לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Few hours left.

Avatarכינוי: 

מין: זכר



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2017

מסוייט.


אתמול ניסיתי למצוא בבית את ״אחרי החשיכה״. לצערי, כנראה עקב מעבר דירה כזה או אחר, כמה ספרים של מוראקמי נעלמו לי. יש לי חשד שהם בארון של ההורים שלי במרפסת שלהם, מין ארון שרות כזה שיש בו מיליוני דברים רק שאני לא מוצא את הזמן לפרק את הארון הזה. יש כמה סיבות לזה, הן לא חשובות.

 

מה שחשוב זה שחלמתי שאני בעיר יפנית, אני רץ ורץ ויפנים רודפים אחריי, מנסים לחסל אותי. אין לי מושג על מה ולמה, לא זוכר מה עשיתי ומה לבשתי, רק זוכר שרצתי ורצתי במהירות שבמציאות כנראה לא אגיע לעולם, בורח מהפורעים. לאחר מכן, כשהפסקתי לרוץ, אני זוכר שהוצאתי את האייפון שלי מהכיס, שבחלום ״השתדרג״ לאייפון 10, החדש והנוצץ אבל הבעתה והאימה, טפטפו ממנו מים בכמויות ואני אחוז אימה, רץ ברחבי יפן ומחפש אורז לשים בו את האייפון, למרות שזה טריק מטופש. אני רץ עם דף, צועק ״רייס, רייס״ ומראה לכולם את הקאנג׳י של שדה אורז והם מפנים אותי לאנשים שיש להם את זה בשם ויש כאלו אין סוף. כל פעם יפני אחר מחייך ומצביע על עצמו ואני מיואש, צועק ״לא, לא, אני צריך קערת אורז!״ ומראה להם את האייפון הנוטף שלי והם מחייכים, מצביעים על עצמם ואומרים ״קמיטה, נקאטה, יושידה״ ועוד שמות דומים. אני מרגיש אותם צוחקים עליי, תקוע בלוף אין סופי של קיטאנו עם הומור בלתי מובן. נכנס לכל חנות, צועק, מנופף בידיים, בשום מקום ואין להם אורז. מרוב תסכול אני רוצה לבכות, המים פשוט לא מפסיקים לנזול מהאייפון 10 החדש שלי! לפתע המים עצרו, המכשיר מפסיק לעבוד ומתחיל להעלות עשן לבן, כמו ארובות הותיקן, סמיך ומהיר, האייפון רותח והגיצים עפים ממנו. התעוררתי.

 

הסתכלתי על האייפון שלי, אייפון 6S, יבש ועובד כמו חדש. חזרתי לישון.

נכתב על ידי , 16/12/2017 11:55  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הגשמתי חלום מלפני שלוש שנים!


העברתי את הבלוג לוורדפרס ולא העברתי טוב, לכן התחלתי למחוק ידנית 300 פוסטים. נתקלתי בפוסט אחד משנת 2014, תחת הכותרת ניפון. שכחתי כמובן שאי פעם כתבתי אותו, את הפוסט הזה. הוא נכתב באוקטובר 2014, כמה חודשים אחרי פתיחת הבלוג הזה. לא ייאמן. 


http://israblog.nana10.co.il/blogread.asp?blog=850622&blogcode=14224478

 

הנה הפוסט:


״לא בא לי כרגע לכתוב על הסקס שהיה. לא יודע למה

פתחתי בזה אבל הרגשתי את הצורך משום מה...

 

אז על מה?

 

על הזכרונות שלי? עליי? בשביל מה? אני לא מעלה זכרונות כרגע

ולספר פה עליי סתם ככה נראה לי חסר פואנטה.

 

בא לי להיות ביפן. בא לי, כמו בספרים של מורקמי,

להיות עכשיו בבית קפה יפני, לאכול איזו עוגת אורז או כיסונים

או מרק מיסו או אלוהים יודע מה, לשבת בבית קפה בעיר הגדולה

שאצלי זה תמיד, תמיד סאפורו באי הוקאידו... האי הצפוני והקר.

 

אין לי ״פנטזיה״ מדוייקת לנוכחות שלי שם חוץ מהעובדה

שאני יושב בבית קפה כלשהו, שותה קפה וקורא ספר.

 

יש עליי את המצלמה שלי (ואני בכלל לא צלם, אפילו לא צלם חובב. אני ״צלם״ אייפון במקסימום...)

