לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


Few hours left.

Avatarכינוי: 

מין: זכר



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2017

המסע אל ארץ השמש העולה, חלק שביעי ואחרון: פרידה, דמעות, ספרים.


שעות הבוקר האחרון שלי בעיר לא הוגנות. זה לא הוגן שהחל משעת ההתעוררות שלי ישנה ספירה לאחור ובעוד פחות מחצי יממה גופי יהיה בגובה 12 קילומטר מעל יפן ובעוד כשעתיים נוספות, מחוץ לשטחה לחלוטין. איך אפשר להסכים עם זה. אי אפשר לקבל את זה. זה לא פייר בשום דרך ואני לא מוכן לקבל זאת, גם אם חותמת הנוטריון תוכיח אחרת. לא הסכמתי עם המצב אבל הבנתי שאני ביפן לשמונה ימים ושמונה ימים בלבד בשלב זה. האמת שהיה דיון להישאר עוד יומיים במעמד הזמנת הטיסה אבל חלק בי דאג מהחבינה הכספית. כן מאמין שהייתי מתנהל נכון והכל היה מסתדר אבל כשהלב יודע שאחזור ליפן, היומיים הללו לא באמת משנים יותר מידי.

 

הבוקר התחיל רגיל. האמת אני אפילו לא זוכר אם אכלתי משהו או לא. לא היה לי חשק לצלם. התמונה של הארוחה מפסטיבל הבירה עם יוקי הייתה התמונה האחרונה שצילמתי במצלמה ביפן. ביום הזה הייתי כבוי. נזכרתי, כן אכלתי. אכלתי ראמן במיסוטה דונאטסו. ראמן טעים כל כך. השעה היית 9:40 וכשסיימתי, הדברים שלי היו ארוזים. הכל היה במלון, עליתי לחדר והלכתי לכבס. אני לא אוהב לקחת כביסה מלוכלכת הביתה ולכן כיבסתי. 300 ין. שמתי במייבש ובסיום, דבר לא היה יבש. פיצלתי את הבגדים לשני מייבשים ודבר לא היה יבש עדיין. שמתי את הדברים הלחים שלי בשקיות במזוודה, את תיק הדארת׳ ויידר שלי שמתי מעל המזוודה ויצאתי אל הלובי של המלון. החזרתי את המפתחות והחדר, בצורה מאד מונוטונית שכן הגוף שלי התחיל להיכנס לסטרס של החזרה ארצה. לא רציתי. לא לא לא לא לא. הלכתי שוב למיסטר דונאט פשוט כי היה לי שעה וחצי - שעתיים לשבת ואז לקחת רכבת. קניתי כרטיס בעזרתו של אדם מבוגר מפני שהדמעות הציפו את עיני ולא ידעתי מה אני קונה כבר. New chitose airport, זה השם של היעד הסופי. יש קו רכבת שמתחיל מהשדה תעופה, עובר בכמה ערים ובסאפורו גם ואז מגיע לאוטארו. הייתי בכל הקו, מתחילתו ועד סופו. יאפ. הכרטיס נקנה ב 11:30.

 

התיישבתי שם בלי מטרה. כתבתי פוסט. פירסמתי אותו. הנה הוא שוב:


״השעה 11:53 שעון יפן, אני יושב במיסטר דונאט, שני דונאטס מולי וקפה קר. עלה 590 יין.

 

בעוד פחות משעה יש לי רכבת לצ׳יטוסה, עיר קטנה כחצי שעה נסיעה מסאפורו ששם אני מגיע לשדה התעופה החדש בצ׳יטוסה, עולה על מטוס להונג קונג והלאה. סה״כ, מעל 24 שעות בדרכים, מעל 16 באוויר. אני מסתכל על הכרטיס ביד שלי, 1070 יין, מבוגר אחד. אני שולח הודעה לידידה, אומר לה שזהו. היא ישנה עדיין. הדמעות מתחילות לזלוג. אני לא מוכן ללכת!!! אני לא מוכן לעזוב

את יפן. חרשתי את סאפורו, הייתי באוטארו, במקדש, ראיתי כבשים, גרתי במלון, טיילתי ערב שלם עם יוקי היפנית.

 

זה לא פייר. לא פייר שנגמר עכשיו.

 

אני נשבע שלא אחליף אפילו יין אחד בחזרה לדולרים, אני אחזור, אחזור ליפן, אחרוש את טוקיו וקיוטו ואוסאקה והירושימה ואוקינאווה וקובה וטקמטסו ונגסקי ופוקושימה ואסיים את המסע בהוקאידו, סאפורו היפה והאהובה שלי, עיר פלאית שנתנה לי בשבוע אחד כל כך, כל כך הרבה.

 

כוסאמק אני שוב בוכה. מסתכלים עליי כמו על זר מפגר. איך אני יכול להיכנס לחנות או לקנות משהו בלי לשמוע ״אריגטו-גזאי-מאסו״ שזה תודה בצורה מנומסת וקידה, ולהשיב באותן מילים, קידה וחיוך.

 

להתראות סאפורו יפה שלי, עזרת לי להגשים חלום. הגשמת.

אני אחזור, מבטיח, נשבע! 

 

אני אחזור לפארקים ולטבע שלך ולכבשים ולרובע סוסוקינו ולהכל. 

אני אכתוב עלייך, סאפורו היפה שלי. 

 

להיתראות,

עוד אשוב,

אני.״

 

לאחר שפירסמתי את הפוסט, כל החוקים בטלו וכל הסכרים קרסו. הדמעות זלגו באמוק, בשיגעון לא אנושי ופרצופי היה מלוח מדמעות, ניסיתי לשלוט בעצמי ולא הצלחתי, הסתתרתי בין כפות ידיי אבל ראיתי זוגות עיניים מציצות לכיווני. מה להם ולזר הזה שבוכה באמצע בית קפה? מה להם ולו? התייפחתי שם. בכיתי ולא האמנתי. לא האמנתי שאני חייב לסיים את כל זה. אני יודע שאני אדם בוגר ועליי להבין זאת אבל הבכי שלי היה של ילד, של ילד שלקחו לו משהו שהוא אוהב ללא הסבר (או הסבר שלא מתקבל על הדעת) ובכיתי, סירבתי להאמין כל כך. אולי זה בכי של ילד שאיבד את סבו האהוב ולא מוכן להשלים עם העובדה הזו גם. זו גם אפשרות. גם בכי כזה. זה באמת לא משנה מה הבכי. דבר לא שינה. אכלתי את הדונטס בדממה. גם קפה. סיגריה אחרי סיגריה. לא אכפת לי מכלום. אני מסתכל על נקודות נקודות בבית הקפה. האנשים שקופים בעיני וגם המציאות שקופה. הדמעות שלי הן הדבר היחידי שנראה. העדפתי להיות יחד עם קיזוקי מאשר לחזור ארצה. הרגשתי רע. הסבל היה בל יתואר. בכיס הקטן היו דולרים, בארנק אלפי ין. 

 

זעפתי וכעסתי, לא ידעתי איך להתמודד. התמונה היא פשוטה, ברורה ומובנת. יושב גבר שנושק לגיל 30, זיפים על פניו וסימני עייפות ניכרים בו, בוכה, חופן את פניו בידיו ורועד בבית קפה, אלפי קילומטרים מהבית. זה השלב שלא הזיז לי מכלום. שידברו וירכלו, שהאישה הכי יפה, מושא חלומותיי, חכמה כשד תראה אותי ותחשוב לעצמה, מה אני ומי אני, לא אכפת לי. התפרקתי שם סופית. הייתי שניות מליפול על הרצפה ולצרוח. 

 

הבנתי שכדי לחזור ליפן שוב, בגדול, לתמיד, אני צריך לאסוף את כל הכוחות שלי, להרים את עצמי, כן כן, את גוש הדמעות והזיעה והכעס והרעד הזה ולגרור את עצמי אל עבר קרון הרכבת ולעזוב את סאפורו. לעזוב את סאפורו. לעזוב את סאפורו.

 

לעזוב.

את.

סאפורו.

 

לעזאזל. סאפורו שלי. איך זה הגיוני בכלל... לעזוב. 

