לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


Few hours left.

Avatarכינוי: 

מין: זכר



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2017

המסע אל ארץ השמש העולה, חלק שלישי(כפול): מלון (לא) דולפין, כבשים, רעידת אדמה ובירה.


 

לראשונה, מדובר בפרק כפול! - המון טקסט, המון תמונות. יומיים שלמים.


היום השלישי שלי ביפן התחיל בעזיבת דירה, בהתארגנות. היה מאד קשה, לעזוב את הדירה שקיבלה את פניי בעיר הזו אבל בגלל שהזמנתי אותה ברגע האחרון, אז היא הייתה זמינה רק ליומיים. שלחתי הודעה לבעל הדירה בתקווה שהדיירים הבאים שלו ביטלו או משהו כזה אבל נופ, הם מגיעים ועליי לפנות. המזוודה מוכנה ויחד איתה גם התיק של דארת׳ ויידר, החדש שקניתי בביק קמרה, מגניב כזה. המשכתי לדבר עם טוניו הוא מסביר לי איפה להשאיר מה. שנייה לפני שאני יוצא, הודעה מטוני. ״תסתכל על ידית הדלת״ - אוקיי, זה מסתורי... אני פותח את דלת הדירה, מסתכל על הידית ורואה שם שקית מהודרת! אני מכניס אותה לדירה, פותח. אני בהלם, אני רואה שם את ערכות הממתק הללו ששאלתי אותו אתמול היכן קונים והוא אמר לי, ולא מצאתי. בגלל שטוני פיזית לא בסאפורו הוא דאג שחבר שלו יקנה לי, ישים לי אותם בדלת! הייתי בהלם. שלחתי לו הודעת תודה ארוכה מאד. רציתי להשאיר לו כ 2,000 יין על השולחן אבל נזכרתי בכל הכבוד היפני ובזה שהם לא מקבלים טיפ ואני ממש לא רציתי להעליב איש ולכן לא השארתי. יצאתי עם המזוודות, הסתכלתי על הדירה המסודרת שהשארתי, בחיוך עצום טרקתי את הדלת וירדתי למטה, השארתי את המפתחות (כרטיס מפתח) בתיבת הדואר, יצאתי החוצה מהבניין במטרה להמשיך את ההרפתקה העצומה שלי, את המסע הפרטי והנפלא שלי.


בניין פשוט, יפה במרכז בעיר, מוקף בנייני ענק.




הגעתי למלון בערך בשעה 10:30. המלון נראה מאד יפה, מפואר. בקבלה מילאתי כרטיס רישום, שאלתי לגבי התשלום ואמרו לי לשלם כשאקבל את החדר. שמעתי את המשפט הקלאסי שכל אחד שאי פעם ביקר בבית מלון, שמע. ״קבלת חדרים החל מהשעה שלוש״. הו וול, שמתי את כל הדברים שלי באיזור השארת התיקים, לקחתי רק מצלמה על עצמי והתחלתי ללכת. כשהגעתי ל Sapporo Station, הבנתי שאין לי סיגריות כי הן נותרו בתיק שנותר במלון. מה יותר טוב מלקנות סיגריות שזכרתי מספרי מוראקמי בשם Seven Stars)Sebun Suta) ולכן בקיוסק הראשון שראיתי באיזור התחנה, רכשתי לעצמי חבילה. ברגע הזה היו לי כ 5 שעות(+-) לשרוף עד השעה 15, לא באמת ידעתי לאן ללכת ולכן החלטתי להסתובב, ראיתי פארק קטן, הייתי בו כמה דקות, הוא עשה לי נעים, הדממה יותר נכון. לאחר מכן חזרתי לכיוון המרכז, הסתכלתי למעלה וראיתי את ה T38 - מגדל התצפית והנקודה הכי גבוהה בסאפורו. נכנסתי למלון JR TOWER ליד וכששאלתי את הקונסיירז׳ איך אני עולה, היא נתנה לי שובר הנחה ושלחה אותי אל המגדל, לצפות על העיר היפיפיה הזו, מלמעלה. אני מודה, אני לא מטורף על מגדלי תצפית, בברלין לא נהניתי, בפריז על האייפל די השתעממתי, לא נהניתי אבל פה, בסאפורו, נהניתי כל כך!


פארק, תמונה ראשונה:



פארק, תמונה שנייה:



היופי העירוני של סאפורו, מלמעלה:



טבע פראי במרחק:



לאחר מכן ירדתי למטה, לאיזור המסעדות במגדל הזה, שזה בעצם כמה מגדלים, צמודים. קשה להבין באיזה מגדל בדיוק הייתי אבל ראיתי מספר מסעדות ממש נחמדות וקירות מלאים ב Sampuru, הפייק פוד של יפן. ישנה תעשייה שלמה של מזון מזוייף שכל מטרתה היא לתת את המנות למסעדות שידמו בצורה המושלמת את המנות שלהם. זה התחיל בערך בשנות ה 20 במאה הקודמת והיום זה נמצא בכל פינה ביפן. הסתכלתי על שלל הסמפורו ובחרתי לי מנה יפה, נכנסתי פנימה למסעדה ובחרתי אותה מהתפריט. אף אחד מהצוות לא ידע אנגלית, אפילו לא ברמה הבסיסית ביותר ולכן תיקשרנו אך ורק בזכות גוגל טרנסלייט. הזמנתי אורז עטוף בחביתה עם שרימפס מסביב וסלט ירוק עם ביצי סלמון ליד. הארוחה עברה מהר, ישבתי שם, מוקף בנשים מבוגרות, OL's בכל פינה (אופיס ליידיז, זוכרים?) ואפילו איש שמן עד מאד שהשתלט על השולחן לצידי. התענגתי על הארוחה, הדלקתי סיגריה ושתיתי מיץ תפוזים קר. יצאתי משם, החלטתי לשים פעמיי אל המוזיאון לאומנות מודרנית של סאפורו, בעקבות ההמלצה של הזמרת.


תמונות של הSAMPURU המדהימים שראיתי:




עוד!




הארוחה המדהימה:



והסלט.



ההליכה ברחוב הייתה מרגיעה, אני מאד אוהב את הרחובות של סאפורו, נקיים ויפים, ללא פחים וללא ספסלים כמעט. ההליכה נעימה, שתייה בידי, מצלמה על כתפי והמוזיאון לאומנות מודרנית הוא היעד שלי. התקרבתי למוזיאון מימה (Mima) וגני מימה ליד, המשכתי עוד קצת והגעתי למוזיאון לאומנות מודרנית. הפסל בכניסה מאד הזכיר לי את הספר המדהים ׳ספינות טרופות׳ של אקירה יושימורה ונכנסתי פנימה. הייתה בדיוק תערוכה של דה וינצ׳י במקום ורכשתי כרטיס, הסתובבתי קצת במתחם ויצאתי יחסית מהר, לאחר כמה דקות. לא כל כך התחברתי לסוג הזה של אומנות ולכן גם לא רציתי לבזבז את זמני. המלון היה במרחק של 30-40 דקות ממני ברגל והיה לי עוד זמן עד השעה שלוש ולכן, לכן נכנסתי לגני מימה שצמודים למוזיאון מימה, שנמצא מרחק חציית כביש מהמוזיאון לאומנות מודרנית. הסתובבתי שם קצת, המרחבים הירוקים היפים, האנשים, הכלב הרשע שנבח עליי, האוויר הכל כך טהור ומרגיע. זה היה... על טבעי. הנאה טהורה. השעה שלוש התקרבה והגיע הזמן להתקדם לכיוון המלון, לקבלת החדר.


הקטנה תמות בכל רגע.



בגן:



יש שם איש זקן. לא רואים אותו.



נבח עליי מלא, החמוד.



ביציאה.



הגעתי למלון, חזרתי לקבלה ולקחתי את הדברים שלי. בקבלה הוצאתי 81,000 יין והגשתי אותם לפקיד והוא בתמורה הביא לי כרטיס-מפתח לחדר בקומה ה 13 במלון עצמו, שזו הקומה הכי גבוהה (למעט הקומה ה 14 ששם רק אוכלים ארוחת בוקר ולא מתגוררים). החדר מהמם, הנוף יפה וסאפורו פרושה תחתיי. נכנסתי לשרותים וראיתי את חדר האמבטיה הכי יפה שאפשר בבתי מלון, כל כך מסודר, באופן מעורר השתאות. האסלה הייתה אסלת היי טק עם כפתורים, בידה ושאר הדברים שלא תמצאו פה. הכל מסודר, סדר מופתי. הנחתי את המזוודה והתיק, לקחתי את התיק גב עם הדפים והמצלמה, נותרו לי סה״כ כמה אלפי יין בודדים וחיפשתי בנרות צ׳אנג׳ להחלפת כספים. מצאתי אחד במרחק הליכה מהמלון בשער יותר טוב משדה התעופה ואחרי שהחלפתי חמש מאות דולר לכמה עשרות אלפי יין, המשכתי להסתובב בעיר, הרעב מכרסם ולכן החלטתי לאכול מרק ראמן טעים וסושי. אומרים שסאפורו והוקאידו בכלל מאד מפורסמת במנות הראמן שלה ובהחלט לא טעו, היה תענוג, ללא ספק.


