לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

כמו פיל שמנסה ללכת על חוט דנטלי


מנסה לתאר את הבלתי ניתן לתיאור.

Avatarכינוי:  חַשׂוּף

בן: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2017

עלילות טל בעולם הגדול


ושוב אני שואל את עצמי איך והאם בכלל אפשר לסכם את אירועי הימים האחרונים; כאוס נפשי הוא ביטוי עדין לעוצמות הרגשיות האדירות שליוו אותי השבוע (ובעצם מאז ומתמיד).

 

כרגע אני מרגיש יותר רגוע יחסית, אבל המצב שלי ממשיך להיות עדין ולא יציב בעליל.

 

הייתי אמור לחזור להוסטל ביום ראשון בצהריים, אבל השתלשלות האירועים שהתחילה במוצאי שבת, הובילה אותי לדחות את החזרה להוסטל ביום, וביום, ובעוד יום... עד שבכלל לא הייתי בהוסטל השבוע.

אבל לא נקדים את המאוחר.

 


 

למרות שלא ישנתי הרבה במהלך השבת האחרונה, במוצאי שבת התקשיתי להירדם; השעות חלפו והייתי עייף, אבל פשוט לא הצלחתי להיכנס למצב של שינה.

בסביבות השעה 1 בלילה, בלעתי חצי כדור הרגעה (בנוסף לחצי כדור שכבר לקחתי בערב. ומדובר בכדור מאוד מרדים), אבל גם זה לא עזר. חיכיתי עוד ועוד, אבל פשוט לא הצלחתי לישון.

בחלוף פרק זמן מסוים, בלעתי עוד מנה של אותו כדור הרגעה, הפעם כדור שלם, בידיעה ברורה שזה בוודאי יעשה את העבודה.

ואכן, בחלוף חצי שעה, נרדמתי כמעט באופן אוטומטי, וישנתי עד הבוקר.

אם רק הייתי יודע איזה כאוס עוד עתיד להתחולל לו בגלל שהחלטתי לקחת מנה כפולה ומכופלת של אותו כדור הרגעה...

 

אבא שלי העיר אותי בערך ב - 8 בבוקר, אבל הייתי רדום להפליא; לא הצלחתי לצאת מהמיטה, ואפילו הייתה לי סחרחורת קלה.

התלבטתי מה לעשות, במיוחד לנוכח העובדה שציפתה לי שיחה עם הפסיכולוגית, ולאור העובדה שלא הודעתי לה יממה מראש - ידעתי שאני אצטרך לשלם לה על אותה פגישה, גם במידה ולא אגיע אליה.

אבל מהר מאוד העייפות הכניעה אותי; שלחתי לפסיכולוגית הודעה שאני לא אגיע לפגישה, וחזרתי לישון.

 

התעוררתי אחרי כמה שעות, ועדיין הייתי רדום עד מאוד.

כהרגלי, העברתי את היום בעיקר בהאזנה למוזיקה, תוך שאני מתאפק לא ללכת לישון, כדי שאצליח להירדם בלילה.

אבל מחשבות לחוד, ומציאות לחוד.

 

מעבר לעובדה שהייתי מאוד עייף, הרי שהרגשתי גם רע מאוד - יותר מבדרך כלל.

כפי שכתבתי בפוסט שפרסמתי באותו יום, העולם הרגיש לי כל כך עצוב וחסר תקווה באותם רגעים, והאמת היא שגם עכשיו, המצב לא הרבה יותר טוב.

 

אחרי שבליל מוצאי-שבת בלעתי שני כדורי הרגעה בסה"כ, ביום ראשון בלילה, חצי כדור (המינון הרגיל שלי) בקושי דיגדג אותי; בכלל לא הייתי עייף, ולמרות הניסיונות הנואשים שלי להירדם, פשוט לא הצלחתי.

 

בשלב מסוים הצלחתי להירדם, אבל זה היה רק תחילתו של הסיוט - פשוטו כמשמעו; היו לי חלומות בלהות ברמה חדשה - אפילו בשבילי, וכבר לפנות בוקר, מיהרתי להתעורר בכוח מאותה שינה איומה, שאפילו לא ראויה להיקרא 'שינה'.

 

באופן שהייתי צריך לצפות מראש, העובדה שלקחתי בלילה של יום ראשון חצי כדור, ובמוצאי-שבת שני כדורים - השפיעה עלי באופן דרסטי.

ובכן, אני לא פסיכיאטר, אבל אני יכול לתאר לעצמי שהירידה הפתאומית ברמה של התרופה בדם, היא זו שגרמה לי לכזו התרסקות.

אם בדרך כלל אני לא מוצא את המילים כדי לתאר איך אני מרגיש, על אחת כמה וכמה שאני לא מוצא את המילים כדי לתאר עד כמה רע הרגשתי באותו יום שני אומלל כל כך.