 

נכנסתי לרכבת. התיישבתי וכיוונתי את המושבים ככה שאי אשב מול הדלת. לפני ישבו כמה סארארי מן בחליפות, אולי הם נוסעים לצ׳יטוסה כדי לעבוד, אולי הם טסים לחו״ל לעבוד שכן לחלקם הייתה מזוודה. אולי אחד מהם גם טס לתל אביב. מי יודע. זה לא באמת עניין אותי, הסטרס הנפשי שלי היה בעיצומו, הסתכלתי מהחלון כשאני נשען עליו והדמעות זלגו בדממה. הגוף שלי קצת רעד, ראיתי אנשים מסתכלים עליי ודבר לא הזיז לי. אני עוזב את המקום הכי יפה שקיים, את המדינה הפלאית הזו. אני מנסה לחייך איכשהו מבעד לדמעות ולא מצליח. נשאר לי ג׳יגה וחצי בחבילת הגלישה שלי וכ3-4 שעות בלבד ביפן. נכנסתי ליו-טיוב מהנייד שלי והתחלתי לשמוע את השיר Firework של קייטי פרי בלופ אין סופי. שיר יפה, מסר יפה ומוזיקה יפה למרות שלא מדובר בסגנון שאני אוהב, השיר הזה הוא יצירת אומנות בעיני. הערים עוברות, קיטה הירושימה (Kita Hiroshima), אניווה (Eniwa), צ׳יטוסה (Chitose), שדה התעופה. לקחתי כמה תמונות מהדרך, שלחתי ליוקי מייל שאני בוכה וקורס מהעזיבה. ראיתי מטוסי קרב ממריאים. מראה לא שיגרתי בהוקאידו השקטה. אני יורד שם, מכרטס את הכרטיס ברכבת, ביקשתי מהכרטיסנית שתכרטס ידנית כי רציתי את הכרטיס למזכרת והיא עשתה זאת. מכרו סאמפורו (אוכל מזוייף) יפיפה ברציף אבל החלטתי לקנות למעלה. איזו טעות. פשוט לא היה.

 

הסתובבתי בשדה, קניתי קצת ממתקים, עישנתי ושתיתי מיץ. אכלתי ראמן עם אטריות אודון, היה טעים. ינקתי את זה כיפני אמיתי, השליטה שלי במקלות האכילה שודרגה לדרגת כמעט אומנות, הרגשתי שנולדתי עם זוג מקלות אכילה בידיי. אני מאד אוהב את האצות ששמים בראמן. הביצה גם. הביצים שם כתומות ממש. יש להן טעם נפלא. סיגריה אחרונה על אדמת יפן. זו אפילו לא Sebun-Suta. סתם באלישג לבן מגולגל.

 

סאיונרה הוקאידו, האי שלי.

סאיונרה סאפורו, העיר שלי.

סאיונרה מיסוטה דונאטסו, פצ׳ינקו, ביק קמרה, היטסוג׳יגאוקה, נקג׳ימה פארק, טוהו-ליין, פוקוזומי, מריומה פארק, מוזיאון הבירה, רובע סוסוקינו, כלבים קטנים, עורבים מפחידים, מאכלי ים, אוטארו, קריוקי האימה, כבשים, סיגריות ובירה ומוזיקה ברקע. הרגשתי כמו כל דמויותיו של מוראקמי בשמונת הימים הללו... כמו טורו (אוקאדה ו וואטנבה) והאג׳ימה וקפקא ונקאטה הזקן, טאקהשי, טנגו, אושיקאווה, צוקורו... דיברתי עם חתולים לעזאזל! דיברתי עם חתול.

 

חיכיתי להמראה, להונג קונג. המראנו, המטוס רעד מלא. האישה לצידי ראתה הארי פוטס 5 שעות. כל הזמן ראיתי את הרשע הזה במסך שלה. שתיתי המון יין בטיסה רק כדי להירגע מהסטרס של העזיבה. בגלל רוחות עזות המטוס עשה סיבובים מעל הונג קונק עד שנחת. את החלק האחרון בטיסה אתם קראתם, על ההקאות במטוס וכו אבל זה לא הסיום שלי. לא. הסיום שלי שונה.

 

הסיום של המסע שלי ייגמר בהונג קונג ולא בישראל. הסיום המושלם למסע המושלם שלי מתרחש בחנות ספרים קטנה בשדה התעופה של הונג קונג. כשחיפשתי לי ספר לקנות, ראיתי במקרה ספר של מוראקמי שלא מצאתי באף מקום. ספר משנות ה 70. Hear the wind sing. הספר הראשון שלו. ברגע שתפסתי את הספר ראיתי גם את Pinball 73, הספר השני שלו! רצתי לקופה והקופאית אמרה לי שיש מבצע ואם אקנה ספר שלישי אקבל במתנה את הרביעי. ״יש לך עוד ספרים של מוראקמי?״, ״כן״. היא הובילה אותי ולקחתי את הספר ״צוקורו טזאקי חסר הצבע ושנת העלייה לרגל, למרות שקראתי אותו ויש לי אותו. במקרה לחלוטין, ראיתי ספר חדש שרק יצא, "Men without women" וכמובן שחטפתי אותו. התחדשתי בשלושה ספרים חדשים של מורקמי הארוקי במהלך המסע בעקבות הספרים של מוראקמי הארוקי! זה בלתי נתפס. 

 

פה אני אסיים את המסע שלי. 

 

עשיתי את זה. בגדול. 

 

.Adorable

 

 

 

התיק שלי שרניתי ביפן, המזוודה שלי ועליונית, במידה ויהיה קר.

 

 

 

מיץ!


 

מנת הפרידה שלי בשדה התעופה בצ׳יטוסה.


 

באוויר, להתראות יפה שלי! להתראות, נתראה בקרוב!


 

 

הסיום הנפלא, האוצר החדש שלי. התחלתי את המסע בעקבות הספרים שקראתי וסיימתי את המסע עם ספרים חדשים של אותו הסופר.

 

 

 

להתראות, יפן!

 

 

נכתב על ידי , 17/8/2017 23:29  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Noises in my head ב-18/8/2017 00:12
 



המסע אל ארץ השמש העולה, חלק שישי: פצ׳ינקו(!), מלא סרטנים ודייט עם בחורה יפנית!


היום השביעי הוא יום מהפנט. אני אתחיל אותו מהסיום שלו. נפלתי (קרסתי) על המיטה, לבוש לחלוטין, עם הנעליים שלי על כפות רגליי והטלפון לידי, נרדמתי, סחוט וגמור, בעשר וחצי בערב. עד כדי כך היום הזה התיש אותי, קריסה מדהימה, נפלאה עם חיוך, הרגשתי כמו חומה שקרסה, ששנים התחננה לקריסה הזו, שמשקלה כבד עליה, גרם לה לסבל וקריסתה שיחררה אותה לחופשי, כך אני. הרגשתי את עצמי שלם, אנושי, אמיץ, מעניין, מדהים, חכם, יפה, נפלא וגברי, הכל ביחד וכל אחד לחוד, בחדרי בקומה הגבוהה, על האי היפני שלי, בעיר שהפכה לבית השני שלי, בהגשמת חלומי במרדף אחרי ספרו של מוראקמי הארוקי. הסיבה שנפלתי כל כך חזק על המיטה, גמור ללא כל טיפת כח היא בגלל יוקי, בחורה בת 24, יפנית שמתגוררת בסאפורו, ממושקפת עם שיער קצוץ, מורה פרטית לאנגלית ומארחת. 

 

