לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דף לבן.

דף ריק למחשבות ולתחושות שלי.

כינוי:  פעם הייתי

גיל: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2019


באמצע ימים דיי מתישים, פתאום כמה שעות של שקט מבורך

מרגיש משהו שקרוב להודייה, גם אם קצת מעורפל. לא בטוח על מה אני מודה אפילו. 

אני חושב שאני לא טוב בלקחת אחריות על השיט שהמוח שלי עושה. כאילו, ההבנה שאני אדון לנפש שלי, ושאני יכול להוביל אותה במקום שהיא תוביל אותי, לא ירדה עד הסוף אצלי. בכלל, אני חושב שהרבה אספקטים בחיי אפשר לבחון דרך הזווית הזאת.. הרבה יותר קל לי להיות מובל בסיטואציות - על ידי החיים, הנסיבות, מה לא... 

אבל כל פעם מחדש אני מגלה שאני כן יכול לקחת שליטה על החיים שלי, על המצב הנפשי שלי, על השתלשלות האירועים... זה פאקינג קשה, אבל אפשרי.
אמנם אני לא טוטאלי כמו אנשים אחרים בזה, אבל עדיין אני יכול להגיד תודה לאל למוזיקה שלפעמים נותנת לי מרגוע ומצילה אותי ונותנת טעם לחיי. 

גם אם לא תמיד היא נמצאת בחיי באותה עצימות - בזמן האחרון קצת קשה לי להתחבר אלייה, להיפטר ממחסומים. להקשיב בנפש נקייה למוזיקה חדשה. או ישנה. להתרגש באמת מהיופי שגלום בקיום, דרך השפה הזאת, שהיא השפה הכי אמיתית שאני אישית מכיר.

אבל טיפין-טיפין. אני מנסה כל הזמן להרגיע ולהלחיץ את עצמי בו-זמנית. ששום דבר לא דטרמינסטי, וזה שעד כה לא חשתי או חוויתי משהו - לא אומר שבחיים זה לא יקרה. או שאם איבדתי איזו יכולת, זה לא אומר שהיא לא תחזור שוב ביום מן הימים. ומצד שני, אני מנסה להזכיר לעצמי שהחיים קורים *עכשיו*. שאני יכול לעשות כלכך הרבה ולחוות כלכך הרבה בשנים האלו ואני קצת מבזבז אותן ומחכה שמשהו יתחיל, במקום ללחוץ על הכפתור הארור ולהיכנס למשחק. הדואליות הזאת לפעמים קצת מבלבלת אותי.

באתי לכתוב שחסרה לי אהבה בחיים, אבל אני לא חושב שזה נכון. אני יותר מתאווה לחֶברה, לאנשים. לטיול כלשהו אולי. לשיחות אמיתיות ולחיוכים כנים. אולי כן ללהתכרבל עם מישהו, אבל לאו דווקא מערכת יחסים. 

יש גם כוח לבידוד שסוג-של כפיתי על עצמי. 

זה מוזר איך תקופות עוברות, ושאני יכול עכשיו להשלות את עצמי (או שזה באמת?) שאני מתגעגע לתקופת זמן של סך-הכל לפני איזו חצי שנה. 
היו אז כמה חודשים של רגעי-קסם, שבו הרגשות עלו על גדותיהם, ויכולתי להזיל דמעה משיר באמצע היום, ולסיים את הימים עם פייסל ואוזניות ומחשבות מעניינות עם עצמי. היום-יום שלי לא שונה מאוד עכשיו, אבל מימד ההתרגשות קצת אבד. ושמתי לב שאי לפעמים מנסה לכפות על עצמי את אותה התרגשות ילדותית וכנה, אך זה רק פוגם בעניין כאשר זה לא אמיתי. 