ואני מצלם כל מיני דברים ואנשים.

 

אני רוצה לחרוש את המדינה הזו. לאורכה ולרוחבה.

 

להיות באנדרטת האטום בהירושימה, להיות בארמונות הקיסרות של אדו,

לראות את הר פוג׳י, לראות את הנהרות של המדינה, את השלג על ההרים...

לראות את שדה התעופה של אוסאקה מקרוב... להיות במשחק כדורגל

של הליגה היפנית, לראות קרב סומו במציאות, לראות את הממוריאלים לשמה

של סדקו ססקי ולקפל עגור אחד מאוריגמי (אני מודה, פעם קניתי נייר אוריגמי באיביי וניסיתי לקפל צורות.

הרסתי את האוריגמי לגמרי. מזעזע!)

 

לראות את העיר שעל שמה נכתב הספר ״ריקוד האדמה״, להיות

בתחנת הרכבת התחתית של טוקיו שבא אירע פיגוע גז הסארין.

 

לראות את רובע שיבויה, רובע שינג׳וקה שבטוקיו,

לראות את טוקיו ולהיות בהלם מהגודל של המטרופולין הגדול היותר בעולם (כ 30 מיליון איש, פאק!!)

ופשוט לראות את העולם הזה. לראות את העולם ששרד 2 פצצות גרעיניות

והוא מוביל היום באנרגיה גרעינית לצורכי שלום. לראות את העולם הזה ששונה כל כך מאיתנו.

 

את העולם שמבוסס על כבוד ולא על ״פוזה״ והתלהמות כמו פה...

 

לראות את העולם שהולך שונה, נוהג שונה, אוכל שונה, מדבר שונה וחושב שונה.

 

לראות את המדינה שהביאה לנו את סוני, פוג׳יטסו, טויוטה, הונדה. רב״ט הונדה (חה!)...

 

ואת הידטושי נקאטה.

 

פשוט לראות את העולם המוזר והיפה הזה. כ״כ בא לי להיות ביפן. לראות את הסאקורה,

פריחת הדובדבן. אומרים שביפן לא אוהבים זרים. כנראה שזה אמת. הרי כל אדם מערבי יכול

לערער את ההגמוניה שם, בהתנהגות ועצם הנוכחות.

 

אולי אני ארגיש את מה שהרגתי היום ההוא באיטליה, כשאני אהיה ביפן.


אני מקווה שהמדינה לא תקיא אותי ממנה, כשאהיה שם לנשום אותה אל ריאותיי.״

 

והיום, דצמבר 2017?


לא ייאמן, הגשמתי את זה!!! הגשמתי את העיר שהייתה לי בפנטזיה לפני 3 שנים, ישבתי בדיוק באותה סאפורו עם ספר בבית קפה, אכלתי כיסונים (ועוד בלילה הראשון, אחרי שלא ידעתי לקרוא אות ופשוט תקעתי אצבע בתפריט!), שתיתי מרק מיסו (באותה הארוחה, לא יאמן), המצלמה שלי הייתה עליי וצילמתי מכל הבא ליד. הייתי בסאפורו, הוקאידו, האי הקר והצפוני! אני הולך לבקר בטוקיו אוטוטו, אני הולך לטייל בשיבויה ושינג׳וקו, בעוד רבעים מדהימים, אני הולך לצלם ולהתמכר למדינה שנותנת לי אהבה עצומה, השליטה שלי בשפה הזו משתפרת מיום ליום, אני מצליח יותר ויותר, אני מתקדם ממש טוב. הזוי, כתבתי את הפוסט הזה כשהייתי במצב הכי גרוע לטוס ליפן, החיים שלי התפוררו בזמן ההוא ופשוט הייתי לא יציב ופשוט פינטזתי כמוצא אחרון והנה, עברו להן שלוש שנים לא קלות ותראו, הייתי בסאפורו, אני אהיה בטוקיו, אני אגשים עוד כמה דברים מהפנטזיה ואולי, אם יהיה לי זמן וחשק, אני אבקר בהירושימה, באנדרטת האטום, אוכל אוקונומיאקי, אקפל עגור מאוריגמי ואשים בזיכרון נצחי. הכל אמיתי, הכל אפשרי, הכל יקרה. כי אני אגרום לזה לקרות. אני הולך לבקר בעוד מקומות שקראתי עליהם בספרים שלי, הולך להגשים את יפן ולנשום אותה אל ריאותיי. אני לא צריך מנגה ואנימה בשביל זה, אני צריך לגעת בה, בשר ודם. את זה אעשה, בדיוק כך. אני אוכל אוכל טעים ומקומי, יש לי כבר המלצות למסעדות בטוקיו מאנשים שחיים בטוקיו, יש לי עוד ערים, יש לי הבטחה למסיבת יומולדת רויית סאקה בעיר ענק ויש לי הבטחה לארוחת בוקר יפנית מסורתית, אני הולך לגשש על עבודה ולהתחיל לקדם את המעבר ליפן, אני הולך הולך הולך להתקדם אל עבר החלום שלי. השפה נלמדת נפלא. היום בעבודה, ברגע של שיעמום, רציתי להגיד משהו למישהי לידי ופשוט אמרתי אותו בשקט, ביפנית ואחרי השוק וההלם הראשוני, אמרתי אותו בעברית, עם חיוך. הצלחתי לחשוב ביפנית, כמו שג׳יין המליצה. הפוסט הזה חימם לי את הלב, הגילוי על מלפני 3 שנים, אז ועכשיו, אז זה היה רק ״ניפון״, היום זה לחלוטין, ״אוהיו-גוזאימאסו, ניהון״.

