לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דף לבן.

דף ריק למחשבות ולתחושות שלי. מאוחר יותר, אמלא אותו בצבעים.

כינוי:  פעם הייתי

בן: 20





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2015

יום הזיכרון


יום של דיסוננט.

מצד אחד - חייל, מצד שני - כבר לא בדיוק ציוני.

חלק מהחברה פה, וגם מסתכל עלייה מבחוץ.

שמאלני להכעיס - אך גם בוחר להצניע ביום הזה את הביקורת, את הכעס, את תחושת האבסורד - כי חשוב לי גם לכבד. לא אוהב לתקוע אצבעות בעיניים לאנשים ביום אבלם. גם אם אינני מבין זאת, אני מכבד את הערכים שחבריי מאמינים בהם.

קשה לי. קשה לי לא למחות על העוולות, על תחושת הeverything wrong שיש במערכת הערכים שמנחה את החברה שלנו, ואת רוב האנשים מסביבי.

אני נקרע בין התנשאות פטרונית ("אני יודע יותר טוב מכולם, כולכם טועים") לבין תחושה של ילד שאולי באמת עדיין לא עבר מספיק כדיי להבין את מה שכל השאר מבינים, את ההליכה הזאת לקרב, את הוודאות בה מוכנים להקריב עצמם למען המולדת והדגל. או גם בנושאים אחרים. איך אנשים שאני כל כך מעריך ואוהב (אישית או מרחוק) חוטאים בתפיסות כל כך בזויות. ע' לדוגמא, חשוב לי כאב. כן, אני אומר זאת. הוא בשבילי סוג של אבא. והוא דמות מרשימה ואני שואף להיות בדמותו לעיתים. וקשה לי לקבל אותו, עם כל חכמתו, עם הגזענות שטבועה בו (עדינה אמנם) נגד כל מי שלא בשבט שלנו, האשכנזי-יהודי. והתפיסות השובניסטיות שלו לעיתים. לא רק הוא, כמעט כל חבר טוב שלי, אני צריך להתעלם מכמה שהם מיזוגניים כדיי שאני אוכל להמשיך לחבב ואותם ולהנות מחברתם.

וכולם עצובים, ויש שירים יפים ברדיו, ואני לא יכול להצטרף לכולם, ואני לא יכול להצטרף לאלו שצועקים הכי חזק והכי גבוה והכי מכעיס, רק נגדנגדנגדנגד. מאחורי היום הזה והמוסד המבחיל הזה יש אנשים, אנשים עם כאב פרטי ואישי וגדול, וסיפורים של מתים. ואפשר גם לכבד אותם.

כל הכוכבים של היחידה השתשתפו בפרויקט הזה של גלצ והלחינו שירי חיילים נופלים. וכולם מתפעלים מהם כמובן, איזו רגישות, ואיזו איכות, ואיך שומעים אתכם ברדיו. ואני מפרגן, באמת שמפרגן. אבל רק לי הכל שולח אותי לשיר של הבילויים?

אמא שלי פשוט שכחה לשלב דברים. דילגה על חלק מהסיפורים של לפני השינה, שסיפרו לשאר הילדים (חלקם ביקורתיים כמוני, ועוקצניים כמוני, וסמולנים מסריחים כמוני, אך עדיין לא כמוני). היא דילגה על הסיפור על החייל האמיץ שחוזר מהמלחמה ובזכותו אנחנו חיים פה, ועל ראש הממשלה האמיץ שהקים את המדינה, ואת הסיפור על המדינה שבזכות הקמתה המופלאה יש לנו כיום חיים וביטחון וסיבה לחיות עבורה. 

אז לי אין את הנחמה הזו. אני לא מאמין שבסוף היום, למרות הכל, לא משנה מה, אל תשכחו - יש לנו ארץ נהדרת.

לא מאמין שעם כל החרא, והביקורת - טוב למות בעד ארצנו, ואין לנו ארץ אחרת.

אולי באחרון כן. כי אני אוהב חומוס וים ואנשים חמים וגרוע באנגלית. 

אולי גם העניין עם הדת אצלי הוא בדיוק אותו עניין של חינוך. אף פעם לא התנגדה שנקרא את "סיפורי התנך לילדים" לפני השינה, לצד "סיפורי טרויה והמיתולוגיה היוונית לילדים". עם אותו משקל בדיוק. וכך היום אני תופס את היהדות שלי, כאוסף של מיתוסים מכוננים. 