אז איך התחיל הבוקר של היום השביעי שלי ביפן? דבר ראשון, ירדתי לקבלה, שילמתי כ 1500 יין (או 1400?) בשביל לאכול את ארוחת הבוקר שלי במלון. הארוחה היא חצי יפנית חצי מערבית, שילוב טעים ומעניין. יחד עם מקלות האכילה הוגשו מזלגות וסכינים, כפיות וניתן היה לראות הרבה פרצופים מערביים. הארוחה הייתה טעימה, סיימתי את כולה חוץ מדבר אחר קטן, ארוז שלא היה לי מושג מראש מה טעמו. העיר מדהימה מהקומה ה 14, ארוחת הבוקר בשילוב עם הנוף הפרוש מולי ותחתיי, לא יסולא מפז. עכשיו משהו מתוק. אולי אני קצת צפוי אבל השיגרה של מיסוטה דונאטסו עושה לי טוב. יש משהו סימבולי בזה שמזהים אותי. המוכרת היפנית מזהה אותי. בת אדם המתגוררת ביפן מזהה אותי. כן, אני זמני אבל לפחות בזמן הזה, אני קבוע. החיוך שלה שונה מהיום הראשון. יש זיכרון בחיוך שלה, גם בשלי. היא זוכרת אותי מאתמול, משלשום. אני נחרטתי, גם אם טיפה. התוספת לארוחת הבוקר עוברת ללא אירועים, רק מחשבה, תכנון של מה לעשות בהמשך. סופגניה עם ציפוי תות ב 129 יין, קפה קר עם קצת קרח, סיגריה וקריאת ספר וקריאת היושבים סביבי. מר האקאטה הרציני עם המשקפיים בעלות המסגרת המרובעת, קורא את עיתון הבוקר ברצינות גמורה. אולי מוזכר שם משהו על רעידת האדמה מלפני מספר לילות? גברת קיושי הצעירה מתופפת באצבעותיה, שקועה במכשיר שלה, כנראה מדברת עם הקולגות שלה. נאטסומי הצעירה עם התיק הצבעוני שלה, הנעליים הלבנות הגדולות, הסיכה בשיער והחיוך הילדותי ששקועה בטלפון ומצחקקת, כנראה מתכתבת עם ידידותיה, אולי עם בחור. סאצ׳יהירו, צעיר עם עניבה שחורה וחליפה, גם הוא, כמו מר האקאטה שקוע בעיתון הבוקר. לכולם יש מטרה באותו בית קפה. כולנו יחדיו הולכים ליצור משהו ביום הזה. בין אם זו עבודה, פרק במסע מעבר לאוקיינוס או חיוך אל האהובים שלנו, כולנו יוצרים וכולנו חולקים את אותה פינת העישון במיסוטה דונאטסו ミスタードーナツ ), כולנו יחד נושמים את אותו האוויר, מידי פעם מגניבים מבט ללא מילים. אני חלק מהם. איש לא ייקח את זה ממני לעולם. אני מרגיש בבית. אני עוד אחזור. אני יודע.

 

ארוחת הבוקר במלון. 




הנוף של העיר.



 

 

ביום הזה לא הייתה לי מטרה באמת. הרגשתי שכבשתי את העיר, הביטחון שלי היה בשיא שלי. אני ״ספוראי״, אחד מהם, מכם, מאוהב בארץ הזו. כמו שאני מסוגל להסתובב כל היום בתל אביב, במדינה שלי? ככה אני מסוגל להסתובב בסאפורו, העיר שלי, שקיבלה אותי בזרועות רחבות וכתפיים עצומות. רציתי לצלם את החנות הקטנה שאכלתי בה את האורז והביצה מעל ואבוי! נגמר הכרטיס זיכרון. מזל שביק-קמרה מלאת הטכנולוגיה נמצאת מעבר לפינה. אני כבר לא טוריסט שצריך את הגוגל שלו כדי לדעת איפה קונים מה בסאפורו, לא. אני יודע איפה קונים מה. אני יודע איפה קונים כרטיס זיכרון. אני יודע את הדרך לביק קמרה שנמצת ליד. אני הולך לשם, נכנס לחנות ואוטומטית הולך, בלי לשאול לעזרה. מגיע לכרטיסים, מחפש כרטיס ורוכש לי אחד, 8 ג׳יגה זיכרון. נשאר לי קצת זמן פה אבל הכל יתועד, הכל ייזכר. 

 

התחלתי ללכת. לא ממש הייתה לי מטרה, החלטתי ללכת לשוק. כן, לשוק. שוק דגים, סרטנים, קיפודי ים, צדפות. מעניין מאיפה מגיעה הסחורה... מאוטארו היפה? כנראה. זו העיר הימית הקרובה ביותר. לא הרגשתי את הבעירה של לראות משהו כתייר כבר, רציתי ללכת כמקומי, פשוט להסתובב. אולי לאכול שם צהריים. זה הכל. כמו שהירומיצ׳י יכול לצאת כדי לקנות לעצמו סרטן בצהריים, כך גם אני, יצאתי אל השוק. אחרי כמה דקות הליכה, הלוגו המוזהב סינוור אותי והרבה לפני שהגעתי אל השוק, הגעתי אל הפצ׳ינקו. אח, הפצ׳ינקו (Pachinko).

 

אוקיי, פצ׳ינקו. על הפצ׳ינקו צריך לדעת 3 דברים. 

1) - יש מוזיקה שחוזרת על עצמה ולא עוצרת ולא לשנייה אחת.

2) - יש שם מכל הגילאים, מגיל 20 עד 100.

3) - נכנסת מבולבל/ת, תצא/י מבולבל/ת עוד יותר אבל עם 5 פרסים (במקרה שלי, לפחות).

 

אז מה זה פצ׳ינקו. זה סוג של ״מכונות מזל״ כמו בוואגס, רק ללא החלק המפחיד של ההימורים הלא חוקיים והגברים המגודלים שישברו לך את הגפיים. אני ראיתי בעיקר 2 סוגי משחק, יש פצ׳ינקו כדורים ופצ׳ינקו מטבעות. אני שיחקתי במטבעות. ראיתי ממקודם, מלפני כמה ימים כשבטעות נכנסתי לטרקלין פצ׳ינקו אחר, עשרות אלפי כדורים קטנים מסודרים בקופסאות מלבניות קטנות ואנשים שופכים אותם אל המכונה ומשחקים פינבול אינסופי. אני אספר על החוויה מהצד שלי. אני נכנס לטרקלין והאורות, יחד עם המוזיקה אופפים אותי. אני מתחיל לעבור ביון השורות, רואה אנשים בכל הגילאים, צעירים ומבוגרים כאחד משחקים, כולם בדממה מוחלטת כשרק המוזיקה האין סופית בוקעת מכל מכונה. כאשר ניגשתי אל הבחורה, עם הטלפון ביד ושאלתי אותה מה אני עושה, היא הושיבה אותי ליד מכונה. עשיתי תנועת ידיים של ״מה עכשיו?״, היא מצביעה עם האצבע שלה על החריץ הרחב במכונה, אני מבין לשם צריך להכניס כסף. אני מראה לה שטר של 1000 יין, מצביע על המכונה והיא מהנהנת. מכניס ומאות מטבעות יוצאות. הוא דואגת שכל מטבע יגיע לקופסא ומניחה את הקופסא (הכבדה!) על הברכיים שלי. תשחק. המשחק מאד פשוט. אני שם 3 מטבעות ולוחץ 3 פעמים משמאל לימין על הכפתורים וצריך שתצא לי אותה צורה. כמובן שהמוזיקה לשנייה לא עוצרת. אני מתחיל. מפסיד מפסיד מפסיד. 10-20 פעם של הפסד. ואז התחילו הנצחונות, רצף של ניצחון וניצחון. כל הזמן 3 ענבים, 3 ענבים, 3 ענבים או 777, 777, 777 המטבעות יוצאים ויוצאים, מלווה במוזיקה. עכשיו, אין לי מושג באמת במה אני זוכה... אני מתלהב ובטוח שאני זוכה במלא כסף ואני אצא מפה עם אלפי דולרים ביד, עשיר כאוליגרך ובשלב מסויים כשהרווחתי מלא מטבעות אני מרגיש שהמזל שלי הגיע לגבול וכדאי לעצור (כי אני בעל נטייה להתמכרות, אני מסוגל לשרוף את כל הכסף שלי ולכן עצרתי את עצמי מייד וקמתי) - קראתי לבחורה (אני בשוק איך היא לא חירשת עם כל המוזיקה הזו), היא לקחה את כל המטבעות שלי (מההתחלה + הזכיות) ושמה אותן במכונה שספרה את הכסף. אבוי! 500 ומשהו יין! רק מעל החצי ממה ששמתי בהתחלה. הו וול, זו החוויה. שאלתי אותה עם הטלפון אם אני מקבל את הכסף מזומן והיא לקחה אותי לחדר צדדי, שם, היא התחילה לתת לי מתנות. קפהמשקה מוזרעוגיותמצת ו״פרס מיוחד״ כלומר, מטבע כסף בתוך פלסטיק (שלצערי, אני לא מוצא!). את כל זה קיבלתי, יצאתי מבולבל מאד משם. אז מה קרה לי? שמתי 1000 יין, לא ידעתי מה עשיתי בכלל ויצאתי עם שקית קטנה, 2 בקבוקי משקה, עוגיות ומצת. ומטבע חמוד. פצ׳ינקו. בדיעבד גיליתי שיש חנויות (בעיקר ליד טרקליני פצ׳ינקו) שאפשר למכור חזרה את המתנות בשביל כסף אמיתי. זה פחות עניין אותי. ממש נהניתי שם!

