לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


Few hours left.

Avatarכינוי: 

מין: זכר



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2017

שנעשה לנו טקס טיהור שחור, אני ואת?


בואי ניפגש לנו בחדר אי שם במרכז. בואי, אני אסחב לך את המזוודה עם הראש למטה ואת תקני בירה

על חשבוני בחנות. גם דובונים. בואי נעלה לקומה השנייה, כשאיש אינו רואה וכל מי שרואה בכל זאת, תוהה וטועה,

אני בטוח טועה, במקום הזה כולם טועים ובין הקירות האלו אין שיפוטיות כי טועה בין טועים הוא בהכרח צודק

כי הטעות היא האמת והכאב הוא התרופה והדמעות הן הפורקן וסבל הוא הדרך והמתודיקה לא מובנת.

 

בואי, הפעם אני אתפשט. הפעם אני אשאר בבוקסר שלי, ובחולצה. הפעם אני אתיישב על הרצפה

ואדליק שם את הסיגריה. הפעם אני אהיה על ברכיי בתנוחה חשופה כשאת לבושה לחלוטין, הפעם אני לא

אחייך ויותר מזה, אני אפחד. הפעם את בכלל תתחילי לתת לי מכות. תתחילי לאט, הצלפות וסטירות. ברור לך

שאני אעצום את העיניים, כן? איזה מין אידיוט יסכים לראות את הסטירה עפה לכיוון פרצופו? טחח. לא אני!

אה, לפתוח בכל זאת? זה קשה. בכוח? עוד יותר קשה. אז את יורקת על פניי. אני פותח. ריח של רוק על פרצופי.

״אל תעצום״. לא עוצם. מסתכל. סטירה. אח. זה כאב. אחדשתייםשלושארבעחמש. פאק. אני שונא אותך.

לחי שנייה. אני לא ישו, אני לא מגיש את הלחי השנייה. אחדשתייםשלושארבעחמש. ״אחח סעמק״ זה רותח.

זה רוצח. הפרצוף שלי אדום ורטוב מרוק וסטירה. את מרוצה?. לא? אוקיי. אעמוד על 4. עם תחתונים.

הזין שלי לא מעניין אותך. לגטימי.

 

את לבושה, אצלי הבושה.

 

הצלפה. מכה. בעיטה. הצלפה. הצלפה. די. סטופ. הצלפה. בעיטה. דמעה. כאב. קללה. פאק. די. די. הצלפה.

בעיטה. הצלפה. הצלפה. הצלפה. הצלפה. הצלפה. הצלפה. הצלפה. די די די די חלאס!!!!! די די כבר די! בבקשה!

די תפסיקי לעזאזל איתך פאק כוסאמק זה כואב די אני לא בנוי לזה סעמק. ״סתום אידיוט״ טוב סתמתי. ״אפס״,

טוב די. די!! תזוזה. עוד סטירה מצלצלת. הלחי שורפת כאש הגהנום. קלגסית ארורה. עומדת מעליי. כף רגלה על פרצופי.

כף רגלה השנייה על כף ידי. ידה אוחזת חזק בידי. גבי חשוף. גב קעור. מרימה את חולצתי. עוד אחת. עוד אחת.

זיכרונות וצעקות, כאב שלי. אני צועק. הקירות סופגים, השכנים סקרנים ואני רק תוהה כמה אוזניים צמודות לקיר.

 

 

״תעסה את כף ידי״. אני מעסה. על הרצפה. הגוף אדום. סכין. על עורי. היא חורטת. ״סתום אפס, אני מסמנת״. סותם.

כאילו שיש ברירה. חונקת. קעעעככגגג. חנק. עוד חנק. ארורה. ״אתה שונא אותי?״ - ״בחיים לא״.

״אני רעה?״

לא.

״אני שטן?״

לא.

״אני מפלצת?״

לא.

״למה אתה לא עוצר?״

לא.

״אתה פוחד לאכזב אותי?״

לא.

 

אין מחילה. עוד סטירה. אני כבר מסתכל בתוך עיניה ורואה בזווית העין את כף ידה מתקרבת אליי בהילוך איתי.

נעצרת. אני מתעוות. היא צוחקת. ״לא נגעתי בך״ אני בא לומר ״אל תשח..״ וסטירה. אני בהלם, מופתע וכואב,

מושפל וקטן, מוכה ועלוב, אפס מאופס, טיפש מטופש, אידיוט גמור שחוטף מכות בחדר אפל על הרצפה עם דמעות

ואנדורפינים מפוזרים ככדורים קטנים סביבו או מרחפים באוויר וגב כואב ותחת כואב ורגליים כואבות ופרצוף כואב

וגוף מרוסק ולב מושפל ונפש שבורה ועיניים דומעות ויד מעוקמת ואני על הרצפה ו״תולעת״, ״כלב״, ״אפס״ ובעיטה

ואגרוף ועוד אחד ואני לא מרגיש כבר ואני משחרר ואני מתמסר ואני נכנע ונשבר ושוב כאב ושוב נעלם ומה קורה

ואיפה אני ולמה אני וכמה יש לה כוח והיא פשוט לא עוצרת והשעון לא מולי ואני מפחד שעברו יותר מידי שעות ושאני

לא אוכל לסיים ולא אוכל לעצור ועוד סטירה ועוד מריחה והראש מרותק לרצפה מהרגל והמוח ״נוזל״ והלחץ גובר ויד

על הצוואר שלי ואני חופשי ואני מאובן ולא מתנגד לה ורק מסתכל בתוך עיניה, היא מסתכלת אל החלל שבתוכי והנה

עוד סטירה וסטירה, הלחי רדומה, הנשמה בודדה, הדמעה פרצה, בב-ק-שה, דיי. סטופ. תני. לי. לנשום. כואב. לי.

