לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Avatarכינוי: 

בן: 28




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2016

קורוזיה


יש לי ראייה די אוטיסטית של החיים המתבטאת בחולשת אופי וכן בהתערערות
התפקוד בעת לחץ חיצוני רב. אני מתייק כל מיני סקיצות שֶׁתִּוָוה איזה בן-בלי-שם
בספרים המלוּוִים תרשימים ודיאגרמות שונים ומשונים שאין לי עניין באמת בתוכנם. אני
הבחור של כרטיסי הקִיטְלוּג לספרים, אני גם מסדר את תכתיביו של המנהל, אותם אני
מקליד ומדפיס, בספר שֶׁנִשְׁתַּוְּתָה לו צורה יפה. העיר הזו משתרעת על פני
קילומטרים אחדים ויש לה תפאורה של נוף הרים. כשהמנהל מגיע למשרד, בשעות הבוקר
המוקדמות, הוא משתעל תמיד אותו שיעול יבש ומבקש מאם הבית להגיש לו חלב רותח. יש לו
בית-מרחץ בשיטת אדים בחצרו, כך סיפר פעם באיזו הרמת כוסית לכבוד החג. מחוץ למשרד
ישנה שְׂדֵרַת עצי-סְרָק וּסְלוּלִים תִּילוּמִים בין שורות העצים שבגן שלתוכם
יוצק המנהל מים מנַטלָה כמה פעמים ביום. וגם כל הסוללות אדמה האלה שמסביב לגזעי העצים,
הרהרתי בליבי; כנראה שהמנהל מטפח את גינת המשרד יותר מאת המשרד עצמו. לא משנה מה
הראייה שלך את החיים, יש פעמים רבות שכשמתגלה בהן שדברים מסוימים הם למראית עין
בלבד אז ראוי לחשוד שזה נעשה במכוון כדי אולי לטשטש דבר אחר. היתה גם חפירה עמוקה
באדמת החצר שכיסה אותה צמח-בר עֶשְׂבוֹנִי לאחר גמיאת מעט מי-גשמים. לעיתים רחוקות
שומעים מן הרחוב שַׁעַט סוסים אבל יותר קרוב שתדעו מצלילי הרחוב מתי הִתְנִיעוּ
וְהִתְנִיחוּ כל המכוניות. לקראת בין ערביים כשאנו סוגרים אני קוטף לי מעץ-פרי
נשיר שבגן איזה אחד דמוי-שזיף עסיסי וסגלגל ונשמעים מעין תרגילי נגינה בינוניים
בפסנתר מאחד הבתים שבקרבת מקום. יום אחד משדות שלף קרובים עלה קרטוע קצירתו
ודִישָׁתוֹ של הקְצַרדָשׁ וְשְׂחִיפֵי עצים וגרגרים של שעורה התפזרו על הכביש
הסמוך. היה זה בזמן השלכת כשחום השמש הלך ונחלש לאיטו. השעה היתה לפני זריחת השמש
ועננים סמיכים ונמוכים אשר הציצו באופק התערבלו בִּשְׁחוֹר הַפִּיחַ שנבע מהכביש.
הפסנתר המוכר הביא שיר בעל ניגון שקט. במפתן הבניין השתטחה על סמרטוט חתולה
שהמליטה שישייה ומסביבה – מכל צד – גוריהָּ הפיצפוניים. הרמתי מהרצפה חבילה של
זרדים והתיישבתי לצד החתולה והגורים תוך כדי שאני שובר ומקלף מקל אחר מקל. עם
הניצוצות הראשוניים של השמש הגיעה אם הבית והמֶדַלְיוֹן שעל שרשרת הזהב הטהור שלה
הבריק בנגוהות הבוקר. היא לבשה שמלה שׁוֹשַׁנִית שבשוליה תחרים. אם הבית היא אישה
מבוגרת ואיטלקיה עם מבטא כבד ועל פניה המקומטים קמעה מתנוססת תמידית שַׂחֲקַת
נימוס. היא בעלת עור שחום ושיערות כהות ותמיד נדמה שכמו וכוחות טמירים מפעפעים בה.