תמונה שלי יוצא מהמלון חמוש במצלמה.


 

תמונה של הראמן ושל הסושי.


 

מממ טעים! אוף הכל טעים!



במהלך השיטוטים בעיר עצמה, אחרי האוכל, ראיתי חנות ספרים. חנות ספרים יפנית הייתה אחת מהיעדים שלי, מהסיבה הפשוטה שאני מאוהב בקריאה, כתיבה, בספרים ובחנויות הספרים שהם מיני גן עדן עבורי. ראיתי אחת מהרחוב, עצומה בגודלה ונכנסתי פנימה. הייתי קצת בשוק מהגודל אבל זה רק הקדימון למה שראיתי בכניסה. ״פורנו״. הרבה ממנו. אין ספור ספרי אנימציה, עם ציורים של נשים חשופות חזה בפוזות מגרות, ספק לא מובנות או פשוט מוזרות לעין המערבית. גבר בן 40 וילד בן 10 עומדים יחדיו ובוהים בכריכת ספר שלא משאירה מקום לדמיון. ממשיך להסתובב בחנות, נמלא באנרגיות חיוביות מהחוויות, מהפתיחות של המדינה הזו, רואה ספרים מעניינים כל כך, הכל כתוב ביפנים ואיני מבין מילה. אני רואה עורב! שוב עורב וספרים על עורבים! כשהרמתי את ספר העורבים, בדף האחרון היה הסבר באנגלית שהסביר שהספר הזה הוא על התנהגות של עורבים, אם זכרוני אינו מטעני. אהבתי את זה מאד. לאחר שסיימתי לסייר בחנות הענק ובאתי לצאת, הבנתי שיש קומה שנייה, עצומה לא פחות. עליתי למעלה, שוב קצת ספרות ״פורנוגרפית״, חדשה לעין המערבית צרת האופקים שלי. ראיתי שם שורת קופות נוספת וניגשתי אליה. ביקשתי מהמוכר את ״מרדף הכבשה״ של מוראקמי הארוקי, הספר שבזכותו אני כרגע דורך על אדמת יפן. המוכר הביא לי, ביקשתי כמה סימניות במתנה לאנשים יקרים וקיבלתי. לפני ששילמתי החלטתי להעיז וכתבתי בגוגל טרנסלייט ״האם יש לכם ספרים על שיבארי״ - הראיתי למוכר והוא חשב ולא הבין את הכתוב. בדיוק באתי לקחת את המכשיר שלי חזרה מידו והוא פנה לאישה, מוכרת והראה לה. פה האדמתי ממבוכה. האישה הסתכלה עליי ועשתה סימן של ״מה זה?״. כמובן שלא הייתי יכול להסביר לה שמדובר בטכניקות של קשירות ועקידות מורכבות אשר בשילוב עם אין ספור עינויים מיניים קטנים, אפשר להגיע לגבהים מדהימים. חירטטתי באנגלית-יפנית-גוגלית שחבר שלי ביקש ממני ושאין לי מושג מה זה ״שיבארי״. משלא נמצא שום פיתרון בפסגה המשולשת שנוצרה ליד הקופה, החלטתי להפריד כוחות, לשלם על הספר ומחזיק מפתחות יפה וסימבולי ולהמשיך את היום שלי.

 

אה כן, זה רגיל. ממש ליד ספרי בישול.



וזה ליד הלו-קיטי:



החלטתי ללכת לאודורי פארק (Odori Park), ראיתי באינטרנט לא מעט מידע על האיזור והחלטתי לבקר אותו, מה שכן היה ערב שקט ונפלא לבקר בפארק. הלכתי כ 20 דקות עד האודורי פארק, הגעתי וראיתי המון אוהלים בהקמה. הבנתי שמשהו נוצר פה ושאין יותר מידי מה לעשות בשלב זה שם. השעה הייתה באיזור 8 בערב, החלטתי ללכת אל כיוון המלון שלי ושמעתי מוזיקת רוק רועשת באנגלית, כשהלכתי לראות במה מדובר ראיתי יריד בירה מגניב שמגיש בירה ואוכל במחירים סופר נוחים וזולים. ניגשתי אל התור הענק וכאשר הגיע תורי, הזמנתי בירה ושרימפס, קיבלתי את המנה וחיפשתי מקום לשבת. הכל היה תפוס עד אפס מקום ורק לאחר כחמש דקות מצאתי פינה להתיישב בה. לא בדיוק ידעתי איך לאכול את השרימפס שכן הם היו שלמים ומטוגנים, כולל עיניים וכל איברי הפנים שלהם, הכל יחד. ישבתי ואכלתי, עם השרימפס הסתבכתי, אני מודה, לא באמת אכלתי אבל את הבירה חיש מהר סיימתי, קמתי והלכתי אל המלון. בדרך עצרתי מול ״Bic Camera״, נכנסתי וקניתי כמה מתנות נוספות לאנשים בארץ. עליתי אל חדרי החדש בקומה ה-13, אל ״דירתי״ היפה אבל המלאכותית מידי אשר מחליפה את הפנינה הקטנה בעלת החדר אחד ברובע סוסוקינו האפל, המסתורי. הוצאתי ערימת דפים, התחלתי לסמן מקומות שווים בסאפורו היפה ולהתכונן לשינה וידעתי, מחר אני עומד להגשים חלום, בלי קשר לדפים. מחר, אגשים הספר, מחר אראה את הכבשה.


היריד:


 

הפינוק:





>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>> חלק שני >>>>>>>>>>>>>>>>





 

בבוקר של היום הרביעי תכננתי לקום באיזור 7. בפועל קמתי באמת ב 7 בבוקר, כיביתי את השעון המעורר וקמתי שוב ב 9:15. ארוחת הבוקר של המלון נסגרת עוד רבע שעה ולכן פשוט התגלחתי, צחצחתי שיניים והתקלחתי, לבשתי בגדים יפים ויצאתי לחפש אוכל טוב. מצאתי מסעדת ראמן שמגישה רק בירה או מים ומנות יפניות מסורתית. לא מחכים שמלצרית תיגש. משלמים במכונה, יוצא קופון, לוקחים ומגישים למלצרית. הזמנתי אורז וביצה חיה מעל. כן, חיה. מודה, לא ידעתי שהיא חיה במעמד ההזמנה. חשבתי פשוט שזו תמונה שצולמה טוב מידי אבל מסתבר שהיא באמת... חיה. פשוט שברו אותה ויאללה תאכל. טוב... התחלתי לאכול, היה טעים ומדהים ממש! כל התענוג עלה לי 330 יין בלבד לקערת האורז המשביעה הזו. שזה פחות מ 15 שקל. מדהים.


מעדן.



