חנתה ניידת משטרה, שהפעילה סירנה, סמוך לגדר הבית וה"דוד" השליך מידו את הסכין. נשמעה דיקה בדלת, זה היה בשעה שבין שקיעת השמש לְצֵאת הכוכבים. שלושתנו ניגשנו ביחד לפתוח את הדלת, בטור - דודה שלי, בעלה ואז אני. הדודה סובבה בעצלתיים (כמו מתוך חרדה) את מנעול הדלת. בפתח הבית עמדו שני שוטרים לבושי מדים. זה היה נראה כאילו שהם שלפו אותי מתוך חלום בלהות. הניידת חנתה מתחת לעץ אפרסמון שבחצר על אדמה מלאה בִּבְקָעִים. אחד מבין השוטרים, שהיה נמוך-קומה ובעל חוטם גבנוני אמר שלום וביקש שנוביל אותם אל יהושע, שכן כתובתו הרשומה במרשם האוכלוסין היא בבית הדודה שלי. הדודה החלה לדבר איתו בחִינחוּנִים, קראה לו "יקירי" ושאלה אותו ממה הוא טרוד כל כך. "חמודה," הוא אמר לה, "את יודעת טוב מאוד למה אנחנו כאן ואת תשלמי על כך את המחיר. כל הנסיונות שלך לְטַיֵיחַ את פרשת המַזרֵעָה לא יצליחו לך יותר, די עם הבלופים האלה." זאת כבר היתה בעיני חוליה זניחה בשרשרת האירועים שקרו מאז שבאתי אל הכפר. לא הבנתי דבר עוד באשר התרחש ולא טרחתי לייחס למאורע זה חשיבות כלשהי. הדודה, שהואשמה על ידי השוטר בהתנהגות מכוערת ובזויה, התבקשה לגשת עימם אל הניידת ולבחור בי או ב"דוד" שנשמש עדים למעצר של יהושע ולעיכובה לחקירה בתחנת המשטרה האזורית. הדודה בחרה בי וכאשר יצאנו והתקדמנו יחד עם השוטרים אל הניידת נתן לי השוטר השני, שהיה גבוה באורך ראש מן השוטר שדיבר, טפיחה קלה על הגב ואז נשאתי את עיני אל שמי הלילה השחורים של הכפר ובאופק - מעל שטח המנבטה - צף באויר בלון תצפית. נכנסנו אל הרכב והדודה הדריכה את השוטר שדיבר אלינו בנהיגתו ואילו השוטר השני השגיח בי ובדודה מבלי להסיר את מבטו מאיתנו. נגעתי בפרצופי, שחלקים ממנו שָׂרפוּ לי, וחשתי שצמחה לי בלטה במצח שלא היתה שם קודם לכן כשעמדתי מול המראה. הסתכלתי על פני במראה הקדמית המרכזית של הרכב וקלטתי שגדלו עליהם פצעים רבים בעור. השוטר המדבר פנה בדיבור לדודתי, מבלי לאבד את ריכוזו בנהיגה, ואמר לה משהו על מחירים ורווחים גולמיים ועל ענייני מס. הוא אמר לה שכל הקרקע החכורה הזו ממנהל מקרקעי ישראל שמטרתה לשמש כשטחים חקלאיים נהפכה ברשותה לכּוּר מדעי בלתי חוקי ולמרכז של סחר בסמים. הדודה, ככל הנראה, העמידה פנים שאין לה שמץ של מושג על מה דיבר השוטר. יהושע לא שם לב שנכנסנו ארבעתנו למנבטה. הוא לבש לחזו אריג כותנה בכל צבעי המנסרה. ראינו אותו שוכב תחת שורת טפטפות. שיערו היה אסוף בגומיות צבעוניות לקוקיות. הוא סובב מעין ארכובה בצינור שממנו נשרו מי גְלָשִׁים. השוטר הנמוך קרא לו בשמו המלא והלה התרומם לקראתו כשקלח של כרוב בידו. יהושע נראה היה בעיתות אילו שכמו כָּרָה שם פחם בגן היָרָק. הוא עמד יחף בְּדוּרִים ירוקים של פרחים ועלים ולמראה השוטרים החל לבכות ועיניו זלגו דמעות ופתח בלשון מגומגמת. הנמוך שבין השוטרים אמר ליהושע שהוא סיים את משמרתו כאריסטוקרט שבאים מנעמי חייו על חשבון הציבור ומניצול של פרצות בחוק. השוטר השני ביקש מיהושע שיפסיק עם תחינותיו המיותרות ואסר את ידיו, מאחורי גבו, באזיקי מתכת צמודים והוליך אותו ואת הדודה אל הניידת. השוטר הנמוך התניע את האוטו שנעלם במהרה ואילו אני ניתותרתי שם בגפי ללא כל מיקח טעות או יכולת להבין את משמעות מה שאירע הערב. החלטתי לשבת שם, על האדמה היבשה שגמאה בשקיקה את מי הגשמים הראשונים, בין פרחי הסתיו הנושרים, ולחשוב עם עצמי. ישבתי שם נבוך, שעה או אפילו שעתיים, עד שבאופן בלתי-צפוי החל לצפצף המכשיר במנבטה שאָמוּן על גילוי התפרצות אש במקום. למערכת זו היתה ארכיטקטורה משונה והתרוצצתי שם למשך זמן שהרגיש לי כמו כמה שעות בחיפוש אחר המתג הנכון שמכבה את האזעקה. בזוהר הראשון של קרני השמש ראיתי כוכב לכת מבהיק בפסים נמתחים של האורהחדש ונשמתי מעט אויר צח מהסוג שיפה לבריאות. את השלווה הרגעית הפרה משאית שחנתה באחד הפתחים של המנבטה. מתוך המשאית קפצו שני גברים מסיביים ומפותחים מאוד בתלבושת אחידה - חולצת כפתורים שחורה עם לוגו של איזו חברה ומכנסי עבודה שהשתפשפו מרוב שימוש. האגזוז השמיע רעש מפחיד. הם נראו כשניים שהשכימו קום ויצאו לעבודה ואכן כך הסתבר שזה נכון כשדברים יקרים ועדינים התגלגלו על הרצפה ושני הפועלים גרמו נזקים כבדים למכונות שפירקו. ניגשתי אליהם בבהלה "היי! מי אתם? מה אתם עושים?" ואחד מהם שעישן סיגריה נשף לי את העשן בפרצוף, אמר לי לקחת את זה בקלות וביקש שאתחפף. לא זזתי, קפאתי במקום וצפיתי כיצד הם הופכים את המנבטה בפטישים , במסורים, מקדחות, מקצועות ומה לא? לאחר מכן התחוור לי שהם המוציאים לפועל את עיקול הרכוש של כל שטח המנבטה. את הביתן של יהושע הם הרסו בהפצצה. באמצע היום הם עצרו והתבוננו בחורבות המנבטה, העמיסו על המשאית כל מה שנשאר שלם ועלו על המשאית שהתקלקלה בדרך החוצה כתוצאה מהתלקחות של נוזל דליק במנוע שלה ונגררה למוסך בקרבת מקום לתיקון. עמדתי שם בין ההריסות חסר אונים כהלום-קרב. בשמים הצטברו עננים כבדים וכל קרקעית המנבטה הוצפה מן הרוחות בעלי עצים שהצהיבו ונשרו. ניצבתי לי כך רגעים ארוכים ללא ניע בנעליים מאובקות ובבגדים מיושנים ובלויים והתאוננתי ביני לבין עצמי על מֵחוֹשִׁים חריפים שתפסו לי את הבטן. ואז שמעתי קול כשל נפילת חרוז בתוך מים שאחריה באה הֶמיַת התנפצות אדוות זעירה. זה בא מתחת לשיח קרוע שנזרק למרגלותי. הזזתי אותו ומתחתיו ראיתי אקווריום עגול קטן , כמו ששמים בחדר-שינה על איזה מדף, ובתוכו שחה דג זהב אחד בודד שניסה לקפוץ החוצה. המים היו עכורים וראיתי שמשהו בתוכם רתח ובעבע אבל לא הצלחתי להבין מה מקורו. אספתי את הדג אל שקית ניילון עם מים נקיים וכשנטלתי את האקווריום כדי למצוא מקום מוגן להניח אותו בו הוא נשמט מידי על האדמה ומימיו חלחלו לתוכה תכף ומיד בלי להשאיר אחריהם אף רמז.