תעצרי. אני. מית-חה-נן. עוד מכה ללא סוף ועוד פחד ללא פיתרון ורק הדמעות ופעימות הלב נשמעות.

 

את רוצה לקשור? למה? אני לא בורח. אני לא ברחתי. תקשרי. אני מתנגד, מנסה. עוד בעיטה ועוד אגרוף והידיים

נמשכות לאחור, החבל מתהדק והחוסר אונים מתעצם אלפי מונים. סטירה עצומה. אני מאולף ומאומן להסתכל על היד

המכאיבה ולקבל אותה באהבה, מנסה לשלוח נשיקה של פיוס אל היד שניות לפני שהיד תשלח אלפי פולסים של כאב

אל הלחי שלי. הפרצוף שלי מתעוות בהילוך איתי מהפחד שניות לפני שידה פוגשת בלחיי, המהירות גוברת וחוץ מלברוח

אין לי מודוס אופרנדי כזה או אחר, חוץ מלצעוק או להתחנן או לבקש או משהו אבל לה זה לא מזיז, פשוט לא מזיז.

 

גופי אדום ומסומן, כולי כואב. אגרופיה החזקים מורגשים בכל נקודה בגוף שלי. הסטירות שלה טימאו וטיהרו בי כל חלקה

טובה, גופי הפך לאדמה חרוכה לרגליה ומוחי לשפוט של רצונותיה הבלעדיים, ההשפלה לא נעצרה כאן וכאשר ראשי נדחף

מטה, רק אז הבנתי את רמות העליבות שהיא הצליחה להוריד אותי אליהן. שאפו לך, אלוהים. פאקינג שאפו. בבקשה ממך,

תני לי עוד סטירה, אני כבר לא מתנגד, אני מקבל את זה. הנה, אני לא זז. אני מסתכל בעיניים שלך. אני מסתכל בחצי חיוך.

״ב-ב-ק-שה״ אפשר? כן? היד שלך עולה? מתקרבת? אני מחכה. הנה. נחתה. על פרצופי והנה, עפתי אחורה, קשור ומוטח

לרצפה, כמו גופה ולא גוף, שק תפוחי אדמה עלוב, שבור ומרוסק, מתרומם בכוחות עצמי. על ברכיי. ״תודה״. תודה. תודה!

 

-

 

״ת׳לבש, תעוף״

-ארבעה ימים הגוף כואב.

 

״תעיר אותי ב 9 בבוקר״

-שם שעון מעורר ל 8:59.

 




נכתב על ידי , 24/2/2017 13:39  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמו סכין על העור.


עוד יום של חלום לא ממומש.

 

אני נזכר בי בגיל 16. הייתי בטוח שאהיה מיליונר בגיל עשרים. בגיל 20, אחרי הסילוק מהצבא, הייתי בטוח ששנה-שנתיים

אני אהיה על דרך המלך, שוחה באושר ועושר. בגיל 24 הייתי על הדרך הזו, הזוגיות פרחה והייתה לי עבודה שהכניסה לי

5 ספרות כמו כלום, תפחה מחודש לחודש והכל היה נפלא. בגיל 24 גם התחיל להשתנות. בגיל 25, או אולי 26? נראה לי בגיל 26

יצאתי למסע מפגר כל כך, מיותר כל כך של הרס עצמי והרס האחר ואני עד היום מרגיש את אותותיו חרוטים ל עורי, צלקות

בלתי נראות, ידועות.

 

בגיל 16 הייתי ילד מבריק עם פוטנציאל שקורא אינציקלופדיות אין סוף שעות וגומע ידע. איפה הילד הזה, איפה?

 

הייתי יותר חכם מכל החנונים האלו של מגמת כימיה או לא יודע, הם חשבו שעות על נוסחאות,

אני כתבתי תוכנות שעשו את זה בשבילי וחלקם התחנפו אליי בשביל זה. היום? הם שם, אני עוד פה.

 

סליחה.

לכתוב סליחה זה בולשיט. התנצלתי מספיק.

לעשות, לעשות צריך. ואני עושה. בין אם זה להתרחק, בין אם זה לא לעשות שוב.

לומד, המוח האידיוטי שלי לומד.

אני לא אומר סליחה. אני ממלמל סליחה אל האוויר בתקווה שיפול על אוזניים. נכונות.

 

לא, אין לי פנטזיה שאני אהיה מיליונר בגיל 30. השלמתי עם זה.

