לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה




מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2017



עכשיו משפיקולו סלל את הדרך (הנה למשל דוגמאות מוצלחות) הגיעה העת לדון בדברים החשובים באמת.


מהו המייצג האובייקטיבי והמוחלט ביותר ללא-עוררין לריח של בית:

1) בצל מטוגן

2) לחם שנאפה בתנור


בתיאבון ותנמיך בבקשה את המזלג הזה, אנחנו בלבנט.

 

 


נכתב על ידי , 20/4/2017 23:08   בקטגוריות אוכל, אינטרנט  
28 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



בל


 




 

 

אמת מה נהדר יכל הרימייק של דיסני ליפה והחיה להיות (מה גם שלאחר זה של ספר הג'ונגל היו לי ציפיות גבוהות): קליל, זורם, מלא חן, קסום ובלי צל ענן דאגה קלושה, קתרזיס מבלי הצורך הקודם בבבושה. 

על פניו הליהוק המשמעותי של הסרט היה זיווג משמיים: אמה ווטסון. אמה ווטסון היפהפיה, אמה ווטסון שלנו, שגדלנו איתה לאורך שנותינו בתיכון וקצת אחר כך ושהיא מושא מושלם לפנטזיית הנערה מהדלת ממול. כך הסרט היה צריך להיות, פנטזיה על גבי פנטזיה. אמה ווטסון הנהדרת מגלמת במעין ליהוק חוזר של הרמיוני את הנערה החיננית, החכמה והמוצלחת עם השם הכי יפה בעולם, בל. זו שכולם רוצים להיות איתה וכמוה, שמיעוטם יודעים להגיד זאת ישירות ורובם נזקקים לפאסיב-אגרסיב פוגעני בשל הנחיתות המובנית שלהם לעומתה.

למעשה התוצאה הסופית היא לא המצה הכי אפוייה בסל; מרחק רב מדי נמתח בין הציפיות שתלינו למימוש שלהן. כמעט ואין דיאלוגים מעניינים. הרימייק של הגרסה המונפשת לגרסת לייב-אקשן רצוי היה רצוי בשביל, ובכן, האקשן, וגם היוצרים הבינו את זה כי אין שינויים משמעותיים בין שתי הגרסאות (סייג - לא צפיתי שוב בגרסה המצוירת ואני נסמך על זכרונות עמומים). אבל האקשן משעמם. מרדפי הזאבים והקרב הסופי בטירה מרגישים כמו בשר בלי דם או טופו מקולקל. רוב הדמויות משעממות וזו של בל המשעממת ביותר. זו החרפה העיקרית, לטעמי, כי בל צריכה לשמש כציר העיקרי של התפתחות העלילה. נבחן זאת דרך הדמויות העיקריות. מצד אחד, אנשי העיירה. רובם לא מרושעים אלא רק איכרים פשוטים ובורים, ומשמשים כמטרת קרטון סטריאוטיפית. מצד שני, החיה-הנסיך, שדווקא היה מרושע בעבר וזכה לקללה בשל כך, אבל מבעד לחזות המאיימת הוא מתגלה במהירות כטוב לב ולכן כבר נגאל, מבחינה מסוימת. כמגשרת בין שני הצדדים ניצבת בל, משכילה יותר ויפה יותר אך בכל זאת בת כפר (מעין סצינת פלאשבק מלמדת אותנו שבמקור ההורים של בל מפריז ובכך רומזים לנו על מקומה האמיתי מבחינה מעמדית), שבהפוך על הפוך צריכה לגאול את עצמה ואת תושבי הכפר עימה בכך שתמצא את היופי הטמון בלבו של החיה-הנסיך. אבל בל לא עוברת שינוי אלא מהפך. סצינה אחת, החיה המרושעת-לכאורה כולאת את אביה של בל בטירה. סצינה שתיים, החיה טובת הלב מצילה את בל מהזאבים. קאט. זו הטבלה, לא חזרה בתשובה. מלבד זאת רוב המשחק שלה בסרט מתבטא בלהביט באחרים בעיניים נוגות.

 

נקודות אחרות שאפשר לציין לחיוב: המשחק של גסטון והצבעוניות של הדמות שלו, והצבעוניות של הסייד-קיק שלו לה-פו שהוא היחיד שכן עובר תהליך הדרגתי ואמין של טרנספורמציה; ההומור של האינטרקציה בין שני הנ"ל; חלק מהרהיטים ובייחוד מר שעוני ולומייר; וארבעה מהשירים המרכזיים (שיר הפתיחה, השיר של גסטון, השיר של הרהיטים כשהם עורכים לבל ארוחת ערב ושיר היציאה לקרב בסיום) שפשוט מבוצעים טוב ונותנים תחושה מוכרת ומהנה כמו בהופעה חיה של להקה מוכרת שכבר האזנת לה פעמים רבות.


בשבת התווכחתי עם חבר איך עושה סרט טוב (מוווּ, מוווּ). החבר אמר, ואני מקווה שאני מגיש אותו נכון: אמינות התסריט והשחקנים. אם העלילה מספרת סיפור אמיתי - לא בקטע היסטורי-דוקומנטרי - ואם השחקנים גורמים לי לחשוב שכך באמת הייתה נוהגת הדמות. ואני, שלא בחלתי בהסבר שלו, הוספתי: ואם העלילה מגניבה ומרגשת. אם היא מעלה אותי לסְפֶרה אחרת, אף במחיר של פגיעה בקריטריון האמינות. לפעמים יש כאלו שגם ממציאים מחדש את הז'אנר וגם הגיוניים להפליא, כמו אלים אמריקאיים של גיימן או ילדים זיגזג של גרוסמן, מגניבים ואמינים. אבל אם חייבים לבחור אז אני רוצה להצליח להתרגש שוב ושוב מהסיפורים הגדולים, והפשוטים (ניסיתי להסביר את הנושא הזה במילים אחרות גם באותו פוסט שקישרתי עליו שעסק ברימייק הקודם).

אלא שהסרט הנוכחי של היפה והחיה לא עונה לאף אחד מהם.


אז במה אני מתנחם? שבשנה הבאה צפויה לצאת גרסה נוספת, נפרדת, של ספר הג'ונגל, שנראה שלוהקה במיוחד כדי לגרות את מרכזי העונג במוח שלי. קייט בלאנשט (גלדריאל) תדובב את קא, אנדי סרקיס (גולום) את בלו, כריסטיאן בייל (באטמן) את בגירה ובנדיקט קמברבאץ' (החיים עצמם) את שירחאן. גררר. שמעו את שאגתי.

 

 


נכתב על ידי , 18/4/2017 14:37   בקטגוריות מוזיקה, סיפרותי, ביקורת, קולנוע  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





Avatarכינוי: 

מין: זכר




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , סקס ויצרים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לשירחאן באחו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על שירחאן באחו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