נכתב על ידי , 14/12/2017 23:38  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-16/12/2017 21:12
 



אקורד הסיום בגיטרה מרוסקת / קורות חיי בשלוש וקצת שנים.


אין לי מושג איך לכתוב את זה. לא יודע ממה להתחיל. את הבלוג התחלתי באוגוסט׳ 14, עקב קשר שהיה לי שהתחיל משאלה אחת והתגלגל לבלוג שלי. זו הייתה שנה נוראית וטובה בו זמנית, לפחות בהתחלה שלה היא הייתה מזעזעת, ההמשך היה נפלא והסיום שלה היה נוראי. אני לא ארחיב עליה יותר מידי ואתקדם לשנה הבאה. שנת 2015 הייתה שנת בלבול ודיכאון, שנה שכמעט ולא עבדתי בה, שנה שברובה הגדול פשוט לא ישנתי וחייתי על כדורי שינה כדי לישון אחרי יומיים ללא, שנה שאלוהים יודע איך שרדתי אותה, שנה שבה אקטיבית גרמתי לפיטוריי מעבודה בזיונית ממקום בזיוני (כן איג, בדיוק המקום שאתה חושב עליו!) ושנה שבה טעיתי פעם אחר פעם. כמויות הסקס בתחילת 2015 היו עצומות ונדירות עבורי אבל זה היה לא יותר מנסיון נואש להציל משהו או לפצות על משהו. החוסר ביטחון שלי הריע שחקים וחשבתי שאין בי דבר למכור מלבד סקס ולכן כשניסיתי לשווק את עצמי כאדם ולא כסקס, לא רצו אותי כי התרגלו שאני טוב רק לזה. במקום מסויים הפנמתי את זה וגם בעזרת ההסללות החברתיות שעברתי, הבנתי שכגבר ש״מזיין״ לא מעט מצבי טוב. כמובן שזו פיקציה מטופשת שאין בה טיפת אמת אבל שוב, זה מה שהרגשתי אז והאמנתי בו מכל הלב. הזמן עבר, עברתי לגור עם שותפים מזעזעים (אחד בגילי, מיזוגן אידיוט מדופלם וצמד ילדים שרק התחילו את האקדמיה), התקבלתי לעבודה בחברת הייטק בתקפקיד לא הייטק, עזבתי את השותפים והתחלתי את המעבר חזרה להורים שלי, מסיבות כאלו ואחרות. בזמן הזה דודה שלי גססה באוסטרליה מסרטן ואבא שלי טס לשם כדי להספיק להיפרד ממנה. הוא הספיק, הוא היה כשבועיים שם, באוסטרליה. בזכות המסע שלו נחשפתי לקתאי פסיפיק, מה שעזר לי במסע ליפן, בעתיד. עוד דבר שאפיין את 2016 בתחילתה, היה המות של סבתא שלי. היא פשוט נפלה בבית ושברה את הירך, בבית החולים היא שכבה שבוע, צלולה ובהכרה ופתאום זיהום כלשהו, הכנה לניתוח, לא בדיוק זוכר אבל לילה אחד היא מתה. פשוט כך, פוף, ביי ביי סבתא, הלכת ב 8.3, יום האישה, ככה מהר זה נגמר. השנה תמה בחזרתו של אבי משם ב 31 לחודש, ממש אל ארוחת החג. אני לא אשכח את הנסיעה לנתב״ג, הגשם הצליף בשמשה הקידמית ונסעתי על 45 קמ״ש בכביש שש, כמו כל התנועה. הגענו בשלום, השוקולד מהונג קונג היה טעים ביותר.