השלמתי עם הרבה דברים.

 

השלמתי שזה מפחיד מאד לקחת 5,000 מזומן, מצית ודרכון ולהגיע לבן גוריון.

למדתי שאין לי אומץ.

 

למדתי שאין לי אומץ לבוא לבן מיעוטים עם אותם 5,000 ולבקש אקדח, רק כדי לדפוק לעצמי כדור בראש.

גם את זה לא היה לי אומץ, לפנות אליו בכלל.

 

למדתי שיש לי אומץ במקומות אחרים.

יש לי אומץ בלהישאר פה. בלדעת שרע לי, אבל לנסות, שוב ושוב, זווית אחרת, מצב אחר, הישרדות מזויינת

שלא מרפה וסליחות ותחינות לא יעזרו כי אני לא ילד. אני גבר בוגר ובחוקים של החיים, אנשים בוגרים

מוטחים על הקרקע על ידי המציאות ואין איש שייאזן. רק המוטח עצמו.

 

אין לי הצלה.

לא הלוטו ולא חברים ובטח שלא הורים.

לא הגורל ולא המזל ולא הכוכבים.

לא השדים ולא המלאכים ולא הכשפים.

אני האחראי להחלטות שלי.


וכל עוד לא דפקתי לעצמי כדור בראש,

אני אקום, אנער את החרא ממני, ואיכשהו אצעד.

 

אסור להתפלש במיניות שלי,

אסור לתת דרור חולני לעיוות שלי,

אסור אסור אסור אסור אסור.

אני מוחק את האדם שאני כשאני בעולם המיני.

כאדם יש לי המון לתת, בישות מינית, פחות.

 

תמות כבר, תמות.

(זה כמעט קרה, לפני כשנתיים)

 

אולי במרוצת השנים הסליחות שלי יתקבלו, ימחלו לי.

אני לא אמחל לעצמי לעולם.

 

בא לי להיות כדור קטן של רעד ובכי, שילטפו אותי, שכולם יגנו עליי וישמרו עליי.

לא בעולם שלי, לא במציאות שלי. רק אני לעצמי, אני לא יודע אם האנשים שהיו בחיי

בנקודות מסויימות יסלחו לי, אני לא בטוח שאסלח לעצמי.

 

אני מגעיל את עצמי רוב הזמן.

 

אני שמח שאני לפחות לא חי באשליה יותר,

מהטינופת אפשר רק לצמוח.

(אני מקווה)

 

אפילו הכתיבה שלי מחליאה אותי. פעם התבוננתי בא בגאווה, בהערצה.

הפוסט הזה?

 

תעודת עניות.

נכתב על ידי , 23/2/2017 10:53  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-24/2/2017 00:18
 



The best VD a man can get


לא, לא מחלת מין. ולנטיינס דיי. היה פשוט טוב.

 

התקשרתי לחברה טובה, אמרתי לה ״בואי נצא, אנחנו כבר זמן מה לא נפגשנו, נמאס מהטלפון״ והיא הסכימה.

״9:45, תהיה שם. נאכל״. התרגשתי. רציתי לראות אותה. התגעגעתי אליה. אני אוהב לדבר איתה, יש לנו קשר

מיוחד. פעם פגעתי בה, הייתי אידיוט ובאיזה מפגש מפגר התחלתי לאתגר אותה עם שאלות פוגעניות, והשיא הגיע

כאשר היה צריך להוריד אותה בביתה, חבר רצה להוריד אותה באמצע הכביש ואמרתי שטות כמו ״נו, מקסימום היא תידרס״

באותו הלילה היא שלחה לי הודעה שהיא מתרחקת, שהיא לא רוצה להיות ידידה או חברה שלי יותר. אז אני והיא עבדנו יחד

במוקד שרות כלשהו ויותר מזה, באותו הצוות. כמובן שאחרי כמה ימים התנצלתי וביקשתי את סליחתה. היא סלחה.

 

הגעתי למסעדה ב 21:15 ולמרות שהשולחן הוזמן לשעה 21:45, כאשר ראיתי שהמקום שמור לשנינו כמו בהזמנה

הטלפונית, התיישבתי שם וחיכיתי לה. הנוהל הקבוע, מיץ תפוזים, סיגריה, טלפון. חשבתי עליה שהיא תבוא עוד מעט,

חשבתי על זה שהיא לא אמרה לי מזל טוב בטלפון והאם היא שכחה? יכול להיות בהחלט. זה הגיוני לשכוח יומולדת

של בן אדם ולא קרה כלום, אז היא שכחה. ביג פאקינג דיל. זה הציק לי בצורה דוחה, הרגשתי כמו ג׳ורג׳ קוסטנזה

ורק חסר היה שאתחיל ריב מפגר על זה. תודה לאל, לא הזכרתי את זה. זה באמת מיותר.