משפחה בגדול זה עניין מסובך. נפגשתי היום עם אבא לפני הטיסה. כבר שנים שהוא נראה שבור. אין לו מטרה לחיות את  עבורה, חוץ מבתקופה שבה הוא היה מאושר עם החברה הקודמת שלו. מעציב אותי לראות אותו, וגם קצת מייאש. אני לא יכול לתקנו, וגם אין בי את הכוחות או את הרצון. בקושי יש בי את היכולת להביא את עצמי להיות בקשר איתו, כי אין לי שום רגש אליו. וכל פעם כשהוא נפרד ממני בחיבוק, או מסיים שיחת טלפון, הוא כלכך מתחנן שאענה לו בחזרה, שאאשר לו שאני הבן שלו ושאני אוהב אותו, ואני לא יכול.... ומה זה עולה לי, להעמיד פנים? לשמח אותו קצת?... אולי אם הייתי בטוח שזה היה משנה משהו הייתי מזייף זה. אולי אם הוא היה גוסס.

כל פעם אחרי פגישה כזו אני משתף אותה בתחושותי. היא לפחות מבינה. מדברים קצת ברצינות, על רגש ועל משפחה, ולשנייה אנחנו קרובים קצת יותר. אני צריך לשבור מתישהו את האשכנזיות שבנינו ולהודות לה באמת. על כל השנים שהיא גידלה אותי ונתנה הכל. להתחיל לתת בחזרה. 


מחר אני בבית הספר, על מדים יפים ונוצצים. (חבל שרק בלי הסיכה...)

עומד בדום מתוח בצפירה, כמו כל הילדים הטובים שניפק הבית ספר מתוך מטחנת הבשר של הציונות והערכיות והשירות המשמעותי. 

98 אחוזי גיוס, המון בקרבי, המון בקצונה. חבר'ה "ערכיים" ו"איכותיים" שששים לרוץ אל מותם. אם הם (אנחנו?) כל כך מוצלחים וחכמים, למה הם לא בחרו אחרת? האם אותה איכות היא היכולת לציית? האם אותו "ערך" הוא ערך המוות?

כמה מרשימים, היו נראים לי תמיד המדים. הירוקים כמובן, ובעיקר חיל הים והאוויר. כלכך מרשימים נראים החיילים, שריריים ומזוקנים (ודיי חתיכים, יש לאמר...) עומדים בדום ומסמלים בדיוק את המקום בו בחור צעיר בן 20 צריך להיות בו - אחרי התיכון, לפני האוניברסיטה, נורמה זועקת של מעגל חיים.

בסוף מתים בחיק המשפחה. הטרונורמה מבאסת אך נחשקת. בא לי על זה?...


נכתב על ידי פעם הייתי , 22/4/2015 00:09  
הקטע משוייך לנושא החם: יום הזכרון לחללי צה"ל ונפגעי פעולות האיבה
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



פעם הייתי


הרבה דברים, חלקם איבדתי ומקצתם אני עדיין מנסה לשחזר, וזה בסדר כי זה שינוי וזה טוב.

אני חושב שהחלקים מתחילים להתאים לתמונה ואז הכל מתבהר. 

נחמד לי שיש לי את הבלוג לחזור אליו מדיי פעם כמקום של שקט. אני אוהב את תחושת הנקיון שיש פה, וקצת נקיון לכבוד פסח זה מבורך.

אני מוצא את עצמי חוזר לבלוג תמיד בלילות שאני מבלה בבסיס. שינוי של הסביבה המיידית והבטוחה שלי שאני רגיל אלייה משנה גם את זויית המחשבה.

יוני רכטר כלכך מדבר אליי שאני מרגי שאני מכיר אותו לעיתים.

צריך לאזן בין ריקנות לבין רגעים זוהרים עם שלטי ניאון שאף פעם לא נכבים.

יש לי מערכת יחסים של אהבה שנאה עם הפסנתר, ואני חוזר אליו כמו אל חבר ותיק. קצת שוב כמו הילד שהייתי. הנפש מתרפאת לאט, ו היא צמאה לדמעות ולקשרים. אני יוצר מקום משלי ליצור בו וזה מרגש נורא. אני חוזר לקשור קשרי יצירה עם אנשים לקבוצות וזה מרגש גם.

אסף צודק ואני צריך מדיטציה, ולדבר בקול פחות רם ולוותר על צחוק רם מדיי ומזוייף.

בלבד והריק גורם לי לחרדות לפעמים ואז לאדישות שזה יותר נורא.

אם אתעורר יום אחד עם כישרון זה יהיה נחמד.

התנשאות מאנשים במדור זה נורא. אני נורא אשמח להערכה מאנשים שדעתם חשובה לי. כמו ב'. נורא בא לי שב' יעריך יצירה שלי. 

לעשן משהו וללכת ליערות מנשה, ולa-wa וערס פואטיקה. ולנגן באך, להקליט שירים ולהתאמן ולקנות בגדים. זה לא לכך קשה, רק מץרשימת מטלות קצרה.

נראה לי שאני מוכן לאהבה וקצת חברים חדשים.


חג שמח ושכולנו נזכה לקצת שלווה. והמון סרטים של דיסני

נכתב על ידי פעם הייתי , 4/4/2015 01:32  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של אניהלאאמיתי ב-14/4/2015 21:55
 





35,621
הבלוג משוייך לקטגוריות: אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לפעם הייתי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על פעם הייתי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