 

מסבאת הדג

ביררתי באשנב המודיעין בתחנה הגדולה מתי יוצאת ההסעה לעירי ועליתי על אוטובוס אקספרס כדי לבדוק את שלומה של אימי בעיר. ישבתי על ספסל דו-מושבי שהיה מונח כולו לרשותי ומתחת לאחד הכיסאות מצאתי גליון של עיתון מהיום האחרון שבעמוד האחורי שלו ראיתי כתבה קצרצרה שמשכה את תשומת הלב שלי. לא בדיוק מילות הכתבה היו אילו שמשכו אותי אליה, אלא תמונה שהופיעה לצידה. זו היתה כתבה על משלחת ישראלית של טיפוס הרים לָאֶוֶרֶסט. בין עשרת פרצופי ההרפתקנים, במוקד, התבלטה יפעת בפנים זעפניות חגוּרה בחגורת הצלה אדומה. מתוך העיתון השתרג אל ברכי, כְּמוסף הגליון, שבועון מצויר לילדים ובו חוברת צביעה קטנה שהתחשק לי לצבוע אותה. על המושב הפנימי הונח תיק הגב המפוצץ שלי והשקית ובה דג הזהב. לקחתי טושים צבעוניים שהיו לי בתיק, אינני יודע ממתי והתחלתי למלא תחומים. גשם ניתך על חלונות האוטובוס ולצד הדרך מִסעָפֵי הכבלים ומטעי פרי הדר שמאחוריהם נראו כמִתמַרחים. העברתי בראשי חתיכות מן החוויה המסעירה בכפר ודאגתי שמא יטשטש הגשם את העקבות של מה שנעשה במנבטה. לפחות התנחמתי בעובדה שהצמחים שניצלו מהפוגרום יקבלו מים וכנראה לא ינבלו. הנהג נסע לאט על הכביש החלק. לא רציתי לחזור לעיר, עשיתי את זה על כָּרחִי. ברקע נשמעה ברדיו תחזית מזג-אויר ובה נאמר כי יש סיכוי שמחר יהיה יום בהיר. האוטובוס חלף על פני מכונית שנמעכה בתאונה וחלק מן הנוסעים התגודדו בחלונות כדי להביט בה. הנהגים עקפו לאט את מקום התאונה שיצר פקק בכביש. בפינה השוממה שתפסתי על האוטובוס פירפר בקול איזה זבוב מעצבן וחשבתי על קַטנוּת הזבוב להסתייע להתעלם ממנו עד שלבסוף פקעה סבלנותי ומחצתי אותו בעיתון מגולגל. רק כשקומתו של הנהג נזקפה הבנתי שנגמרה הנסיעה, לא הכרתי את העיר שלי. נכנסתי לחנות כָּלבּוֹ כדי לקנות לי משקה קר ומרוֵה ואיך שלגמתי ממנו בא לי כאב-ראש בַּצדָעַיִם. אנשים מעטים הלכו ברחוב ורובם לבשו סריגי צמר ומעילים; נדמיתי למעין אסקימואי כי מרוב הקור התלכסנו לי עיני ופסעתי בלבוש קצר. עברתי ליד גלריה לאמנות ואז בסמוך לחנות פרחים ובה ישבה נערה, על שרפרף, שפניה כֻּסוּ בשערותיה הסרוקות והחלקות. כשהרימה את ראשה, לתדהמתי, נראתה לי בדיוק כמו ביתו של יהושע. עיניה היו דומעות ועל פניה ארשת של תוגה. התישבתי על ספסל לח, לא הַרחֵק משם ובעוד היא נעלמה הוצאתי מן התיק חתיכה של לחם יבש ופוררתי אותה סביבי למאכל הדרורים והיונים. המשכתי אל בית אימי שדרה בבניין גבוה שיש לו שתי כניסות - אחורית, מרחוב צדדי, ואחת גדולה עם גינה מרווחת מרחוב ראשי. נכנסתי מהשער האחורי. בחדר המדרגות ירד אדם מבוגר עם כלב אמסטף, שעל פיו רסן, שנבח עלי כשעליתי. את פני קיבל צַבָּע בדלת הבית, הוא הבריש את משקופי הכניסה בלַכָּה עמידת-חומצה. אמא שלי לא ראתה שהגעתי, היא נראתה משועממת. היא ישבה על כיסא מתקפל מול הטלויזיה ושִׁלטֵטָה בין שעשועונים טפלים. שאלתי אותה מה קורה שם אצלה והיא אמרה שבזמן שלא הייתי החליטה על שיפוץ פנימי בדירה שלה. היא הציצה בשעון היד שלה וביקשה ממני לחלוץ נעלים כדי שלא אטנף את כל הבית בבוץ ומיד חזרה בה וביקשה שנרד לבית הקפה הקרוב כדי שנניח לשיפוצניקים לבצע בנחת את עבודתם ואחרי שבחרנו מקום לשבת היא הזמינה מהמלצרית הצעירה שני אֶסְפּרֶסוֹ וּוָפֶל בלגי עם גלידת שוקולד וריבת תות. לאחר מכן ביקשה שאציג לה את צדודיתי, הרכיבה משקפים, קירבה ומצמצה בעיניה ושאלה מה יש לי "פֹּה" תוך שהצביעה על סנטרי. פתאום ראיתי אימה על פניה והיא נהדפה אחורנית בתואנה שיש לי חתך עמוק שותת דם שם. היא שלחה את ידה הגרומה אל הפצע ופתאום חשתי כיצד הדופק שלי עולה ושזיעה פתאומית המלווה בתחושות קור מציפה את עורי. אמא שלי אמרה לי שהפנים שלי נראות חולניות ושלדעתה עלי לפנות לרופא לאלתר לקבלת טיפול מהיר לְמָה שזה לא יהיה. בחוץ העננים התעבו שוב בשמיים שנתמלאו קדרות בנתיים והחלה מתחוללת סערה גדולה. נזכרתי לפתע בַּנֶגַע שֶׁפָּשָׁה באשת היער ובבן זוגה הרופא וצמרמורת עברה בכל חלקי גופי. הרגשתי הָרוּג וניגבתי במטלית את הדם שנזל מן המקום הפגוע. אימי טענה שלחיי מְאָדָמוֹת וליטפה את אחת מהן. אין דבר שישתווה למגע ידה המלטף של אמא. המבט שלה נראה היה חולמני. בחוץ הוחשה התחזקות הגשם וכפור עטף את שמשות החלונות של בית הקפה. יצאנו לכיוון הבית ודשדשנו בבוץ בתוך שדה גדול שיש מולו. משנשאבנו