רציתי משהו מתוק אז הלכתי לחפש את מיסטר דונאט, הפכתי את התחנת מטרו ולא מצאתי אז שאלתי מוכרת בזמן שקניתי כמה מתנות קטנות. למזלי יפנית דוברת האנגלית הייתה ליד והסבירה לי. אכלתי שם דונאט ושני ״עיגולים״ קטנים, קפה קר וסהכ עלה לי 520 יין. התיישבתי ועישנתי, קראתי את ״מרדף הכבשה״. ידעתי שאקבל עוד השראה מהספר הזה, במהלך הקריאה ידעתי, ידעתי שאראה כבשים בקרוב ואכן, לאחר מספר דקות שמתי פעמיי לפארק הכבשים, אל Hitsujigaoka Observation Hill. הלכתי לתחנת האוטובוס שצמודה לרכבת ושאלתי בחור על ידי הצגת מסך האייפון שלי עם השאלה ביפנית. הוא אמר לי ״Subway, Toho line״ וקפצתי מאושר כי זה קו שאני חורש אותו ומכיר טוב מאד. שאלתי איזו תחנה והוא אמר Fukuzumi, התחנה האחרונה. העזרה של האיש שהציע לרדת איתי למטרו ולכוון אותי אל הקו הפעימה אותי. הפצרתי בו שהבנתי הכל ושאין צורך שיקטע את עיסוקיו וירד ויסביר לי, הוא בתמורה אמר ״האי״ בפנים רציניות. לחצתי לו את היד, המחווה הייתה זרה לו שכן הוא הסתכל עליי קצת באי נעימות. לאחר מכן התחרטתי על זה אבל זה כבר היה מאוחר מידי. רצתי פנימה, קניתי כרטיס יומי ב 520 יין ונסעתי לשם. ירדתי באמת בתחנת פוקוזומי שהיא התחנה האחרונה (או הראשונה) בקו טוהו, יצאתי אל פאתי סאפורו וראיתי חנות ספורט ענקית. נכנסתי פנימה, הסתובבתי וראיתי מסעדונת קטנה שמגישה כריכים. לקחתי כריך בסגנון איטלקי כלשהו עם נקניקים בתוכו, כוס קפה קר והתיישבתי בחדר העישון. לאחר מספר דקות, התרוממתי משם ויצאתי על הרחוב. כדי להגיע למצפה, להיטסוג׳יגאוקה, צריך ללכת כ 40 דקות בקו ישר. התחלתי ללכת ברגל לכיוון המצפה והגעתי אחרי כ 40 דקות. בדרך עצרתי בחנות מאד מיוחדת שמכרה לובסטרים, סרטנים וביצי דגים חיים. ראיתי את ה Sapporo Dome, האיצטדיון של העיר. בדקתי בגוגל אם יש משחק כלשהו ומסתבר שכבר היה משחק! באותו היום! אוי היגון. ההליכה עצמה הייתה פסטורלית, אני רואה את השכונות היוקרתיות של פאתי סאפורו, בתים קטנים, בעלי קומה אחת, מקסימום שתיים, מטופחים עם גינות קטנות ורכבים משפחתיים קטנים מוקפים בנוף ירוק, ענק, עוטף ומגונן. החיים פה עצרו בזמן, זו אינה סאפורו המלאה בבירה ומוזיקת רוק וסארארי מן ומכוניות בלילות ומוניות בכל פינה ומלונות אהבה של סוסוקינו. זה לא. זה פשוט לא. ההתפעמות שלי ממשיכה, איזה מקום יפה. ההליכה ממשיכה, הדקות עוברות עד שהשלט מולי.



ההליכה הארוכה:


 

פרברים שקטים:


 

טניס:


 

השלט מולי!



 

בכניסתי אל המתחם, המשכתי ללכת בפסטורליה הירוקה עוד כ 5-10 דקות, הכי ברוגע עד אשר ראיתי את האנשים, את הפסל המפורסם עם הכיתוב. הפסל הוא של ד״ר קלארק, אמריקאי שפקידים יפניים התעניינו בעבודתו והביאו אותו להוקאידו לפתח את החקלאות. כמובן שזה הכי על קצה המזלג ומי שרוצה מוזמן לקרוא בויקיפדיה על פועלו (William S clark), ד״ר קלארק היה אומר לתלמידיו "Boys be ambitious" והמוטו הזה מוטבע על הפסל שלו, לזכרו, במצפה. לאחר שהסתובבתי באיזור, ראיתי את הכבשים, הסוריאליזם וההלם בעיצומם, צילמתי ובעיקר דמעתי מרוב אושר על מזלי הטוב ועל הזכות שנפלה, בידיי, להיות בסאפורו ולראות כבשים, ממש כמו גיבור הספר... הלכתי לבניין הראשי, נכנסתי לחנות מזכרות וביזבזתי מעל 10,000 יין למתנות לי בעיקר אבל גם לאחרים, ירדתי קומה לבית הקפה שם וקניתי מנה קטנטנה של בשר איילים ובירה סאפורו קלאסיק שהתאהבתי בה, התיישבתי פשוט וכמעט עצמתי את עיניי, מרוב אושר.


יש לי קטע ״מפגר״ ביפן. בכל פעם שאני רואה זקן שנראה מגניב (שיער ארוך, פרצוף יפני אקסטרה יפני, קצת זקן[כולם חלקים פה מאד]) אני ממציא לו שם ואומר אותו בשקט. ״שלום לך, מר מטצודה״, ״ערב טוב, אדון יושידה״, ״מה שלומך, מיסטר טצומירו?״, ככה. ממש כך. את ההודעה הזו שלחתי לזמרת, מה שגרם לה להגיד שאושיקאווה עשה את זה ב 1Q84 - נכון! הייתי בהלם. פשוט בשוק. נכון. אושי עשה את זה. האם אני אושי? אני לא אושי. אני מגשים את המספר, את הנרייטור מהטטרלוגיה המושלמת של מר מוראקמי הארוקי ולא את אושי הרשע. אבל הנה, התנהגתי כמוהו. זה גרם לי לחייך. איני מעוות, איני מכה את אישתי וסופי שונה מסופו. אוח אושי.


הפסל המפורסם של ד״ר קלארק. לצערי בגלל הגבלות גודל תמונה, הפיקסליזציה נדפקה קצת.


 

העיר, האצטדיון - Sapporo Dome, היופי בקצה השני של העולם, מתוך חוות כבשים בפאתי סאפורו.

בעוד מספר דקות, אראה כבשים, אשתה בירה.


 

כבשים. איפה איש הכבשה או דוקטור הכבשים?


 

חמוד. (כל המתחם הוא... כבשים, זה פשוט מתוק)


 

אח. חשבתי שזה ייקח לי כמה דקות וסיגריה, בפועל ישבתי פה מעל 3 שעות, בדממה ונהניתי מכל רגע.

מזהים את מותג הבירה כבר?


 

ישבתי בשלווה קרוב לשלוש שעות, בבית הקפה של החנות מזכרות, בחוץ, הכבשים מרחוק, נראות לעיתים או שאולי בלתי נראות ורק הבריזה של הוקאידו העושה לי נעים בנשמה, שיחות עם אנשים מישראל בוואטסאפ, הבירה מתחלפת כל הזמן בכוס חדשה והשיחות ביפנית סביבי לא מפסיקות. שתי נשים יפניות מבוגרות התיישבו לידי לעשן. התחיל גשם, בהתחלה די חזק, חיש מהר נחלש והפסיק. התחיל שוב, די חזק כחצי שעה לאחר מכן למשך חצי שעה. מרוב הירוק והרוגע לא הייתי מסוגל בכלל לקום. פשוט ישבתי שם, מצלמה, תיק ושקית מתנות מתחת לשולחן. ישבתי מתחת לשמשיה בחוץ, לא באמת מוסתר מהגשם. כמה שזה היה מדהים, היה נפלא. הכל היה מואר וירוק, הגשם שטף את הזוהמה של החיים שלי, את הטינופת החוצה ממני ובעוד אנשים ניסו להתחבא מהגשם, לא זזתי מכיסאי וכל גבי היה רטוב וספוג. החלטתי על נסיעה באוטובוס חזרה כי אני לא הייתי מסוגל מרוב המנוחה והנעימות להיסחב ארבעים דקות ברגל. ישנם קווים שיוצאים מהמצפה ומגיעים ישירות לתחנת פוקוזומי, נכנס למטרו וקדימה, לסאפורו סטיישן, הליכה 3 דקות ולמלון.

 

תמונה אחרונה מהיטסוג׳יגאוקה.

(צולם באייפון, אפשר לראות את הפסל ברקע)


 

החלטתי לנוח מספר דקות בלבד בחדר, קפצתי וירדתי למטה לפסטיבל הבירה. הזמנתי שלוש מנות (שיפודי עוף, דגים מצופים וצדפות) בירה, התיישבתי עם סיגריה. הפעם היה לי קל יותר למצוא מקום, להבדיל מאתמול, באתי לשם מוקדם יותר. ישבתי והרהרתי, הסתכלתי על האנשים, על הסאראראימן הסובבים אותי, מידי פעם ראיתי תיירים אירופאיים קונים חביות בירה. אני רק אומר ״סאפורו קלאסיק״ ומצביע על גודל הכוס. זהו. בסיום הארוחה, היה צריך לפנות... אוח זה היה מאתגר. יש חמישה פחים. בפח הראשון שופכים את הבירה. בשני זורקים כוס בירה. בשלישי זורקים את האוכל. ברביעי את החלק התחתון של קופסאות האוכל. בחמישי את החלק העליות של קופסאות האוכל. יפן, חברים.