 

אני מצרף לינק ליוטיוב של 2 בחורים שנכנסו לפצ׳ינקו בפוקואוקה ואפילו יצאו מורווחים. בכל מקרה, לא באמת הימרתי שם כי אני לא אוהב להמר אבל מאד נהניתי מהחוויה הזו, המקום מהנה, רועש, פסיכי ובעל וייב מאד ייחודי ונפלא, הוא תמצית יפן בעיני, שונה וצבעונית, צלילים ומראות, עולם אחר. תהנו: https://www.youtube.com/watch?v=2mr9JbYPI9Q

 

 

אנשי הפצ׳ינקו:





פצ׳ינקו... (כן, גם זה משחק)




פצי׳נקו.



זכיה שלי!



המטבעות:





הזכיות שלי!




פה ניתן לראות את הוידאו הקצר שצילמתי שם. המוזיקה הזו לא נגמרת. לעולם.

 

(במידה ולא רואים - https://vimeo.com/229376597 )

 

 

 

אחרי שסיימתי עם הפצ׳ינקו המשכתי ללכת לכיוון שוק הסרטנים, רציתי להסתובב שם ולאכול אוכל טעים. במהלך ההליכה בחורה צעירה, שיער קצר ומשקפיים, לחיים קצת מלאות וחיוך חמוד מציעה לי פלייר ביפנית, אני מסרב בנימוס והיא פונה אליי באנגלית מושלמת במבטא אמריקאי. הופתעתי. עצרתי, פניתי אליה והחמאתי לה על האנגלית שלה. התחלנו לדבר, היא סיפרה לי קצת על המסעדה ואמרתי שאני לא הכי רעב, אמרתי לה שאני מישראל והיא בתמורה סיפרה לי שהיא למדה 5 שנים באמריקה (בחיי שלא זוכר איפה!) ומכאן האנגלית. אמרתי לה לאן אני רוצה להגיע ושאלתי לשמה. היא אמרה ״יוקי״(Yuki), אני אמרתי את שמי בחזרה. שנייה לפני שנפרדנו הבנתי שזו ההזדמנות שלי. ״יוקי, בא לך להיפגש פה מאוחר יותר? מה דעתך בשעה 5? נאכל משהו וליד המלון שלי יש פסטיבל בירה, אז אפשר לשתות קצת אחרי זה״. יוקי הסכימה. אמרתי מצויין, חייכתי אליה ונפרדנו. היא אמרה שהיא תעמוד ליד המסעדה עד השעה 15, תלך הביתה, תתארגן וניפגש צמוד למסעדה ב 17. היא נתנה לי פלייר עם הכתובת, שאזכור. הייתי קצת בשוק. האם הבחור הביישן הזה הצליח לקבוע דייט עם יפנית? וואו. לא כיוונתי לדבר, רק לערב נעים והכרות. הלכתי מיוקי אל כיוון השוק, עד שראיתי התקהלות קלה והבנתי שאני ליד מגדל הטלויזיה. הוא לא גבוה ושלט של פנסוניק מתנוסס עליו. ישנה אפשרות לבצע ״קפיצת בנג׳י״ ממנו, מגובה של כמה עשרות מטרים בלבד אבל אני העדפתי לקנות בירה קרה וגלידה קפואה ולאכול. 



מגדל הטלויזיה.





בירה וגלידה. שילוב מדהים.




 

הרחוב הזה מדהים, מלא חנויות קטנות של רוכלים שמוכרים את מרכולתם, בעיקר סרטנים ודגים, דיונונים וצדפות וקיפודי ים על מצעי קרח, לעוברים והשבים. הסחורה טרייה, יפיפיה, מהפנטת ביופיה אפילו. העץ לבן, אפור ואילו הסרטנים אדומים, הניגוד היפה הזה בצבע עושה נעים. לרוב החנויות הייתה כניסה פנימה ושם היה מבחר גדול יותר, כולל סרטנים חיים. זה היה מאד נחמד. התחלתי להיות מאד רעב ולכן שאלתי את אחד המוכרים היכן אפשר לאכול. הוא הצביע לי אל מעבר לכביש והלכתי לשם. הזמנתי מנה אחת שלדעתי הייתה המנה הכי מוצלחת שלי ביפן. המנה כללה ביצי דגים, קיפוד ים, סשימי טונה, סשימי סלמון, סשימי דיונון, בשר סרטנים, שרימפ אחד ומרק קטן בצד. זו הייתה מנה יחסית יקרה, עלתה כמה אלפי יין טובים אבל יחד עם האורז שהכל נח עליו, זו מנה מאד משביעה וטעימה. אם תסתכלו מקרוב תראו השרימפ מורכב משלושה חלקים. יש את הראש - קשיח, גוף אכיל וזנב קשיח. בעיקרון מפרידים את הגוף מהראש והזנב ואוכלים. כשהוצאתי את הגוף כמקשה אחת, ראיתי איברי פנים. ממש איברים בתוכו. היה לי קצת קשה לאכול את זה. בחורה אסייתית ישבה לידי, בבירור אינה יפנית. פניתי אליה בנימוס ושאלתי אותה אם אני אמור לאכול את זה ככה, בביס אחד כולל את איברי הפנים. היא אמרה שכן עם חיוך. אכלתי. היה קשה אבל טעים כל כך. זה דרש אומץ. לאחר מכן דיברתי איתה ועם בן זוגה. שניהם מהממים ביופיים, נראית שיצאו ממגזין אופנה. הם תאים, מתאילנד. דיברנו קצת על ישראל ותאילנד, על זה שתאילנד זה יעד מועדף אבל רק האיים, כגון פוקט וקו-סמוי. לאחר מכן רציתי ללכת להר מואיווה אבל לא היה לי זמן, זה מאד רחוק. לכן הלכתי אל כיוון המסעדה של יוקי. השעה עוד מוקדמת, רק 12. יוקי אכן עמדה שם ודיברנו עוד קצת. שאלתי אותה מה עוד אפשר לעשות, היא חייכה ואמרה ״נקג׳ימה פארק!״ (Nakajima Park), אז לשם הלכתי.


מפחיד! ככה הם קונים את זה, לבית. יפיפה.





זרועות:





קיפודי ים:






נמלטים :(





בלאגן שלם מה שהולך פה!





הארוחה המדהימה והטעימה כל כך. 



 

 

הפארק היה מדהים, ירוק כל כך, מהפנט. היו שם ברווזים בפארק, סירות קטנות, עצים, שיחים ופסלים. וספסלים. מידי פעם ראיתי אנשים גם. קצת. העורבים נראו כמו מטוסי קרב עם מקור שחור מחובר אליהם. הצעקות שלהן נשמעו לי כמו ״טונגריאקי״ אבל זה רק ממוחי. הסתובבתי בפארק, מידי פעם עוצר לעשן. נפעם מהיופי, מהמקום. ישנו בית ספר מוזיקלי באיזור, ראיתי המון נערים ונערות הולכים כשעל גבם כלי נגינה גדולים. האוויר נפלא, השמיים בהירים, מידי פעם יש טפטופי גשם. העיר נראית נפלא מהפארק. בדרך חזרה עברתי ברובע סוסוקינו, הרובע שביליתי בו את שני הלילות הראשונים שלי בעיר. עברתי ליד המון מלונות אהבה, הרגשתי כמו ב״אחרי החשיכה״, רק שלא קראתי ספרים עם שום נערה בשום בית קפה. היו גם שלטים קצת ״פרובוקטיביים״, ליד המלונות. הגעתי למלון כמה דקות לפני השעה 16, להתארגן. אחרי מקלחת טובה, מנוחה והחלפת בגדים, יצאתי מבושם ומוכן לדייט שלי עם בחורה יפנית. קצת טעיתי בחישובי הזמנים ויצא שרצתי כמו מטורף בין הרחובות והכבישים כדי להיות ב 17:00 במסעדה, עצבני, כועס על עצמי ומתנשף. אני שם. יוקי לא. אני מסתכל. היא לא שם. אני מבולבל. לא החלפנו טלפונים, לא כלום. אני נכנס למסעדה, החברה שלו רואה אותי וישר אומרת משהו לחברה אחרת, שתיהן מצחקקות ומדברות יפנים ומידי פעם אני קולט ״יוקי״ בין המילים. אני נבוך. האם היא הבריזה לי? על מה הצעירות מצחקקות? אני מתיישב נבוך ומבקש תפריט. הן מגישות לי, אני לא יודע אם להזמין, לחכות או ללכת. השעה 17:07, האחראית ניגשת אליי ואומרת משהו עם המילה ״יוקי״ בתוכו. אני שואל האם יוקי באה, היא אומרת שכן. הקלה. אחרי דקותיים אכן יוקי נכנסה. חייכנו אחת לשני והיא התיישבה מולי, התחלנו לדבר ולאכול, היינו מאד רעבים.