פנימה עלה באפי ריח חזק של קירות מטויחים ומסוידים והפועלים לא היו בפנים. אמא שלי הובילה אותי אל החדר, התנצלה שהוא מטונף וניגשה להכין לי כוס תה. לגמתי מעט מכוס התה וצנחתי למיטה מרוב עייפות. ברקע נשמעה, מן הטלויזיה הדולקת, מהדורת חדשות בה הקריין דיבר על תאונה קטלנית שחשבתי כי אולי היא זו שראיתי מן האוטובוס. הוא אמר שבתאונה זו נהרגו הנהג ושני נוסעים. הצטננתי והשתעלתי כל הלילה והבחנתי בהחרפת המחלה עד שלפרקים הרגשתי כמו העומד על סף מיתתו שיש לבצע בו הנשמה מפֶּה לפֶּה. סבלתי מהתקררות קשה ושכבתי יומיים במיטה. בשלב מסוים אימי פתחה את הוילון והחלון ומבעד להם חדרה אל החדר חמימות קרני השמש. היא שאלה אם התאוששתי ומשנענתי לה בחיוב שאלה עד מתי אשב בחיבוק ידיים וקבעה שאני צריך לחפש לעצמי עבודה. לא נזקקתי לתרופה מחוללת פלאים כדי להתרומם על רגלי. הלכתי אל חדר המקלחת, התגלחתי למשעי ונכנסתי להתרחץ. שפשפתי את גופי, שהעלה כולו קצף, בספוג אמבט צהוב. אחרי החפיפה בשמפו מרחתי מרכך ואז נעשו המים מחמים לפושרים בהדרגה וכן מפושרים לצוננים. כבר חלפה בראשי מחשבה שללא השתלת כליה לא אקום עוד אך עובדה שעשיתי זאת וכשזה קרה גם בישלנו, אני ואמא שלי, עוף ותפוחי אדמה בתנור. כשאמא שלי חתכה את העוף נזכרתי בלול שעברתי עליו לפני שהסלעים התגלגלו אלי מן הצוק וזה גרם לי להרגיש רע אבל לא הצלחתי להסביר בדיוק מדוע. ובכל זאת החלטתי לא לאכול מהבשר. פחדתי שמדובר במחלה מדבקת, זו שתקפה אותי, והלכתי לרופא משפחה. הרופא אמר שככל הנראה נתקפתי קדחת אך לא יכל למצוא סיבה מיוחדת לכך ותלה זאת בתנאי מזג האויר. בזמן שדיבר חיטטתי בפצע שעל הסנטר וגיליתי שהדם קרוש ונשאר רק סימן קטן. הרופא רשם לי לבנתיים תרופה להפגת הכאבים ואמר שאין צורך להגזים וללכת להתאשפז ביחס למצב הפיזי שלי כששהיתי במרפאה. הוא שלח אותי לעשות משטח גרון ובזמן שהאחות הוציאה ריר מגרוני והניחה אותו על טבלאות לשם בדיקת מעבדה היא התעקשה וניסתה לשכנע אותי שאבדק גם באֶלֶקטרוֹ-קַרדִיוֹ-גְרַם ובמד-לחץ-דם. רציתי לא להיות שם, הרגשתי כי חויתי התפרצות שהתחמקה מהרפואה הקונבנציונלית מתחת לאפה. נשארתי לשאר הבדיקות והתמלטתי מן המקום. קצת אחרי שהתחלתי להתרחק הרגשתי שנרגעו לי הכאבים ותהיתי כי אולי זו התרופה שהרופא נתן לי. בדרך ראיתי בניין מוגבה של בית חרושת לצינורות שעליו התנוסס פוסטר של דוגמנית חטובה. היה זה כמו ביום אביב נעים וחמים. חשבתי אם לספר לאימי או לא לדבר על מה שקרה בכפר ובגללו חזרתי כה מהר. היא בלאו הכי לא התעניינה או שאלה על דודתי. השתרכתי לי לאט בדרכי וראיתי, על עמוד של מתח גבוה, כיצד חשמלאי מתקן בו קצר של חשמל. בקרבת מקום שכב, עם עיניים עצומות, איזה פועל בבגדי עבודה מוכתמים ומאובקים. הוא היה נראה כמו שהותשו כוחותיו מרוב עבודה קשה. העיר שלי משתרעת על פני שטח גדול ואזור התעשיה הזה שהלכתי בו היה רחוק מבית אימי. היו שם חבורת עֲמֵלִים שחיסלו איזה עסק בהעמסת תכולתו אל מכונית מסחרית ועל מבנה שסמוך לאותו עסק הבחנתי בשניים המזפתים את הגג שלא יחדרו בעדו מים. הערב החל לרדת וכל המפעלים נדמו פתאום ולא צפו קולות כְּשֶׁל ערבול בטון או נגר המקציעַ קרשים. לא היה בחוץ אף זכר לטיפות הגשם ולפתע השמיים היו זרועים כוכבים והירח אי-שם התכסה בעננים. המתח שהשתכן לי בצלעות הֶחָזֶה השתחרר וחשתי בהרפיית השרירים. הפצע שבסנטר התרפא, אבל נשארה לי צַלֶקֶת. היה לי ספק שהחלמתי לגמרי מן המחלה ההיא והרגשתי שזה עוד מוקדם לומר "ברוך רופא חולים". מדי פעם פרחה איזו דפיקת ברזלים לאויר. יצאתי מן המרכז התעשייתי ובאתי בפאתי רחוב מסחרי שקט עם ספסלים וקצת קפיטריות פתוחות, פה ושם הלכו מְתֵי-מספר וכולם נראו לי שְלֵוִים כל כך; הם דיברו בנחת ביניהם. הלכתי לי בפרצוף הזה של המוכה-גורל במדרחוב הזה וחשבתי שהאנשים מתרחקים ממני. הרגשתי פתאום הכי לבד שלי. כאילו שהם ידעו שיש לי בעיות רציניות והעדיפו לא לעזור לי. ממקום, שהיה נראה כמו חדר עם מנורה אחת דולקת, בקע פזמון קליט. מן המקום נדף אל נחירי ריח של קליית גרעיני קפה. מבפנים הוא היה מקסים בעיני וצוֹדֶה את הלב. הוא היה מקום-הִתוַעֲדוּת כזה עם ארוחות קלות ומשקאות. לא היה בו סגנון עשיר או תפריט מגוון אך במפתיע פשטותו נגעה ללב. שני אנשים נעמדו בשער ושוחחו ביניהם וכשחלפתי על פניהם שמעתי את אחד מהם אומר לשני "בוס! חלק