היא ניגשה אלי כדי לומר שלום והשמיים מוקסמים היו מדמדומי האורות הבוקעים ועולים
לפני עֲלוֹת החמה. ראיתי שִׁיתוּת-דָּם על אחת משתי ידיה ושאלתי אותה לפשרו. היא
הסבירה לי שזה נגרם מהחזקה לא נכונה של מַאֲכֶלֶת חדה ועשתה לפצע הלז
הִשְׁתַטְפוּת קלילה בזרם מים של צינור הגינה. לאחר מכן שבה ליידי ונקלענו להבעה
של הרהורי הלב מצידה. נושאי השיחה הרגישו לי כמו חומרים שנשחקו לאבק דק ובתחושה
שלי ישבנו שם זמן ארוך למדי ופטפטנו עד שהגיע המנהל. הלה התאוננה על שִׁיתוּךְ
הַמְאַכֵּל בצנֶרֶת ביתה ואמרה שאין לה מי שיעזור לה עם הקורוזיה הזו מאז שבעלה –
עליו השלום – הלך לעולמו והרי שבנה היחיד גר הרחק מעיר זאת. כך אמרה לי אם הבית
ונאנחה בצער ואחרי פאוזה פעוטה בדיבורים שאלה אם אוכל לעזור לה עם הבעיה הזו שלה
והבטחתי שאבוא בסוף היום לנסות לסדר זאת, אך רק בתנאי שתלך לבית-מרקחת לקנות משהו
לחיטוי הפציעה שלה שלטענתי נראית כְּמִתְּאוּנָה של רִיתוך פסי-ברזל. קרצתי לה
באחת מעיני באָמרִי לה דברים אילו והיא בחזרה חייכה לי את חיוכה הביישני וענתה לי
את תשובתה האופיינית "תודה תּוֹדָתַיִם!" כל אותו היום טקטוק השעון זלג
אל אוזני באופן מעיק והורגש לי פיזית כסליל תֶּרמִי המתלפף בְּחֻמוֹ על מוחי. דומה
היה כי תהום רובצת ביני לבין סיומו המיוחל של היום. ובשעת צהריים מוקדמת התדפקו על
דלת המשרד שני עובדי סַבָּלוּת שנשאו עימם משלוח של כמה ארגזי קרטון הנעולים בדבק
מסקינג טייפ. הם עמדו שניהם בכניסה מיוזעים ובעורם השזוף מהשמש וביקשו ממני את
חתימתי. פסעתי אל המנהל, ששוחח בטלפון בקול רם, וביקשתי ממנו את הרשות לחתום
לבחורים על התעודות ולקבל מהם את החבילות. הוא אישר ואז רצתי אליהם בחזרה ופטרתי
אותם מאיתנו. בדיוק אז קראה לי אם הבית והציעה לי להצטרף אליה לארוחת-בוקר מאוחרת.
ישבנו על שטיח פרסי מְרֻקָם שפרוש היה בלובי הקטן שלנו ואכלנו שם פרוסת לחם עם
ממרח דל ושתינו מים קרים שעלי נענע רקדו בתוכם. כשגמרנו ביקש ממני המנהל לסור אליו
ולתקתק בעבורו מספר מסמכים ולתייקם בקפידה. אני מקיש על האותיות במהירות
וּבְדִּיוּק רב ואז יוצא אל הגינה המֻפְנֵית אל הכביש. בחוץ אני רואה שני ילדים
יושבים על אבני-גיר גדולות ומשיטים סירות נייר בשלולית מים מעורבת בשמן שעל הכביש.
