לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

כמו פיל שמנסה ללכת על חוט דנטלי


מנסה לתאר את הבלתי ניתן לתיאור.

Avatarכינוי:  חַשׂוּף

בן: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2017

התמכרות לקלונקס - האמנם יש דרך החוצה?


כפי שבוודאי ניכר מהפוסטים האחרונים שכתבתי כאן, עברו עלי ימים מאוד לא פשוטים.

 

למען האמת, ניסיתי להיגמל והפסקתי כל כך הרבה פעמים, שאני כבר לא ממש זוכר מה קרה ומתי.

 


 

לפני שבוע וחצי, נפגשתי עם הפסיכיאטרית של ההוסטל בפעם האחרונה.

למרות שידעתי שהיא לא תלווה אותי יותר, שאלתי אותה בדבר גמילה מקלונקס, והאם זה בכלל אפשרי. היא, מצידה, מיהרה להשיב ש"בוודאי שזה אפשרי", אך ציינה שצריך לעשות את זה באופן מאוד איטי - רבע כדור בשבוע.

 

מתוך מחשבה שסוף כל סוף יש לי חוות דעת מקצועית איך להפסיק עם התרופה הארורה הזאת, עקבתי אחרי ההוראות שלה, מתוך מחשבה שכך זה בוודאי חייב לעבוד.

 

וטעיתי.

 

אחרי יום וחצי עם מינון נמוך יותר (בדיוק כפי שהפסיכיאטרית אמרה לי), נשברתי, ולקחתי בחזרה את מה שהורדתי (רבע כדור, כאמור).

 

הבנתי שזה לא הולך להיות כל כך פשוט, ונזכרתי בפוסט שמישהי פירסמה פעם באינטרנט, בדבר גמילה מהתרופה הזאת.

 

למרות שנחשפתי לאותו פוסט כבר כמה חודשים לפני כן, לא תיארתי לעצמי עד כמה מי שכתבה את אותו פוסט צודקת.

 

ובכן, מי שכתבה את אותו קטע היא מישהי שבעצמה נגמלה מקלונקס, והיא לא כתבה להוריד רבע כדור, אלא להוריד 10% מההמינון בכל פעם, בהפרשים של שבועות עד חודשים בין הפחתה אחת במינון לאחרת.

 

היא כתבה שם בדיוק את מה שאני הבנתי כבר קודם לכן: אפילו הפסיכיאטרים בעצמם לא מודעים עד כמה קשה להיגמל מהתרופה הזאת.

הרופאה של ההוסטל אמרה לי במפורש שאם אני אוריד רבע כדור בכל פעם, לא יהיו בעיות מיוחדות, וגם אם לי יהיה קשה בחלק מהזמן, בסך הכל הגמילה אמורה לעבור בשלום.

 

ובכן, לפחות לגבי - זה התגלה כמאוד לא נכון; רבע כדור מסכן שהורדתי גרם לי לתופעות גמילה איומות, ממש כמו התמכרות לסמים (לא שניסיתי).

 

עשיתי חישוב מחדש, והחלטתי ללכת לפי הדרך שכותבת אותו פוסט המליצה עליה: להוריד פירורים (!) מהתרופה בכל פעם. לא שגם כך זה פשוט; אפילו אם מורידים רק פירורים בכל פעם, הדרך לגמילה ארוכה ומייגעת, כוללת תופעות לוואי מאוד קשות, ויכולה לקחת חודשים שלמים ואפילו למעלה משנה. עם זאת, באותו פוסט צויין שזאת הדרך היחידה להפוך את זה לנסבל (באופן יחסי, כמובן).

בהמשך גיליתי שגם זה אינדיווידואלי.

 


 

בעזרת משקל מיוחד שמיועד ליחידות משקל מיניאטוריות, לקחתי נייר זכוכית, והתחלתי לשפשף עליו את הכדור בהדרגה. המשקל של הכדור לפני ש'גירדתי' אותו היה 20 מ"ג (מתוכם רק 0.5 מ"ג חומר פעיל של התרופה עצמה), ואם עלי להוריד עשירית מהמשקל הכולל של התרופה - הרי שאני צריך להגיע ליחידת משקל של 18 מ"ג.