מהסחורה שמאחורה נפגם קצת מהרטיבות." במקום נערכה פגישה עם משורר וסביבו ישבו כעשרים משתתפים שמידי פעם הקריאו בתורות שירה לירית. המשורר סיפר איזו בדיחה גדושת ציניות וחוסר בושה וכולם צחקו. המשתתפים נראו קפואים לפרקים במסך הגלילים המרצדים של עשן הסיגריות וכשלא נראו כך לפי דעתי דָּמוּ לי לחיות פרא במעין שְמוּרָה בְּלוּמָה שכולה ג'ונגל של ניבולי פה ותחרויות-חבטות. הם היו עובדי אלילים במצב של שְׁנִיָה מקניבליות הנראים כאילו הם מתים לקרוע אחד את השני, אבל זה היה אלגנטי בעיני. אהבתי אותם ואת המקום שלהם וכמו מתוך דחף בלתי-נשלט ניגשתי אל הבחור שכינוהו "בוס". חשבתי לעצמי שאולי אוכל למצוא כאן מלאכה להתפרנס ממנה. אמרתי לו בצחוק "היי בוס," אבל הוא נשאר בפרצוף רציני לעומתי, שחייכתי לו. "מי אתה?" הוא שאל. שאלתי אותו אם הוא מחפש עובדים והוא ביקש שאשאיר את מספר הטלפון שלי ואמר שאם יצוץ אצלו הצורך בקרוב יזמין אותי. ביציאה משם שמעתי יונים מגרגרות במרזבי המבנה. עתה היה רוב הרחוב דומם ושותק ואישה שעברה בָּעֵבֶר השני שלו, רחוק ממני, הלכה לאיטה עד שכַּיָס על אופנוע חטף מידיה משהו שהיה נראה לי כמו תיק קטן מעור וברח. היא צעקה מָרוֹת ורצה אחריו לחינם ונעלמה במעלה הרחוב. המשכתי ללכת כאילו לא קרה דבר וחשבתי אם יש מסקנות שהגעתי אליהן ויש להעמידן ליִשׂוּם וגם אם היו, ובכן, לא מצאתי בתוך הראש שלי אפילו לא אחת. בכלל שכחתי שיש לי יום הולדת באותו יום וכשנזכרתי בזה היה מאוחר מכדי ללכת לחגוג והחלטתי שגם אם היה מוקדם לא היה לי אדם לחגוג איתו. אפילו אמא שלי שכחה מזה, מה שהפך את כל ענין החגיגה וּמַסֶכֶת הברכות לקטע מאוד שׁוּלִי. בחרתי לעשות קיצור דרך בחזרה אל הבית, דרך שיחים גבוהים וּסְבָכִים. נזכרתי בהוֹמוֹנִימִים המגלומניים אולי, לא יודע איך לקרוא לזה, הפלצנות המרשעת של המשורר וחבריו; לא נחקקה בי בכלל תמונה של תוי פניהם, בעיני רוחי הם קיבלו צורה של יצורי-דמיון מחלומות או הזיות שאין להם אחיזה במציאות. נזכרתי בשטויות שראיתי שם ונקרעתי מצחוק. החיים בבית אמא היו משעממים וחדגוניים. היו לה תחומי עיסוק מגוונים שחדרו גם אל חיי בִּכְפִיָה דקיקה ונאלצתי לעזור בכל עבודות הבית (בישול, נקיון, כביסה ומה לא?). פתאום הרגשתי מעין שגעון לחופש שהתבטא בחוסר הרצון לשוב הביתה. שכבתי מְדֻבָּק לאדמה ופלטתי גיהוק ואז יצא לי פיהוק גס ובאה לי נטייה רצינית לשינה אז נעמדתי שוב והתעטשתי, אך עוד לפני שעשיתי זאת, כששמתי לב שאני עוד רגע מתעטש שלפתי כמו מרפלקס משהו מהכיס כדי להתעטש בו ועם הנזלת שבהתעטשות הרטובה יצאה צִנּוֹרָה של דם. בחנתי את הממחטה המשונה שהיתה לי בכיס לאור הירח ונדהמתי לגלות שזו המפית מהערב על החוף. לא ידעתי איך היא הגיעה לכיס המכנס  ואיך יתכן שלא חשתי בהימצאותה כל הזמן הזה. הרגשתי צמא לפתע למגע של אהבה כמו זה שנתנה לי יפעת על החוף, למרות שאף לא לרגע רציתי להתקל שוב ביפעת. בסוף הגעתי לבית ונכנסתי אל הפרוזדור הצר שהיה בו בין הדלת לחלל הפנימי של הדירה. אמא שלי ישבה בסלון, היא לא חשה בבואי פנימה. ראיתי אותה באורות העמומים כְּצֵל שהוא רק איבר אחד; היא פָּרפָה את שיערות ראשה במכבנה מוזהבת ודיברה בטלפון על התקנים אלקטרוניים ואמרה איזה משהו על ציפוי שהיא כינתה אותו גַלוָנוֹפְּלָסטִי. התפלחתי אל החדר שלי מבלי שבכלל הבחינה בכך וישבתי על הרצפה הקרה בחושך וראיתי איך עוברות לי בדמיון תמונות מן היום שהגעתי אל הכפר. רצו לי בראש עַכּוּבִיוֹת אחרי הבשלתן שנשברו בבסיסן והתגלגלו ברוח, שמעתי משהו מְעַכֵּן וּמְעַכֵּס אלי מרֶכֶס הררי דמוי כרבולת של תרנגול שמעליו שטו עננים קלים בצורת אניצי-צמר קלושים בגובה לא רב בשמיים. ממשכאילו היה מולי ראיתי את הילד של הבֻּרסקִי מפריח עפיפון ורץ איתו אל השדות. נרדמתי על הרצפה ולמחרת אימי באה אלי עם שחר, ניערה אותי מעט ונדמה לי ששמעתי אותה צועקת עלי "די לישון, קום כבר!" היא סיפרה לי שהגיע מכתב מן הלַבּוֹרַנט בנוגע לבדיקות שביצעתי ונמצאתי בריא בסך הכל. התעצלתי לקום מן הרצפה בבוקר הקר הזה כמו שהיא היתה אולי איזו מיטה חמה וכשניצבתי הרגשתי היטב את צינת הבוקר בעצמות. אחרי זמן קצר נכנסה אלי שיחת טלפון עם בשורה משמחת, התקבלתי לעבודה במאורה ההיא. היה בבית ריח שהזכיר לי ניחוח של דליפת גז וכששטפתי את פני כדי להתעורר לגמרי יצאו לי מהברז מים דלוחים.