גור-שועלים חצה את הכביש לכיוון אחד משדות השלף שהזכרתי ונעלם בֵּינוֹת פרחים
צהובים וגדולים. ניגשתי אל הילדים ואמרתי להם שיש דגל שחור על חוף הים היום והם
זרקו כמה הערות בנימת בוז והלכו משם. כשנכנסתי חזרה כבר נִיטְשׁוּ צללים על הקירות
ואם הבית נעמדה באדן החלון עם הפנים לרחוב. היא הפנתה פניה אלי ובידה שקית עם
שִׁיּוּרֵי הסעודה. "נזוז?" שאלה אותי. הלכתי להפרד לשלום מהמנהל. הוא
היה בחדרו כשגופו ישוב שפוף על כיסא מתגלגל מרופד מעור. המנהל הוא בעל זקן גזוז
ושיערו בְּשֵׂיבה של כסף וכשהביט בי סירק באצבעותיו את שיערו וגירד ביד אחרת בזיפי
זקנו ולבסוף נפרד ממני ב'להתראות!'. שיאי ההרים שבנוף נראו כנתונים בְּעֶשֶׁן
הכבשן. גרמים שמימיים החלו מציצים ברקיע, חלקם כאש מתלקחת והרוב כאילו היו
שִׁלְהוּבֵי-פֶּחָמִים. שכבות טַבַּעתָנִיּוֹת בגזעי עצי הגן הבהיקו בנוגה בין
ערביים. גבעולים המתפשטים לאורך על פני הקרקע על שכבות אדמה שטחיות ליוו אותנו כל
העת בדרכנו לביתה של אם הבית. בצד הדרך היו בורות-מים מֻכְלָרִים ומעליהם
מגדלי-קידוח נמוכים שמהם נשמעה הֶמיָה זִמזוּמִית דקיקה ובסביבתם פילח את השקט
המזומזם מדי פעם קול ענפים יבשים מתפצחים. התאפקתי מלהשתין באיזה שפך-עִיִּים
קרוב, לתת לתולעת הגדולה השוכנת-קרקע הזו לעשות את שלה לפי צורך. "אתה מאמין
בשדים?" שאלה לפתע אם הבית. עניתי לה שכן ושתקנו בקטע הקצר שנשאר לנו ללכת
בדרך לביתה תוך כדי שאנו מחליפים מבטים פה ושם. מטוס כְּפוּל-כנף טרטר מעלינו
בגובה לא-רב בשמיים אחוזי הדמדומים שֶׁלְעֵת ערב. אך אט הזדחלה איתנו לְבֵית אם
הבית דִממַת הלילה. היא גרה במבנה דירות קטן מאוד שמסגרות ברזל מסוימות לחיזוק
בניינו היו חשופות בחלקים שונים שלהן. הכניסה היתה ממש על מדרכת האספלט של הרחוב.
מחלל הדירה המְפֻשְׁפֶּשֶׁת שלה בקע אור מסנוור. תוך שנכנסנו היא סיפרה לי שבדירה
נוספת באותו בניין יש בית זונות. בחלל המרכזי של דירתה המצומקת של אם הבית היא
הציבה כורסה ולידה מֵסַב נמוך מול מזנון רחב ועליו פסלוני ארד שנראו כמו צורות
פשוטות של אמנות קדומה וגבעול של כְּשׁוּת בצנצנת מחרס מְזֻגָג עם מים בתוכה. היו
מסודרות על המזנון גם קצת תמונות קטנות במסגרות, בחנתי אותן בזמן שאם הבית הלכה
להביא לי מים לשתות. באחת מהן היתה היא כשהיתה צעירה ואיתה ילד מַזהִיב שיער וסומק
עז שהחזיק בידו משקפת דו-עדשית, היא נראתה כמו עשתורת. אוירה מתוחה שררה בחדר,
הרגשתי זאת בדפיקת הלב ולא ידעתי להסביר למה זה ככה. היא התמהמהה שם עם המים
בנתיים. היתה שם תמונה של איש בעל צואר עבה לבוש בחליפה רשמית ובעניבה שחורה רכוב
על חיית ענק לא מוכרת, הוא מופיע בחיוך רחב; קצת מעל השפה העליונה שלו התנוססה
נקודת-חן כתומה. רואים שהשתולל שם על גב החיה כהלום-יין. הוא הופיע על המדף בעוד
כמה תמונות. למשל באחת נצפה יושב עם חברים בפאב כשהם מנהלים שיחת-חולין של גברים
ובאחת אחרת קשור היה אליו כלב בולדוג בשיניים חשופות וברקיע מאחוריהם נלכד ענן אחד
קטן ואפל. נורת החשמל שהשתלשלה מחוט קצר ממקום הקבע שלה בתקרת החלל התנודדה כהנה
וכהנה כתוצאה ממשב אויר צח פתאומי שבא מהחלון. היתה הפסקת חשמל שנמשכה כדקה והאור
