לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דעות שאני מנסה להסתיר


איש מספרים. במספרים אני לא מתכוון בהכרח ל1,2,3,4 וכו'

כינוי:  הענק סגורס

בן: 30

Skype:  jack.israblog 




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2015    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
11/2015

זיכרון


כשהייתי בן שבע עשרה מצאתי עבודה באחת מהקפיטריות לחוף הים. התפקיד שלי היה לנקות את השולחנות, אחרי שאנשים סיימו להשתמש בהם, ובסוף היום - להחזיר אותם למחסן. יום העבודה היה מתחיל בשש בבוקר, ולא הייתי חוזר הבייתה לפני שמונה בערב. אורח, זוג או משפחה היו קמים מן השולחן ואני הייתי מגיע. מגיש את השיירים לאשפה, מתיז מן הנוזל הירקרק, ומנגב. אבחת סמרטוט - והשולחן נוצץ. כמו חדש. תמיד הייתי אדיב ללקוחות. לא הייתי מאיץ בהם או מזרז אותם, ובסיום הייתי מחייך אליהם, ואומר תודה שבאתם. זה מאוד מצא חן בעיני המנהל שלי. הייתי העובד המועדף עליו, ועם הזמן הוא האציל לי סמכויות. עבדתי בדלפק המכירה, ניהלתי חשבונות, דיברתי עם ספקים, ובערבים מסויימים גם הסגירה של הקפיטריה הייתה באחריותי.

באחד הערבים הללו פגשתי את תמרה. תיירת שישבה על אחד הכסאות. היא הייתה מעט גבוהה ומאוד רזה. עורה היה צח כשלג, שיערה חום ועיניה כחולות. היא הייתה כל כך יפה כשספר מונח על ירכיה, אותו קראה בעודה מעשנת ג'וינט. מדי פעם חדלה מן הקריאה לכמה רגעים, מרפה מן הספר, ובוהה לעבר האופק בעודה מעשנת. היא נראתה כל כך שלווה ברגעים הללו. כל כך רגועה ונינוחה, ואני… אני ראיתי ברוגע שלה מעין קסם. התקרבתי אליה. הצגתי את עצמי. אמרה איך קוראים לה והזמינה אותי לשבת. שאלתי אותה מה היא קוראת. היא הראתה לי את הספר - "האחים קרמאזוב" של דוסטוייבסקי.

"אני רואה שאת מהורהרת" אמרתי לה בחיוך. היא הנהנה.
"דוסטוייבסקי כתב שאין דבר חזק או נשגב בחיינו יותר מהזכרונות הטובים שלנו." אמרה והישירה מבט לאופק.
“אנשים עושים הרבה עניין מהשכלה, אבל זיכרון ילדות, טובים וקדושים, שאדם נוצר בלבו, זו אולי ההשכלה הטובה ביותר". הוסיפה ולקחה שאיפה מהג'וינט. ואז הפנתה את הסיגריה אלי. לקחתי, והיא המשיכה:
"אם לאדם יש המון זכרונות כאלה, הוא בטוח עד לסוף חייו, ואם יש לאדם רק זיכרון אחד בלבו, אפילו זה יכול להספיק בשביל להציל אותו". היא התבוננה בי לרגע, חייכה חיוך דק, והחיוך שלה… היה חיוך מיוחד. חיוך אמיתי מתחיל בעיניים, ולה היו העיניים הכחולות הכי יפות שראיתי. בעד המשקפיים היו עיניים סקרניות, מלאות חכמה ורוגע. כשהיא הייתה מחייכת זה נראה כאילו זיק של טירוף ניצת בהן. זה הגניב אותי לחלוטין, כי ראיתי בה את מה שראיתי בעצמי. רגוע כלפי חוץ, וקצת מטורף מבפנים. שאלתי אותה איך היא הגיעה לכאן והיא התחילה לספר לי. הבאתי לנו בירות מהמקרר של הקפיטריה והמשכנו את השיחה.

"אני לא יודעת מה לעשות" הפנתה אלי את עיניה היפות, ואז החלה לשפוך בפניי את הצרות שלה, הכלכליות ובכלל. השפילה מבטה. "בבקשה אל תגיב". אמרה לי. "אני קצת מסוחררת כרגע. אני יכולה לחשוב רק מחשבות מסדר ראשון". ואני תמיד הייתי טוב בלהקשיב.