 

הרמתי את הראש שלי באינסטינקט והיא עמדה מולי, לבושה כמו שהיא רק יודעת, יפיפיה כובשת, מושא קנאתן

של כל הבחורות שהיו במסעדה. התרוממתי וחיבקתי אותה חיבוק חברי, נשיקה על הלחי, שלום שכזה. ברגע שהתיישבתי

היא נותרה לעמוד, מוציאה מהתיק שלה משהו עטוף וארוז, ספר או תמונה. מחייכת חיוך יפיפיה, שיניים צחורות, עיניים בורקות,

מושיטה לי. חייכתי כמו דביל. היא זכרה. היא פאקינג זכרה.

 

״סליחה שפספסתי, לא שכחתי אבל!״ והיא מחבקת אותי בחיבוק אוהב, חברי ואמיתי, נותנת לי נשיקה כנה בזיפים

על הלחי, אני מודה לה ופותח. ספר. של מוראקמי. ספוטניק אהובתי. ״אני יודעת שאתה מעריץ שלו ובטח יש לך,

אז שמתי פתק החלפה!״ האמת שאני לא בטוח שיש לי, לדעתי הוא אבד באחד ממעברי הדירה שלי. את הספר קראתי

ממזמן, הוא מדבר על אהבה בין נשים, מתרחש ביוון ודרום קוריאה, זה מה שאני זוכר במעומעם ואמרתי לה. סיפרתי לה שבשיא

היו לי 17 ספרים שלו אבל משום מה, יש לי פחות. ספר אחד נתתי במתנה, ספר אחד מושאל למישהי שנים.

חסרים עוד איזה שניים לדעתי. גם הספר ״ארץ פלאות קשוחה וסוף העולם״ לא אצלי! כן, הספר עם הנרייטור, הקא״לינגים,

התודעה והנערה השמנמנה... הספר הזה לא אצלי. צריך לקפוץ לחנות הספרים הקרובה. פרונטו.

 

הערב עבר מושלם. היא פשוט פירקה המבורגר 300 מולי, מה זה פירקה, טרפה וחיסלה ויותר מזה, היא גם התחרתה

בי תוך כדי וסיימה אותו ביס אחד לפניי. אמרתי לה שזה סקסי בטירוף, בחורה שאוכלת, לא מתביישת ותחרותית כמוה.

זה מזכיר לי את הפעמים שהיא הייתה נותנת לי בוקס, אומרת ״בוא תחרות״ ודופקת ספרינט. היא ניצחה ולא פעם.

אני שונא ריצה. יש לי כח בידיים, כח ברגליים אבל הסטמינה, הסיבולת שלי בקרשים. אני שונא לרוץ, זה עינוי עבורי.

 

ברקע היה המשחק של ברצלונה. כל המשחק חייכתי כי אני לא אוהד אותם (תירגעו, גם לא את ריאל) ואני די חושב

שהאהדה לברצלונה היא אהדת הצלחות בזוייה, לפחות בשנים הללו. אחרי שסיימנו את ההמבורגר, נישנשנו כנפיים וצ׳יפס,

דיברנו על החיים, סקס, פינוקים, אושר, הלימודים שלה. כמו תמיד, נפתחנו אחת לשני, בכנות ואהבה חברית הדדית.

 

כשהגיע הזמן להיפרד, ליוויתי אותה לרכב שלה והיא נתנה לי טרמפ של 50 מטר, לרכב שלי.

זה היה ערב מושלם פשוט. כמה שאני אוהב לצאת איתה.

 



 

כדי להנות באמת לא חובה זוגיות, רומנטיקה או אהבה. אפשר פשוט חברה טובה, המבורגר וחיוכים.

 

נכתב על ידי , 16/2/2017 23:26  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-25/2/2017 02:13
 



עבר, הווה, עתיד -


היום הסברתי לה בהודעות שאין לנו עתיד. כאשר אין הווה והעבר הוא מינורי וקטן מכדי להצמיח עתיד

יציב. אנו לא עץ אלון אם כי עשבים שוטים במחול של תשוקה, פורענות רגעית וארוחות טובות, גמירות

מפרקות מלשון גברית על איבר מין נשי טעים וחמישים נשיקות בגב בבוקר. הריח שלה מטמטם אותי,

לשכב איתה מחזיר אותי לרגעי קסם, היא גונחת ומתפתלת ואחרי כל גמירה לוקח לה דקות ארוכות לחזור

לעצמה והמבט שלה מזוגג והיא מדברת רוסית בקול עדין והמיניות שלי היא בעברית, הכל מרגיש לי

זר כל כך ללחוש גסויות או מילות אהבה בשפה זרה וקרובה בו זמנית. איך אני יכול ללחוש לה באוזן שאני

מת לפרק לה את הצורה ברוסית? איך אני יכול לתאר לה שאני רוצה להעמיד אותה על 4 ולהגמיר אותה

עם האיבר שלי שבוטש בה בכח וגורם לה לשכוח רגעים-רגעים? לא ברוסית. אני לא מסוגל. אמרתי לה,

כשהצמדתי אותה למיטה, שהגוף שלה מטריף אותי. שמתי את כף ידה הקטנה על האיבר שלי, היא סחטה קלות,

כיוונה אותי אל תוכה וחדרתי, עד הסוף. ראשה נפל אחורה ועיניה התגלגלו, חיוך ממזרי בצבץ מזווית פיה.