הזוהר מדי של פְּנִים החדר כבה; נשארתי עומד מול המזנון וכשחזר האור עמדה מנגד אם
הבית עם כוס מים עם קוביית קרח ביד וחייכה בעצלות-מה. היא שאלה אותי אם ראיתי את בעלה
– עליו השלום – ולפני שהספקתי לענות סיפרה שהוא היה אינדיאני שחי את חייו על פי
מסורת אבותיו, הוא; כך המשיכה בסיפור על אודותיו, היה ידיד של נער עזוב שבא עוד
לבקר אותה אחת לכמה חודשים. היא החלה לקלף שקדים שהוציאה אחד-אחד משקית ניילון בעת
שסיפרה והתיישבה על הכורסא. הבחור העזוב היה תלמידו הנאמן שלקח ממנו מתורתו. אם
הבית השמיעה נשיפה קוֹלִית ונאלמה דום לעיתות ספורות ולאחר מכן הצביעה על קיר
שנראה מאולתר (משום שלא היה סגור לגמרי מלמעלה) והסבירה לי שזו מחיצת הפרדה שבאופן
לא ברור מאחוריה ניצב הכיור שצינורותיו אכולים ויש לפרקם על מנת להציב חדשים
במקומם. אני לא מי יודע מה מתמצה בפרקים אילו של אינסטלציה, אבל לא רציתי להרים
ידיים וישר לאכזב אותה, למרות שלא תהיה מניעה לקרוא לבעל מקצוע. התכופפתי וגופי
נמצא שם שכוב על בגדים מלוכלכים שנשפכו מסל כביסה הפוך מבעוד שיש לי תכנית
בלתי-ממשית באמת לשים פה יד בעסק הזה שהתחרבן, שיערי היה מְסֻמָר ברגע מן הרגעים
הללו, דמיינתי שמשהו גדול ומחודד ציפורניים מטייל לי מעלה על היד ונבהלתי מהחושך
שהציף את פיר הכיור. ממשרד רואה החשבונות לחלודה והאפלה שציפו את בית אם הבית עתה
בקלות יתרה כאילו היה גליון ניר חלק. היתה על הרצפה, מתחת לכיור ומסביבו, אספקה
סיטונית של כלי עבודה שגרמה לי להאמין שאם הבית ניסתה, עוד בטרם בקשתה אלי, לטפל
בקורוזיה בעצמה. "אני חושב שצריך להחליף את הצינור באחד רזרבי," קראתי
אליה מאחורי המחיצה ושאלתי "נראה לך שיש לך?", היא אמרה שאולי במחסן יש
משהו אבל הכניסה אליו היא מאחורי הבניין והציעה שאילך בעצמי לחטט שם ולחפש כי
בדיוק החלה להרגיש לא-טוב.
יצאתי מן הדירה ישירות אל הפרוזדור המקשר אל היציאה האחורית של הבניין שממנה
מגיעים אל המחסן שאליו הסבירה לי אם הבית איך להגיע. משני צידיו של המסדרון הלז
נתלו תמונות משונות ביותר שמשכו את תשומת הלב שלי, אחת היתה ציור המצויר בעפרונות
גיר ותוארה בו התפוצצות המלוּוָה רעש ואש. ממול נתלה פוטומונטז' על טהרת הצבעים
המשלימים עם הרבה נקודות של דיו. קצה המסדרון היה מואר חלקית בתאורה מלאכותית
ומזויתו ניבטו חבלי תליה שעליהם שכבו שטיחים מְנוֹעָרִים מאריגים גסים ושמיכת צמר
גסה לצידם עם עוד אריג זהב זרוע תכלת ארוג בקישוטים מובלטים. כשיצאתי מהפרוזדור
ביציאה המשנית ההיא חיכתה לי הפתעה שגרמה לי לחוש כמו אורח לא-קרוא. היתה שם איזו
עלמה שישבה על כיסא נוח. האישה הזו התנפנפה בִּמְנִיפָתָה בצד אחד ומאידך החזיקה
את מדור השירה שבעיתון ועיינה בו. היא היתה מעין בחורה המבליטה בצורה מופרזת את
נשיותה, כנראה כדי לסחרר ראשיהם של גברים. הרגשתי שאני נתון לכוחה כי המראה שלה
עניין אותי. אולי היא רקדנית מקהלה חשבתי לי. מן המרחק, בעיסוקיה, נראתה הבעתה
תמימה ונערתית אבל זה השתנה כשקלטה אותי בהרימה עיניה לכיווני. היא נעצה בי מבט
חודר ונוקב והרגשתי חזק את מתיחותם של השרירים. "אתה אֶלָי?" שאלה.