אני יודע שאני יכול לגדול ולהתפתח וללמוד למצוא את האמת בכל סיטואציה, להפשיט שכבות וכו׳, ולמצוא את היופי ואת הכוח בשגרה ובלהתקדם קדימה ובלקחת החלטות ולא להיגרר. אני רק ממש מקווה שאני לא אהיה כמו אבא שלי, ואלמד את כל הדברים האלו באיזה גיל 50, כשחצי חיים של תסכול ואכזבות מאוחרי. לפחות אני יודע שבניגוד אליו, אין מצב שאני אוציא את התסכול הזה על הסובבים אותי. אני לא הוא, ויש לי את היכולת והאחריות להיות אחראי על הגורל שלי והבחירות שלי בלי להתמסכן. ובלי להיות אלים.

אני באמת מרחם על רוב מי שמתקשר איתי בזמן האחרון בסיטואציות אפורות (לימודים, עבודה), כי באמת שהפכתי להיות מביך בקטע אחר בשיחות כאלו. זה יכול להיות דיי מצחיק, במבט מן הצד...

הפרויקט קיץ ללימודים עומד להיות כיף לאללה, אני מרגיש את זה. 

וגם הפרויקט הפרטי שלנו עושה סימנים של הולך להיות סבבה בהופעות הראשונות. משהו טוב קרה שם. כל עוד ד׳ לא יעלה לי על העצבים ויטריף אותי יותר מדיי עד אז...

הרבה הופעות בקיץ הקרוב בכל המסגרות, וזה מרגש לאללה. איזה כיף זה להיות חלק מהרכב (או בעצם 2) - אמנם לא להקה לחלוטין שוויונית, אבל עדיין הרכב - יש לזה דינמיקה אחרת לגמרי מאשר להיות נגן שכיר, או להבדיל - להיות בנד לידר שמוציא דברים לפועל.

אני אוהב את כל הכובעים האלו, אבל חושב שאני מרגיש הכי בנוח במסגרת של הרכב. כשהאנשים שמכילים אותו כולם בוויב טוב ומשדרים על אותו הגל - אז זה בכלל אדיר.

 

התחלתי לנגן על הגיטרה כמעט כל פעם כשיש לי איזה רגע פנוי שבא לי לנגן משהו לכיף, לא בשביל ללמוד... זה כיף לאללה, גם עם מתסכל - כי את רוב מה שלמדתי כבר הספקתי לשכוח, והטכניקה שלי מזעזעת בלשון המעטה. לא נכונה בעליל. וזה אחרי איזו שנה שהייתי חם דווקא על באס. פתאום גיטרה עם 6 מיתרים... סיפור אחר לגמרי

משום מה הרבה יותר קל לשיר עם גיטרה. שזה מצחיק כי אני הכי רחוק מזמר שיש, אבל זה קיים איפשהו שם. מי יודע, אולי יום אחד הסכר ייפרץ ואתחיל לכתוב משהו, אבל אמיתי מהקישקע. אין לדעת, ע׳ מהלימודים - שכותבת שירים נפלאים ואשכרה מתחיל ללכת לה ולהרכב שלה (טוב, לא מפריע שהיא זמרת תותחית) - סיפרה שהיא התחילה לכתוב ברצינות רק בגיל 27 או משהו כזה.

זה מדהים איך אני כמעט תמיד מתחבר הכי הרבה לבאסיסטים שבהרכב. זה אופי מאוד מסויים להיות באסיסט. לרוב האנשים הכי צ׳יל ונחמדים ורגועים ועם גישה בריאה למוזיקה ולחיים. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל כהכללה זאת אבחנה לא רעה...

אני מתרגש לאללה מג׳ורג׳ האריסון בזמן האחרון. אמנם בהבלחות, לא משהו מסודר, אבל איזה בנאדם עוצמתי הוא היה. איזה כיף שאנשים כאלו התהלכו על הפלנטה הזאת ותרמו לעולם את הדרך שבה הם רואים אותו.

 

 

If I needed someone to love
You're the one that I'd be thinking of
If I needed someone

 

נכתב על ידי פעם הייתי , 25/6/2019 20:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



41,036
הבלוג משוייך לקטגוריות: אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפעם הייתי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פעם הייתי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