השעה הייתה מאוחרת, לקראת חצות, שכבתי במיטה ודיברתי עם חברים. הכל היה רגוע, דממה מופתית והייתי מכוסה שמיכה. המכה הראשונה גרמה לי לקפוץ עם זיעה קרה, הרגשתי את המיטה זזה ורעש פילח את האיזור, צופרים של מכוניות וצרחות של נשים וגברים כאחד. זינקתי מהמיטה, נזכר שאני בקומה ה 13 ואני כרגע נמצא בליבה של רעידת אדמה, בפאקינג בירת רעידות האדמה העולמית, יפן. כשאני עומד על הרצפה, אני מרגיש עוד גל של רעד, אני רץ לכיוון הדלת ודממה. אני מחכה. דממה. אני מסתכל מהחלון. התנועה זורמת. הכל רגוע. אין זכר. אני מנגב את הזיעה הקרה, נכנס לאינטרנט ורושם "Earthquake in Hokkaido", הלב עדיין דופק מהר מאד. ממשיך לחפש ורואה איזכורים שונים במבזקים. נכנס לאתר של NHK, סוכנות החדשות היפנית, הכל ביפנית, לא מוצא את הדגלון באנגלית, נכנס ומרפרש בגוגל ורואה, 30 קילומטר מסאפורו, 5.2 בסולם ריכטר, האדמה רעדה. אני פאקינג הייתי ברעידת אדמה ביפן! באופן חולני במקצת שצטערתי שריקוד האדמה של קובה לא התרחש על בשרי ועם זאת אני מודה לכוחות היקום שחסו על חיי בקומה ה-13 במלון MyStays Hotel Sapporo Station. ההרגשה היא שאין זכר לרעידת האדמה, לריקוד האדמה הכל כך סימבולי בביקור שלי. התחלתי לקרוא על רעידת האדמה הקטלנית בקובה ועל רעידות אדמה נוספות שפקדו את יפן (פוקושימה לדוגמא) ונרדמתי, מתאהב מחדש בארץ הזו, מודה לה שהרשתה לי לחלוק עימה את הכאב של האדמה, את הבעתה והבהלה של האנשים. באופן אירוני, בעוד מספר ימים, יוקי (שם אמיתי הפעם) תספר לי שזו הייתה דווקא רעידה די חזקה אבל הם לא מפחדים. הם לא. הם רגילים. הלוואי שיום אחד אהיה חלק מ ״הם״. לילה טוב לך, סאפורו היפה שלי, רועדת שלי.

רעידת האדמה:


 

תפוחים בעריסה!


 

אבטיחים בעריסה! (אבטיחים קטנים!)


 

ארוחת שלוש מנות א-לה-נרייטור:

(כמו תמיד, סאפורו קלאסיק צמודה אליי)


 

הספר, לפני היציאה להיטסוג׳יגאוקה, אל הכבשים.

אני אוהב לקרוא בשפה זרה כשלא מבינים מה אני קורא.




יפנים. הלוואי שכל העולם ינהגו כך.


 

הנוף ביציאה מפוקוזומי:




אריזות לחגים. פאק שזה יקר אבל כמה שזה אלגנטי.


 

האסלה במלון שלי. כן, כזו אסלה ראוייה לצילום בהחלט. רק חסר לה מוט הילוכים והיא הופכת לפרארי.




Odori Park. ספסלים, מצרך נדיר ברחוב אבל בפארקים לא חסר.


 

הצבעוניות הזו.


 

אין לי מושג מה כתוב שם אבל זה יפה.


 

העורבים מחנות הספרים. יש פה מלא עורבים. עורבי טונגרי?


נכתב על ידי , 21/7/2017 18:50  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-22/7/2017 08:25
 



המסע אל ארץ השמש העולה, חלק שני: חתולים, בירה, Lost In Japan


הבוקר הראשון האמיתי שלי בסאפורו מתחיל נפלא. נחזור רגע ללילה, באתי להירדם ב 3:30 בבוקר אבל התחיל להיות אור. אור. הייתי בהלם. השמש באמת עולה מוקדם כל כך. נרדמתי ב 4 וקמתי ב 10. בהתחלה כעסתי על עצמי שישנתי המון ואז הבנתי, אני במסע פה, אחרי טיול של חצי עולם וזה בסדר לישון. אני תמיד בעד לישון כמו בן אדם ולא לרוץ כמו מטורף ולהפסיק הכל על רגל וחצי. אין דבר יותר נוראי מלמהר ולהיות בלחץ בטיול (הדבר היחידי שצריך להיות בלחץ ממנו זה טיסות). שטפתי את הפנים שלי, יצאתי למרפסת במכנס קצר בלבד וללא חולצה, עישנתי סיגריה, אכלתי חצי סושי ושני ביצים קשות שרכשתי ב Lawson בלילה ויצאתי, מצלמה על הכתף, תיק גב קל עם ספרים עליי אל הרכבת התחתית שצמודה לדירה. ב 830 יין קניתי כרטיס לכל היום והחלטתי ליסוע אל מוזיאון הבירה בסאפורו. הבירה של סאפורו, שמה מגיע למרחקים ורציתי גם לעצמי, לראות, לטעום. כולם עוטים פה מסיכות, יש לעיר נופך קצת אפוקליפטי. זה מעניין ויפה ממש.  

 

ההליכה למוזיאון הבירה לא קלה, גוגל מפות עשה לי צרות עד שהבנתי אותו נכון (או עד שהורדתי אפליקיה נוספת של גוגל!) במהלך חיפושי מזון לאכול ארוחת בוקר סבירה, עורבים טסים כמטוסי קרב מעל ראשי ועושים קולות איום, אולי הם רוצים עוגיה? יכול להיות. אני רק מקווה שלא יברתו אותי למוות, עורבי הטונגרי הללו. בכל מקרה אין לי שום עוגיה. לצערי. לא נורא. אני נעצר בהתרסה. קט קפה. פשוט ככה. חתולים! מסתבר שזה נורמלי פה! ואני חשבתי לתומי שאגיע לשתות בירה והכל יהיה רגוע... והנה, מולי, בית קפה של חתולים. עם חתולים. מאוכלס חתולים. חתולים. בנסיוני להיכנס הבחור קפץ ואמר לי להוריד נעליים בחדרון בחוץ. עשיתי ונכנסתי. מלא חתולים! בחור צעיר ויפה תואר בקופה, בטח טורו וואטנבה* שכזה רק פחות טראגי לפי החיוך השובה שלו, על הרצפה, יפה ויחפה, מידורי* קטנה שכזו או אף נאוקו* מקומית. אני מצלם ומלטף את הקטנים, החתולים קופצים עליי מכל עבר! הזמנתי תה מנטה, הבחורה משחקת איתם, אני מסתכל ומלטף, הזמן עוצר מלכת והדבר היחידי ששומעים פה זה ״מיאו״ מכל עבר. חלום.


קפה חתולים!




מידורי? יותר מתאים לה מידורי. המתוקה:

 


החתולים זוממים ומכרסמים:

 


החתול שכתבתי עליו סיפור קצר יחד עם טורו* (בפרקים הבאים)ֿ:



תינוק!

 


 