דיברנו בעוד השמש נכנסת לתוך ההרים והשמים נצבעים אדום. הם כהו עד שהשחירו לגמרי. גלי הים הלמו בחול והתנפצו. נעימת סקסופון נשמעה ברקע. רוח קרירה נשבה. היא נצמדה אלי, ואני חבקתי אותה. זה היה מגע אחר - מגע מסוג שונה. מגע שמונע ע"י הקרבה הגופנית, ע"י החום. מגע עדין ורגשי יותר. לאף אחד מאיתנו לא היו מילים בשלב הזה. היא שמה ראשה בשקע של כתפי, ונשארנו כך, שותקים. וזו הייתה תחושה נעימה, שלא הכרתי עד אז. היה לי מגע עם נשים, רק לא מגע כזה. לראשונה בחיי, לרגע אחד ויחיד, כל הדברים הרעים הסתדרו. הכול היה מושלם, כאילו העולם נבנה רק בשביל הרגע הזה. שלי ושלה. וכך, זו בזרועות זה, נשארנו עד שנרדמנו.

כשהתעוררתי היא כבר לא הייתה שם. חיפשתי אותה על החוף, רציתי לראות האם היא השאירה לי פתק או משהו, אבל לא. לא היה לה זכר. נואשתי מן החיפושים. סגרתי את הקפיטריה והלכתי הבייתה. יצא לי לחשוב עליה הרבה מאז. לפעמים הייתי תוהה על מה שהיה קורה אילו היא הייתה נשארת. פעמים אחרות תהיתי האם היא לא הייתה אלא חלום. אני זכרתי את עצמי בהרבה סיטואציות מאז, שהזיכרון הזה הכה בי. פתאום נזכרתי, סתם כך, כהבזק באמצע היום, ברגע טהור. נגיעה אחת רכה בשעת עבודה שוטפת, או בשמירה, שעלתה מתוך אביך הצהריים המרדים. בלילות הייתי שוכב על המיטה, ישן ולבי ער, ותוהה - מה איתה. איפה היא היום? לא היו לי הרבה רגעים כמו אותו ערב עם תמרה. לא עם הרבה נשים היה לי כזה חיבור גופני ורגשי. זכרונות טובים שנשארו איתי להרבה זמן, והיו שם בשבילי תמיד.

נכתב על ידי הענק סגורס , 26/11/2015 01:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זיכרון


כשהייתי בן שבע עשרה מצאתי עבודה באחת מהקפיטריות לחוף הים. התפקיד שלי היה לנקות את השולחנות, אחרי שאנשים סיימו להשתמש בהם, ובסוף היום - להחזיר אותם למחסן. יום העבודה היה מתחיל בשש בבוקר, ולא הייתי חוזר הבייתה לפני שמונה בערב. אורח, זוג או משפחה היו קמים מן השולחן ואני הייתי מגיע. מגיש את השיירים לאשפה, מתיז מן הנוזל הירקרק, ומנגב. אבחת סמרטוט - והשולחן נוצץ. כמו חדש. תמיד הייתי אדיב ללקוחות. לא הייתי מאיץ בהם או מזרז אותם, ובסיום הייתי מחייך אליהם, ואומר תודה שבאתם. זה מאוד מצא חן בעיני המנהל שלי. הייתי העובד המועדף עליו, ועם הזמן הוא האציל לי סמכויות. עבדתי בדלפק המכירה, ניהלתי חשבונות, דיברתי עם ספקים, ובערבים מסויימים גם הסגירה של הקפיטריה הייתה באחריותי.

באחד הערבים הללו פגשתי את תמרה. תיירת שישבה על אחד הכסאות. היא הייתה מעט גבוהה ומאוד רזה. עורה היה צח כשלג, שיערה חום ועיניה כחולות. היא הייתה כל כך יפה כשספר מונח על ירכיה, אותו קראה בעודה מעשנת ג'וינט. מדי פעם חדלה מן הקריאה לכמה רגעים, מרפה מן הספר, ובוהה לעבר האופק בעודה מעשנת. היא נראתה כל כך שלווה ברגעים הללו. כל כך רגועה ונינוחה, ואני… אני ראיתי ברוגע שלה מעין קסם. התקרבתי אליה. הצגתי את עצמי. אמרה איך קוראים לה והזמינה אותי לשבת. שאלתי אותה מה היא קוראת. היא הראתה לי את הספר - "האחים קרמאזוב" של דוסטוייבסקי.