הבחור שקרא לשני "בוס" היה הטבח. כשהגעתי הוא הפנה אותי בבוז לרחוץ כלים וכשביקשתי לשתות הוא מזג לי כוס מים, הכניס זית לפה וירק את הגלעין שלו לתוך הכוס שמזג לי ושאל, תוך שהוא מגיש לי אותה בידו, אם אני אסתפק במרטיני או שבא לי גם קצת שמן חֲרִיעַ. תפס אותי הבזק דה ז'ה וו שבו הרחתי תפוח, מורעל  אך יפה למראה, בעודו מוגש לי כמו לגיבורת שלגיה ושבעת הגמדים. ובעצם הייתי מלח-סיפון על אוניה המנווטת אל אף מקום. הטבח השפיל אותי בלי סוף והשפיט אותי ובמשך שעות ארוכות הוא התעלל בי ללא הרף בנָתנוֹ לי שלל משימות קשות עד שבלי כל הכנה מוקדמת פשט הבוס על המקום, קרא לטבח ולי, נתן לי את המפתחות של המקום וביקש ממני שאתן שירות כמיטב יכולתי לשׁוֹהֵי המקום. הוא והטבח עלו על רכבו ונסעו משם בלי שום הסבר. יצאתי מהמטבח והמקום היה ריק. היום הלך והֶעֱרִיב וישבתי לי בתוך המועדון-מזנון השומם הזה שהיה בעיתות אילו די עלוב לדידי. אחרי שעתיים בהן כמעט נמסתי מרוב שעמום נשמעה דהירה של בעל חיים שנבלמה בחריקה קרוב למקום ולאחר רגעים אחדים התקדמה לתוך המבנה אישה זקנה עם פנים מקומטים. אמרתי לה שלום ושאלתי איך אפשר לעזור לה והיא שאלה אם הגיעה למסבאת הדג ומאחר ולא הבנתי לְמָה התכוונה החלטתי לנחש ולומר לה שהיא הגיעה אל הכתובת הנכונה ומיד שאלתי אותה מה תשתה. היא ביקשה שאכין לה ספל קקאו רותח ולאחר שהבאתי לה אותו הציעה לי לשבת לידה והחלה לספר לי כל מיני סיפורי מכשפות. באחת ההפוגות של סיפוריה ניסיתי להבין אם היה קשר בין קול הדריכה הבהמי לבואה ויצאתי החוצה לבדוק אם יש איזה סוס שקשור היכן שהוא או משהו בסגנון ולא מצאתי רמז ולבסוף ויתרתי על האפשרות שהזקנה הזו רכבה על בהמה לכאן. כשסיימה הזקנה את המשקה החם ביקשה שאביא לה מעט וודקה מהבר במקום והגשתי לה בכוסית קטנה עם ציפוי מאֶמַיְל שנקרתה בדרכי; על הכוסית שֻׁבַּץ איור של גמל. היא גמאה ממנה את תוכנה בבת-אחת. כל הזמן הזה נשארנו שם רק אנו ולא התארח אף אדם. פניה של הזקנה לבשו לפתע ארשת של הִרהֹרֶת והנה החלה מספרת לי שלפני שנים, כשהיתה אלמנה טריה ועוד היתה שקועה באבלה על בעלה יצאה לשוטט בשדות השְׁלָחִין במעברי העפר שלהם שעה שהם הושקו באמצעות ממטרות, קצת לפנות ערב ביום סתָו נעים. תוך שהאזנתי לדבריה הבאתי אל השולחן, שנסובנו בו, צלוחית עם מלפפונים גמדיים שנכבשו וחֻמצוּ. הזקנה נחה בכיסאהּ שְׂכוּכַת כפיים ומידי פעם אחזה בפניה התכווצות שרירים בלתי-רצונית. שמעתי צרצר מצרצר בתוך החדר אך לא ראיתי היכן התחבא לו והרחק טִרטֵרוּ צופרי האזעקה של מכונית שהופעלו וצפרו למשך זמן שמושגו הצטייר במוחי כשעות ארוכות. גררתי את רגלי אל הבר, פקקתי את בקבוק הוודקה שחלצתי קודם ונעצרתי מֵלֶכֶת. תוך היעמדות סמוך לדלפק המשקאות החריפים הקשבתי לה. במרחק לא-רב ממנה היא ראתה כיצד משתלחים מוקדי להבות אל האויר מעל מטע שכולו דליות צמח הנמתחות על כלונסאות וחוטים ומִלַבַּת הדְּלֵקָה הלֵזוּ היתמר ערפל חלבי. היא שמה פעמיה אל אותו כיוון מוּפַז מתוך העלטה השוקעת על הארץ לאיטה. זִיהוּרֵי הירח נתנו לה סימניהם בברק שהֻצת מצמחי מעזבות ועשבים רעים שעטפו את המשעול ואז באה אל פרצופה נַהֲרַת אבק מפתיעה וכשאמרה לי זאת עשתה תנועה חתולית וזריזה בגפיה שהטילה בי בהלה מסוימת. היא נדחקה לשטח מזבלה מצומצם בו פגשה בכנופיית ילדי הֶפקֵר העוסקים בהעלאת מדורה גדולה. לפני ששמו לב לבואה ראתה כי ישנם כעשרה מהם וכי היו בני שתים עשרה עד שש עשרה בערך. הם קיימו שם ערבוביה של הוּמָה וקולות אִוְשָה וישבו מסביב למדורה על חמורים של עץ או על אבן מַשְׁחֶזֶת שהפוכה על צירה והיתה גדולה וסדוקה במרכזה שעליה השתרע גם נער רזה ונמוך ששר בקולו שירה עֲרֵבָה בשפה שהיא לא זיהתה. מה שקלטה אחרי שהתהפנטה מרינת הנער הזר גרם לה שתהא, לאורך דקות נצחיות ממש בתחושתה, מוכת תימהון. התמיהה וההשתוממות הללו שהתרוצצו בה נגרמו כתוצאה מכך שעל האדמה בין הנערים השתטחה נערה שהתייפחה ונאקותיה נבלעו בהֶמיַת קהל מְרֵעֶיהָ הצעיר. סביב היו מעט בתים הרוסים ומהם עלו מידי עת בעת קריאות שֶׂכְוִים ועורבים. הבחורה הצעירה, שנראתה בוגרת בקצת מן הנערים שהיו לידה, כרעה בחבלי לידה ואולם הילדים הללו התעלמו במפגיע מן ההבעה המצערת שלה את מכאוביה. צפיתי בעיניה של הזקנה שנתמלאו דמיעה וכמתוך התנהגות חוששנית משהו לא הבעתי יחס חברותי ונמנעתי מלתת תגובה על הישפכות הלב הזו שלה. היא התעשתה ואמרה שהם לא באו לצורך קשירת קני תבואה שנקצרו, אם לכנות זאת כך. המראה שהזדקר לנגד עיניה היה תופעה שאין שני לה בעיניה. שניים, מהיותר בוגרים שבחבורה, הצביעו עליה ודיברו ביניהם תוך שהסתכלו לכיוונה. אחד מהם הפעיל רמקול שהבקיע בכל מיני מוסיקות אלקטרוניות. השאר נלכדו בטראנס ובקרחנה בעוד התקרבו השניים אליה, אל הזקנה. כנראה משום שהיו קצת יותר גדולים בשנים