שאלתי בתמיהה "מי? אני?!" והיא ענתה לי בארסיות "לא! אחותי. אתה!
בטח שאתה." ושתקתי בהלם. "תתקרב לפה!" ציוותה עלי בקול נוקשה ואני
באתי אליה ועמדתי מולה. היה לה סגנון מְנֻפֶּה ומלוטש; תספורת קצרה יחסית ולבשה
מחוך קל ומתחתיו תחתונית מלאה בִקפלים רקומים ומצווארה השתרגה מחרוזת אבנים עדינה.
היתה מונחת לידה כוס קוקה קולה קרה שצופתה באגלי לחות מבחוץ. אותי כיסה ציפוי דביק
של זיעה קרה שנראה כמו הילה רגישה באלומת האור הצרה שריצדה שם. הסתכלתי שוב על
לבושה ההדוק ועל חוטי גדילים שנשרו מן המחוך שלה, היא דפקה על הרצפה בעקבים
הגבוהים של נעליה ועלו קולות נקישה עמומים. היא המשיכה לשבת בפישוק-רגליים מבעוד
שאני עומד מולה ונדף ממנה ריח של אוֹ-דֶּה-קולון. היא אמרה "רגע!"
כְּעוֹלָה על תובנה מעמיקה ולאחר פאוזה קלה שאלה מי אני ושוב ניכרה בפניה תמימות
ההבעה שכבשה אותי עוד מקודם. אמרתי שאני פקיד מומחה בהפעלת מכונות כתיבה ונַקבָן
בשיטת אַיי.בִּי.אֶם המזין נתונים במחשב אלקטרוני באמצעות ניקוב נקבים בסרטי-צד
גזירים של נייר ולאחר שהייה קלה מתשובתי שאלה אותי אם זה לא קצת מיושן ובתגובה
השבתי שיש עוד מי שמשתמש בשיטה הזו. "אבל רגע רגע..." קטעה אותי הבחורה
"כל זה בכלל לא חשוב, הכוונה היתה – מה אתה מחפש פה?" ואז הסברתי לה
בקצרה על אם הבית והקורוזיה והמחסן. היא העידה על עצמה שהיא כָּ-זוֹ טיפשה ושהיא
חשבה שאני מישהו אחר. אמרתי לה טוב. היא עברה, במקום מושבה, לתנוחת הרכנת ראש
ובחורשת שיחים שבגן האחורי של הבניין נשמע רחש גניחות המעורב בשיעול חריף מאוד.
במרחק מזערי ממקום עָמדִי נתגלתה לעיניי דלת הכניסה למחסן. הסבתי את גבי אל הבחורה
וצעדתי אט אל המחסן שדלתו אמורה היתה להיות פתוחה כבר לפי דבריה של אם הבית. הרגשתי
על פניי את נפיחת הרוח שעשבי הגן היו מנוענעים לפניה. הסתכלתי אחורנית אל הבחורה,
שנותרה באותה פוזיציה, כְּמִקֹדֶם, ועתה יכולתי לראות את מפתן הטרקלין שעליו הונח
כיסאהּ; זו דמתה לכניסה אל בית שימוש ציבורי. כשפתחתי את דלת המחסן בדיוק עבר מעל
הבניין הליקופטר שקרקש ברעמיו ואז הופרחה המיית ציפורים מבוהלת. המחסן טבול היה חושך כבמכת מצריים וקרקעיתו המצומצמת
מפאת עומס האיחסון העלתה סחי למכביר בין הקירות העשויים בטון מזויין. חיפשתי את
מתג האור אך לשווא וכשהתייאשתי מכך הרמתי מן הרצפה פנס דק, מוארך ופשוט והארתי
איתו את שטח המחסן. מאחורי הדלת ניצב עמוד קולבים שעליו שולבו נעלונים סרוגים של
תינוקות וכל מיני מפות-שולחן עתיקות. היו שם עוד הרבה דברים שלא הצלחתי להבין מה
החשיבות לשמרם; לדוגמא גזר עץ עבה וקצר שהתפורר לאפר עצים אפור שעליו הושכבו