וכך היה; שפשפתי בעדינות ובדיוק, כאשר בכל כמה רגעים הנחתי את הכדור על המשקל, כדי לוודא שאני לא מוריד יותר מדי - עד שהגעתי למשקל הרצוי.

 

מתוך מחשבה שהדרך הזו בוודאי תהיה אפשרית, הכנתי מראש 7 כדורים כאלה.

יש לציין כי במידה ואני מוריד במינון כזו כמות, הגמילה אמורה לקחת בערך 3 שנים (!) - לא פחות מכך.

 


 

היום הראשון עם המינון החדש (להזכירכם, הורדתי רק כמה פירורים) היה איכשהו נסבל; אמנם הייתי בחרדה מאוד גדולה והיו לי גם תסמיני גמילה פיזיים (בעיקר רעידות), אבל באופן יחסי, זה היה ברמה שיכולתי להכיל אותה איכשהו.

 

הסיוט התחיל בלילה - תרתי משמע.

מלבד חלומות בלהות שהרגישו אמיתיים ומוחשיים יותר מהרגיל, לא ממש הצלחתי לישון, ולמרות שנרדמתי מאוחר יחסית - התעוררתי כעבור כמה שעות בודדות.

 

התעוררתי ישר לשדה קרב.

 

אני אפילו לא זוכר אם תסמיני הגמילה הפיזיים התגברו, אני רק זוכר שהחרדה התעצמה באופן משמעותי ביותר, והפכה לפאניקה בלתי נסבלת, כזו שגרמה לי להרגיש שאני עומד למות בכל רגע (תסמין גמילה ידוע של קלונקס).

 

עם זאת, ניסיתי כן להתמודדד עם כל זה, ואפילו יצאתי לכמה סידורים קטנים בשעות הבוקר.

אבל הפאניקה לא עזבה אותי - היא רק הלכה והתגברה.

 


 

חזרתי הבייתה, וניסיתי להשלים קצת שעות שינה, אבל הייתי כל כך נסער, שפשוט לא הייתי מסוגל להירדם.

ובמצב שבו הייתי - ליותר מלשכב במיטה, ובכן - לא הייתי מסוגל.

 

ניסיתי עוד ועוד ועוד, אבל המצב רק הלך והחמיר. וכל זה רק בגלל כמה פירורים קטנים...

 

בשלב מסויים נשברתי, ואמרתי לעצמי שאם זה מה שמצפה בשלוש השנים הקרובות - הרי מוטב כי אישאר מכור, ולא אעבור את הגיהנום הנוראי הזה מדי יום ביומו (וזאת עוד הייתה רק ההתחלה...).

 

מכיוון שאמא שלי אחראית על התרופות שלי, לא היה לי כדור קלונקס בהישג יד, וחיפשתי בארון הבגדים שלה את התרופות - מתוך הנחה שהיא החביאה את זה שם.

אבל לא מצאתי את הסם שלי.

 

אחרי שאמא שלי לא ענתה לי בטלפון, התקשרתי לאבא שלי, כשאני על סף קריסה מוחלטת.

 

הוא אמנם לא ידע היכן אמא שלי החביאה את התרופות, אבל במקרה הוא נזכר ברבע כדור קלונקס שנשאר לו טמון באחד הפחים בבית.

 

לא התבלבתי לרגע, וממש כמו נרקומן, הלכתי לאותו פח, והוצאתי את אותו רבע כדור משם. הרגשתי ממש כאילו שמצאתי אוצר...

מיהרתי לבלוע את אותו רבע כדור, ואם זה היה תלוי בי, הייתי מזריק אותו ישר לתוך הוריד.

 

רציתי את זה כאן ועכשיו, בלי לחכות ובלי להמתין.

זה סם. זה ממש סם.

 

הסתכלתי על השעון, ורק חיכיתי שתעבור כבר חצי שעה (פרק הזמן שלוקח לכדור עד שהוא מתחיל להשפיע), והרגיעה תגיע כבר.

 

ניסיתי להסיח את הדעת עם מוזיקה, אבל זה לא עזר.

בכיתי בטירוף והייתי על סף פניה למיון - וכל זה רק בגלל כמה פירורים קטנים...

 

ואז - אחרי שהמצב היה בלתי נסבל ברמה שמילים לא יכולות לתאר - עברה חצי שעה.

 

בום.

השקט שאחרי הסערה.