 

ב 2016, פוטרתי מהעבודה הזו עקב קיצוצים, אני ועוד שתי בחורות, כולנו היינו החברה הכי חדשים במחלקות שלנו. חיפשתי את עצמי בירושלים ללא הצלחה, עד שמצאתי עבודה בתחום מסויים בעיר ילדותי. השנה קרבה אל קיצה במי מנוחות. מידי פעם הייתי עם מישהי, יצא מצב ואפילו מישהו, לא חיפשתי באופן אקטיבי, לא ניסיתי ליזום והייתי די אדיש למין השני. בשנה הזו התחילה אצלי הדעיכה לסקס אם כי הייתי נפגש עם מישהי מדהימה מידי פעם. אני מדבר איתה גם היום ומקווה להיפגש בעתיד. נחזור אל העבודה, בתחילה היה לי לא רגיל שם, הכל היה ישראלי, שכונה, חוסר סדר, קומבינה. לאט לאט לקחתי את העניינים לידיים והתחלתי ליצור היררכיה וסדר, יש מאין. למדתי לעשות כסף מהצד, ליצור אותו מאפס (אם גם מדובר בסכום קטן, המחשבה עשתה לי טוב), היציבות שבה אל חיי ובאיזור אוקטובור הכרתי את אור. אור שבתה את ליבי, ילדה יפיפיה בת 19 ממזרח אירופה, הגוף שלה היה מפעים, לגעת בה היה כל שרציתי. בילינו ימים יחד, טיילנו, כייפנו. ביום שהיא שבה לביתה, עמדתי ליד האוטובוס הסופי והיו לי דמעות, הייתי חזק וחיבקתי אותה, לא נתתי לה לראות את עצמי קורס. כאשר היא נסעה, החזקתי מעמד עד השעה 14:00 שבה קיבלתי את השיחה שהיא על המטוס, מתכוננת להמראה. ניתקתי ובכיתי, הלכתי הביתה. לא הייתי מסוגל. אחרי כחודש טסתי אליה, בילינו 4 ימים קסומים, לראשונה חייתי בשלג, ראיתי בוקר מושלג מהו, הרגשתי איך זה ללכת עם יפיפיה סלאבית ברחובות של עיר מושלגת, לאכול ארוחות גורמה ב 70 שקלים וגיליתי מה זה להתפשט במינוס 18 מעלות. זה... הרבה שכבות. לראשונה הלכתי עם געטקס. הזוי. החלקתי על קרח ועשיתי מלאכי שלג! אחרי שחזרתי משם, הכל הידרדר. היא רצתה שאעבור אליה או היא לפה, היא רצתה להתחתן איתי. הקצב היה אסטרונומי ולא בריא, חתכתי את זה במהרה. הסברתי לה שבילינו יחד 11 יום בלבד! אי אפשר לרצות להתחתן אחרי פרק זמן שכזה. לצערי הקשר ניתן ונגמר באותה מהירות שבה הוא התחיל. אור מעטרת את קיר התמונות בטלפון הסלולרי שלי. יש שם תמונה שלה מנשקת אותי במסעדה, תמונה ששנינו מאחדים קעקועים, תמונה שהיא חושפת פטמה בתא הלבשה של חנות, תמונה שהיא מנשקת אותי כשאני עם כובע ומעיל ולחיים אדומות מהכפור. היא זיכרון יפה, מתוק כל כך. ״להיתראות, חתול!״, כמו שהיא הייתה אומרת לי.

