לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דף לבן.

דף ריק למחשבות ולתחושות שלי.

כינוי:  פעם הייתי

גיל: 24





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2019


אני לא יודע אם זאת העובדה שהייתה הופעה מוצלחת יחסית אתמול (בדיעבד, אני הרגשתי שנגנתי לא-מדהים), או העובדה שבזכות היום העמוס הזה וכל מה שהקדים אותו הצלחתי לישון שינה ארוכה וטובה, ועוד לקום לחזרונת מוקדם בבוקר (אני הכי אוהב לקבוע דברים קצרים בשעות הבוקר - זה מכריח אותי לקום ואז מפנה לי את שאר היום לכל דבר שארצה) - אבל אני מרגיש משמעותית יותר טוב. משהו הוקל מעליי, וגם אם הראש שלי עדיין טרוד במליון משימות שנשארו לי לעשות, ואני עדיין קצת מנותק מחברים, אבל הכל בר תיקון והכל נראה קצת יותר קל. היום חברים דיברו איתי שנשב, וגם אם בסוף לא הסתדר - עצם זה שראיתי סימן חיים ואכפתיות מהם זה נחמד. וגם זה שהשבוע יש לי קבעתי ג׳אם עם כמה חברים, זה כבר מטעין אותי באנרגיות וציפייה. אני צריך יותר דברים כאלו, זה מגוחך שיש ביישוב שלי המון מוזיקאים טובים שאני סוג-של בקשר איתם, ולמכר ההוא יש את האולפן הזה, ואני לא חלק מסצינת הניגונים הזאת.

אני חושב שכדאי שאדבר קצת עם הצד של המשפחה שפחות יש לי כוח אליו, לפני שהם טסים לטיול הזה שלהם. סתם כדיי להתנהג כמו בנאדם.

ובימים האחרונים מתחילה לבצבץ לי מחשבה שעד עכשיו הקפדתי להדחיק ולשכוח ממנה - הרעיון של להפסיק לעשן סיגריות. זה הרגל רע ומזיק, במיוחד בקיץ שזה בכלל מגעיל. אבל קשה לי בלי פריקת המתח הזאת שזה מאפשר לי, ואני אוהב את הלוק שלי עם סיגרייה ביד (במיוחד בחורף, או במועדון או ווטאבר). עד עכשיו היה לי תירוץ נפלא (ומאוד נכון) - שאם אפחית מהסיגריות כמות הוויד שאני צורך תעלה. אבל כרגע אני גם בהפסקה מוויד, מה שיכול להקל על העניין, בצורה משונה-משהו. ניחא.

אני גם חושב יותר ויותר על עניין הלהיכנס-לכושר, ובכלל מתחיל (כק מתחיל...) להסתכל על כל העניינים האלו של מצב נפשי ורגשי בצורה קצת בוגרת יותר... כלומר, להבין את האמת הכואבת שהמצב הנפשי שלי הוא לא משהו שיתייצב יום אחד כשאני אהיה מספיק בוגר והחלטי על מקומי בחיים (קצת כמו הפרק ההוא בבוג׳אק), אלא שאין כזה דבר, ושזאת החלטה שאני צריך לקחת כל יום. להחליט כל יום שאני עושה דברים שעושים לי טוב, גם אם הדבר שהכי בא לי זה לדחות עניינים ולסנן אנשים ולהתחפר במיטה עד-אין-קץ - או המקבילה המעשית של זה - להפוך את היומיום שלי לתכליתי, ולהיות רק בכל המקומות שאני מחויב להיות בהם, בלי להפיק מהם הרבה משמעות, בלי אנרגיה, ובלי לעשות דברים שאני מחליט עליהם.

אז זה אומר להחליט להיות טוב אל עצמי. זה אומר אולי למצוא דרכים להוריד את רמת הנוירוטיות (אולי מדיטציה). זה אומר ספורט. זה אומר לימוד עצמי, זה אומר לשמור על קשר עם אנשים שחשובים לי, גם אם בכוח, איכשהו. לא שנשארו הרבה אנשים בחיי, כי אני מקפיד להרחיק את עצמי מכולם בתקופות כאלו. חוץ מקשרים תכליתיים, שהם לא עמוקים במיוחד. 