 

כאילו שלקחתי חבילה שלמה של כדורי הרגעה ולא רבע כדור של חצי מ"ג - נרגעתי בבת אחת ובאופן מוחלט.

 

הגוף שלי הזדקק לתרופה הזאת כמו לסם, וברגע שהוא קיבל את אותו סם - ההשפעה הייתה חזקה ומוחלטת.

 

במקרה הזה - כמו במקרים רבים אחרים - אני יכול באופן ברור לחלק את המצב שלי ל"לפני ואחרי": לפני שהכדור התחיל להשפיע, הייתי בפאניקה מטורפת והרגשתי שאני עומד למות (בין יתר הדברים האיומים שחוויתי); אחרי שהכדור התחיל להשפיע, הכל נהיה כל כך רגוע ורדום - באופן מובהק וחזק מאין כמוהו.

 

ובכן, אם רבע כדור הצליח להרגיע אותי כשהייתי היסטרי כמו פיל - כנראה שמדובר בחתיכת תרופה חזקה.

ואם הפחתה של כמה פירורים במינון גרמה לי לכזו תחושה איומה - כאן כבר אין לי מילים...

 

נשמתי את הרגיעה הזאת כמה שרק יכולתי, ובהמשך הצלחתי גם לישון כמה שעות.

 

עם זאת, עדיין היה לי קשה להתאושש מהטירוף שעברתי.

אמנם כשהתעוררתי הייתי בהחלט יותר רגוע, ותסמיני הגמילה חלפו כלא היו, אבל היה לי קשה לשכוח את מה שעברתי רק עד כמה שעות לפני כן.

 

זה היה טירוף. באמת שזה היה טירוף. וגם מאה מיליארד מילים לא יוכלו להסביר עד איזה דרגות קיצוניות הסבל שלי הגיע.

 

ריבונו של עולם - הורדתי בסך הכל כמה פירורים מהכדור הארור הזה, והרגשתי שאני עומד למות - האם בכלל יש דרך החוצה מההתמכרות הזאת?

 

וכאן התבהרו לי כל כך הרבה דברים.

 

ובכן, אולי לא נעים להודות באמת, אבל או שהפסיכיאטרים לא מודעים להשפעה העצומה של התרופה הזאת, ולתלות התהומית שמפתחים בה אם לוקחים אותה יותר מכמה שבועות בודדים (ואני לוקח אותה למעלה משנה ברצף); או שהם כן מודעים, והם פשוט לא רוצים להודות בזה בפני המטופלים שלהם.

 

נזכרתי בהנחיה של הפסיכיאטרית של ההוסטל להוריד רבע כדור בכל פעם, ואני לא רוצה לחשוב מה היה קורה אם הייתי ממשיך בדרך הזו.

 

נזכרתי איך הגעתי לאותו אשפוז בו עברתי טיפול בנזעי חשמל. או אז הגעתי כשאני מטופל בקלונקס, תרופה ש"מתנגשת" עם אותו טיפול בחשמל. בתוך פחות משבוע, הרופאה של המחלקה הפסיקה לי את המינון לחלוטין, וזה היה תחילתו של סיוט שיש לו קווי דמיון רבים עם מה שעברתי אתמול.

אחרי שבועיים של סבל מטורף בין כתלי המחלקה - סבל כזה שבאמת שאינני מוצא את המילים בשביל לתאר אותו - נשברתי. בחלוף ארבעה טיפולים בלבד בנזעי חשמל, רק התחננתי לחזור כבר לקלונקס, גם במחיר של הפסקת הטיפולים בחשמל.

ואכן, אחרי שקיבלתי את הסם שלי בחזרה, נרגעתי.

צוות המחלקה, לעומת זאת, לא ממש עשה את ההקשר בין מה שחוויתי לבין הפסקת הקלונקס, והיה דיי מאוכזב שהפסקתי באמצע טיפול שנחשב לכל כך יעיל ויקר.

 

נזכרתי גם בעוד אשפוז, או יותר נכון במה שקרה אחרי שהשתחררתי ממנו. באותו אשפוז, התחלתי לקבל לוריוואן (תרופה מקבילה לקלונקס), ושמחתי שסוף כל סוף אני מרגיש טוב ויש לי הקלה. אבל החגיגה שלי הייתה מוקדמת מדי, וטוב שכך.