 


הפארק, הסירות.





מטוס קרב עם מקור.





זה ממש לא כוחות!!!





מוזיקה :)





מלון אהבה בסוסוקינו:


 

 

 

את הארוחה התחלנו עם ״שוט״ של חלב סויה ומחית טעימה ליד. יוקי ממש התלהבה שאהבתי את זה, היא הייתה בטוחה שלא אוהב את זה. לאחר מכן הזמנו מנה של 9 טעימות וחיסלנו אותה יחדיו. היא ממש נהנתה לראות אותי מגיב טוב לכל האוכל. מנה טעימה, החגיגה הקולינרית בשיאה ואני לא מספיק לטעום מכל הטעים, אני מבולבל מרוב שהאוכל מהפנט. המשכנו למרק צדפות, יחד חיסלנו אותו די מהר. לאחר מכן התמתחנו, דיברנו עוד קצת. מידי פעם החברים שלה התערבו בשיחה ביפנית ויוקי תירגמה. היה נחמד מאד. לאחר מכן אני והיא קמנו וחשבנו מה לעשות. השעה הייתה קצת לפני שבע, החלטנו ללכת למגדל הטלויזיה ולעשות יחד את הבנג׳י הקטן הזה. כשהגענו לשם, לצערי, כמה דקות אחרי השעה 7 זה נסגר והאיש התנצל בפנינו אבל הציוד קופל כבר. 


ככה התחלנו:




גאד, טעים כל כך.

(בפינה השמאלית למטה זה שורשים של עץ כלשהו. זה מדהים!)




והמרק המדהים:


 

 

משם פנינו אל פסטיבל הבירה, הגענו והמקום היה ריק. אז קלטתי שבגלל השיחה הכיפית, הגענו ליציאה הלא נכונה בתחנה. יוקי רצתה ללכת לשרותים ואני הלכתי גם, כשנפגשנו ביציאה מהשרותים, הקלטתי הודעה קולית לאמא שלי ברוסית והיא התלהבה. היה מוזר לה. היא הייתה בשוק שאני יודע 3 שפות ושהן שונות כל כך. אין כל דמיון בין רוסית, עברית ואנגלית. סיפרתי לה על למידת הצרפתית שלי שאמנם בנסיגה אבל ההתקדמות הייתה יפה. הגענו לקופה והתלבטנו מה להזמין. הזמנו בירה שנינו, היא יותר ממני וצלחת אחת ענקית של אוכל. דבר ראשון, היה שם את הדבר הכי טעים בעולם. נקניקיה ממולאת גבינה ועטופה בבייקון. וואו וואו וואו. אין דברים כאלו. היו גם גבינות קטנות, עיגולים כאלו, עטופים. גם אדממה. האדממה היה קפוא ובלי מלח. הסברתי לה שבארץ נהוג לאכול אדממה חם ועם מלח גס עליו. היא אמרה שזה הגיוני. הנהנה. היא אכלה שרימפס בדיוק כמו ביום הראשון שלי בפסטיבל בשלמותם כולל כרסום הראש וכל האיברים ואני הצטרפתי. היה מוזר אבל אחרי מה שאכלתי בצהריים, הרגשתי ששום דבר אינו מוזר. אכלתי אותם כמוה, היה טעים. היה בשר שלא היה לי טעים בכלל ונקניקיות בסגנון גרמני עם כרוב לבן כבוש. המשכנו לדבר והשיחה קלחה. דיברנו על מגוון נושאים.


* קוזו אקאמוטו והפיגוע שהוא עשה בלוד ב 72׳ והבקשה של אבא שלו שבנו יוצא להורג.

* התרבות בישראל, המנהגים.

* החיים בארצות הברית, האנגלית שלה.

* העבודה שלה.

* השפה העברית. 

* הדיסק און קי שהומצא פה.

 

כתבתי לה מלא מילים בעברית, אחרי זה באנגלית כמו שהם נשמעות ואז את הפירוש. למשל: אדום - Adom - Red.

דיברנו גם על המלחמות של יפן מול קוריאה, סין, הכיבוש של מנצ׳וריה, רעידות האדמה (היא אמרה שזו הייתה רעידה חזקה, מה שהרגשתי לפני כמה לילות), דיברנו על החיים ביפן, על המשפחה שלה, על השמות של האחים שלה שלצערי שכחתי, על הוריה ועל הילדות ביפן. היא חיה 5 שנים בארצות הברית ולכן היא מאד מערבית בהשקפותיה ודעותיה, הרבה דברים לפעמים זרים לה, לטענתה, כמו אפילו המיחזור ביפן מפני שבארצות הברית, כשהיא למדה, לא הייתה הקפדה כזו רצינית על זה. אהבתי כל כך את השילוב הזה. אני גם בא מהמערב (או לפחות ממדינה יחסית מערבית) אבל תרבות המזרח היפנית פשוט קוסמת לי ומהפנטת אותי, מקסימה ומכשפת אותי. דיברנו עוד זמן מה, על טרור, טלויזיה, על הפורנוגרפיה שראיתי בחנויות הספרים ועל מלונות האהבה. היא אמרה שהיא רק שמעה על זה. גלגלי המוראקמי שלי רצו בראשי אבל לא רציתי לומר דבר, גם כדי לא לפגוע או לגרום לה להרגיש לא בנוח וכמובן כי לא לזה כיוונתי אלא רק לערב כיפי, כזה הוא היה. היא הופתעה שאני מגלגל סיגריות, שם זה בכלל לא נהוג. מלא סארארי מן ישבו סביבנו וגם אופיס ליידיס. הבירה נגמרה, כמה דקות אחרי השעה 22 היא אמרה שהיא קיבלה הודעה והיא צריכה לחזור למסעדה. ליוויתי אותה קצת עד הירידה למטרו, התחבקנו ואיחלתי לה בהצלחה ואמרתי תודה ענקית על הכל. עליתי לחדרי, מחוייך ומרחף, נפלתי על המיטה שנייה אחרי שהתיק נפל על הרצפה, נרדמתי, בלי להבין מה קורה סביבי, בלי לסדר את התיק בכלל, שכן מחר אני עוזב. הלילה האחרון שלי במלון, בעיר הזו, במדינה הזו, בחלק הזה של העולם. תודה יוקי, בזכותך הערב האחרון שלי היה נפלא ולא עצוב.

 


תמונה מהעיר:


 


תעלה, לא רחוק ממגדל הטלויזיה:


 


רמיזה :)


 


עוד! 


 


בניין ממש מעניין, לא זוכר מה הוא.



 

המפחיד חוזר. 




חמוד כל כך!




מהפארק שוב.




פרחים ממש יפים.



 

מלון אהבה בסוסוקינו.




עוד מלון אהבה בסוסוקינו.

(זה רק אני או שזה קופי ערוץ 2?!)




מועדון חשפנות?




מגדל הטלויזיה והפארק סביבו.


 

 

נכתב על ידי , 12/8/2017 13:00  
18 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-14/8/2017 20:45
 



המסע אל ארץ השמש העולה, חלק חמישי: קיפודי ים קטנים, הסיפור הראשון נכתב, קריוקי האימה!


ביום השישי שלי בסאפורו שלי הרגשתי בבית. הרגשתי שהאוויר הנקי והטהור של סאפורו הוא האוויר שלי, שאני חולק את גורלה של העיר וגם אם זה חצוף או יומרני מצידי, הרגשתי כמו ״ספוראי״ אמיתי, כזה שיכול לצאת מגבולות עירו ברכבת בבוקר ולחזור בערב אל הבית, אל הבירה הקרה והסיגריה המנחמת, אל קו הרקיע שמסביר לי באיתנותו שהנה, פה הבית, גם אם אינו הכי מפואר ואינו הכי גדול ואינו הכי מתקדם, פה ביתך ולכאן תשוב ודווקא בגלל זה, החלטתי לצאת בבוקר מן העיר היפיפיה שלי, סאפורו-שי שלי, בירת האי הצפוני הוקאידו וליסוע אל Otaru, אוטרו, עיר קטנה על גדולתיו של מפרץ אישיקארי (Ishikari bay). רציתי לראות ים. פשוט לראות את הים שמקיף את אהבת חיי, ארץ הארכיפלג, הפצ׳ינקו (מה זה? חכו לפרק הבא, זה דבר אדיר!), המוראקמי, נגויה ושיבויה וטאקמצו, ארץ שורדת האטום ורעידות האדמה, ארץ העוצמה והכבוד, חוד החנית של האנושות, פאזל לא מורכב שכמותך. 