כשהתקרבתי למוזיאון הבירה, נהייתי רעב וצמא וראיתי בגוגל-מפות שיש מסעדה במתחם. נכנסתי קודם כל למוזיאון והסתכלתי מסביב. לא כל כך התחשק לי לשמוע על ההסטוריה של הבירה אז עברתי לטעימות. בחורה צעירה עמדה מאחורי, לבד ונראית טוב, בתחילת שנות ה 20, שיער בהיר ובגדים של אנימה. כאשר קניתי 2 כוסות בירה לעצמי כי רציתי לטעום, להסתקרן, החלטתי להזמין אותה אבל לצערי לפני שאמרתי מילה היא הספיקה להתיישב עם החברה שלה ומשפחתה. לא נורא. עם הבירה באו בוטנים וחיסלתי אותם חיש מהר, גם את שני הכוסות. אני חושב שלראשונה ראיתי רגיעה אמיתית בפשוט לשתות בירה, להנות מהרגע ולשים פס עצום על העולם והדאגות סביבי. זה היה מדהים, הבועות דגדגו את גרוני ובליל השפות במתחם עשה לי נחמד. כולנו טועמים את הבירה של סאפורו. חלקינו מתאהבים גם בעיר הזו, משניה לשניה. השעה הייתה שעת צהריים בסאפורו ולכן כל החברים והחברות בישראל ישנו. באיזור הזה, של המוזיאון, לראשונה ראיתי אנשים לא אסייתים. גם דוברי אנגלית פגשתי בדרך למוזיאון, הודים, שהם כן אסייתים אבל מבינים אנגלית בצורה חלקה. ביציאה ממתחם המוזיאון תקף אותי הרעב והאלכוהול עלה לראש, המשכתי ללכת למסעדה שנמצאת חצי דקת הליכה ונקראת ״ג׳ינגיס חאן״ הידועה לשמצה. מנות בשריות בטעם אסייתי, המלצרית הציעה לי לקחת ״אכול כפי יכולתך״ וזרמתי, כי זה נראה טעים והמחיר לא יקר, כ 4,000 יין, 40 דולר בערך. השוס הענק שלמרות שאנחנו במבנה, מותר לעשן. הדלקתי סיגריה והמלצרית הבעירה לי אש בשולחן. מסתבר שהפלטה שחשתי שהיא דקורציה הינה אמיתית. היא שמה לי שומן כדי לשמן וחתיכות בשר נא וקפוא, מלח פלפל וקצת ירקות. האוכל היה מעדן, אני יושב עם סיגריה ובירה, הבשר מולי, אני משמן, ממלח, מפלפל, מרטב ואוכל. סיימתי את מה שהיא שמה וביקשתי עוד מנה של בשר נא. סיגריות בין לבין, ריפיל של מיץ תפוזים ושרות שכמותו לא היה ולא יהיה בארץ. ביציאה משם, שאלתי בחורה צעירה איפה זו חנות המזכרות והיא הראתה לי, הלכה לצידי. רק כשהתקרבתי היא שוב הצביעה, ווידאה שנכנסתי ואז פנתה לכיוון אחר! הייתי בהלם. פשוט בשוק. הבחורה פשוט סטתה מהמסלול שלה כדי לכוון אותי. בארץ זה מסתכם בכמה נהמות אעלק גבריות, תנועות ידיים ללא כל הסבר ממשי. בניפון זה לא קורה ולא יקרה. 

2 בירות בהתחלה, 2 בירות בסוף:

ואז...

נהייתי רעב,
ג׳ינגיס חאן, קפוא וטעים:

משם המשכתי לכיוון חנות בשם Tokyu hands כדי לקנות מחברת כתיבה שאוכל לכתוב וליצור סיפורים. ההמלצה שייכת כמובן לטוני, איש החייכנים ובעל הדירה המדהימה שלי בסוסוקינו. במהלך ההליכה ראיתי מכונת משקאות וכמו שדאקי היקרה אמרה באחת התגובות על מישהו שהיה מהמר, גם אני לקחתי משקה שאין בו אות אחת באנגלית. יצא קפה. לא הכי מזיק! ההליכה לשם לקחה 48 דקות ובדקה ה 20 ומשהו ראיתי חנות ענק בשם Bic camera ונכנסתי. 6 קומות של שיגעון מטורף, שאלתי בקומה הראשונה לגבי מחברת, אחרי דין ודברים בין כ 5 מוכרים שלחו אותי לקומה השנייה. בקומה השנייה לא הבינו מה אני רוצה מהם ולשחו אותי לאגף של העטים. הסתובבתי שם ולא מצאתי מחברת. הלכתי ״להציק״ לעובדים עד שהעובד החמישי בערך הבין ושלח אותי לקומה השלישית. עכשיו, כל קומה של החנות(!) היא עצומה, משהו כמו 15 חנויות ללא דלתות וקירות באותו חלל. בקומה השלישית באתי לבחור צעיר ונמוך עם שיער פרוע ושאלתי אותו "Where can I find a notebook, to write?" ועשיתי קשקוש של עט עם האצבע באוויר, שיבין אותי. הוא עונה לי ״yes yes" ומוביל אותי, אל מחשב נייד של סמסונג. אני מחייך ומסביר ״notebook, to write, with pen" ומקשקש באוויר שוב. ״ah yes yes" אומר הבחור, מוביל אותי לאיזור אחר, נעמד בגאווה מול טאבלטים של לנובו(!) סמסונג(!) ואפל(!!) ומתחיל לצייר על אחד הטאבלטים בגאווה. אני צוחק, מסביר לו שוב עם תנועות ידיים שאני מחפש מחברת. ״aaaa, NOTE book, yes ok" ואז הוא הוביל אותי למקום הנכון. לאחר שלקחתי 5 מחברות, 2 עטים, תיק צד נוסף של מלחמת הכוכבים לכל המתנות וחיפשתי מתנה לחברה הכי טובה. עשיתי איתה שיחת וידאו והראתי לה את החנות, קצת חפרתי לה בשכל על שטויות על הדרך. היה משעשע להיות טוריסט וללכת בכל החנות עם מצלמה ולדבר שפה זרה.
המשקה המסתורי (שהתברר כקפה.. ואף טעים!) - תודה לדאקי האדירה עד מאד!

המחברות, שבהן ייכתבו סיפוריי.
(סליחה על האיכות, בין הבודדות שצולמו בטלפון...)


לאחר מכן נכנסתי למטרו והחלטתי שבא לי משהו מתוק. יש להם שם סניף של Mister Donut שדי דומה לדאנקן דונאטס. סופגניה ורודה בטעם תות עם קפה קר. בפנים מותר לעשן והם הציעו לי מאפרה, ישבתי ליד צמד נשים בחליפה שדיברו מהר. ביפן לנשים בחליפה קוראים OL כלומר אופיס ליידי והכוונה פה לנשים שעושות תפקידים לרוב פשוטים וחסרי משמעות ועדיין, בתרבות ההיא, יש צורך בנשים הללו ובתפקידים שהן ממלאות. חייכתי אליהם והן חייכן מבויישות כלפיי, מנידות בראשן וחוזרות לשיחה, סיגריית Sebun Suta )Seven stars) דקות ביד שלהן. התרוממתי, החזרתי את המגש ונסעתי לדירה, קניתי ארוחת צהריים/ערב ב Lawson, איטריות עם ביצה עלומה ורצועות חזיר ועליתי למעלה לאכול במרפסת שלי ולהסתכל על העיר. האוכל היה מדהים, בחנות גם חיממו לי אותו. מחר אני חייב לפנות את הדירה המדהימה הזו ולשכור מלון לחמישה לילות ולכן יצאתי שוב מהדירה ונסעתי למרכז העיר, הפכתי את מרכז העיר בחיפוש אחר מלון. בחיפוש הראשון הציעו לי חמישה לילה במחיר של 86,000 יין וזה נראה לי קצת יקר אז המשכתי לחפש. כל הבתי מלון היו בתפוסה מלאה, הרגשתי לראשונה Lost in Japan, ללא מקום לישון בו מחר, מסתובב ברחובות עם מצלמה על הכתף שלי ומצלם עם חיוך שמסתיר קצת את העובדה שדאגתי ולכן פשוט נכנסתי לבוקינג כמוצא אחרון. מצאתי משהו ב 81,000 יין לחמישה לילות ומחר אלך לשם בבוקר, כמובן שהשארתי אשראי לפיקדון ושריינתי את ההזמנה שלי. המשכתי ללכת בעיר לכיוון הדירה. קניתי קפה במכונה ועליתי למעלה, הפעם בלי לעצור ב Lawson. ארזתי את התיקים, מוכן לעזוב על הבוקר לאחר המקלחת. את ארוחת הבוקר אוכל כנראה במרכז העיר, אחרי שאגיע לשם במטרו על דרך Toho line האהוב עליי.

תמונה של הארוחה המוכנה והטעימה מאד מ-Lawson:
(פסטה עם ביצה עלומה וגבינה, סושי, בייקון)

ארוחת מיסטר דונאט.
(הדרך המושלמת להתחיל את היום, גם אם האוכל אינו יפני, האווירה  היא מאד)


מכונת חטיפים. כמו מכונת השתייה, בכל פינה!


הסדר היפני המופתי בכל פינה, גם בקפה החתולים.



זוממים.


אל תאכילו את היונים! 



החנות האהובה עליי. הלוואי עליי להיכנס לפה עם כרטיס אשראי ללא הגבלה ולהתפרע. טכנולוגיה ללא גבול.


זה פשוט חמוד ויפני כל כך.



לילה יפיפה.


קראב. יש מלא כאלו פה!


נכתב על ידי , 13/7/2017 10:10  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-20/7/2017 14:48
 



המסע אל ארץ השמש העולה, חלק ראשון: הטיסה, דירה, רובע סוסוקינו בלילה וסארארי-מן מסתובבים.