 

אין לנו עתיד, הסברתי לה את זה.

היא אמרה שזה הדבר הכי טוב וכואב שקרה לה. באמת טוב לה הקשר איתי. קשה לה שזה עומד להיגמר / נגמר כבר.

 

 

-אני נזכר ביום הזה, באירוע, שישבנו יחד וכל העיניים עלינו. היינו כוכבי הערב וכאשר יצאנו, יחדיו,

אני עוטף את הטליה שלה, מוביל בבטחה את הדרך, פותח את הדלת בביטחון מלא ולא מסתכל לאחור,

אף גבר או אישה לא הסתכלו על הזמר אלא רק עלינו. היא גרמה לי להרגיש מיוחד, אין ספק.

 

 

נכתב על ידי , 12/2/2017 00:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עדכונים מחיי + חפירות על חו״ל.


המתולתלת חזרה לדבר איתי, כפי שציינתי בפוסט האחרון שלי (השיחה). זה נחמד לי, טוב אפילו. נעים לי לשמוע אותה. אני אוהב את זה שהשיחה יותר פתוחה. אני גם אוהב את זה, שאני גורם לה לעבוד ולהתאמץ עבורי. אני יודע שהיא גם רוצה להרגיש ככה במקום מסויים, היא לא רוצה הכל על מגש של כסף. (חוץ מסושי. סושי היא בכיף תקבל על מגש של כסף, זאתי). אני עובר על השיחות שלנו לאחרונה, אני חושב על צורת הדיבור שלה עכשיו ביחס לצורת הדיבור שלה לפני חודשיים ויותר, כשדיברנו. היא מדברת שונה, משוחררת יותר ומתביישת פחות. אני חושב שבמקום מסויים היא כן מצליחה לראות בי מישהו קרוב או חשוב לה. וזה נעים. היא גם יוזמת יותר שיחות ולא מחכה שאני אזום שזה גם בונוס נחמד. היא רוצה לאכול איתי וואפל בלגי ואני זורם, רק צריך לקחת חולצה נקייה למה זאתי יש לה מניירות של פושטקית והיא בכוונה תלכלך לי את החולצה, אבל ברשע חינני.

 

הקשר עם אור הולך ורופף. אנחנו בקושי מדברים טלפונית או בהודעות והכל בינינו נהיה אדיש. אפילו על ההתלהבות של המסע שלי אליה, כבר הפסקתי לכתוב. זה הגיוני שהכל רופך כבר תקופה, התרחקנו עוד אחרי שחזרתי. האמת, יכול להיות שהיא אפילו קוראת פה, אם יש לה מספיק תושיה ומספיק עצבים לתרגם מילה במילה בגוגל טרנסלייט. אור רוצה להתחתן איתי. להתחתן. למי שקורא/ת פה, ומכירים את הסיפור איתה, אתם יודעים שאני ואור בילינו סה״כ 11 ימים ביחד. שבעה בישראל וארבעה אצלה. יותר מזה, ישנו יחד רק 6 לילות. 3 פה, 3 שם. והיא אומרת לי בביטחון מלא שהיא רוצה להתחתן איתי. אומרת שהיא בגיל הנכון ורוצה את זה. אני חושב שזו מנטאליות סלאבית של לרצות ילדים ומשפחה בגיל צעיר כל כך. גם צורת ההבטאות, צורת המחשבה. צורת ה ״לשרת את הגבר המפרנס״ היא צורת חשיבה מאד סלאבית שלי אישית מאד מפריעה (עזבו פמניזם, לא מדבר על זה עכשיו) ופשוט קשה לי עם בחורות כאלו. לא שאני מוריד מערכה, היא יפיפיה וחכמה, חריפה ושנונה אבל המנטליות... קשה לי.

 

אולי זו הסיבה שלרוב אני נמשך למזרחיות?

 

אם כמה שזה נשמע קר, אמרתי לה שבהחלט אין לי שום תכנון להתחתן עם אף אחת כרגע. יש לה פנטזיה על ישראל. היא חושבת שבגלל שאני מרוויח פי 10 בערך ממנה אז אני מיליונר. היא לא מבינה שזה לא משנה בכלל כי ה ״פי 10״ הזה לא נותן לי הרבה. בכלל לא. אז נכון, בעיר שלה אני יכול להסתובב כמו שייח סעודי, לאכול ב 50 שקלים ארוחה זוגית + אלכוהול + קינוח + מנה ראשונה באיזה סדר שבא לי ולגרום למלצרית לחשוב שאני מינימום איש עסקים יזם צעיר אבל בינינו? 50 שקל זו ארוחה זולה בארץ. היא רוצה לבוא לפה גם. היא רוצה לגור איתי פה. היא מסרבת להבין שישראל זה לא חלום. היא לא מבינה למה אני תמיד אומר לה שאני רוצה לברוח מפה, רחוק. היא בשוק שאני בכלל חושב על זה. בשבילה ישראל זה גן עדן.