 

השנה התחלפה לה ל 2017, המשכתי בעבודה, לא חיפשתי הרפתקאות, הכל היה כרגיל. לקראת מאי היו דיבורים על לקדם אותי, המנכ״ל שלי ראה כמה הייתי טוב ויעיל בעבודה שלי, הקידום שלי היה בלתי נמנע. הראיתי נחישות ואסרטיביות, למדתי לדרוס את מי שמולי כשצריך וגם להתפשר. הקידום הגיע ביום הפועל, בראשון למאי ובו בזמן התחילה מסכת ניצול שכוונה כלפיי. שבוע לאחר הקידום, הבנתי שהכסף לא שווה את ה 14 שעות כל יום, את הזמן ואת אי הוקרת התודה. הבנתי שקודמתי כדי לסתום חורים בכל מקום שהם נוצרו וקצב היווצרותם היה יותר מידי עבורי. כל יום לווה בצעקות, כל יום היה מלחמה בלתי פוסקת. ה״ראש הקטן״, המנהל מעליי פתאום הפכו לגעגוע ולא משנה כמה שניסיתי לשנות את השיטה הקלוקלת של המקום, דבר לא עזר. במהלך אחד הימים, אחרי ריב גדול עם ההנהלה שלצידי, הקולגות שלי, נכנסתי למשרד שלי, סגרתי את הדלת וסימנתי בכעס עם היד ללקוחות שאסור להיכנס. הם הכירו אותי ולכן כיבדו את הבקשה. באותו הרגע התקשרתי לסוכנות נסיעות והזמנתי כרטיס טיסה ליפן, בלי לחשוב. שנים אני רוצה להגשים את החלום ושני אני מוצא אחלה תירוץ ללמה אסור לי ליסוע ליפן, פעם אין כסף, פעם אין זמן. הפעם, אין תירוצים. הזמנתי ולאחר מכן, התיישבתי על המחשב, התחלתי להקליד:

 

לכבוד: ******* מנכ״ל.

העתק: *******.

 

אני, ** **, מודיע בזאת על התפטרותי מסיבות אישיות ובכפוף לחוזה החדש, מעדכן על התפטרותי באופן מיידי החל ממחר, יומי האחרון פה. אני מאחל בהצלחה לשאר העובדים והמנהלים בתאגיד.

 

ת.ז.: #########

חתימה:_______

 

(כמובן שהמכתב היה רציני ובוגר יותר, אבל על פי החוזה החדש (עקב הקידום) הייתה לי זכות להתפטר בהתראה של יום וניצלתי זאת)

 

נכנסתי למשרדי ההנהלה והנחתי על השולחן. לא הסתכלו לי בעיניים אפילו ואני, הסתובבתי, חתכתי מוקדם. הם לא יקבלו גם ביום הזה את ה 14 שעות שלי.

 

למחרת, אחרי טופס הטיולים, התחלתי להתארגן לקראת יפן, לקנות דברים, לקרוא ולחקור. את זה אתם יודעים, את מה שקרה אחרי גם. הבלוג שלי צבר יותר פופולריות מאי פעם בעיני, כמות הקוראים עברה את ה 145 (השיא היה 148) בעקבות סדרת הפוסטים ולראשונה ראיתי בבלוג הזה שאנשים התעניינו בי, בחלומות שלי וברצונות שלי ולא בפוסטים מיניים כאלו ואחרים. שיתפתי את רובכם בתהליכים שאני עובר כאדם. גדלתי, מדובר בשנת שינוי. זוהי גם שנה שכמעט לחלוטין התנזרתי בה ממין ואני חושב שחוץ מירידה פה ושם, לא שכבתי עם אף אחת. השנה הזו עתידה להיגמר. בתחילת השנה הבאה אהיה בן 30, העשור של ה״ילדים הגדולים״, העשור המפחיד. אני לא מרגיש מוכן אליו. אני לא חייתי את שנות ה 20 שלי כראוי. לא בשלב הרציני לפחות. אני גם מבין שאין לי ברירה, אני אחרוק שיניים ואצליח. השנה החדשה בפתח, כנ״ל גם החיים החדשים שלי. יש עוד המון לפוסט הזה, אבל הזיכרון לא יכול לדלות את כל המידע.

 

טוב, טוב מאד. הכל מתקדם מקצב טוב מאד.

גם הבלוגים החדשים שיוקמו, יוקמו ממקום טוב ובריא יותר, מוצלח יותר.

 

(הפוסטים עדיין לא מסונכרנים עם הבלוגים החדשים ולמרות שיש בלוג בוורדפרס, הוא בתהליך בלבד ויפורסם בקרוב)

נ.ב - עשיתי גיבוי לא טוב בוורדפרס, אם מישהו יודע איך אני יכול למחוק במכה אחת את כ-ל הפוסטים שם, אנא עזרתכם. תודה.