החלק הראשון יתחיל בטקסט שכתבתי בכתב יד במהלך הטיסה, מהסיבה הפשוטה שהייתי חייב לכתות בליל תחושות ואירועים כדי לא להתחרפן סופית. זה קצת ארוך, קצת חופר ולכן יהיה מסומן באדום. מי שרוצה להגיע לתאכלס, מוזמן/ת לוותר על הטקסט האדום (:

 

עוד הרבה לפני שטסתי עם קתאי, שמעתי מלא דברים טובים על החברה הזו. החברה המדורגת רביעית באיכותה בעולם. אבא שלי טס בה אחרי שחזר מהמסע האישי שלו, מהפרידה שלו מאחותו שחלתה בסרטן והוכנעה סופית. אבי סיפר לי על הנוחות של קתאי פסיפיק, מחלקת תיירים בסיסית אבל יותר טובה ומוצלחת מכל מה שטס לאירופה. ככה זה החברות של המזרח, רמה אחת מעלינו. השרות הנפלא התחיל כבר מהדלפק, שם בעצם נתנו לי הסבר מפורט על הכבודה, שאלו שאלות וענו בצורה מאד עניינית ונוחה ומובנת. הסבירו לי שאת הכבודה שלי אקבל בסאפורו. כרגע אני כ-7 דקות באוויר והרגשתי אי נוחות. זה קורה לי מידי פעם, אני שוכח את האהבה שלי לטיסה ומבין שהמפלצת הזו במשקל של מאות טונות היא לא יותר מצינור אלומיניום עם כנפיים ששולט טוטאלית על החיים שלי. יותר משאני סומך על הטייסים, אני מקווה ששום בורג לא ייפול ממקומו ושכל השסתומים סגורים טוב. ראיתי מספיק פרקים של ״תעופה בחקירה״ בשביל לדעת שבורג אחד עלוב יכול להפיל מטוס בקלות ושלא תמיד מיומנות הטייס יכולה להציל את המטוס מאסון. נחזור לטיסה, עוד ברישום הראשוני בדלפק של קתאי-אקונומי עמדתי ראשון בתור ולידי אישה כבת 50, מלאה במראה ושחומת עור אשר טסה לאוסטריה אל אחד מפרברי סידני כדי לראות את משפחתה. החלפנו מספר מילים, סיפרתי לה שאני טס לסאפורו, לטיול אישי והיא לא שאלה יותר שאלות. לאחר כשלוש שעות נוספות עמדתי ראשון בתור הכניסה למטוס. במקומות הללו אני כמו ילד. אני מוכן לוותר על הדיוטי-שמוטי רק כדי לעלות ראשון למטוס. אין לי באמת מה לחפש בדיוטי פרי ולכן את רוב זמני ביליתי בהתכתבות עם בחורה צעירה שעוד תרעיד את ה״מט״ ו את ה״לה-סקאלה״ כשיגיע זמנה בזכות מיתרי קולה. דיברנו יחד וסיכמנו שכאשר נטוס יחדיו ליפן, נהיה צמד האנשים הכי מגניב ואדיר שקיים. 

המטוס רועד, אני שונא את זה. זה מלחיץ. לא משנה כמה הרבה טסתי וכמה שאני אוהב לטוס (מאד אוהב), לא משנה כמה הרקורד של חברת התעופה מרשים וטוב, אני עדיין זוכר שמדובר בגליל אלומיניום ללא סיכוי אמיתי מול איתני הטבע. נחזור לכניסה למטוס, מחלקת העסקים נראית יותר ממדהימה באיכותה וגם מחלקת הפרמיום-אקונומי יפיפיה, צמדי כיסאות עומדים בחיילים מדוגמים ולפניהם, כיסאות-מיטות עם מסך גדול, מהמתקדמים שיש. הקנאה! עוד יבוא היום ואני אטוס במחלקה הזו, רק בשביל להרגיש את הנוחות. אני אוהב את מחלקת תיירים, יש משהו רומנטי במחלקה הפשוטה הזו, הבסיסית, הנחמדה והעדינה, האקונומי הזולה. הדיילת מתקרבת עם עגלת השתייה, תציע מיץ. תפוזים, כרגיל. במטוס יש ריח של וודקה. המון. עם המיץ קיבלתי שקית בוטנים, מגבון לח באריזה מעוצבת ויוקרתית. הבוטנים הפתיעו אותי, הייתי בטוח שמדובר בעניין אמריקני בלבד. בטיסה, אין דבר יותר מנחם ממיץ, נשנוש קל וסרט טוב, זה בדיוק מה שיקרה בעוד דקות. לקתאי יש מערכת בידור מצויינת. אושר. אני אולי ילד נאיבי וככזה למדתי לאהוב ולקבל את עצמי, תמים שמתלהב ממיץ תפוזים קר וסרט במטוס, בטיסה של מעל 10 שעות אל גבול היבשות, החוצץ האחרון לפני האוקיינוס האימתני, זה אני, הילד הזה, המתלהב והמטופש עם העיניים הגדולות מאד שמסתכל מהאילומינטור היפיפה והעגול. נחזור עוד קצת אחורנית, זוכרים את האישה שעמדה איתי ברישום הראשוני לטיסה? ההיא שטסה לפרברי סידני? אז היא התיישבה במושב המעבר בשלישיה שלי, הכיסא בינינו ריק. בזכות עיני הנץ שלה והחוצפה הישראלית, היא קלטה שהשלישיה שמאחורינו ריקה וחיש מהר היא התיישבה שם, תבעה בעלות על שלושה מושבים, השכיבה גופה בחוצפה ישראלית אופיינית ודוחה. החוצפה שלה עזרה לי שכן עכשיו אני גם מלך ממלכת שלושת המושבים. שלישיית מושבים, דף כתיבה ועט שכותב בדיוק את מה שאתם קוראים, מיץ תפוזים, מסך מולטימדיה. יותר מזה איני צריך. כרגע אנחנו מעל טורקיה, כשעה באוויר. כמו ילד בטיסתו הראשונה, אני מוציא מצלמה ומצלם את החופים מלמעלה, שרועים, פרושים תחתיי. הדיילות האסייתיות היפיפות עוברות במעברים, יפיפיות, כובשות כחרב פיפיות, אני מדמיין אותן שחקניות בסרטים על שושלת מינג. אני בצעד הכי ראשוני שלי במסע הפרטי שלי, מסע שהתקבל בהחלטה של רגע אחד בלבד. לא חשבתי על זה אפילו. קיבלתי החלטה, הלכתי עם האמת שלי. כרגע אוציא ספר, ״מרדף הכבשה״, אקרא בו ואולי אנמנם, לפני שיגישו את הארוחה הראשונה. בספר יסופר על המספר, הנרייטור, שטס אל סאפורו כדי לצפות בכבשה מסתורית. אני, בשר ודם, טס אל סאפורו, כדי לראות כבשים. טס בעקבות הכבשים ובעקבות עצמי. אחפש את הכבשה עם הכוכב על גבה, או שאולי אראה את הכוכב במקום אחר בכלל... עכשיו אניח את העט, אקרא.

בהמשך הטיסה, גבר ישראלי-צרפתי בעל נימוס אירופאי ניגש אליי ושואל אם הוא יכול לשבת במושב המעבר, הממלכה נפרצה אבל אני מסכים, אין לי באמת בעלות ולא נראה לי שהוא יפריע לי. הוא מודה לי בחיוך לבבי, הגבר גבוה, אינו מבריק במיוחד ופיו מדבר לפני שמוחו חושב אבל רואים עליו שכוונותיו טובות. המשכתי לקרוא את ״מרדף הכבשה״ וראיתי בזווית העין את האיש מתוסכל, הטלפון שלו אינו נטען למרות שקע היציאה במטוס. ללא מילים, הוצאתי את המטען הנייד שלי שטעון במלואו והצעתי לאיש. הוא קרן מאושר ובאותה השנייה הציע לי להתחבר לוייפיי שלו, שכן הוא רכש במטוס. מסתבר שבחברת התעופה חכמים וחסמו את האפשרות הזו, כדי שלא יווצר מצב שאחד קונה וכולם רוכבים עליו. האיש מודה לי מאד, מחייך ואומר שהצלתי אותו. התודה שווה הכל. האוכל הגיע, עוף, ברוקולי, ערמונים ואורז. טעים כל כך. אחרי המנה, קינוח ומיץ. דיברתי בעברית עם האיש, הוא טס לאינדונזיה עם דרכונות הצרפתי, עוד סיפור לאוסף. כבר אספתי שני סיפורים משני זרים גמורים. הדיילת אמרה לי לסגור את החלון שכן זה הזמן שהנוסעים לרוב הולכים לישון. אני מוריד אבל כילד סקרן ומורד, כל 20 דקות אני מרים, מציץ וסוגר, כאקט של התרסה, כנקמה על לקיחת ממתק מילד. אני לא אוותר על יבשת אסיה תחתיי. עברנו את טורקיה, ארמניה ועכשיו אנו מעל אזרבייג׳אן, ארץ האש, מאות קילומטרים מבאקו בקו אווירי ישר. 