מחבריהם הגיעו למסקנה שכדאי לא למשוך תשומת-לב מיותרת לפולשת שנחתה בטריטוריה שלהם ולשם כך ניצלו את בַּסרוּת המחשבה של שאר בני בריתם. הם היו שניהם באותו גובה ונראו בני אותו הגיל. בפני אחד הוטבעו שתי עיניים עם מבט עמוק באופן שעוד לא ברא השטן, שיערו היה ג'ינג'י ונמשים גיחורים זרועים היו כמעט בכל פיסה מעורו. האחר היה בעל גוון כהה. הוא נשא באחת מידיו קנה-גומא כשהתקרבו אליה. משנעמדו מולה היו מפּוֹחֲחִים, מזוית ראותה, לחַמְסָנִים. הנערה ההריונית פסקה באותו זמן להיאנח בִּדְאִיבָה ועיניה נראו בוהות שעה שהתחוללה המולת ילדי הפרא. הצורה שבה השתרעה הנערה בדבלול שיערותיה בגבעולים של קש, בין פלטות מתפוררות של פשתן-האדמה, עוררה בגברת הזקנה דאגה רבה. אפילו לא שמתי לב לכך שהאישה הזו לא טרחה כלל להציג את עצמה והרי שהיא פורשת בעבורי בחופשיות אפיזודה שלא ברור מה הבֶּצַע בלדבר על אודותיה. הנושא בשרביט הנחלים המוזר אמר כמה מילים, בשפה שאיננה מכאן, לָעֵלֶם האדמוני שאמר לה "תסתלקי מכאן!" והיא אמרה לו שהיא איננה מוכנה להשאיר את הילדה המסכנה שם למות ביסורי הלידה שלה. הם החליפו מבט ומיד שָׁרַק הזר שביניהם באורח מחריש-אזניים ושאר הילדים התנפלו עליה בבת-אחת. דיסוננס מוחלט. היא ניסתה לרוץ ולברוח מהם, אך לשווא; הם אחזו בה ואחד הטירונים הוציא מתוך מקרר מקולקל צינור מגומי עם שאריות חלודה עליו ובו הם כבלו אותה לעמוד-ברזל. היא רצתה לזעוק לעזרה אבל אחד מן הטיפוסים החשודים הללו נפנף בפניה עם מספריים גדולים. היא הסתכלה מבעד ללשונות האש שהרימו הנערים השָׁמַיְמָה והבחינה בזַרְקוֹרֶיהָ החלשים של שכונת עוני ואז החל מה שהִתְקָרֵא בפיה מחזה שלם של אימים. הילדים פשטו את צורתם ונראו כמו אמבות ובקטריות בתבחין לחוץ באורות המיקרוסקופ והיתה לכך מונוטוניות קסומה כשל השתכשכות הברווזים במים. עתה התהפכה הגברת היולדת על צירה כאבן-ריחיים של טחנת-מים, החלו ציריה והיא נאנחה עמוקות מֵצֵאת הוָלָד. וכאמור הם לא הגיעו לשם כדי לחרוש את תלמי הזיבורית ובמגע דגדגני של יד לערום שם את הדגן לערמות. קולו החד של הילד הכהה דיבר אל החבורה והתזזית שלה נעצרה. היה בדבריו מעין צליל אזהרתי. בזמן שהזקנה דיברה על מה שאז קרה, אחרי שהילד סיים לנאום, לא הייתי קרוב אליה כל-כך וגם לא התבוננתי בה כשסיפרה את הסיפור הזה, לא מצאתי בו עניין כי זה לא ממש קשור אלי (או לעכשיו?). בשלב זה נפסק הטון המתמשך שלה במפתיע וכשהפניתי מבט, משהתבהר לי שהעלילה נקטעה, הזקנה לא ישבה בכיסאה. יצאתי אל חצר המבנה הקדמית ובאדמה ראיתי עקבות אבל לא היו אילו עִקְבֵי-סוס. הייתי מתוח ובאור האפל של חצר המסבאה לא ידעתי איך נעלמה ממני צדודיתה של הזקנה; כבר הייתי משוכנע שהנה בא הקטע הארור מכל שבו הופך הנָרָטִיב לזירת טבח לכל הפחות שמצלקת את מי שמספר את הסיפור – לכל החיים. כל העניין הלז, שהיה לסימן-שאלה נוסף בחיים, נהיה מאוד זָנִיחַ כשהחמוצים ששמתי על השולחן העלו ניחוחות מסריחים באויר העומד. חתיכות בשר שבצידי הלסת שלי התנפחו, היה נדמה לי שאני מפתח דלקת שקדים. מאחורה צורף למבנה חלל חיצוני שנראה היה כמחסן שאוגרים בו מצרכים לשעת חירום ותו לא. בשאר הזמן שחלף לא נכנסו אורחים נוספים למקום ומאחר והרגשתי שכמו ישבתי על גחלים ונכנס לי ג'וק בראש שעלי לחקור את המקום כל עוד הוא עומד לרשותי, אך לא העליתי דבר כלשהו בסריקותי שקצת לאחר שהתחלתי בהן חזר הבוס ללא הטבח וביקש שאלך הביתה. באכסדרה של בית אימי היה תלוי פתק שלא נתלה שם לפני שיצאתי מן הבית. בראשו של הפתק נרשם שמה ואחריו "סוּרִי אלי בהקדם." ובסופו לא הופיע שמו של המזמין (כאילו שהדבר מובן מאליו) כי אם רק שוליים מרוקנים של דף מקומט. נעלתי מאחורי את הדלת וגיליתי שאימי איננה שם ובכל זאת הטלוויזיה שבמרכז הבית היתה דלוקה ובתוכה רִצֵד סרט קולנועי דרמטי. כיביתי את הטלוויזיה ונכנסתי אל החדר ופתחתי את ארון הפַּרדַסְקְ שהתקבע בחדר ובחלקו העליון התגלתה לי עלייה לבוידעם רחב. בקרקע הגומחה הסגורה והמוגבהת הזאת היו מרוקעים לַיְיסְטִים דמויֵי פרקט שהיו מחוברים זה לזה בצורה ישרה ומדויקת. אור מנורת התקרה של החדר הבהב וזינק אל אותו חדרון נמוך ואז ראיתי כי הוא נקי להפליא ופרט לדחליל ישן ומכוער לא היה שם כלום. ובעצם היה בבובה הדוחה ההיא די כדי למלא את השטח המת הזה והסתכלתי עליה בִּדְחִילוּ וּרחִימוּ. ירדתי חזרה אל החדר שלי והתכוננתי ללכת לישון, אך אז צלצל פעמון הכניסה לדירה. אחרי הזמזום, שטרד את מנוחתי, נשמע דִפְקוּק בדלת. הבטתי בחור ההצצה וראיתי כי מישהו מסתיר אותו. שאלתי מי זה ומשלא קיבלתי אף תשובה הדלקתי את אורות הפתח ועדיין דבר לא השתנה והחור נותר מוסתר. לאחר שעמדתי מול העינית למשל שעה, ולא הבחנתי בשום תנועה בחוץ, פתחתי את הדלת וראיתי שמישהו ריסס את העינית בצבע שחור מבחוץ. שעה שפתחתי את