 

עוד לפני ההחלטה לינסוע, שכן מאתמול בערב כל המידע הרלוונטי בידי ותחנת Sapporo Station הפכה לבית השני שלי, הלכתי אל הבנק להחליף כסף. החלטתי להחליף 300 דולר נוספים מפני שלא נשאר לי הרבה זמן ביפן ולהשאיר עוד 300 דולר בכיס ואת האשראי לגיבוי. התחלתי לחפש בנק ברחוב והגעתי אליו. מסתבר שזה לא בנק. זה... לא יודע. בניין. עם לובי. ואדם אחד בתוכו. ללא ספות וללא כלום. פשוט לובי ענק, אפור עם מעליות ללא שום דבר אחר, ללא שילוט או הסבר. שאלתי את האיש הנחמד היכן נמצא הבנק הקרוב על מנת שאוכל להחליף את הדולרים שלי ל יין-ים, כמובן באדיבות גוגל-טרנסלייט והאיש יצא עימי מהבניין, הוביל אותי כ100 מטר עד אשר הגענו אל רמזור, האיש הנחמד כיוון אותי עם ידו וחיוכו וחזר ללובי השומם שלו (לשנייה הוא הזכיר לי את הגנרל שמשחק שחמט). חציתי את הרמזור המתקתק בתיקתוקיו הקצביים והגעתי אל הבנק. גברת האקמדה (Khakamada) קצוצת השיער (היא נראית ממש דומה לפוליטיקאית הרוסית קצוצת השיער ממוצא יפני, אירינה האקמדה ולכן החלטתי לקרוא לה כך) חייכה אליי וסימנה לי לשבת. התיישבתי מולה בגאווה, שלפתי את האייפון וכתבתי לה במילים הללו: "Good morning, I would like to change 300 dollars to Japanese Yen". לא יכולתי להוסיף Please כי לא היה מקום על המסך! היא חייכה אליי, אמרה Hai (כן) וסימנה לי לשבת בצד מספר דקות. לאחר כחמש דקות היא קראה לי לשוב לעמדה שלה, שמה בפניי טופס קטן אשר דרש ממני מילוי פרטים אישיים כולל שמי המלא ומספר הדרכון שלי, לדעתי גם את שם המדינה שלי. מילאתי את הכל וגברת האקמדה לקחה את הדולרים מהיד שלי, שלחה אותי שוב לשבת באיזור ההמתנה מספר דקות. הגברת קוראת לי שוב, מחזירה לי 2 שטרות של 100 דולר בטענה שהם לא טובים, ישנים. ידוע שיש שטר חדש למאה דולר ושהשטר הישן עדיין נחשב לחוקי. בכל מקרה הגברת לא הייתה מוכנה לפרוט לי את ה 200 דולר הללו ולמזלי, מתוך ה 300 שהיו בכיס שלי, 200 היו בשטרות חדשים ולכן הוצאתי אותם. נותרתי עם 300 דולר בכיס וקצת חששתי שאולי לא אצליח לפרוט אותם ביפן למרות שבצ׳אנג׳ הקודם, למיטב ידיעתי, כן פרטו לי. חזרתי לשבת בצד בעוד היא הלכה לפנים הבנק לכמה דקות, חזרה וזימנה אותי שוב לדלפק שלה. הפעם הייתה בידה צלוחית כזו שבה שכבו מעל 30,000 יין בשטרות ומטבעות (מספיק 3 שטרות של 10,000 יין כ״א כדי להגיע ל 30,000) ולקחתי את הכסף, הודיתי לה והיא קדה לי קידה, שלפה מתנה קטנה ונתנה לי. נייר טישיו עם אנימציה חמודה עליו. מדהים. 

 

הנה המתנה החמודה שקיבלתי אחרי + הטופס של הבנק:

(סליחה על האיכות, צולם בטלפון)

 


 

הרעב התחיל קצת לכרסם בי והחלטתי ללכת למיסוטה האהוב עליי, במרחק הליכה כדי להתחיל את היום עם משהו מתוק. המחברות כתיבה היו בתיק שלי יחד עם הספרים, הרצון והמטרה. אחרי הארוחה הטעימה, המשכתי לשבת שם לא מעט, מחכה. לא היה לי אומץ. אני לא מר מוראקמי הרוקי, מי אני בכלל שאני אעיז לכתוב סיפור על אדמת יפן, מי אני לעזאזל?! התביישתי בעוז שלי, רציתי לעשות את זה ובפנטזיה זה נפלא אבל הבנתי שאני סה״כ בחור בן 29 בצד השני של הגלובוס, לבד שרוצה להגשים את עצמו ולרגע להידמות לגיבורו מזה שנים רבות. מאיפה יש לי זכות ומאיפה התעוזה לחשוב שאצליח לכתוב משהו. אני לא הוא, אני לא בעל מכונת כתיבה ישנה שאתקתק עליה מילים שיהדהדו עשרות שני משנות השבעים עד היום, יתורגמו לעשרות שפות. זה לא אני. אני קטן, אני כלום לעומתו, אני מעריץ אותו בעוד הוא אינו מודע לקיומי וזה בסדר, זה אמור להיות כך. חשבתי על זה עוד קצת, האנשים נכנסו ויצאו מאיזור העישון של מיסוטה דונאטסו. השיר ״דספוסיטו״ התנגן בלופ אינסופי ובכלל, מוזיקה מערבית בלבד, בעיקר פופ. לא הטעם שלי אבל לא רע לי, להיפך, האווירה פיצתה על זה. הוצאתי את המחברת, אחת מחמש המחברות שקניתי ב ביק-קמרה (זוכרים? נוט-בוק!) ועט. רשמתי את התאריך ולא ידעתי איך להתחיל. על מה אכתוב. על המסע עכשיו? על אוכל? על החיים? על סקס? זימה? חברויות? בחורות עם כפות רגליים קטנות וחיוך שובב ושיער בתספורת פיקסי? על הירח הבודד שלי ללא האח הקטן והירקרק? על מה אכתוב. מעניין על מה מר מוראקמי הארוקי חושב לפני שהוא כותב? איך הוא מגיע לזה? חשבתי לי באין ספור שאלות בעוד הדקות חומקות ממני, סיגריות מרעילות את ריאותיי ואז החלטתי, החתול מקפה החתולים יהיה הגיבור שלי. לא, הוא לא יהיה החתול המדבר של מר נקאטה אלא כלי קיבול למחשבות שלי, הסיפור שלי יהיה קצר ללא כלום אבל הוא יהיה שלי, שלי ורק שלי, שלי על אדמת יפן. אני לא יודע אם אהיה סופר כמו שאני חולם אבל אם כן, אם אפרסם ספר ואהיה בראיון וישאלו אותי איפה הכל התחיל, אסתכל בעיני המראיין ואומר בגאווה: ״זה התחיל בתאריך ה 3/7/2017, בסניף של מיסוטה דונאטסו בסאפורו סטיישן בסאפורו, יפן. הוצאתי דף ועט וכמו הסופר שאני מעריץ, העזתי לכתוב משהו, שלי, בלי לפחד עם המון פחד על אדמת יפן, חלום ששנים פחדתי להגשים ותירצתי לעצמי בעשרות תרוצים, הפעם הגשמתי וכתבתי, פה, בעיר שהוא כתב עליה״. הרמתי את העט, חשבתי על החתול והתחלתי לכתוב. לא, הוא לא היה לא גומה ולא מימי, אלא החתול שלי שנתתי לו שם די משעשע (בעיני ובעיני 2 בחורות יפניות). לאחר שסיימתי לכתוב את הסיפור, הסתכלתי עליו וחייכתי. כל כך פשוט, כל כך קצר וכל כך רגיל ועם זאת, שלי, ביפן. הייתי ברקיע השביעי. הסיפור נכתב בעברית כמובן ולכן פניתי בביישנות לבחורה היפנית שישבה בשולחן ליד וביקשתי ממנה בבקשה שתרשום כותרת לסיפור שלי ביפנית. ״******* ***** החתול״ ככה. היא ציחקקה. הסברתי לה שזה הסיפור הראשון שאני כותב והיא הנהנה בחיוך. היא רשמה. ביפנית. לאחר מכן היא אמרה את הכותרת ביפנית. נקו! נזכרתי שחתול זה נקו (Neko) ביפנית. שמעתי את זה לפני. הודיתי לה באנגלית עם קידה קטנה והיא חייכה אליי חיוך יפה, חושפת שיניים לבנות. בגאווה, שמתי את המחברת בתיק שלי, הלב שלי משתולל באטרף מהאומץ לכתוב משהו שם, על האדמה הרחוקה והיפה הזו. התרוממתי ויצאתי מהר מהקפה, הלכתי מספר צעדים בתחנה אל דוכן הכרטיסים, בדרך לקניית כרטיס רכבת לאוטארו. 