הספר נפלא, אני וגיבורת המשנה יפת האוזניים מפליגים יחדיו בעוד המספר, הקריין, איש הסיפור מציע לי מראה פלאית לראות בה את סאפורו, סאפורו שעדיין לא הסאפורו שלי. במטוס שוררת חשיכה, אנחנו מעל טורקמניסטן ובקרוב אוזבקיסטן, ידידי הצרפתי-ישראלי חורפ ודפים מפוזרים סביבי, בחוץ יש שמש, אור! כמה שזה יפה, נפלא! תחתיי מדבר עצום רחב ידיים שסופו אינו נראה באופק כלל וכלל, אין ספור טקסטורות חומות, סדקים באדמה. המטוס מתחיל לרעוד, להשתולל, העט זז שמאלה וימינה בפראות, המפלצת הלבנה-ירוקה מחזיקה מעמד אל מול זרמי האוויר חסרי הרסן, המטוס משמיע רעשים ואפשר להרגיש אותו מתאמץ לצלוח את המסלול האווירי, חלק מהאנשים משמיעים קול והמטוס רועד, חזק יותר. הדיילות עוברות, מעירות לשים חגורה, הטורבולנציה עוצמתית מתמיד.
 
אנחנו מעל סין. סין. עוד כשעה כבר אנחת בהונג קונג. אכלתי כבר שתי ארוחות ושתיתי כשש כוסות של מיץ תפוזים. כפות רגליי כאבו ולכן הורדתי נעליים וכיסיתי הכל בשמיכה, רק כדי לא להיות הישראלי הדוחה ששם את כפות רגליו במעבר אחרי 10 שעות בנעל סגורה. הרוגע היה נפלא. הטורבולנציות לצערי המשיכו מפעם לפעם, רציתי ללטף את המטוס, לומר לו ״Easy, big guy, easy!", להרגיע את הבהמה הזו. הטורבולנציה ממשיכה, אפקט הנפילה במלוא כוחו וההרגשה באמת לא הכי מרגיעה, אני מבין שזה קורה בכל טיסה בערך ועדיין, להרגיש ״נפילה״ בגובה של 12.5 קילומטר זה לא בדיוק דבר שאני אוהב. עצמתי את עיני והתמסרתי לרעד. אין לי שליטה. שחררתי והרפיתי. לא משנה מה אעשה, דבר לא תלוי בי. מתמסר לדיילות, לטייסים ולמטוס. אני שלכם, עשו בי מה שתרצו, הרפיתי, אין לי שליטה. עוד שעה הכל ייגמר. הנחיתה בהונג קונג הייתה הנחיתה הכי אלימה שחוויתי מימיי. המטוס רעד, המהירות הייתה לחלוטין מעבר למותר והמטוס קצת החליק במסלול. הבלמים הרגישו כאילו הם עומדים להיקרע וכולנו הוטחנו קדימה ואחורה. המטוס עצר סוף סוף, ההקלטה של הנחיתה הייתה מזעזעת. אני מקליט בוידאו כל נחיתה והמראה ובבירור אפשר להבין שזו נחיתה נוראית. ביציאה מהמטוס, ה״חברה״ שטסה לאוסטרליה התעלקה עליי יופי, הלכה אחריי ודיברה ללא הפסקה. ניסיתי לאבד אותה בדרכי אל חדר העישון אבל היא עקבה אחריי וכאשר ניסיתי ללכת במהירות אל ביקורת הדרכונים, היא השיגה אותי. היא מאד פחדה מהקונקשן שלה, די נצמדה אליי בגלל האנגלית. עלינו למעלה, לאיזור המסעדות, רציתי ממש לאכול בדממה וניסיתי לרמוז לה בשלל דרכים ולזייף שיחות טלפון והיא פשוט נשארה תקועה! החלטנו לשתות קפה ואני הוצאתי שטר של 10 דולר לקפה שעולה 4 דולר, קיבלתי כסף הונג-קונגי כעודף. הגברת הוציאה שטר של 100 דולר והתחילה להתלונן שזה יותר מידי עודף הונג-קונגי והיא לא צריכה. החלטתי לשלם עליה, רק שתשתוק ותמחק את הפרצוף הפולני המעצבן כל כך שלה, התחילה להתלונן שמחזירים עודף בדולרים של הונג קונג. את בהונג קונג! טוב שלא ביקשת עודף בשקלים. חצופה. המלצר של הקפה הביא לי עודף כפליים, ראיתי את זה ואמרתי לאישה, היא אמרה ״לא נורא שים בכיס״ ואחרי שהקאתי בפה מהגועל שלה, אשת חינוך בת 50+ שמעודדת אותי לגנוב במדינה זרה, החזרתי לבחור את העודף המיותר והוא הודה לי. תענוג. מצאתי מכונה שקוראת את כרטיס העליה למטוס ואומרת באיזה שער אנחנו, יצא שהשערים שלנו מאד קרובים (פאק) ואחרי שלקחנו שאטל כדי להגיע לשם (מדובר בשדות התעופה בין הגדולים בעולם), הגענו לאיזור המדובר. התיישבתי בשער שלי, הטענתי את המכשיר בדממה ונהניתי משעתיים של שקט. פתאום, אני שומע צרחה עם השם שלי. 50 מטר ממני, היא צורחת כמו אחרונת הרוכלות בשוק ״נרייטור, יש פה אוכללללללל״. כל השדה מסתכל עליה, בהלם, אני קם בבושה והולך. היא מנסה לשכנע אותי לקנות סושי וכל הדרך בוכה על המחיר. פה זעקתי. לא יכולתי יותר. בשנייה שהגברת לא הסתכלה, חמקתי מאחוריה, הלכתי למסעדה שכנה, נעלמתי והצצתי עד שראיתי אותה מתייאשת מלחפש אותי ופונה לכיוון השני. הסתובבתי קצת באיזור המסעדות וכשראיתי שאין אותה באופק, חזרתי לשער שלי בדממה, לנוח קצת לפני הטיסה. כמובן שהחבר השני לא חף מפשע, הוא חיסל לי את כל המטען הנייד שלי, בהונג קונג לא הספקתי להטעין הרבה ולכן די חששתי לגבי הטיסה ליפן או יותר נכון, ההגעה ויצירת הקשר עם בעל הדירה. 
נותר זמן קצר עד ההמראה! להוקאידו! יפן! הלכתי לקנות כריך ושוקו באחת המסעדות ממש לפני העליה למטוס כי לא יכולתי להכיל את ההתרגשות הזו. יש טריק מעצבן עם המחיר. כשמחלקים את המחיר ב 7 (7 דולר הונג קונג שווה דולר אמריקאי אחד) אז המחיר נראה זעום ונוח יותר אבל בפועל? עבורינו זו הכפלה ב 3.5. מציק. אבא צדק, המחירים בהונג קונג ממש לא נעימים. עליה! עליה למטוס! רציתי לוודא אם המזוודה שלי הגיעה ולכן הדייל אמר לי לחכות בצד. זה לא מחזה מלהיב, הבחור הלא אסייתי היחידי עומד בצד בזמן שכולם עולים למטוס. הוא עשה שיחה זריזה, ווידא שהמזוודה שלי בבטן החיה והרשה לי לעלות. במהלך ההליכה בשרוול פתאום אמרתי בקול ממש רם וצווחני ״יפן!״ ומייד שמתי יד על הפה, המקומיים הסתכלו עליי, חייכו וצחקו וחייכתי חזרה. אני במטוס! במטוס ליפן! 5 שעות!!! אני מתרגש, בשוק ובהלם. אמרתי ״יפן״ בשקט וצמד האנשים שישבו בשורה שלי הסתכלו עליי מוזר, לא אמרו דבר. אני ידעתי ברגע הזה דבר אחד.

אני. אגיע. ליפן.