 

שלג - פעם זו פנטזיה מינית גסה, פעם זו אהבה. זה השלג האמיתי והיפה. רק זה.

 



נכתב על ידי , 14/12/2017 01:12  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של komorebi ב-17/12/2017 12:26
 



מי רוצה לטוס איתי ליפן?


אז זה הכי פשוט, מי רוצה לטוס איתי ליפן? לצערי אין לי כסף לקנות כרטיס חינם + הוצאות לעוד בן אדם אבל מה, לא בטוח שכאשר אהיה ביפן, יהיה לי את הבלוג לעדכן בו (רמז לגבי זמן הטיסה, גברת טיטניום). לצערי אני לא יודע אם אמשיך לפלטפורמה אחרת אבל אני כן רוצה שתקראו על המסע שלי. למה? בגלל תגובות. לא סתם תגובות אלא תגובות מדהימות, ומחזקות, שמחות, מתלהבות, מסתקרנות. במסע הקודם היו לי תגובות כל כך טובות שהן פשוט שמו לי מראה מול הפנים, הראו לי את כל הדברים הטובים בי, משהו שלא קיבלתי כמעט בתקופה העתיקה של הבלוג, שכל פוסט היה נועד להיות פרובוקטיבי ומיני יתר על המידה. 

 

תגובה בהחלט נדירה שנחקקה בזכרוני היא של ג׳יין, אני לא אביא את התגובה לפה אבל עיקרי התגובה היו שהיא מאד נהנת מסדרת הפוסטים ושהיא נחשפה לצדדים חדשים בי ושהמסע עושה לי טוב. אני הגבתי לה שזו כנראה התגובה הכי יפה שקיבלתי אי פעם בישרא. קיבלתי עוד תגובות יפיפיות, גם ממנה וגם משלל אנשים אחרים, תגובות שואלות, מתפעלות, מסתקרנות. אני באמת מרגיש שהצלחתי להעביר את החוויה, את המקומות ולהנגיש את הטיול הזה, גם עם בזעיר אנפין, לאנשים נוספים או פשוט לתת להם מספר דקות מעניינות של קריאה.

 

טוב, נחזור לעיקר.

כמו שאמרתי, יכול להיות שלא יהיה לי בלוג כשאטוס ליפן ועדיין, אני רוצה לחלוק. אני מציע דבר כזה - פוסט אישי. לכל אדם, יהיו כמה שיהיו. כל פוסט שהייתי יכול לכתוב בישרא, אני אכתוב במייל. עיקר הפוסט יהיה זהה לכולם אבל כל קורא וקוראת, יקבלו מייל ממני עם פוסט. מספיק לי רק שבן אדם אחד ירצה שאתאץ ואכתוב פוסט ושאלח לו או לה, זה יהיה לגמרי שווה את זה. הפניה האישית תאפשר לי גם לשאול את האיש או האישה על החיים שלהם ולהתעניין ולא רק לספר. סוג של עוד דרך לשמור על קשר עם מכנה משותף.

 

וול... אם יש פה מישהי או מישהו שרוצים לקרוא על המסע שלי ביפן (שהפעם יהיו בו 3 ערים ככל הנראה, כאשר אחת מהן היא טוקיו והאחרות הן הפתעה, יהיו פה מכונות שתייה מטורפות יותר, יהיה ביקור במקום שעיצב את אחד מגיבוריו של מוראקמי [רמז - טורו ווטאנבה], מתנות ליפנים וכנראה חגיגת יומולדת עם גאון יפני בן גילי בעיר נוספת וגם אני אנסה לכתוב סיפור בכל רובע, עיר ושכונה שאבקר בה - כלומר לפחות באופן תאורטי, יהיה מעניין יותר.), אני יותר מאשמח לכתוב פוסט ולשלוח באופן אישי למייל, במידה ולא יהיה לי בלוג אחר. כנראה שמיפן אני לא באמת אעדכן (אולי בנחיתה / המראה חזרה או אם אראה משהו אדיר ויפני) אבל כשאנחת בארץ, אני אתחיל לכתוב הכל. אני לא יודע אם יהיה לי בלוג אבל במידה ולא יהיה, אני עדיין רוצה לחלוק את המסע עם אנשים מדהימים שהכרתי פה.