עכשיו, כל הדבר שתיארתי למעלה נמצא כרגע רק במימד של הבנה מעורפלת, עדיין לא במעשה ובטח שלא במשמעת של סדר יום ותרגולת עצמית.

אבל זה גם יקרה, במוקדם או במאוחר. 

אני חושב שאני צריך, כמו שהאידיוט הזה אמר, להיות במודעות עמוקה יותר על הסביבה שלי ועל הפעולות שלי. לקחת שליטה במובן היותר עמוק ובסיסי על החיים שלי, כמו לבחור לעצור ולנשום ברגעים מסויימים - גם בלי התירוץ של סיגרייה. לקבוע קצב למשימות מסוימות ולחלקים מסויימים ביום - ולעמוד בו. התחלתי לשים לב לזה בהקשר של הליכה. לרוב יש לי שני קצבים אפשריים - השתרכות איטית ונינוחה ללא קצב ברור, או הליכה מהירה עד-כדי גיחוך/ריצה. זה אומר שאם אני צריך להספיק להגיע בזמן לאוטובוס, אני אצא ברגע האחרון ואדפוק ספרינט אל התחנה - כי אם אני אצא 6 דקות לפני ואלך בנינוחות, יש מצב גדול שאפספס אותו. אני פשוט לא רגיל לקצב אחר.

זה בעצם אומר שאם אני עומד להתרגל לדברים חדשים בכל העניינים האלו, זה מועד לפורענות ויש מצב שאאחר בזמן הקרוב לכל מיני דברים (יותר מהרגיל) - וזה גם מסוכן. 

אני מתנהל בזמן האחרון בצורה מטופשת להחריד מול המנהלהקה האידיוט הזה. וזה לא משנה אם אני צודק או לא - יש דרכים להתנהל מולו בשביל לא לעצבן אותו ולקבל את הדברים שאני רוצה. וזה בדיוק לא מה שאני עושה. טיפשי.

כל עניין השליטה גם רלוונטי לאללה למוזיקה. אז למרות מה שהגדרתי לעצמי לפני שנה - להיות מודע לכל תו שאני מנגן, ברמת האוזן, האצבע, והמוח - אני ממש לא שם. כן עשיתי התקדמות גדולה מאוד באיך שאני מופיע לאחר הסוויץ׳ הזה שעשיתי לפני שנה (ואפילו קיבלתי תגובות מפרגנות) - אבל בתקופה המדוכדכת האחרונה קצת חזרתי אחורה, והפגנתי ביצועים חלשים לאללה. 

אני חושב שאני צריך לעשות רשימה דומה גם למיומניות הפקה ומיקס. בעיקר וורקפלואו וגישה.

אני עדיין עומד בבורותי בנוגע לאיזו אווירה אני מחפש ליצור בה מוזיקה. איך יוצרים וויב כזה, או האם זה אפשרי בכלל. כי כרגע אני נמצא בעיקר במסגרות שאני מאוד לא אוהב את הוויב בהם, גם הלהקה שאני כביכול עוזר להוביל. אני חייב להבין למה אני שואף, ואיך מגיעים לשם, ובעיקר האם זה אפשרי להוביל את ד׳ לשם. צריך ללמוד מש׳ איך היא עושה את מה שהיא עושה (למרות שקרוב לוודאי זה בעיקר לבחור את האנשים הנכונים).

אני גם מפנטז המון על הלהקה האידיאלית, כזאת שמורכבת מחברים טובים שגרים ביחד ומנגנים ביחד ומתגבשים למשהו אמיתי וכנה - לא אינטרסים ומוזיקה נטו. אלא חיבור אנושי. אבל אין לי דרך ליצור יש מאין דבר כזה, ואני לאורך כל שנות הנוער מאוד ברחתי מכל העניינים האלו, כי אז זלזלתי בזה מאוד. ראיתי את עצמי כמוזקאי שמנגן עם מוזיקאים - אבל גם לא השקעתי מספיק בנגינה כדיי לההפך לאחד כזה, שאשכרה שווה לנגן איתו. באסה.