נפגשתי עם הפסיכיאטרית של ההוסטל (ואני מדגיש שבאותה תקופה ההוסטל העסיק פסיכיאטרית אחרת, לא זו שהתחילה לתת לי קלונקס על בסיס קבוע), והיא אמרה שהיא לא מוכנה שאני אמשיך לקחת את הכדור הזה, בגלל שהוא ממכר וקשה להפסיק איתו (ולוריוואן נחשב עוד לפחות ממכר מקלונקס...).

 

וכך היה.

אמנם המשכתי להרגיש רע מאוד, אבל לפחות לא הייתי מכור לתרופה שגם מפסיקה לעזור בשלב מסויים.

 

ואז הגיעה להוסטל פסיכיאטרית אחרת, והכל השתנה.

אותה פסיכיאטרית חדשה אמנם עשתה רושם של אחת מנוסה ומקצועית, אבל גם היא הייתה חלק מהתהליך שגרם לי להתמכר לתרופה הארורה הזאת.

בתקופה של משבר משמעותי שסירב להירגע, היא רשמה לי קלונקס בתור תרופת S.0.S, ואני עוד לא ידעתי לאיזה מדרון חלקלק אני מכניס את עצמי.

 

כן, אני מודה - גם - ואולי בעיקר - לי היה חלק גדול בהתמכרות הזאת; בהוראה של אותה פסיכיאטרית, גיליתי עד כמה הכדור הזה חזק ובעל השפעה עצומה, והתחלתי לבקש אותו מצוות ההוסטל יותר ויותר - עד שהוא כבר הפך לחלק קבוע מהטיפול שלי.

 

וממש כמו במקרים רבים של טיפול בתרופה הזאת, בשלב מסויים המינון שלקחתי (בסך הכל 0.5 מ"ג ביום - מינון נמוך יחסית) הפסיק להשפיע, והיינו צריכים להעלות במינון.

 

החודשים חלפו, וכדור השלג המשיך להתגלגל לו; טל מטופל באנטומין, פרימזה ו... קלונקס - באופן קבוע.

 

לא ייחסתי חשיבות רבה לעובדה שאני נוטל את התרופה הזאת באופן קבוע, במיוחד לנוכח העובדה שהיא מאוד עזרה לי.

 

אבל כמו שקרה עם המינון הנמוך יותר, כך קרה גם לאחר מכן: הגוף שלי התרגל למינון החדש, וגם הוא הפסיק להשפיע, ואפילו גרם לי להשפעה שלילית.

 

לצד זה, גם תופעות לוואי מסויימות (בעיקר עייפות מאוד חזקה) גרמו לי לרצות להפסיק לקחת את התרופה הזאת, ועשיתי כמה ניסיונות להפסיק אותה - על דעת עצמי וללא ידיעת צוות ההוסטל.

 

אבל זה כבר היה מאוחר מדי, ואותם ניסיונות בודדים - כמעט מיותר לציין - הסתיימו בכישלון נחרץ.

 

נכון, אני מודה שלא פעלתי בחוכמה כשהחלטתי להוריד במינון על דעת עצמי וללא התייעצות עם רופא, אבל כפי שכבר כתבתי - מסתבר שאפילו הרופאים בעצמם לא באמת יודעים מה חווה מי שמנסה להפסיק עם התרופה הארורה הזאת.

 

ואז הגעתי לפוסט הזה (שהזכרתי כבר קודם לכן), והתחלתי להבין באיזו בעיה אני נמצא.

 

כותבת הפוסט ציינה כי הפסיכיאטר שלה הורה לה להוריד חצי כדור בכל פעם, מה שהביא אותה לביקור במיון (!) בעקבות דופק נמוך.

 

היא כתבה שהדרך היחידה להפסיק עם התרופה הזאת, היא להוריד 10% ממנה פעם בכמה שבועות (לעיתים חודשים), ואפילו שלקחתי מינון נמוך יחסית (1 מ"ג ביום באותה תקופה, וגם כרגע), הרי שבדרך הזו תהליך הגמילה אמור לקחת כמה שנים (בערך 3).