 

למרות התכנון שהיה לי, החלטתי לדחות את החזרה להוסטל בעוד יום - וחזרתי לישון.

אבל גם הפעם, לא הייתה לי מנוחה בשינה; הסיוטים המשיכו להופיע באופן מבעית במיוחד, ואחרי כמה שעות, התעוררתי בחזרה - עדיין עם מצב רוח ירוד במיוחד (בלשון המעטה...).

 

וכאן הגיעה תורה של סאגה נוספת לקחת מקום בנפש שלי ובכיס שלי כאחד.

 

ובכן, לפני מספר שבועות הושק בארץ טלפון סלולרי חדש ומתקדם במיוחד (ואין זה משנה באיזה מכשיר מדובר. עם זאת, אפשר לנחש בקלות יחסית...), ומהרגע שהתחילו לפרסם אותו באופן אינטנסיבי באמצעי התקשורת השונים - קיבלתי אובססיה לגביו.

 

אמנם הטלפון שהיה לי עד כׂה הוא לא לא רע בכלל, ובשבילי הוא בהחלט הספיק (הדבר הכמעט יחיד שאני עושה עם הטלפון שלי זה לשמוע מוזיקה, ובשביל זה לא צריך מכשיר 'חזק'), אבל ממש כהרגלי - תליתי את כל החיים שלי בקניה או באי הקניה של אותו מכשיר חדש ונוצץ, וכבר דמיינתי לעצמי איך אותו מכשיר יעשה אותי מאושר (!), ויפתור את כל הבעיות שלי (!).

נו, טל; נפלת בפח הזה מספיק פעמים בשביל לדעת שזה לא עובד ככה...

 

אבל לא הצלחתי להתאפק, ובמשך שעות רבות, הייתי נסער בגלל ההתלבטות של האם לקנות או לא לקנות את אותו מכשיר חדש ונוצץ.

מצד אחד, מדובר בסכום לא מבוטל; מצד שני, לשמחתי, יש לי כסף בחשבון הבנק, וגם ככה אין לי מה לעשות איתו (במיוחד אם אני לא אצטרך לשלם להוסטל בקרוב. ואם הקצבאות יעלו, זה בכלל יהיה נס מוציא לשון).

 

בסופו של דבר, הסערה הרגשית הכריעה אותי, אך גם זה קרה באופן חד מהצפוי; בהתחלה, תכננתי לקנות את אותו מכשיר ביום שישי. אבל לאור העובדה שהייתי כל כך נסער וכל העניין הזה פשוט לא נתן לי מנוח - עד כדי אובדנות של ממש (שכנראה הייתה מגיעה גם בלי כל הסיפור הזה) - ביקשתי מאבא שלי לנסוע לחנות הסמוכה למקום העבודה שלו, ולקנות את הטלפון - עוד באותו יום.

 

אבא שלי אכן רכש עבורי (מכספי שלי) את אותו מכשיר חדש ונוצץ, ולא יכולתי לחכות לכך שהוא יגיע הבייתה, ואני אוכל - סוף כל סוף - לשים את הידיים שלי על אותו מכשיר (וזה נשמע כמעט כאילו שאני סוגד לו או משהו כזה...).

 

עם זאת, הרי שלא כל הנוצץ זהב, וגם הטלפון הכי יקר והכי משוכלל בעולם לא היה מצליח לענות על ההתרגשות העצומה והציפיות הגבוהות שליוו אותי באותם רגעים.

 

אבא שלי הגיע הבייתה עם שקית מלאה באותו מכשיר סלולרי ובשאר אביזרים, וכשם שההתרגשות הופיעה בבת אחת - כך היא גם נעלמה בבת אחת.

 

גיליתי שאותו מכשיר - מתקדם ככל שיהיה - גם הוא - בסופו של דבר - סמארטפון, ואת הדבר העיקרי שאני אוהב לעשות עם הטלפון הסלולרי שלי (דהיינו, לשמוע מוזיקה), הייתי יכול לעשות גם עם אותו מכשיר קודם שהיה לי.

 

כמו כן, עקב העובדה שמדובר במכשיר שהוא כל כך מתקדם - פשוט לא ידעתי איך להפעיל אותו; הלכתי לאיבוד בין שלל התפריטים והאפליקציות השונות, וגם עם סורק טביעות האצבע לא ממש הסתדרתי.

 

למזלי, אחי הקטן רכש טלפון דומה (מאותה סדרה, אך דגם פשוט יותר - באופן יחסי כמובן...), ולמרות שחשבתי שהוא יקנא ולא ירצה לעזור לי - הרי שהוא הסכים לסייע לי בתפעול של אותו מכשיר חדש.

