לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דף לבן.

דף ריק למחשבות ולתחושות שלי.

כינוי:  פעם הייתי

גיל: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
6/2019

פעם הראשונה בחיי


שאני מרגיש תלוש. כלומר, תלוש מהוויה המקומית, בהקשר של זה שאין לי קרקע יציבה של משפחה גדולה ומלוכדת, עם בית גדול בפרבר, בו יש כל מיני דברים שימושיים שמשפחות אוגרות עם בשנים.

תלוש גם מהחוויה של בנאדם שעשה שירות צבאי קצת יותר משמעותי, עם החוויות וההתבגרות והחברים שנשארים מהשירות ויושבים במעיין על פקל קפה.

תלוש מזה שאין לי את "החברים מהעיר" שאתה יושב איתם מדיי פעם ומשלים פערים, עם כל ההיסטוריה והצחוקים והכיף. יש לי בערך 2-3 ידידות מהעיר שאני לא שומר איתן על קשר, ואת החבורת-בנים הקטנה הזאת, שברור מזמן שאנחנו כבר לא משדרים על אותו גל, ונפגשים מכורח האינרציה פעם ב.

אני מנסה לקום מהמקום הנמוך הזה שאני נמצא בו, רגשית ופיזית - להתרומם למעלה, לעבור לתלאביב וכל השיט הזה... 

אבל לפעמים, רק לפעמים, מרשה לעצמי להסתכל לצדדים... זה כמו זינוק בעלייה, ואין לי מספיק דלק. מרגיש שאם היה לי את הקרקע היציבה הזאת אולי היה לי יותר קל.

אולי זה אומר שאני צריך לחזור לקשר עם אבא שלי? אני יודע שזה לא באמת קשור כי אני לא מחפש אותו, אני מחפש את היציבות והשלווה של מציאות חלופית, עם תנאים אחרים ללהתחיל חיים.

עם זאת, בהחלט מוטב שאהיה בקשר יותר טוב איתו ועם כל השאר. ולו רק בגלל שזה פוגע בהם, ובאמת שאין לי רצון שכזה. פשוט זה לפעמים קצת מסובך. האנרגיות שקשר כזה גוזל ממני הן לפעמים כאלו שאין לי באותו רגע במאגר, אז אני פונה לפיתרון המוכר של להיעלם, כי זה פשוט הרבה יותר קל. גם אם לא נכון. פשוט כל המאמץ הזה וההעמדות פנים והלפנות זמן ושיט - ובסוף אין בזה תועלת רבה - אולי חוץ מלהוריד קצת משא מהלב הזקן שלו. הרי זה לא שנבנה קשר אמיתי בנינו מתישהו, זה פשוט לא הולך לקרות - ולא אני ולא הוא מסוגלים ורוצים לעשות את הצעד הזה. מעדיפים לשמור על קשר שטחי ורגוע, ולספר מה חדש בעבודה וכו'.

אני מניח שעצם זה שאני מודה שהמצב המשפחתי שלי מפריע לי זאת התקדמות, אבל מצד שני זה יכול להיות סתם תוצר לוואי של זה שבתקופה האחרונה אני חווה רגרסיה רגשית לאיזשהו גיל מאוד מוקדם, מבחינת החוויות ודרך החשיבה וכל זה. משהו בגזרת היסודי-חטיבה, או איזשהו חלק באישיות שלי שתמיד היה נמצא, ולפעמים הוא פשוט נחבא. הכבדות ראש הזאת שבה אני מסתכל על הכל, רצינות תהומית משולבת עם התלהבות ילדותית-וקצת-מעיקה. כל הדברים שחשבתי שנפתרתי מהם, אבל מתברר שהם עוד פה.

גם נהייתי מוגבל חברתית שאין דברים כאלו, לא מסוגל לקלוט או לספר בדיחות או לנהל סמולטוק ידידותי וסביר.

מישהו אמר לי שהוא מפסיק עם הוויד (לפחות בחברה) בגלל הפגיעה בתקשורת הבין-אישית שלו, והתפעמתי מיכולת הניתוח שלו ומהבגרות שבה הוא אמר את זה. אולי באמת זה רעיון טוב לשמור את הוויד רק לזמנים פרטיים שלי עם עצמי, להתחבר בעזרתו למקומות נסתרים בנפש - ולהישאר סחי לגמרי בכל הסיטואציות החברתיות.

אולי אני יכול לעשות לעצמי הנחה בהקשר של הופעות. אבל גם אז, אסור שזה יהיה קבוע בכל הופעה. אני חייב להיות מסוגל להרגישש את המוזיקה גם בלי סמים, וההתנהגות שלי אחרי ההופעה מביכה רצח כשאני מסטול

 

נכתב על ידי פעם הייתי , 23/6/2019 00:31  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



41,006
הבלוג משוייך לקטגוריות: אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפעם הייתי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פעם הייתי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