מנעול הדלת תקפו את ידי ואת רגלי שלשלאות ארוכות של סְפַּזמוֹת וְטִיקִים. תלשתי את הפתק שראיתי קודם באכסדרה כמו מתוך אינסטינקט ובגבו נרשם דבר-מה בכתיבה באותיות של קידוש הלבנה כמו באיזה קטלוג מסחרי מנומק. מה שהיה כתוב שם דיבר בארשת סמכותית על חסכונות שיש בחשבון בנק מסוים וביקש לעשות העברה בנקאית עם אשראי פתוח. לא הבנתי כיצד מלאכת מחשבת זו נוגעת לי. והדבקתי את הפתק בסלוטייפ על המסך הכבוי של הטלוויזיה. חיפשתי משהו לנַשְׁנֵשׁ ועל אצטבה נמוכה במטבח מצאתי קערת פירות שבראשה ישב פרי אפרסמון כה כתום שכבר נטה בצבעו לאדום ומרוב שהיה בָּשֵׁל הרגשתי חובה מוסרית לאכול אותו. היתה זו הטעימה המתוקה ביותר שחויתי מאז ומעולם. שכבתי על המיטה ונזכרתי כמה חזק שמעתי את פעימות הלב שלי, בלב, כְּשֶׁאָזַן הרופא לרחשושי גופי בסתטוסקופ שלו ואז עיינתי בעלון של הקפסולות שהוא רשם לי, חומרי הגלם שלהן לא אמרו לי דבר. בראש הדף היה כתוב שמדובר בתרופה אנטיביוטית לטיפול בזיהומים שנגרמו על ידי חיידקים ואז חלפה לי בראש מחשבה שאולי הדוקטור לא סיפר לי הכל אך ניערתי אותה ממני בִּמְהֵרָה. עיני החלו להיעצם ורוחי כמהה היתה לשבת על טבלאות גידוד בחוף-ים עזוב. הן נפקחו שוב מחמת שִׁקְשׁוּק מחריד שצמרר את כתלי הדירה. תהיתי, כתוצאה מסוג מסויים של שיקול ודימוי הגיוני מֵהַשָׂגָה חושית מעורפלת, שאולי זוהי לשונם של רקב ההפרשות ושל שְׁיָרֵי המזון והחומרים האחרים שהצטברו בצינורות הביוב. כל ההפרעות הללו שהדירו שינה מעיני היו זקוקות לבִּיטוּשׁ רציני אבל הן הכניעו אותי סופית כשנשמע עוד צלצול מהכניסה. עתה קפצתי בכעס מהמיטה ופתחתי את הדלת בעצבים, כמעט בהיסטריה. יש סיפור על שני קוים ישרים ומקבילים שלעולם אינם מצטלבים, אך בסיפור שלי זה אחרת; אצלי אותם שניים גיבורים לא רק שהם עקומים זה לא כבר אלא שהם חוצים זה את זה בכל מיני נקודות. ישנם קוים הכותבים את עצמם ויש כאלה שנכתבים, אך לפעמים הם כך או כך לפרקים ולפעמים זה נעשה מתוך אטימות מוחלטת למצבו של הצד האחר. במבוא המדרגות של הבית היתה נִצֶבֶת הגברת "אִיקְס" שלי, יפעת, כמו הפתרון בסוף חוברת לימודים לאלגברה לנעלם במשוואה שמגלה את מיקומו של הניצב באיזה גרף מְחוּרְטָשׁ. הבטנו זה בזו הבטה חשדנית והיא אמרה שבאה כדי להתנצל. כשעשתה זאת היתה עוצמת עיניה כאומרת וידוי בלחש. חשתי שכמו איום התנוסס מעלי ובטרם הזמנתי אותה להכנס נכנסתי מיד בעֳבִי הקורה שיצרה בי בלבול עז לאחר ששבנו אל העיר. אמרתי לה "מי את?" בנימת התפלאות, "אין לי שמץ של מושג מי את באמת, יפעת!" אז הגיבה לי שסך הכל פחדה שמערכת היחסים שלנו תִּכָּשֵׁל ושאופן ההתנהגות שלי ביום הצניחה הוא מופת חותך לכך (ולא הבנתי בדיוק למה התכוונה בכך), אבל אחרי שחשבה על זה מעט יש לה לטענתה יסוד איתן להאמין שנצליח יחדיו באמצעות פעולה משותפת ומוסכמת שלנו. גבירותי ורבותי – הִיפּוּךְ יוצרות הצעתי לה לשתות משקה חם והיא אמרה לי שהיא רעבה. הזמנתי אותה פנימה והתיישבתי בסלון. היא נכנסה אל המטבח כאילו שזה הבית שלה וסתמתי את הפה על זה אך אמרתי לה שתבין שיש בה מלא דברים שמפריעים לי ומה גם שנדמה לי שאני לא נמשך אליה. לא האשמתי אותה בדרך שכמו נסללה בעבורי בגללה, רק סיפרתי לה מה אני מרגיש לגביה והשתדלתי מאוד מאוד לא להצביע על מאורע שקרה או על פָּן מסוים שהכרתי לפי דעתי באישיות שלה. בזמן שדיברתי היא התעסקה במשהו במטבח ולא הייתי בטוח אם היא מקשיבה לי או לא ומן הכביש עלה קול ניפוץ בקבוק זכוכית. לפתע החל להתפשט ניחוח נפלא מן המטבח. תוך שבישלה שאלה לאיפה נעלמתי, שכן חיפשה אותי בדירה זו לפני ימים ספורים ופתח לה את הדלת גבר צעיר. אמרתי לה שזה לא יתכן כי אמא שלי אלמנה והיא חיה לבדה ואז תמצתתי לה מקורות הכפר הקטן והנידח שאי-שם, עד כמה שיכולתי. היא אפתה משהו עם ריח מתקתק עז, העיפה בי מבט חופזני, תקתקה בטלפון הנייד שלה קצת ואז ביקשה שאצטרף אליה לאכול. היה זה מאפה עם בצק עלים וגבינות שהיא מצאה במקרר הבית, מה שהיא הכינה, שאותו היא הגישה על דפי ניר-אפיה מְנֻקְבָּבִים. טרפנו הכל לצד כוס נס קפה חמה ואחרי הארוחה היא ניערה מבעד לחלון את מפת השולחן מהפירורים וניקתה את השולחן במטלית רטובה וישבנו נינוחים בכורסאותינו בסלון ושתקנו למשך זמן-מה. היא דיברה איתי על הימים האחרונים שלה ועל ההתרגשות לקראת המסע שמצפה לה והסכמתי בליבי שהגעתי להשלמה עם אופייה הנמרץ. החלטנו בינינו לבין עצמנו שנישאר ידידים. היא התרוממה לכדי עמידה מרושלת לצורך התרת שרוכי הנעליים ואז ראינו סרט טוב על הָאֶקְרָן שבו קודם לכן תליתי את הפתק שיֻּעַד לאימי; יפעת נעצה אותו עלאחד מארונות המטבח. בסופו של הסרט יפעת נרדמה לפרק זמן קצר שבו הבנתי כי אני זוכר בעל פה את השיר שכתבתי למנבטה ומילותיו נעו בתחתית צג המחשבות כמו בקריוקי; אֲנִי שׁוֹמֵעַ לְחִישַׁת סוֹד/שׁוֹלַחַת בִּי מַבָּטִים אוֹהֲבִים/וּמַרהִיב לְעֵינַי מִתְגַלֶּה הַנּוֹף/כְּמוֹ מַהֲדוּרָה נִסיוֹנִית.