 

חברה טובה שלי אמרה לי היום שהסיבה שאני לבד היא מפני שתמיד ״יש לי כמה בחורות״. אפילו אם אין שום קטע מיני עם אף אחת, אני לרוב מרוכז בכמה במקביל אבל אני לא מסכים איתה, כשדיברתי עם המתולתלת הייתי רק איתה והתחלתי לדבר עם אור אחרי שהמתולתלת וכמעט ובכלל לא דיברה איתי. גם כשהייתי עם מישהי זה התקדם למקום רציני, תמיד ״דחקתי״ את האחרות לצד ודאגתי להשאיר את זה רק בפן של הידידות. ואולי הגמל לא רואה בכלל את דבשתו? גם הגיוני. החברה הזו מאד חכמה ואני נוטה להתייחס למילה שלה ברצינות.

 

יש לי קופה כחולה קטנה. שם אני תמיד שומר ״כסף חו״ל״. יש בה כמה מאות דולרים, כמה עשרות יורו, כמה שטרות של מדינות לא חשובות ופה ושם מטבעות של יורו. זה לא כסף גדול אבל זה תמיד משמש אותי בטיסות לחול. אני לא בזבזן בחול, אין לי מנטליות כזו ואני לא אוהב להתפרע בקניות. אם כבר, אני מעדיף ארוחה יקרה של אוכל מקומי ומגוון ומעניין. כל הרעיון הזה של לבוא עם שקיות למטוס ומלא בגדים של מותגים רק בגלל שהם עולים 300 שקל ולא 500 כמו בארץ נראה לי די מגוחך. אני גם לא מאלו שיפרקו את הדיוטי פרי. בכלל, בטיסה האחרונה שלי, בדצמבר, ביליתי שעתיים בדיוטי וכל מה שעשיתי זה להסתובב בחנות של סקאל או שקם אלקטריק או איך שקוראים לחנות ולהסתכל על רחפנים וטלפונים סלולריים ולשחק עם מוצרי אפל. אם יש משהו ששווה לקנות בדיוטי פרי זה מוצרי אפל עם הנחה. אומנם לא גבוהה, אבל גם משהו. ״טובלרון מהדיוטי״ אעלק. ימות ביסורים מי שהחליט על הנורמה החברתית הבזוייה של הבאת טובלרונים. זה גם שוקולד לא טעים בכלל.

 

יש שלושה דברים בלבד שאני מסוגל לקנות בדיוטי פרי (מתנות לא נחשב כי זה לא עבורי וגם סיגריות לא כי זה אובייס):

 

1) ליקר שרידנס. אהבה.

2) אייפון או מקבוק חדשים. (האמת שמעולם לא קניתי שם כי לא קרה לי שהייתי צריך ובמקרה הייתי גם בדיוטי פרי בו זמנית)

3) סוכריות מוצרט העגולות. אוי זה טעים כך פאקינג כך ויש בזה מרציפן ואני מתעב מרציפן אבל הסוכריה הזו מושלמת.

 

אני כן מוחא כפיים לטייסים בנחיתה. זה החלק הכי קשה והכי יפה בכל הטיסה. אני גם מצלם באייפון את הנחיתה. הרגע של ה״בום״ גורם לי לחייך כמו דביל. אני אוהב את זה.

 

נכתב על ידי , 9/2/2017 20:14  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-11/2/2017 23:51
 



השיחה, ההודעה, הקריעה.


השיחה.
(כשלושים דקות אחרי שיצאתי מהבית, שישי בצהריים)


מדובר בפנייה שלקחתי מאות אם לא אלפי פעמים בחיים שלי. שמאלה ברמזור, שוב שמאלה. אני רגיל
ומאומן ומתורגל לפנייה הזו. המהירות שלי הייתה כמה קילומטרים בודדים לשעה, גולש מאחורי הרכב
בכביש, הרמזור אדום. הטלפון שלי מולי, ברכב. יש וויז מפני שבדיוק שינו את כביש אחד ואת הכניסה לירושלים,
וזו הפעם הראשונה שאני נוהג לאחר שינוי הכביש. האוזנייה באוזן שלי, אני מזמזם שירים בצרפתית ורוסית,
עושה תנועות ידיים קצת מוגזמות כשאמינם שר והראש שלי הוא בסופש שקט וטוב אצל הלסביות ״הרשעיות״ שלי.

שיחה. אין שם. מספר. האייפון כותב בקטן ״Maybe ****״ ובדיוק באותה השנייה, הבנתי. זה לא מייבי,
זו היא. הופתעתי. ״היי, ****״, בצורה קצת קרה, מופתעת, נחרצת. בדיוק לפני שבוע, הייתה לי הרגשה שהיא
תתקשר. אני זוכר בראשי את מונולוג חוצב הלהבות שלי:
״אני לא אבוא. לא. את תבואי. את תבואי עד אליי, כן עד אליי. גם אם זה לא נוח ויותר מזה,
את תבואי באי ידיעה מה יהיה. את תבואי גם אם יהיה סיכוי שאני אדחה אותך שם.
את תבואי כי אני באתי המון פעמים ככה ומגיע לי שתתאמצי עד הסוף, עבורי״

עכשיו היא בטלפון, מזמינה אותי. עניתי לה קצת בלקוניות כי היא שאלה אותי אם אני כועס. ממש לא.
כן הופתעתי למרות שידעתי שזה יקרה. אין הסבר איך, פשוט ידעתי.
אני חושב. אני בא. אבל אני לא בא מהבית, אני בא כי אני בדרך. אולי יש פה אגו.
לא חושב. לא לוקח את זה למקום של אגו. אצלה בבית אסביר לה על המונולוג.