ועוד כפי שכבר כתבתי, גם כך הגמילה היא קשה מאוד; למעט פאניקה בלתי נסבלת ותחושה שעומדים למות, תסמיני הגמילה כוללים - בין היתר - סיוטים, בחילות, הקאות, כאבי חניכיים, הזיות ושמיעת קולות (!), ובעיקר תחושה שמאבדים את השפיות (וגם מה שכתבתי כאן זו רשימה חלקית בלבד).

במילים פשוטות: בלתי נסבל לחלוטין. ואני ממילא נמצא במצב שקשה מאוד להכיל אותו...

 

הבנתי שאין לי עם מי להתייעץ, הבנתי שאני לבד; אם הפסיכיאטרית של ההוסטל - כזו שאוחזת בכמה תארים ועובדת במקביל גם בבית חולים פסיכיאטרי - אמרה לי להוריד רבע כדור בבת אחת - הרי שבאמת המצב אבוד... במיוחד אחרי שהורדתי כמה פירורים וחוויתי תסמיני גמילה כל כך קשים.

 

התרופה הזאת... היא פשוט סם. ממש סם. אבא שלי אמר שהוא אפילו לא יודע אם למי שנגמל מסמים יש תופעות לוואי כל כך קשות.

 

כעסתי.

כעסתי על הרופאה של ההוסטל, שאיפשרה לי לקחת את אותו כדור באופן מתמשך, בלי לציין בפני עד כמה הוא מסוכן וממכר.

כעסתי על הצוות של ההוסטל, שנתן לי כדור בכל פעם שביקשתי, בלי להציע לי לנסות דברים אחרים לפני כן.

 

אבל יותר מהכל - כעסתי על עצמי.

ידעתי שגם אם יש אחריות מסויימת על הפסיכיאטרית ובכלל על צוות ההוסטל, הרי שההתמכרות הזאת התחילה קודם כל - בגללי.

אני זה שביקשתי את התרופה הזאת.

אני זה שקרא את העלון שלה, וראה - שחור על גבי לבן - שמדובר בתרופה ממכרת, כזו שקשה להפסיק איתה.

 

"נו, אבל כל התרופות הן ממכרות, לא?", חשבתי אז לעצמי.

לא. לא כל התרופות ממכרות.

כפי שחוויתי בעצמי לאורך השהות שלי בהוסטל, עברתי טיפול בתרופות פסיכיאטריות כמעט רבות מספור, ועם אף אחת מהן לא היו לי תסמיני גמילה מזעזעים כמו שחוויתי עם הקלונקס (ושוב אני מדגיש שמדובר בירידה של כמה פירורים מסכנים, ולא יותר מכך).

 

אגב, יש לציין שהכותבת של אותו פוסט כתבה להוריד 10% מהמינון הכולל שמקבלים (אם הבנתי אותה נכון), ואני - מתוך משנה זהירות - הורדתי אפילו חצי מכך; מתוך 1 מ"ג שאני מקבל ביום, הורדתי בסך הכל 10% מתוך חצי מ"ג, כלומר - 5% מהמינון הכולל שאני מקבל.

ואף על פי כן, גם זה לא עזר, והייתי במצב בלתי נסבל לחלוטין (כפי שכבר כתבתי בהרחבה).

 


 

לעת עתה, החלטתי להפסיק לנסות להוריד במינון, ולהישאר עם המינון הקבוע שלי, למרות תופעות הלוואי הקשות שהתרופה הזאת גורמת לי; הורדתי 5% מסכנים מהמינון וחוויתי דברים כל כך איומים - האם בכלל יש דרך החוצה מההתמכרות הארורה הזאת?

 

אני מרגיש שאני נמצא בצומת דרכים: האם לחפש פסיכיאטר שבאמת מבין בתרופה הזאת, ואיכשהו לנסות להיגמל בליווי שלו; או שמא עלי לחפש פסיכיאטר שהולך בכיוון ההפוך, ואפילו יסכים להעלות לי את המינון מדי כמה חודשים (כי המינון הנוכחי כבר לא משפיע - מה שקורה עם כל מינון בשלב מסויים).

 

הרי אני מקבל מינון נמוך מאוד (1 מ"ג ביום. ויש אנשים שמקבלים 8 מ"ג ביום), ואני ממילא כבר מכור - מה זה משנה אם אני אקח יותר? העיקר שאני אקבל את הסם שלי וארגיש טוב.

