לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים

כמו פיל שמנסה ללכת על חוט דנטלי


מנסה לתאר את הבלתי ניתן לתיאור.

Avatarכינוי:  חַשׂוּף

בן: 30





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
10/2018

אז מה, חזל"ש?


כמה הלוואי שהיה לי מחשב עכשיו ולא הייתי צריך לכתוב מהטלפון.

 

חזרתי להוסטל אתמול בצהריים, ובחלומות הכי שחורים שלי לא העליתי על דעתי שזה יהיה כל כך רע.

 

קצת אחרי שהגעתי כבר התחילה ההתדרדרות, וככל שעובר הזמן זה רק מחמיר.

 

בבית הרגשתי טוב ,הגעתי להוסטל והמצב שלי התדרדר בבת אחת עד כדי מצב של סף פניה למיון (בפעם המאה מיליון בערך).

 

קשה לי עם האנשים, קשה לי עם הסביבה הלא מוכרת, אבל מעבר לזה באמת שאני לא יודע להסביר את הסערת רגשות המטורפת כ"כ שאני חווה כרגע, סערת רגשות שאין לי מילים לתאר.

 

פניתי למדריכים ודיברתי היום עם הפסיכיאטרית של ההוסטל, אבל אף אחד אפילו לא קרוב להבין עד כמה המצב חמור ואקוטי.

 

אני מרגיש בגיהנום שאני לא יודע איך לצאת ממנו.

 

אז יש לי את המוזיקה באוזניות אבל בימים הקרובים אני אצטרך להחליט: הוסטל או בית.

 

הפסיכולוגית שלי בחופשת לידה ואין לי עם מי לדבר.

 

ביום רביעי יש לי שיחה עם המנהל המקצועי של העמותה שמפעילה את ההוסטל, הלוואי שהוא יחסוך לי את ההתלבטות ויגיד לי שאני לא מתאים למסגרת.

 

אני רואה את הפוסט הזה ובא לי לבכות, זה אפילו לא קרוב לכמה רע אני באמת מרגיש.

 

חיים דפוקים.

 

(נא לא להתקשר למשטרה, זאת רק פריקה)

נכתב על ידי חַשׂוּף , 15/10/2018 19:35  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טריגר


(אם הייתי יכול, הייתי שם בכותרת את כל הסמיילים ביחד)

 

לא זה הפוסט שקיוויתי לכתוב כאן אחרי בערך חודשיים וחצי של היעדרות, אבל לצערי הנסיבות מחייבות.

 

אגב רפרוף באחת מקבוצות הפייסבוק שאני חבר בהן, נתקלתי בכתבה על נשים שעברו תקיפה מינית.

 

מתוך חוסר ידיעה לאן זה יביא אותי, התחלתי לקרוא את הכתבה.

 

התחלתי, והפסקתי באמצע מרוב שזה היה קשה.

 

ועכשיו אני פה, באמצע הלילה, יושב וכואב וזועם על הטראומה והעוול שנעשו לי מאז שאני זוכר את עצמי, לא באמת מוצא את המילים לתאר איך ומה אני מרגיש.

 

בבת אחת הכל עולה, בבת אחת הכל חוזר, כל הדברים שבאמת ובתמים חשבתי שהם כבר מאחורי, הכל חי וקיים ונושם, כאילו שלא עברו כמעט שלושה עשורים מאז שזה הפך לדבר קבוע בחיים שלי, עוד לפני שבכלל למדתי לדבר.

 

זה נשאר, זה לא נמחק, וכנראה שזה גם לא יימחק לעולם.

 

אין לי מילים מספיק טובות כדי לסיים את הפוסט הזה, וכנראה שאם הייתי כותב אותו מהמחשב ולא מהטלפון שלי הוא היה הרבה יותר ארוך.

ואולי בעצם עדיף ככה, כי יש דברים שהשתיקה יפה להם.

 

ביום ראשון הקרוב אני חוזר להוסטל, ואין כמו עכשיו לעזוב את הבית הרקוב הזה.

 

ואיך אפשר בלי שיר לסיום, תאלצו לסלוח לי על זה שרוב האנשים יגדירו אותו כ"לא שמיע" קריצהאה?אוףעצובעצבני (והשילוב סמיילים הזה מעביר מצויין את הסערת רגשות שאני נמצא בה כרגע)

 

נכתב על ידי חַשׂוּף , 10/10/2018 00:35  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: משוגעים , מתוסבכים , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לחַשׂוּף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על חַשׂוּף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