״קפה וסיגריה - עוד חצי שעה אצלך״ - היא הופתעה? ״אתה פה? פה?״
״כן, אמרתי לך שאני בנסיעה, לא רחוק מהבית שלך בכלל״
היא הלכה להתארגן. בכניסה אליה, אמרתי לה שיש לה 5 דקות ואגיע. בדרך לשביל הגישה שלה, ראיתי אותה.
לא התראינו חודשיים. השבת עומדת להיכנס. אנחנו מעשנים סיגריה עקומה שהיא גילגלה לי ואני מתגעגע
לטעם המיוחד שיש לסיגריות העקומות שלה. אני מעשן אותן עם חיוך. יש לנו מין הומור שלנו, היא קוראת
לי תמיד מכוער, היא מסתתרת בתלתלים כשהיא מובכת, היא חמודה והיא נותנת לי מכות עם היד הקטנה שלה
כשהיא יוצאת בלונדינית ואני צוחק מהחינניות הזו שלה. 

סיפרתי לה על המונולוג הזה בראש שלי. אמרתי לה שידעתי שהיא תתקשר. שהרגשתי את זה. אמרתי לה גם
שאני לא רציתי לבוא. שאני רציתי שהיא תבוא. שתוכיח לי. אמרתי לה גם שזה לא אגו. שזה יותר ״עיקרון״
והסיבה שבאתי זה שהיא בכיוון. אבל לא בקטע רע. זה אולי נשמע רע אבל ממבט אחד אל תוך עיניי, היא ראתה
שכוונותיי טובות. היא חשבה שיש אגו, הסברתי לה את הצד שלי. את הצורך שהיא תבוא. את זה שעל זה, הפעם, לא אתפשר.

 

היא גם צחקה על השיער שלי. צריך באמת להסתפר.

 

אנחנו עומדים במטבח שלה ואנחנו מדברים, אני עובר מאחוריה והיא מנסה לתת לי מכה עם היד, מתלבש לה ספאנק
יפה על התחת שלי ואני מתפקע. היא מובכת. הזכרונות צפים ואני מחייך. אני מודה שלא הייתי אני כמו פעם. לא דיברנו
חודשיים. אני לא יכולתי להרגיש בנוח כמו פעם, למרות שניסיתי. אבל כן הרגשתי קלילות. היא חיבקה אותי והניחה
את ראשה עליי.

לאחר (בערך) 22 שעות נפגשנו שוב. במוצאי שבת, לארוחה שלישית במהלך שקיעת השמש. לפני השקיעה עשינו טיול בשטח,
נעלי ההרים שלי ספגו בוץ והיא איימה עליי שתהפוך אותי לפושטק כמוה. הלכנו בשדות, אני הולך עם כוס של קפה שחור,
מידי פעם שופך את הבוץ על חריצי עקבות הטרקטור. היא אומרת לי להניח את הכוס על הסלע* ושנקח אותה בחזור, התנים לא
ישתו לי מהקפה שנגמר! אנחנו חוזרים לבית שלה ואוכלים ארוחה שלישית, אמא שלה שמחה לראות אותי שוב, היא משאירה
אותנו לבד ופתאום אנחנו שוב בשולחן והיא מגישה לנו סלטים ומברכת על האוכל ואני אומר ״אמן״ ואכלתי קיגל(!)

וזה מזכיר את הנקודה ״שעצרנו״ בה לפני חודשיים אבל מה בעצם עצרנו, היא בחיים שלה ואני בשלי, פשוט השיחה

שלה החזירה את הקורלציה בין החיים שלנו שנעלמה לה.

 

הכל היה נעים ומוכר. לא הרגשתי הכי בבית כי לא הייתי פה הרבה זמן.
כן הלכתי מוקדם מידי. אבל אני יודע שעוד ניפגש.

ממש בסיום, היא הראתה לי חוות סוסים. היה שם סוס עצום. סמל לכוח, עוצמה. זה היה פשוט יפה.

היא אחזה ביד שלי. הובילה אותי לאורווה.