 

אז אם מישהי/ו רוצה, תשאירו את המייל שלכם או תשלחו לי מייל

(שלי מופיע בצד הבלוג מצב שמאל וגם פה: thenarrator1q84@gmail.com )

נכתב על ידי , 10/12/2017 11:19  
30 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-13/12/2017 14:01
 



חוסר.


יש לי חוסר ומכאן נובע המצברוח הירוד שלי. יש לי חוסר בזה שלא מקבלים אותי או רוצים בחברתי, חוסר בזה שאני לא מרגיש טוב מספיק, לא טוב בכתיבה או לא טוב כאדם באופן כללי. אני לא אוהב אצ המצב שלי, יש לי בקרוב טיסה ליפן ואני ממש לא רוצה להגיע לשם ככה. אני לא אוהב להרגיש לא רצוי, פעם המצב היה שונה. פעם הייתי אחר. 

 

אני כן מקבל פידבקים מעולים על הכתיבה שלי ועדיין, אני לא מרגיש טוב מספיק כדי להצהיר שאני טוב מספיק. אני כן שופט אחרים בחומרה, אין לי בעיה עם זה. אני גם יודע שאני טוב, אני פשוט לא מרגיש ככה, אני מרגיש צורך קצת פאטתי ועלוב לקבל חיזוקים משלל מקומות. מוזר.

 

אני ממש לא אוהב את זה. 

 

יש לי 2 פוסטים בקנה. אחד משעשע על מבטאים שונים והשני עצוב, על הכלב שלי(הוא חי, לא לדאוג).

 

אני לא יודע מתי או אם בכלל אכתוב אותם.

 

אני לא אוהב להרגיש ככה.

אני לא מרגיש ראוי או מעניין,

אני לא מרגיש חשוב מידי,

אני מרגיש סתם, פשוט סתם.

 

לא בא לי לעשות דבר, רק לשקוע. אני חושש שאין אדם אחד שבאמת יבין, או ילחם עליי, אבל באמת ילחם, ידרוש לדעת בשלומי, ידרוש להתקרב בכח. כנראה שאני בשלב העלוב הזה שאני צריך ש״ישברו לי את החומות״ או כל שיט אחר, שיחזיקו חזק ולא ירפו. קלישאתי ודוחה אבל זה מה שאני מרגיש.

 

 

נכתב על ידי , 9/12/2017 16:54  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-10/12/2017 19:07
 



הלוואי שתפסיקו. מספיק.


הלוואי שעד שהמקום הזה יסגר, לא יהיו יותר פוסטים על הסגירה. פשוט עצוב לראות את אווירת הנכאים הזו, הלוואי שכולם יכתבו כרגיל, מרגש וסוחף, מצחיק ומזעזע, כיף ודכאוני. פשוט כתבו למשך 3 שבועות בראבק בדיוק כמו שכתבתם וכתבתן לפני בשורת האיוב הזו עד שפשוט לא תהיו פה יותר. פוף אחד מהיר. המקום נסגר, המודעה המעצבנת בעמוד הראשי לא תיעלם וכולנו מבינים מה יקרה.

 

הלוואי שפשוט כולנו נתנהג רגיל, למשך שלושה שבועות, בהכחשה טוטאלית מצופה במילים יפות ואז ניעלם עם חיוך. מצידי שימו את הכתובת של הבלוג החדש בתחתית כל פוסט אבל בואו נכתוב רגיל. 

 

בקשה לא הוגנת, מאד לא הוגנת, אני יודע. אבל הלוואי, הלוואי שנכתוב באותה הדבקות שחולה סופני מנסה להגשים את החלומות שלו לפני המוות הידוע ולא שוכב וקמל במיטתו בסבל רב, כי זה בדיוק מה שכולנו פה עושים. אז צאו, תכתבו על הכל, על המשפחה, לימודים, סקס, מוזיקה, ספרים, מסעות, הרפתקאות, אוכל, שירה, צבא, תיכון, הילדים שלכם, הסבים שלכם וחיות המחמד שלכם רק בבקשה, אל תכתבו על המובן מאיליו.

 

שלושה שבועות וטיפה, בואו ננצל את זה לפוסטים מדהימים, סוחפים, מטלטלים וכיפיים ולא על... זה.

 

 

נכתב על ידי , 7/12/2017 23:20  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Anedunne ב-9/12/2017 16:37
 



לדף הבא
דפים:  

73,614

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe-Narrator אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The-Narrator ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