//אֶל קִיצוּץ עַנְפֵי הָעֵץ/וְלִקְלֹף גִזעוֹ גַם אֵלֵךְ,/אֶל פֵּרוּד הַכְּרוּב הַקָּמֵל,/פּרוּק כָּל רֶגֶב יָבֵשׁ.//אַךְ ישׁנוֹ עוֹד אַרְמוֹן פְּאֵר/ וּבוֹ מְדֹרָגוֹת חַמָנִיוֹת/וָאֲפִלוּ הַרְבֵּה יוֹתֵר:/יָלְדָה מְתוּקָה (הקטע הלא מצונזר יופיע לבקשת קוראים נלהבים, כתבו לי) הלכנו החוצה וראינו לפתע איזה יום יפה היה בחוץ. מחריץ תיבת הדואר של אמא שלי בצבץ מכתב שעליו הוטבע שמו של אדם שלא הכרתי וכשבאתי למשוך אותו הוא נשמט אל התיבה הנעולה. יפעת קשקשה דבר-מה על שיעמום וספונטניות והעמדתי פנים שהקשבתי. נדמה לי שטענה על אילו כי הם שילוב טוב, לא-בטוח בנוגע לזה. כשיצאנו היה לי מצב רוח מינורי ולא הייתי מרוכז בכלום. בחלקה מוּבֶרֶת שבקרבתנו התנהלה מסיבה רבת-משתתפים. הם חגגו שם בר מצווה. היה שם גבר בוגר שישב עם חבורת ילדים על האדמה ושיחק איתם משחק קלפים. היו לו משקפי פלסטיק עם מסגרת רחבה ושיער שחור מתולתל. הוא לבש סוּדָר מָהוּהַּ ומכנסי ספורט. הוא היה נראה קריזיונר כזה ומידי פעם נזרקו עליו טפיטי-נייר מכודרים והילדים חילקו לו פה ושם מכות רצח שעל התפאורה שלהן הוא התגלגל בצחוק. הרחק מהם ישב חתן היום התמים בחליפה מכובסת ומגוהצת והחזיק כוס זכוכית עם משקה בידו וליידו על אותו ספסל ישבה פצצת מין אמיתית עם שדיים ענקיים. אחר כך בא שלב רצוף של ערוגות ציבוריות מלבניות נטושות ובתוך גינת-שלחין זאת שנראתה לי מנותקת מהכל הרגשתי שכמו וליבי הוא כדור טניס המקפץ בין בית חזי אל מחוץ לעור שעוטף אותו וכשעצמתי את עיני ראיתי מה הלך לי בתוך הראש. המוח שלי שֻׁפַּד בִּסטלקטיטים שסביבם רקדו פרפרי לילה. פתאום זה היכה בי. יפעת קיבצה לפניה ארשת ממזרית של שעשוע וגופה התרפק על הקרקע. כדי להבהיר מה חלפתי באותם רגעים מתבקש תיאור חי כל כך שפשוט אין ידי מַשֶׂגֶת לו. חשבתי שאולי מנת המשכל שלי הצטמצמה זמנית. לא יודע אם זו ספונטניות או שזה הכל השיעמום, בעיני זאת היתה אימפולסיביות. היא ישבה לה בפינה שלה מבסוטה ועסקה במה שנראה כניכוש עשבים באיזו מדשאה. בפנים רצו לי המחשבות כמו זו שהייתי בה הארנבון שחרד ומסתקרן ממושא המגור שלו. הגוף שלי התלקח והזעתי כמו בסאונה. כל הזמן נותרנו בשדה המבודד הזה, יפעת נראתה שמחה והיא כמעט לא דיברה איתי וכשפנתה אלי סוף סוף הבטיחה לשלוח לי מכתב מטיפוס ההרים בנפאל. הראייה שלי נהייתה חדה ורגישה לכל צבע, יכולתי לפרקים לדמיין בצלילות מוחלטת שאני עם יפעת בהרי נפאל, אבל תמיד שבתי מיד במהירות רבה של תגובה. כמו שאחרי שאמרה לי שתשלח לי איגרת אז אמרתי לה שהיא לא חייבת. כלומר הדיבור נעשה לאקוני בטבעיות שלו; הכל היה נדמה כאילו אין צורך כלל בהרחבה בנוגע לו. כשהסתכלתי בעיניה של יפעת ראיתי כי נסוך עליהן מבט ערמומי המְלֻוֶּה באישונים מורחבים. היא דמתה לי לרגעים כמו דמות שעווה רוטטת על רקע ציור בצבע-מים המנכשת עשבים רעים בשממת אי-שם. העננים שבשמיים הצטיירו לי כְסֵיפָנִים מלבלבים כשהחלה אט מתפוגגת השפעת ה_ ואז חלפה לה כמעט בפתאומיות הססגוניות והבהירות שבְּרֳאִי עיני והבחנתי לפתע שאנו תקועים בליבה של מזבלה בין קרשים מְשֻׁגָמִים, תריסים חלודים וגדרות קָנִים שבורות. יפעת ישבה על דוד-שמש ישן והרוס וסימנה לי בידה שאקום ממקום מושבי כדי שנתחיל להתקדם חזרה. מיום זה ועד עכשיו אני עוד מחכה לגלויה... 

נפרדו דרכנו ליד בסיס צבאי מְתֻּיָל, מתחת למגדל תצפית שעל סולם המדרגות שלו ניצב חייל במקטורן צבאי פתוח שתחתיו לבש גופיית-טי לבנה שנראה כאילו התבונן בנו מבעד למשקפי-השמש שלו. חתכתי דרך השדות לכיוון הבית של אימי. בדרך חשבתי המון, חשבתי יותר מדי; הרבה מעבר למה שאני חושב בדרך כלל, ואף המחשבות היו בלתי רגילות באופיין. המחשבה הייתה לי מופנמת מאוד ומשוללת סלקטיביות בהחלט. שוחחתי שיחה חטופה ביני לבין עצמי; קול אחד בי קרא בראשי "סברי מרנן" וקול אחר ענה לו "לחיים!" ולאחר מכן התפרקתי מצחוק משוגע שלא הצלחתי להבין מדוע הוא נפלט ממני. חשתי לחץ חולני באזור הלב וייחסתי אותו לתעוקת האשמה על האופן שבו תפסתי את יפעת עד אותו היום. במעין קישור שהזכיר לי בעיה מתמטית שאחרי שניסחתיה רצו בעיני רוחי מיני תרשימים ודיאגרמות שנהפכו בין רגע לשרבוטי תינוקות לדידי כשפסקתי סופית שיפעת אינה בין גורמי הנזקים העיקריים של התקופה כשם שנטיתי להאמין לאחר הצניחה החופשית וההעלמות לאחר המפגש המקרי על החוף. היום הזה התגלהלי כצרור מעשי אלוהים שהיווה מתן תוקף חוקי לכך שסלחתי ליפעת על מה שאירע ושהחיים חייבים להמשיך.

נכתב על ידי , 9/8/2015 21:52  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





5,550
הבלוג משוייך לקטגוריות: ספרות , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