חשבתי גם על העניין של סצינות, כשצפיתי באחד מהרעיונות עם החבר׳ה של vulfpeck. וגם בזה אני לא מצטיין מאוד - אבל גם לא נכשל. כלומר, יש סצינה מדהימה שתמיד גדלה והתפתחה באיזור שלי, למרות כל הניכור והקשיים. ותמיד הייתי נוכח-נפקד בה - כשהייתי נער, הייתי פעיל מאוד במועדון - אבל בלי להקה פעילה רוב הזמן. וכיום, כשהסצינה התבגרה - אני לא בגרעין הקשה שלה, מקסימום עוזר קצת עם הסאונד. ובטח שאני לא חלק מהלך הרוח המוזיקלי שלה - כי אני לא מנגנן את כל הדברים הכבדים האלו. למרות שהייתי שמח מאוד להתחבר מוזיקלית עם א.ש, לדוגמא. בחור עם אמת מוזיקלית ומבט בעיניים שיכול לחדור אלייך ולגרום לך להרגיש נורא קטן או נורא גדול, משהו מרגש עד כאב ורחוק מפה שנות אור. כמו פורד פרפקט ממדריך הטרמפיסט. ממש שונה מחברו י.א, שכולו רוח וצלצולים - וזה לא משנה שהם מנגנים נורא דומה. כמו שע׳ הגדיר פעם - א.ש יודע להקשיב. וכמו תמיד, אני רואה שהאופי של הבנאדם והצורה שבה הוא מנגן הם אחד.

אוף, אני מתגעגע לוויד אבל יודע שעדיין לא הגיע הזמן לחזור. 

אני חושב שהדבר הכי חשוב שקרה לי בשנה הקודמת זה לגלות את ההקשבה למוזיקה מחדש, דרך הוויד. לשבת במרפסת עם פייסל טוב, פלאפון וזוג אוזניות - ופשוט לצלול. 

והדבר הכי חשוב שקרה לי בשנה האחרונה, זה לגלות את סרטוני היוטיוב על מוזיקה. לחפור פנימה אל תוך שעות (ולאבד את עצמי לפעמים) של מידע - לא רק הדברים הטכניים, אלא גם הדברים היותר גבוהים.

בשני המקרים - זה פשוט דברים שמטעינים אותי בהשראה ובדלק להמשיך הלאה. להתרגש שוב מהמוזיקה בצורה ראשונית יותר, להיזכר בסיבות שגרמו לי להיכנס לעולם הזה מלכתחילה.

אני כבר לא יודע מה חשוב לי יותר בחיים - להצליח לנטרל את המחסומים הלא-ברורים שמונעים ממני פשוט לפתח תחת ולההפך לפאקינג באד-אס בכל המיומנויות שמעניינות אותי, או לנטרל את המחסומים הרגשיים שמונעים ממני לראות ולהרגיש את העולם בבירור. או שהאחד תלוי בשני? או להפך? אין-לדעת. אבל זה חלום מתוק מאין כמוהו, לדעת לנגן כמו שצריך, להיות אחד עם הכלי, לדעת למקסס ברמה גבוהה - וללכת ברחוב, לחוות את היומיום (וגם את הדברים הנעלים יותר, כמו אהבה חדשה, התגלות רוחנית, אורגיה של הזויים או שיחה טובה עם חבר) בשלמותם, בזכותם, בלי לאבד קמצוץ ממה שעובר אליי. כמו בנאדם שמכוון לתדרים של העולם בצורה מדויקת.

במילים אחרות, למה לעזאזל עדיין לא ניסיתי אסיד.

עזבו, אני אסתפק לעת עתה אפילו בלתפקד מול בירוקרטיה ושטויות כמו בנאדם. 

פוסט קצת אישי, אבל הו וול אני מניח שלזה מיועד הבלוג.

נכתב על ידי פעם הייתי , 14/4/2019 00:18  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של בשורות טובות ב-30/5/2019 14:00



41,006
הבלוג משוייך לקטגוריות: אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפעם הייתי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פעם הייתי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