 

 

הגלידה!

 

 

הצצה אל הסיפור. ממש הצצה. 2 מילים.


 

בדוכן הכרטיסים שמעתי אנגלית מושלמת וראיתי בחורה טיפה מלאה מסבירה לתייר כלשהו באנגלית איך להגיע למקום כלשהו. לא רציתי להקשיב להם כי זה לא ענייני לאן הוא נוסע, מה שעניין אותי שהיא יודעת אנגלית. כשהתייר הלך והגיע תורי, היא ניגשה אליי ושאלה ביפנית איך אפשר לעזור לי. אמרתי לה באנגלית ששמעתי אותה מדברת אנגלית והאם היא תוכל לעזור לי בבקשה להגיע לאוטארו. היא אמרה כמובן, שלפה 2 דפים עם לוחות זמנית והסבירה לי שהראשון זה מסאפורו לאוטארו והשני זה חזרה. הראיתי לה את מפת אוטארו שקיבלתי אמש במלון רק כדי לוודא שאכן הדרך אל הים נכונה (כ 10 דק הליכה מהרכבת) והצעירה אימתה את דבריי. עוד לפני שאמרתי מילה היא יצאה יחד איתי מהמקום שבו היא עמדה, ליוותה אותי אל עמדת קניית הכרטיסים, העבירה הכל לאנגלית ואחרי כמה לחיצות כפתורים מהירות, נתבקשתי להכניס 1280 יין למכונה וזוג כרטיסים נפלו. חיש מהר היא רשמה עליהן ״הלוך״, ״חזור״, כיוונה אותי אל הרציפים, אמרה לי תודה רבה וקדה קידה. החזרתי קידה לאישה הנפלאה והנחמדה הזו, הגעתי לרציפים וחיכיתי. לאחר כ 15 דקות הגיעה רכבת נוספת לאוטארו, עליתי עליה והתחלתי להיפרד מסאפורו למשך היום, מנופף לשלם לבניינים, למגדל JR, לשלט הענק של HOTEL עם אותיות יפניות, לפרברים ולשדות הירוקים. לאחר כחצי שעה, מחלון הרכבת, ראיתי את הים.

 

הכרטיסים.


 

 

ההמתנה.


 

הרכבת. זו לא השינקנסן אבל התאהבתי בה. כל כך.


 

ים, דקות לפני הכניסה לעיר.

זה אולי נראה מעט אבל בעיני אלו הם המרחבים העצומים שמקיפים את יפן, מקומות שלא דמיינתי שאגיע אליהם והנה, הגעתי, לבד.

 

 

העיר, בעצירת הרכבת. כמה ירוק, ההרים של יפן מהפנטים אותי.

 

 

 

מזג האוויר היה קצת קודר, יפיפה. אוטארו חיכתה לבואי ובירכה אותי בשמיים אפורים ועננים מאיימים הגשם. באופק הרחוק, ראיתי את הים ביציאה מהרכבת, הרחק אחרי רחוב בינוני ברוחבו וחנויות משני הצדדים. בחרתי במדרכה הימנית והתחלתי ללכת אל כיוון הים. בדרך עצרתי בהמון חנויות קטנות, בעיקר סובנירים שלא תפסו את עיני יותר מידי אבל כן סיקרנו אותי. המקום הפשוט והצנוע הזה נראה כמוקד התיירות של אוטארו. קניתי זוג מקלות אכילה וקערית לרוטב סויה עם חתול עליה. העיר עצמה קטנה, פחות ממאתיים אלף תושבים ו25 דקות ברכב מסאפורו הופך את העיר הזו לפרבר רחוק, אפשר לומר. ריח הים פה נפלא, עוטף. במהלך ההליכה ראיתי ערוגה יפה עם ברכת ברוכים הבאים באנגלית, על קטע ל מסילת רכבת, כנראה עדות למסילת רכבת היסטורית. בדרך, בדוכן אוכל, אכלתי Manju (אם איני טועה) שזו בעצם עוגיה ממולאת ב Azuki, ממרח מתוק של שעועית אדומה! היה טעים! לפני שהגעתי לים עצמו, ראיתי חנות-מסעדה יפיפיה שהדיפה עז ריח של הים. בכניסה ראיתי מאכלים שלא האמנתי שקיימים במציאות. נכנסתי פנימה והאישה הסבירה לי שיש קומה שנייה שבה אוכלים. בקומה הראשונה יש עשרות גיגיות עם שרימפס, רגלי תמנונים, סרטנים ומה לא. ואז ראיתי את זה. אין לי מושג מה השם של זה. אבו-שרימפ? Big ass shrimp? זה היה... ענקי. ממש. מפחיד. לראשונה בחיי הרגשתי צמרמורת מלהסתכל על אוכל. לצערי הרב, דווקא את זה לא אכלתי. אבל זה בהחלט החומר שממנו עשויים הסיוטים שלי והכמיהות הקולינריות בו זמנית. 

 

האופק הוא עצום ולא נודע, אי שם שוכנת רוסיה בצד הרחוק שלה, ספינות דייגים, עולם שלם.


 

 

השלט ליד המסילה.


 


מלך כל השרימפס, מטיל האימה, פרדי קרוגר של הים ושליט כל האוקיינוסים יחדיו:


 

 

צדפות!


 

 

דיונויום :)


 

 

בקומה השנייה התיישבתי וכמיטב המסורת, המלצרית הנחמדה הגישה לי כוס מים ותפריט ביפנית ואנגלית. משפחה גרמנית צחקה בקולי קולות מאחורי אבל למזלי הם הלכו דקות אחרי שהתיישבתי. התחלתי לעלעל בתפריט, לראות את המוצע ולהסתקרן מהמאכלים. אני בעיר נמל, על הים. הכל טרי פה. יותר טרי מזה לא אמצא. יאללה, יהיה מה שיהיה, אני אוכל, הכל. חי, נא, ימי, יאמי! התפריט היה ענקי אז החלטתי להתפרע והזמנתי בתור התחלה 2 מנות גדולות. המנה הראשונה הייתה ביצי-סלמון וקיפוד ים (כן איגנציוס! זה טעים!) על אורז עם מלפפון וקצת ירקות ומרק מיסו ליד. חייב לציין שבלוגרים אחדים הזהירו אותי שקיפוד ים זה דבר דוחה ומגעיל (כן איגנציוס, אתה!) אבל בקיפוד אין ולו דבר אחד נוראי. וכן, העיסה הכתומה זה קיפוד ים. טעימה בטירוף. אין לי מושג איך זה ״הבשר״ שלו אבל מסתבר שככה זה. לאחר שסיימתי את המנה הזו יחד עם המרק, הגיע הזמן למנה השנייה. הגיעה צלחת נוספת, הפעם עם סשימי עליה, חתיכות דג נא. שלוש חתיכות של טונה כחולת סנפיר, שלוש חתיכות של צ׳וטורו, שזה בעצם חלק שמנמן בטונה וטעים אוח אלוהים כמה שהוא היה טעים, שלוש חתיכות של דיונון שמתפרקות לעשרות חתיכות קטנות כשנאספות עם הצ׳ופסטיקס. אהא. לבן כזה, מדהים. הכל סשימי, נא. נא נא נא. נאנא בננא. טעים. לאחר שסיימתי עם שתי המנות הללו ירדתי לקומה למטה והזמנתי מנה שלישית, זרועות דיונונים על הגריל (חייבים לטגן אותם, הם אמרו) חייב לציין שהם טיגנו יותר מידי את הזרועות והן היו פשוט שרופות. לא נהניתי ממנה יותר מידי. המנה הרביעית הייתה צדפה שהייתה ממש טעימה. ממנה נהניתי. מה שהפתיע אותי זה המיונז ששמו לי עם התמנון. היה לו טעם ״מעושן״ שכזה, מאד שונה מהרגיל. מאד מעניין. החשבון הגיע לדעתי אל מעל עשרת אלפים יין, (מעל מאה דולר). שווה כל יין. 