אחרי העזרה שלו, המכשיר החדש היה מוכן לייעוד העיקרי שלו (לפחות עבורי); כן, ניחשתם נכון - אני מתכוון למוזיקה (באוזניות בלוטות', לא ברמקול).

 

המשכתי להרגיש רע ולהיות נסער, וכפי שכבר כתבתי קודם לכן - אף מכשיר לא היה עונה על הציפיות הבלתי הגיוניות שהיו לי באותם רגעים; האם אי פעם שמעתם על טלפון סלולרי שהופך אדם למאושר? האם אי פעם ראיתם טלפון סלולרי שפותר עבור הבעלים שלו את כל הבעיות? על אחת כמה וכמה שכאשר מדובר בקשיים נפשיים שקצרה היריעה מלתארם - אותו טלפון סלולרי הוא בסך הכל טלפון, והוא בוודאי לא יוכל לעשות את כל מה שציפיתי שהוא יעשה.

 

ולמרות שכאן אני כותב את זה באופן כל כך ברור ומודע - הרי שאני ממשיך ליפול בפח הזה בכל פעם מחדש - ממש כפי שנפלתי אתמול...

וזאת בהחלט הייתה נפילה כואבת.

 

בנוסף, מרוב הלחץ וההיסטריה, הופיע לו אותו כאב ראש כל כך שנוא ומעיק, וגם הוא לא הוסיף לסערה הרגשית שהייתי נתון בה ממילא.

 

רגע בודד של אושר נרשם לו לפני שהלכתי לישון (או לפחות ניסיתי - כפי שמיד אסביר), עת שמעתי מוזיקה עם הטלפון החדש והאוזניות המשוכללות שלי (שגם הן דיי חדשות), ואיכות הצליל הייתה פשוט מדהימה - אפילו יותר ממה שהיא הייתה עם הטלפון הקודם שהיה לי.

ניסיתי לשכנע את עצמי שזאת הייתה עסקה משתלמת, אך עדיין התקשיתי להצדיק את תג המחיר הגבוה ששילמתי בעבור אותו מכשיר סלולרי.

 

וכאן הסערה הרגשית שלי נכנסה להילוך גבוה אף יותר.

 

שכבתי במיטה, נסער מבחינה רגשית, ועם כאב ראש איום ונורא, וממש כפי שכתבתי בפוסט הקודם שפירסמתי כאן - פשוט לא ידעתי מה לכתוב מרוב שהרגשתי רע.

 

עם סערה רגשית כל כך עוצמתית, הרי שזה בוודאי בלתי אפשרי ליהרדם, ואחרי ששוב חצי כדור של אותה תרופת הרגעה לא השפיע עלי - מיהרתי לקחת כדור נוסף - הפעם שלם.

 

אבא שלי ניסה לתמוך בי ולנחם אותי, אבל אני לא הייתי מסוגל להפסיק לבכות, לכאוב, ולצרוח עד כמה שנמאס לי כבר מהחיים הדפוקים האלה.

 

רק רציתי להירדם, רק קיוויתי שהבוקר יגיע - ואיתו הקלה, אפילו קטנה.

 

לפני שאבא שלי יצא מהחדר שלי, הוא שאל אותי שאלה קטנה; שאלה שעבורי מסמלת התקדמות מסוימת בקבלה שלו את המצב שלי, ואת העובדה שמה לעשות - אני מתמודד עם קשיים נפשיים רבים, כולל אובדנות של ממש...

ובכן, אבא שלי פשוט שאל אותי האם עליו לקחת את התרופות שלי ולשמור עליהן - כדי שאני לא אבלע מהן מנת יתר - כפי שכבר עשיתי בחיי כל כך הרבה פעמים...

 

כשאני עדיין לא מסוגל להפסיק לבכות, עניתי לו תשובה חיובית, וכיוונתי אותו אל עבר חבילת תרופות נוספת, אחת שהחבאתי בארון.

 

אבא שלי יצא מהחדר עם התרופות, ואני לא הייתי מסוגל להפסיק לבכות.

 

באותם רגעים, כעסתי על עצמי ש'הרשיתי' לו לקחת ממני את התרופות שלי, ובכך למנוע ממני לעשות מעשה אובדני; בדיעבד, אני מנסה לקוות שזה היה הצעד הנכון, ואפילו יש בי גאווה עצמית קטנה על כך שהצלחתי למנוע את זה מעצמי.

 

אחרי מאמצים מרובים, הצלחתי להירדם.

הבוקר המיוחל הגיע, ולמרבה ההפתעה - הוא אפילו היה מלווה בהקלה מסוימת.

 

ניסיתי להשלים עם העובדה שכבר קניתי את אותו טלפון סלולרי חדש, והתחלתי ללמוד אותו, וליהנות ממנו.