ליווחים מרועפים או מתקן קומפוסט מיושן. פחדתי שתקפוץ עלי איזו מפלצת אגדית מאחת
הפינות הקודרות אך דאגתי להזכיר לעצמי שאינני לבד שם כי תיארתי בליבי שהבחורה
עדיין יושבת פה בחוץ. במוקד המחסן התבדרו על רצפת המלט העקומה, מפרקי האויר
הצנועים שהגיחו פנימה, סיבי כותנה שאינם מופרדים מן הזרעים ומחומרי הפסולת. שמתי
פעמי אל עבר ארון-מגרות שנשען באופן רופף על אחד הקירות משום שהיה נדמה להיות יעד
הגיוני למציאת החלק המדובר וכשפתחתי את כנפיו נשמט מעליו ארגז קרטון שבנָפלו הרטיט
בצליל נפץ שגרם לי לחשוב כי גדוש היה בכלי חרסינה שיצאו זה לא כבר משימוש. פשפשתי
באותו ארון ובאחד נוסף וזהה לו שנצמד אליו ולא מצאתי דבר שדָמָה כלל למה שנצטרכתי
לו ומאי-שם הסתעפה נסירת קרשים מאסיבית באותם רגעים. אציע לאם הבית שאילך לחנות
כל-בו שיתכן ועודנה פתוחה כדי לשאול להשגת הרכיב הדרוש, כך הרהרתי בליבי וכאשר
גמרתי אומר לשוב החוצה ולחזור לדירת אם הבית נתפסו מכנסי הקורדרוי שלי במסמר שננעץ
נמוך בקיר והתגלע בהם קרע. כשכבר הייתי בחוץ וסגרתי אחרי את דלת המחסן ראיתי
שהבחורה נעלמה, אבל במקומה ישב אדם גוץ ומוצק והוא החזיק את אותו עיתון שהיא אחזה
בו מלפניו. אך הוא בניגוד לבחורה עיין במדור ההורוסקופ וגם הוא, בדומה לה, לא
הבחין בי בצאתי. השמים היו זרועים עטרות פעוטות של אור מחמת הילת הכוכבים. הבטתי
באיש ההוא תוך שרגלי נעצרו על גוש דשא בחצר הכניסה ההיא. מפני הוֹגָעַת המוח נפלתי
אֱלֵי כפל ראייה קליל. צורתו החיצונית של האיש היתה מזעזעת למראה, ידיו התכסו
בתפרחת והצטברויות מוגלה ודם קרוש. פניו היו נפוחים ונפיחותם הוסלמה באזור הלסת.
לשנייה נראה היה לי כי שקוע היה האיש בתרדמה היפנוטית של חלומות ודמיונות. לעומת
גופו המוזנח נוצר קונטרסט עם מלבושיו שהיו בתפארת רבה. מטר ממנו השתרעה האסקופה
הנרמסת של סף הבית שהבנתי עתה שהוא דירת קוֹמָתַיִם משנתפס בזוית מבט החלון העליון
המואר של הקומה השנייה, הוא הואר בצבע אדמדם מן הסוג המטשטש. תהיתי לעצמי שאולי
הוא התחבט שם, האיש, באיזו מחשבת עָוֶל כמוסה. משהרים זוג עיניו לשאתו סביב נתקל
בי במבטו ונתקף לו בהורקת הפנים מסיבת-מה. מן הבית ההוא תֻּזמַר קצב של ארבעה
רבעים עם סינקופה וקטעים של פּוֹרטָמֶנטוֹ. כניסת הבית היתה פתוחה לרווחה משום
שהושם בה מַעֲצֵר-דלת והודבקה עליה כשלט דלת בסלוטייפ חלבי אילוסטרציה של אישה
בפוזה סקסית. אותו האיש קיבל לפתע חזות של אחד שהוחרד מֵרִבצוֹ וארשת פניו לבשה
אופי נְכֵה רוח וזָעֵף. הסרתי עיני מעיניו על ידי התבוננות בתנועה החטופה של שבשבת
קטנה, שנתקעה באדמה, בזרם פתאומי של אויר. בהחצפת פנים קרא לעברי "הי, הי!