המנה הראשונה, ביצי דגים וקיפוד ים. מתחת לזה יש אורז.

 

 

 

המנה השנייה, סשימי טונה אדומה, סשימי צ׳וטורו וסשימי דיונון.



המנה השלישית, זרועות דיונון מטוגנות.




המנה הרביעית, צדפה!


 

ביציאה מהמסעדה התיישבתי לעשן בחוץ, המשכתי להתקדם אל הנמל וראיתי תעלה עם ״ספינות״ של תיירים מולי. ספינות קטנות שמחזיקות כעשרה אנשים. צילמתי קצת את התעלה הזו ובחציית הכביש, הגעתי אל הים עצמו. לא, לא מדובר בחוף אלא בנמל. לא רציתי לטבול את רגליי במים, אני לא טיפוס ימי ופשוט רציתי לראות ולעמוד על שפת הים ביפן. הגשמתי את זה. צילמתי קצת, ראיתי ספינות במרחק, את רוסיה אמנם לא ראיתי אבל היא שם, הקצה המזרחי שלה, מה שאנחנו הרוסים קוראים לו ״הקצוות ההם״, הצד המזרחי, שגובל בצפון קוריאה ומנשק את אלסקה. המשכתי לעמוד עוד קצת ולצלם עד שהשמיים בירכו אותי בגשם, רצתי אל סניף Lawson הקרוב, בעיקר כדי לשמור על המצלמה והתיישבתי על הספסל ליד, ממוגן מהגשם על ידי גג הבטון, שותה קפה ממכונה ומחכה שהגשם יעבור. לאחר מכן המשכתי בהליכה, הפעם בצד הנגדי. פסל של כלב וצינור כיבוי אומר לי שכנראה כלב שקשור למכבי האש העירוניים מת פה וככל הנראה עשה מעשה גבורה שבמהלכו מת. לאחר מכן, במהלך ההליכה, אני רואה מקום עם עטלף / גרגוייל וכיתוב, קריוקי האימה (Thriller Karaoke). אני בטוח שאתקל בדבר הכי מטורף בחיי, נכנס בהתרגשות פנימה, המקום ריק ורק בחורה בקבלה. אני ניגש אליה ואומר לה, בזכות האייפון: ״שלום! אני רוצה בבקשה לאכול ולצפות בקריוקי״ ומגיש את הטלפון לאישה הצעירה בדלפק. היא מסתכלת עליי, מחייכת ומדקלמת מונולוג של 30 שניות ביפנית מלווה בתנועות ידיים. מכירים את האימוג׳י הזה "😓"? ככה הרגשתי! אני שוב מסביר לנחמדה את הרצון שלי, לצפות באנשים שרים קריוקי. פה התחילה האימה האמיתית, בערך 20 דקות של אייפון - יפנית ויפנית - אייפון. פתאום הגיעה אישה מבוגרת יותר, בשנות ה 40. "Hello, do you speak English?" היא לא עונה. דממה. אני מראה לה את האייפון והן מדברות ביניהן. אני מנסה וריאציות שונות כמו ״אני רוצה צ׳יפס ובירה וקריוקי״, ״אני רוצה לראות אנשים שרים״, ״איפה הבר שכולם יושבים בו ושרים״, אחרי עוד כמה דקות ואחרי מיליון כאלו 😓😓😓😓😓😓😓😓😓😓😓, האישה המבוגרת יותר פותחת דלת. אני בטוח שזהו, סוף סוף ומה אני רואה? חדר קטן, 3*3 מטר בערך, שולחן בתוכו ומסך טלויזיה. אמרתי לה שאני לא רוצה לשיר אלא לראות אנשים שרים, היא מכוונת אותי לחדר. אני עומד בו. היא מגישה לי תפריט. אז האסימון נפל. לא סתם היא אמרה ״30 דקות״ כמה פעמים. צריך לבוא למקום הזה עם חברים ולשיר לעצמינו בחדר הזה והן מגישות לנו אוכל. ככה זה עובד! קצת התבאסתי שלא יצא לי לראות קריוקי אמיתי אבל ניחא, רק הדיון הזה היה שווה את הכל. חייכתי לנשים הנחמדות ויצאתי, מלווה בקידה וחיוך. בדרך אל הרכבת עברתי בבית קפה קטן, ביתי של שתי נשים מבוגרות. מותר לעשן ולכן עישנתי ואכלתי גלידה ירוקה בטעם מנטה. הנשים הבינו קצת אנגלית ולכן דיברנו לנו. אמרתי שאני מישראל והן חייכו והנהנו. מעולם לא הרגשתי כל כך בנוח להגיד שאני מישראל. הלכתי עוד כמה דקות והגעתי לתחנה, עליתי חזרה על הרכבת לסאפורו בעזרת לוח הזמנים שהבחורה הנחמדה הביאה לי. 

 

התעלה הנחמדה.


 

 

ההרים, הערפל הזה, הירוק הזה.

 

 

 

ספינה.


 

ים, עצום.


 

הכלב הכבאי ההירואי.

 

 

קריוקי האימה!


 

עוד קצת מאוטארו.

 

 

כאשר הגעתי לסאפורו, נהייתי שוב רעב ולכן עצרתי במיסטר דונאט לנשנוש של סופגניה וקפה, משהו קליל וזריז. בחוץ היה חשוך כבר, ראיתי את האורות הירוקים של Daimaru שזו חנות עצומה של ביגוד ואופנה. רציתי ארנק, הארנק שלי ישן ובן 7 שנים. אמנם הוא יפה ועדיין לא נקרע (חוץ מהמקום של המטבעות, לא פעם שקלים מנסים לברוח לי) אבל הגיע הזמן לארנק חדש. עליתי לקומה החמישית עד שהגעתי לאיזור הארנקים. וואו. יפיפיים. הארנקי גברים מדהימים. המחיר? 😓, כזה! מחירים של 15,000 יין לפחות, כ 150 דולר ויותר. כואב לי הלב כרגע להוציא סכום כזה על ארנק, אפילו שהיה לי את הכסף ביין-ים ועוד 300 דולר בכיס. הסתכלתי בזולים שעלו כ 50 דולר אבל הם היו מזעזעים בלשון המעטה. יצאתי משם ללא ארנק אבל עם חיוך. מזג האוויר היה ממש קודר, אהבתי את זה. עישנתי סיגריה ליד המלון, עליתי למעלה, לחדרי הנעים בקומה ה 13 ונפלתי על המיטה. השעה הייתה 21:30 שעון יפן. התסכלתי מחוץ לחלון, רוח נעימה פולשת אל חדרי ועוטפת אותי. הורדתי את כל הבגדים ממני, נשארתי רק בתחתוני הבוקסר שלי. זחלתי מתחת לשמיכה, מותש בצורה הכי נפלאה שיכולה להיות, קרסתי לשינה ארוכה, עד 7 בבוקר למחרת, עם עוז, אומץ וכוחות מחודשים וגם קצת עצבות, בידיעה שמחר יהיה היום המלא האחרון שלי ביפן. לילה טוב. הסיפור הראשון נכתב, על אדמת יפן, על ידי.

 

 

***עריכה*** - הפסל הוא של הכלב Bun-chan, כלב שלפני 102 שנים ניצל משריפה שפרצה באוטארו כשהוא היה גור, אמא שלו מתה בשריפה כשהגנה עליו. הכבאים ניסו למצוא לו בית וללא הצלחה אז הם החליטו לגדל אותו התחנה שלהם. הם קראו לו Bunkou אבל Bun-chan תפס יותר בגלל הסיומת צ׳אן שהיא ידידותית ביפן. הכלב אהב דגים מיובשים והיה עוזר המון לכבאים כמו לסחוב משהו או לנבוח ולגרום לאנשים להתרחק מציוד מסויים וגם רכב על מכונית הכיבוי מעל 1000 פעם. כתבו עליו בעיתונים והוא נהיה מוכר בכל יפן, אפילו מכתבים נשלחו אליו. הוא מת בגיל 24. יש לו פוחלץ במוזיאון של אוטארו. ואת הפסל המפורסם שכולם שמים לו מין עניבה או עניבת פרפר :) - מקור: http://otarustyle.blogspot.co.il/2010/09/brave-dog-bunchan.html

נכתב על ידי , 6/8/2017 18:46  
24 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-10/8/2017 18:56
 





67,537

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe-Narrator אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The-Narrator ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