לשמחתי, גיליתי שבהאזנה למוזיקה הוא בהחלט עושה עבודה יותר טובה מהמכשיר הקודם שהיה לי, ובסך הכל - למרות הסכום הגבוה ששילמתי בעבורו - הרי שזה היה משתלם בעבורי.

 

החלטתי לא להגיע להוסטל גם היום, ובכך פספסתי שיחה עם העובדת הסוציאלית שלי.

שלחתי לה הודעה שאני לא אגיע, וכשהיא התקשרה אלי בשעות הצהריים - בישרתי לה כי החלטתי לעזוב, ובשבוע הבא אגיע לקחת את הדברים שלי ולהיפרד.

 

היא הייתה נשמעת דיי המומה, אך מניסיון העבר - היא הרפתה, ולא ממש ניסתה לשכנע אותי אחרת.

 

עם זאת, זה לא היה סוף הסיפור.

 

בחלוף שעה קלה, התקשר אלי המנהל של ההוסטל, וממש כפי שקרה בפעם הקודמת שרציתי לעזוב - הוא ניסה לשכנע אותי אחרת, והשתמש בכל האמצעים שעמדו לרשותו.

 

הוא אמר לי שחבל לחזור אחורה ולעזוב מקום שיקומי, וכאשר אמרתי לו שהיו לי הרבה ימים טובים בבית - הוא אמר משהו שפגע בי ועיצבן אותי עד מאוד.

 

'אז מה זה ימים טובים מבחינתך, טל?', הוא שאל אותי; 'ימים שבהם האזנתי להרבה מוזיקה והרגשתי טוב (!)'.

 

הוא - כמו עובד סוציאלי מן המניין - מיהר להסביר לי שאין זה נחשב לימים 'טובים', לאור העובדה שלא ממש יצאתי מהחדר, ולא תיפקדתי באופן מיוחד.

 

...Well, well well

 

מנהל הוסטל נכבד, מי אתה שתגדיר עבורי מהם ימים טובים ומהם לא?

 

ימים בהם לא נפגעתי אין ספור פעמים מהאנשים שסביבי בעל כורחי - הם ימים טובים.

ימים בהם לא התבקשתי לעשות תורנויות למרות שאני סובל כל כך מבפנים - הם ימים טובים.

ימים בהם אנשים לא הפכו מטובים לרעים ומרעים לטובים אין ספור פעמים - הם ימים טובים.

 

ימים בהם האזנתי למוזיקה, ושומו שמיים - הצלחתי ליהנות ולהרגיש טוב לכמה רגעים - הם ימים טובים (!!!).

 

ולא אתה ולא אף אחד אחר יגידו לי אחרת.

 

אחרי כל הסבל שעברתי בחיים האלה, זכותי לבקש ולדרוש את מה שעושה לי טוב, גם אם זה פחות מקדם אותי.

 

אלא שאת כל זה שמרתי לעצמי, ונשארתי בעיקר עם הכאב, העלבון והתסכול.

שתקתי לנוכח מה שהוא אמר לי - ממש כמו תמיד.

 

עם זאת, אין זה אומר שכעת זה מאוחר מכדי להגיד את זה. ואני בהחלט עוד אעשה את זה.

 

 


 

 

אחרי השיחה איתו, הרגשתי מבולבל; כבר הגעתי להחלטה לעזוב את ההוסטל (שלמרות כל היתרונות שלו, כבר לא ממש מקדם אותי), למה אתה בא והורס לי את זה?

בתוך תוכי, כבר החלטתי כן לשנות את דעתי ולחזור להוסטל, אבל מהר מאוד, הדעה שלי השתנתה בחזרה - וחוזר חלילה...

 

נכון לעכשיו, אני אמור לחזור לשם ביום ראשון, לצורך מספר ימי ניסיון שבמהלכם אני אחליט האם אני רוצה להמשיך לגור בהוסטל - או לא.

ובכן, כנראה שבלית ברירה אני אנסה, אבל הכיוון - לפחות מבחינתי - כבר צפוי מראש.

 

למרות כמה שהבית הוא מקום לא פשוט עבורי, ממש מתחשק לי לשקוע באיזה מפעל מוגן פשוט, ובשאר הזמן לעשות את הדבר הכמעט יחיד שעושה לי טוב בחיים הדפוקים האלה: לשמוע מוזיקה.

 

זאת באמת בקשה כל כך מוגזמת?

 

כתבתי מספיק.

 

המשך ערב נעים.

נכתב על ידי חַשׂוּף , 17/10/2017 18:59  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עינוי


אני מרגיש כל כך רע שאני אפילו לא יודע מה לכתוב.

נכתב על ידי חַשׂוּף , 16/10/2017 21:40  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



דיכאון


העולם מרגיש לי כל כך עצוב היום.
נכתב על ידי חַשׂוּף , 15/10/2017 21:02  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחַשׂוּף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חַשׂוּף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