 

ויודעים מה, לעזאזל עם הכל; כן, אני מכור לתרופה הזאת, וזאת המציאות. אם זה לא מוצא חן בעיניכם, אתם יכולים להתחפף מכאן.

מה זה כבר משנה לאיזה מינון אני אהיה מכור? העיקר שהגוף שלי יקבל את הסם הארור הזה שאין דרך יציאה ממנו.

 

 


 

 

בא לי לירוק בפנים של הפסיכיאטרית שאמרה לי להוריד רבע כדור בכל פעם.

בא לי לירוק בפנים של הפסיכיאטרית באשפוז של הנזעי חשמל, שבאה אלי בטענות על כך שאני מפסיק טיפול כל כך יעיל ויקר באמצע, כאשר אני לא בטוח האם היא באמת לא ידעה איזה תסמיני גמילה איומים אני אחווה בתהליך הפסקה שלקח פחות משבוע (בעוד שהוא אמור לקחת לפחות כמה חודשים) - או שהיא פשוט ידעה ולא יידעה אותי על כך.

 

בא לי לבוא לכל מטופל ומטופל במדינה הזאת, ולהזהיר אותו באלף אזהרות, שלא ייגע בתרופה הארורה הזאת. כי ברגע שמתחילים - כבר אין דרך חזרה.

כן, אולי זה כבר לא החשבון שלי, אבל אתם יודעים מה, וואלה - לא ממש מתאים לי שחברת התרופות שמייצרת את התרופה הארורה הזאת תעשה כסף כל חודש על ההתמכרות שלי, כמו גם על ההתמכרות של אנשים אחרים.


ולא, לא מוצא חן בעיני שפסיכיאטרים ממהרים לתת את התרופה הזאת בכזו קלות, בלי להזהיר עד כמה היא ממכרת ויוצרת תלות.

אותם פסיכיאטרים שאחר כך אומרים להוריד רבע כדור בבת אחת, בלי לדעת - או בלי לרצות לדעת - לאיזה תסמיני גמילה איומים זה בהכרח יגרום.

 

כן, אני כועס. ואני חושב שלפחות במידה מסויימת, הכעס שלי הוא מוצדק ולגיטימי, גם אם הוא נוגע בחיים של אנשים שלכאורה אין לי שום קשר אליהם.

 

 



 

כפי שאולי ניתן להבין מהתוכן של הדברים שכתבתי כאן, יש לי מערכת יחסים מורכבת עם התרופה הזאת; קלונקס - בסך הכל שש אותיות, ותרופה שהיא מצד אחד כל כך חזקה ובעלת השפעה, ומצד שני - ממכרת ממש כמו סם.

 

אני שונא את התרופה הזאת, אבל אני גם 'מת' עליה, ולא מסוגל בלעדיה.

 

ואתם יודעים מה, אולי לא בא לי להזהיר מטופלים אחרים מפני הנזק שהתרופה הזו עלולה לגרום (ולא כי חלילה לא אכפת לי מהם - להיפך), כי אני פוחד שאותה חברה תרופות שמייצרת את התרופה הזאת 'תפשוט רגל', ואני לא אוכל לקבל את הסם שלי פעמיים ביום (יש לציין שהסיכויים לכך קלושים, שכן מדובר באחת באחת מחברות התרופות הכי חזקות בארץ, אם לא החזקה שבהן. ואני בכוונה לא מציין באיזו חברה מדובר).

 

 

ובכל זאת - אני פונה למי שקורא את הפוסט הזה: תעשו לעצמכם טובה, ואם מציעים לכם את התרופה הזאת, פשוט תגידו לא. כן, היא תעזור לכם מאוד, אבל היא לא שווה את ההתמכרות הארורה הזאת, כזו שנדמה שאין ממנה דרך החוצה.

 

ומהצד השני של המתרס - אם יש מישהו שיש לו ניסיון עם גמילה מהתרופה הזאת (או באופן כללי ניסיון לגבי הסם הזה), אני אשמח לשמוע.

 

 


 

 

אחרי שהורדתי 5% מסכנים מהמינון שאני מקבל וחוויתי כאלה תופעות גמילה איומות - נראה לי שבאמת אין דרך החוצה.

 

וכל מילה נוספת מיותרת.

 

עצוב

נכתב על ידי חַשׂוּף , 9/11/2017 20:24  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחַשׂוּף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חַשׂוּף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