אתה! גבר! אחי!" וההגאים שיצאו מגרונו והתפרצו דרך הסדק של מיתרי הקול היו
מחרידים למדי למשמע האזניים שלי. הוא קם לקראתי והושיט לי את ידו לשלום. הוא סבל
מהזאה יתרה של מי-בושם על הבגדים. הוא טען שדיברנו בשיחה טלפונית ושזו חגיגת יום
ההולדת שלו כפי שהתעקש שסיפר לי בטלפון לפני זמן קצר. הבהרתי לו שהוא ככל הנראה
מתבלבל כי לא זכור לי שדיברתי בכלל עם מישהו היום בטלפון. ואז הכריז
"רגע!" כמופתע כמו הגברת מִמִקֹדֶם ושאל "אתה לא המארח?" אז
עניתי לו שלא ובנקודה זו של השיח בינינו ניסה להבין מי אני בעצם. גוללתי בפניו
בסגנון קצר ונמרץ שאני המזכיר הרושם את הדברים לפי הכתבת המנהל, כמעט כמו שעשיתי
לפני כן עם הבחורה ועל כן הקיש לי "מה לעזאזל אתה עושה כאן?" והוספתי
מספר פרטים לקוניים על הקורוזיה, המחסן ואם הבית. רגע לפנות שהתמלטתי ממנו זיהיתי
בסף האכסניה לעוברי-דרך הזו, או מה שהיא לא תהיה, ביַלדֹנֶת עם פני בובה לבושה בשמלה
צבעונית בהירה שבוכה תמרורים ומן הקומה השניה הדהדה צעקה של אישה – "נבלה
סרוחה-!" שאחריה קשקשה ברקע השלכת דבר-מה מהחלון העליון. חשתי במידת-מה
בסתימת איברי הנשימה. דומה היה לי כי התרחש שם במקום ההוא איזה כוח שטני שקשה
למגרו. כשנכנסתי לפרוזדור חזרה הפכתי והפכתי, ביני לבין עצמי, שסך הכל רציתי לעזור
לזקנה עם החלדת הברזל ברטיבות ומשונה לחלוטין כל מה שחויתי מאז שהגעתי לבניין
המוזר הזה. מקצהו המרוחק של המסדרון הצר וארוך נצנצה השתקפות חוזרת של קרני האור הקלוש על ידי מראָה שנתקבעה מתחת לגרם המדרגות הסלילני שהוליך לדירתה של אם הבית. שלחתי הצצה נוספת הָכָא והָתָם בתמונות שנתלו בפרוזדור והרגשתי שהתעכבתי זמן רב בחיפוש שלי כך שאולי הדאגתי את אם הבית והזדרזתי לטפס במדרגות אל הדירה. כשפתחתי את הדלת ראיתי את אם הבית עוסקת במאמץ בהורדת ספל מעל המזנון של הטרקלין. היא הפנתה אלי את מבטה במבע רציני ואז הציעה שאישב לידה בסלון המכונס והדחוס שלה והלכה לשבת בכורסה שלה מבלי שהצליחה לבסוף להוריד את הספל שנדמה כאילו רצתה בו לפני שיבתי. נטלתי את כוס המים שהיא מזגה לי קודם לכן והושבתי את עצמי על ספה רעועה בסמוך לה. כשניסיתי לשתות הכרתי קושי לבלוע את המים בשל שיתוק שהקפיא את שריר בית-הבליעה שלי והנחתי את הכוס באכזבה מסוימת על שרפרף שנח מול שתי רגלי. על השרפרף היתה עוד כוס שקופה שמלאה היתה במים למחצה ובתוכה הושקעו שיניים תותבות. אם הבית אכלה מעין תַּשְלִיק מהביל מתוך ספל באמצעות מזלג עם שיניים מחודדות ושאלה אותי אם אני רוצה גם,

נכתב על ידי , 23/7/2016 16:54  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





5,542
הבלוג משוייך לקטגוריות: ספרות , אומנות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתן אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תן ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