"אני רואה שאת מהורהרת" אמרתי לה בחיוך. היא הנהנה.
"דוסטוייבסקי כתב שאין דבר חזק או נשגב בחיינו יותר מהזכרונות הטובים שלנו." אמרה והישירה מבט לאופק.
“אנשים עושים הרבה עניין מהשכלה, אבל זיכרון ילדות, טובים וקדושים, שאדם נוצר בלבו, זו אולי ההשכלה הטובה ביותר". הוסיפה ולקחה שאיפה מהג'וינט. ואז הפנתה את הסיגריה אלי. לקחתי, והיא המשיכה:
"אם לאדם יש המון זכרונות כאלה, הוא בטוח עד לסוף חייו, ואם יש לאדם רק זיכרון אחד בלבו, אפילו זה יכול להספיק בשביל להציל אותו". היא התבוננה בי לרגע, חייכה חיוך דק, והחיוך שלה… היה חיוך מיוחד. חיוך אמיתי מתחיל בעיניים, ולה היו העיניים הכחולות הכי יפות שראיתי. בעד המשקפיים היו עיניים סקרניות, מלאות חכמה ורוגע. כשהיא הייתה מחייכת זה נראה כאילו זיק של טירוף ניצת בהן. זה הגניב אותי לחלוטין, כי ראיתי בה את מה שראיתי בעצמי. רגוע כלפי חוץ, וקצת מטורף מבפנים. שאלתי אותה איך היא הגיעה לכאן והיא התחילה לספר לי. הבאתי לנו בירות מהמקרר של הקפיטריה והמשכנו את השיחה.

"אני לא יודעת מה לעשות" הפנתה אלי את עיניה היפות, ואז החלה לשפוך בפניי את הצרות שלה, הכלכליות ובכלל. השפילה מבטה. "בבקשה אל תגיב". אמרה לי. "אני קצת מסוחררת כרגע. אני יכולה לחשוב רק מחשבות מסדר ראשון". ואני תמיד הייתי טוב בלהקשיב.

דיברנו בעוד השמש נכנסת לתוך ההרים והשמים נצבעים אדום. הם כהו עד שהשחירו לגמרי. גלי הים הלמו בחול והתנפצו. נעימת סקסופון נשמעה ברקע. רוח קרירה נשבה. היא נצמדה אלי, ואני חבקתי אותה. זה היה מגע אחר - מגע מסוג שונה. מגע שמונע ע"י הקרבה הגופנית, ע"י החום. מגע עדין ורגשי יותר. לאף אחד מאיתנו לא היו מילים בשלב הזה. היא שמה ראשה בשקע של כתפי, ונשארנו כך, שותקים. וזו הייתה תחושה נעימה, שלא הכרתי עד אז. היה לי מגע עם נשים, רק לא מגע כזה. לראשונה בחיי, לרגע אחד ויחיד, כל הדברים הרעים הסתדרו. הכול היה מושלם, כאילו העולם נבנה רק בשביל הרגע הזה. שלי ושלה. וכך, זו בזרועות זה, נשארנו עד שנרדמנו.

כשהתעוררתי היא כבר לא הייתה שם. חיפשתי אותה על החוף, רציתי לראות האם היא השאירה לי פתק או משהו, אבל לא. לא היה לה זכר. נואשתי מן החיפושים. סגרתי את הקפיטריה והלכתי הבייתה. יצא לי לחשוב עליה הרבה מאז. לפעמים הייתי תוהה על מה שהיה קורה אילו היא הייתה נשארת. פעמים אחרות תהיתי האם היא לא הייתה אלא חלום. אני זכרתי את עצמי בהרבה סיטואציות מאז, שהזיכרון הזה הכה בי. פתאום נזכרתי, סתם כך, כהבזק באמצע היום, ברגע טהור. נגיעה אחת רכה בשעת עבודה שוטפת, או בשמירה, שעלתה מתוך אביך הצהריים המרדים. בלילות הייתי שוכב על המיטה, ישן ולבי ער, ותוהה - מה איתה. איפה היא היום? לא היו לי הרבה רגעים כמו אותו ערב עם תמרה. לא עם הרבה נשים היה לי כזה חיבור גופני ורגשי. זכרונות טובים שנשארו איתי להרבה זמן, והיו שם בשבילי תמיד.

נכתב על ידי הענק סגורס , 26/11/2015 01:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





3,908
הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה , ענייני ישרא-בלוג , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להענק סגורס אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הענק סגורס ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