 

נפרדנו בחיבוק.
״תזמיני אותי לקפה, הא? אבל לפני זה, אני מחכה לך״


ההודעה.
(21:26, יום שישי)


״We broke up״
את ההודעה קיבלתי בערב שישי, כמה שעות אחרי הקפה והסיגריה (הראשונה) אצל הפושטקית. ישבתי אני והחברה הכי טובה שלי,
בת זוגתה, עוד זוג בחורות ועוד בחורה. צחקנו ודיברנו, ופתאום ההודעה. אני מסתכל, ומחייך. החיוך הראשוני היה דוחה ולא הוגן,
כי חשבתי על עצמי. חשבתי על זה שהיא פנוייה שוב אבל שנייה לאחר מכן אמרתי לעצמי שאני חבר ולא נבל. התחלתי לשאול
מה ולמה, איך, כמה ומדוע. היא סיפרה לי, נפתחה אליי. השיחה קלחה וזרמה, היא אמרה שאני ממש השתניתי. התגעגעתי
לשיחות באנגלית איתה. התגעגעתי ללדבר איתה. נפרדנו בברכת לילה טוב, עם כנות והבנה הדדית. היא הופתעה מזה שאני שמח.

היא הופתעה מזה שלא רע לי. אחת הסיבות שלא הצליח לנו דבר מעולם זה המצבים שהייתי בהם. ה״רע״ שהיה לי, כל הזמן.


בבוקר של שבת שלחתי לה הודעה והיא אמרה שהיא קורסת. היא שבורה ואין לה כח לכלום. אני הצעתי לשטוף לה את הכלים והיא
בתמורה תכין לי משהו טעים לאכול. היא הסכימה, קבענו להיפגש בערב והיא אמרה שהבן זוג לשעבר שלה מגיע לאסוף את הדברים
והיא מעדיפה שנצא. יצאנו, אספתי אותה אחרי שש וחצי בערב, והלכנו. היא ״בוכה״ שהיא שמנה ומוזנחת, אני כל הערב אומר לה
שתשתוק וזה שהיא עלתה 5 קילו כי היא לומדת כל היום, זה לא אומר דבר. הלכנו למקדונלדס בקניון גבעתיים ופירקנו יחד המבורגר.
אחרי זה חיפשנו לה משקפיים. מידי פעם צוחקים. אפילו גלידה אכלנו יחד. היא דיברה מלא, פרקה הכל שעל ליבה, אמרה
שאני היחידי שהיה מוכן ככה לשמוע אותה.

במהלך ההליכה, אמרתי לה שזה הדבר הכי קרוב לדייט שהיה לנו. וזה בכלל לא דייט. נפגשנו עשרות פעמים. היא תמיד הייתה
עם כיסוי עיניים, על 4 או על הברכיים, נדפקת ועם זין בפה. היא מעולם לא רצתה לצאת איתי לדייט. רק פעם אחד, מתוך עשרות
פגישות, היינו יחד במקום ציבורי, בבית קפה מגעיל באופקים.

מאז נפגשנו שוב, הגשמנו פנטזיות, הגענו לקיצון, עירבנו עוד אנשים במיטה שלי ובפה שלה וכל זאת, בלי שיחה אמיתית.

הפעם? אנחנו יושבים בקומת המזון, אוכלים ומדברים כמו שני חברים. איתה, זה היה חדש. מפתיע ויפה. אנחנו מדברים במילים
ולא בסטירות. אנחנו מתקשרים במבטים ולא בגניחות. המילים שלי פוגשות בשלה ולא אגלי זיעה שמתמזגים. היה פשוט נעים.

כשהחזרתי אותה הביתה, היא אמרה שהאקס שלה לא מגיע ושאני יכול לעלות.
לא רציתי. אני לא יודע אם היא התכוונה להזמין אותי לקפה או שהיה אמור לקרות משהו מיני, אבל לא רציתי.

לראשונה, קיבלתי אותה כחברה. (יותר מזה, היא קיבלה אותי כחבר)
לא נשלטת, לא חור, לא כוס, לא סקס פרוע ומטורף, לא פנטזיות מטורפות אלא חברה. ח-ב-ר-ה. פריינד.
אני לא רציתי לסכן את זה. חיבקתי אותה ונשיקה בלחי, הורדתי אותה במקום הקבוע שזכור לי מלילות שטופי זימה,
אמרתי לה ביי עם חיוך ונסעתי לשם.

 

היא פנתה אליי ראשונה, מזמן.

אני מכיר אותה יותר משנתיים. הכרתי אותה כפנטזיה אפלה. היו רגעים בודדים שיכולנו להפוך לזוג. ברגעים הללו פישלתי.
היא חתכה ממני ולאחר מכן החזירה אותי לחייה, אבל שוב כפנטזיה אפלה. חוץ מהחבלים, הסטירות והפנטזיות,
לא היה דבר מעבר. זה תמיד כאב לי. תמיד זה כיסוי עיניים, תמיד זה ״בוא נשאיר את זה במיטה, שנינו נהנים״ תמיד
היה לה קל למשהו מיני איתי מאשר משהו… אנושי.

אתמול, היינו חברי אמת. זה יותר טוב מכל גמירה שחוויתי ממנה, אי פעם.


הקריעה.
(יום שבת, 21:45 בערב)


״היי, אני למטה״
״5 דקות״
״טוב״
״תחפש חדר בנתיים״
״הו.. חדר?״
״אני צריכה לקרוע״

הגעתי הביתה לקראת 3 בבוקר.



*הכוס, מחכה שנחזור:

 




 

 

נכתב על ידי , 5/2/2017 17:00  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

61,966

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe-Narrator אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The-Narrator ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