מדי כמה חודשים אשליית תחושת השליטה של הבמאי בכל פרטי הנראטיב של היקום הקולנועי שהוא סיפור חיי מוחלפת במאורעות וימים של צירוף טיט ולבנים; מול תחושת ההשלמה שמנתה pros & cons ובחרה בנתיב ההרמוני של קו 1 נופל הכותל האדיר שמסתיר את המימד הרביעי ומאלץ אותי להישיר מבט להתפשטות הקיטור בדְּוָדִים.

במועדים מוּעָדִים כאלו ללב שיר פשוט בצליל אחד והוא עולה בנהמת כרוז עבה, מעשה-רפי-גינת, מהחלציים: חר-מ-נות, חר-מ-נות. לא אסתטית ורכה כמו תשוקה. חר-מ-נות. 

בימים ההם, בזמן הזה: עיוור כמו סוס שעיניו עלומות. צונף וזועם. נכון כמו פר הרבעה, כמו נמר אכזר. רעב וחרמן. חג ועומד ומזדקר, ולא נופל.

אז תמצצי לי. לא, אל תרדי לי. תמצצי לי. שבמקום דברי חימודים ימלא פיך זין כמו מים. שיהיה לך כזרע הגד וכעין-הבדולח. שתחדלי מתנועת הסירוב הרעה נוכח לשוני הגולשת לכוס שלך לרוות נוזלים חיים. שתתיידד יד ימינך עם התנועה הסיבובית של הפלאג שאת דוחפת לי בין הפלחים, שתמוטטי אותם כמו עמודים במקדש דגון. שיסתלק לרווחה היגון. שלא תכאבי מנשוא, אך הפעם הזה, ברבעו של הסיבוב השני כשאנחנו מזדיינים.

שֶׁהַלָּשׁוֹן שֶׁלִּי תִּהְיֶה כֵּס מַּלְכוּת
כִּסֵּא מַפְלֵט לַנּוֹזְלִים שֶׁלָּךְ 

בַּחֲזָרָה לִגְבוּלוֹת שִׁשִּׁים וְתֵשַׁע