זה כבר לא חלום. זו עובדה שאין עלייה עוררין.
הטיסה ליפן לא עברה חלק. בגלל שהייתי מאד עייף ונמנמתי והתעוררתי בזמן חלוקת האוכל, פחדתי שזה נגמר ולכן בזריזות ביקשתי אוכל בלי להבין מה נותנים לי, העיניים שלי חצי עצומות והמנה שקיבלתי הייתה פשוט דוחה. מין אורז נוזלי עם חתיכות בקר. דוחה. אכלתי מהפירות, את הלחם וזהו. העננים היו ממש לא יפים לעין לקראת ההגעה לשטח האווירי של יפן. חומים, מטונפים, מלוכלכים. אני מציץ במסך הטיסה על מסך המולטימדיה והדמעות מתחילות לזלוג. אני מעל יפן. אני מעל אדמת יפן. יותר מזה, אני מעל הירושימה, העיר שרציתי להגיע אליה מראש והיעד הוחלף בסאפורו ברגע האחרון. פעמיים ראיתי מטוסים באוויר לא רחוק ממני! זה קצת מדאיג בהתחשב הסטוריה התעופתית של יפן. אנחנו מתקדמים עם קווי המתאר של הונשו צפונה, מצפינים עד הוקאידו ופתאום אני רואה את קווי החוף המשוננים של האי הצפוני! האי הצפוני מולי. המטוס מנמיך לקראת הנחיתה בעיר צ׳יטוסה, אני רועד. רועד. לא מעכל. לא מאמין. בהונג קונג בכלל לא התרגשתי ככה, אפילו לא קרוב. זה לא הזיז לי כלל וכלל. נחיתה חלקה! חלקה ויפה כמו יפן עצמה! המטוס גולש ונוחת ברכות, אני יוצא מהמטוס עם דמעות, אני ביפן. יפן. רציתי ליפול ולנשק את האדמה.
במטוס עצמו מילאתי הצהרה, לא רשמתי כתובת והראיתי לפקיד ההגירה הנחמד את ההתכתבות עם בעל הדירה והוא רשם את זה בסעיף הכתובת. הפעם הראשונה שראיתי כתב יד יפני בלייב. מעניין מאד. קיבלתי את המזוודה שלי, נכנסתי למדינה ועברתי ביקורת מכס. כולם חייכו ועטו מסיכות לבנות, המראה היה סוריאליסטי וקצת אפוקליפטי. המון פנסיונרים תפעלו מכונות שלקחו טביעות אצבע וצילמו דרכות. מר יומיזוקי* לקח את התצלום שלי, טביעות אצבעותיי וכיוון אותי להמשיך לדרכי אל עבר פקיד ההגירה. לפחות הייתה קצת רוסית בשדה התעופה, הרי סאפורו נמצאת עשרות קילומטרים מסחלין הרוסית. את התהליך עברתי בשלום ומבחינה חוקית, נכנסתי ליפן! 
זה מה שקיבל את פניי!



שדה התעופה עצמו היה קצת מוזר, חיפשתי סים קארד (בהמלצתו של איגנציוס איש יקר, שעוד יוזכר פה!) ומטען, הלכתי להחליף 1097 דולר ליין יפני והייתי בשוק, קיבלתי באיזור  ה - 112,000 וקצת (ומטבעות). בחיים לא החזקתי במזומן סכום כזה. הזוי שזה פחות ממשכורת מינימום שלנו. רצתי שוב לדוכן הסים דאטה ומסתבר שהיא לא מוכנה לקבל מזומן, רק אשראי. בסדר, שילמתי והחלפתי בין כרטיסי הסים. שאלתי איפה אני יכול לקנות מתאם וקניתי בשדה בחנות של תרופות ומוצרי בית עם השם המאד מגניב, Kokumin. לאחר מכן שלחתי הודעה לטוני, בעל הדירה כדי לקבל כתובת מדוייקת (דירה ל 2 לילות דרך אייר-ביאנבי) וטוני הסביר את הכל בזריזות. ברכבת, שאלתי אישה מבוגרת ונאה כבת 50 על התחנה והיא הסבירה לי. ראיתי גשם וליבי התמלא אור, שאלתי אותה אם יש הרבה גשמים ולמשך דקה דיברנו על מזג האוויר. כשסיפרתי לה שאני מישראל היא צהלה וצחקה, אמרה ״אשדוד! אשדוד״ והסבירה שהיא הייתה שם כי חברה שלה גרה שם. במטרו, היא הסבירה לי איך אני מגיע לקו שלי (Toho line) ומשם אני לוקח רכבת ויורד אחרי 2 תחנות ב Husoi susukino, יוצא מיציאה מספר 6 והבניין מולי. יש לי הוראות מטוני מה לקחת ומאיפה, ההגעה מאד קלה וכל עוד יש חצים וכתוב ״Toho line״ אני יודע את הדרך. יוצא לעיר לראשונה. אני מוציא את הכרטיס מהתיבת דואר ועולה, קומה 9. נכנס ובהלם. דירה יפיפיה, מיץ ובירה במקרר, מניפה במתנה, ספר הוראות כולל מספרי חירום, אפילו וייפיי נייד הוא נתן לי! יש חלוק בארון ובאמת, דבר לא חסר. יחס מדהים מהבן אדם הזה.
בערך 112,000 יין:

השלט האדיר של Kokumin:




ככה נראית ההתכתבות עם טוני, איש החייכנים! 
הבן אדם פשוט תמיד שולח סמיילים חמודים כאלו בכל התכתבות איתו.

עשיתי קצת שיחות עם כמה אנשים בארץ, העייפות של ה30 שעות די הכניעה אותי ושנייה לפני שקרסתי לשינה בשעה 20:30 שעון יפן, שמתי שעון שיעיר אותי בחצות. בחצות התעוררתי, די סחוט ומסריח מכל ההגעה (ישראל - הונג קונג - יפן) וגררתי את עצמי למקלחת. אין בדירה מגבות (ביום העזיבה מצאתי את המגבות! בסלסלה ליד הספה בסלון), רק חלוק מפנק ובו השתמשתי לייבש את עצמי. לבשתי חולצה שחורה חלקה שמבליטה את הכתפיים שלי ויצאתי החוצה, לרובע Susukino, רובע הבילויים והחלונות האדומים של סאפורו, מצוייד במצלמה ועיני ילד תמימות. קראתי על הרובע הזה, מלא ברים ומסעדות,אורות ניאון, זנות, גברים ונשים בחליפות אחרי יום במשרד מסתובבים ומחפשים את הבירה הקרה להירגע. (לכתוב מה זה סרארי-מן)
התחלתי ללכת, פשוט ללכת, מצלם את אורות הניאון היפים, עשרות מוניות (שבהתחלה הייתי בטוח שזה שוטרים) עומדות ומציעות. מועדוני גברים בצדדים, חדרי קריוקי ואני מחפש את מלון אפלאוויל או לפחות בית קפה לקרוא ספר. לא זה ולא זה. מסעדה יפיפיה משכה את תשומת ליבי, קטנטנה שאיש לא דובר בה אנגלית. ניסיתי לומר ״Food! Food!" ועשיתי תנועת כפית לפה שלי והיא צעקה ״אה + משהו ביפנית״ ונתנה תפריט. יופי. הכל ביפנית! יפנית! מתוך יאוש הצבעתי על מנה כלשהי ואמרתי בלב ״מה שיוצא אני מרוצה״, רק שלא תצא מפלצת יפנית כלשהי. הביאו לי כיסוני שרימפס שהיו טעימים ממש. כשהסתכלתי על זה, סרארימן (אנשים שעובדים במשרד כשכירים, Salary man במבטא יפני) שמנמן וקירח ואחד הטבחים קפצו עליי עם טאבלט וגוגל טרנסלייט ואמרו בגאווה במבטא יפני ״שרימפ דאמפלינג״ שנשמע כמו ״שלימפ דמפרינג״, שניהם חייכו ואמרו לי משהו שלדעתי אומר בתיאבון, קדו קידה וחזרו, איש למקומו. אחרי זה הביאו לי מרק מיסו שלא ממש ציפיתי וכמעט ולא אכלתי ממנו, פשוט כי לא הייתי רעב. קניתי מיץ תפוזים גם. 9 דולר בערך הכל יצא, 890 יין. בחזור המשכתי לצלם, בני נוער הלכו עם מטריות לבנות וקולות אגרסיביים, מזכירים לי את התפוז המכני. בחורות קטנות לובשות ורוד עומדות בצידי הדרך, לא ניתן להבין אם אלו בחורות שמוכרות את גופן או לא. גם הגיל מטעה, אפשר לתת לה 14 או 28 בקלות. אני מסתכל, מתפעם מהיופי של העיר, השלטים מרצדים ומוזיקה בוקעת מהמסעדות. אני חמוש במצלמה קולט מבטים של חיוך, מהנהן, מתחיל לחזור לכיוון הדירה ועוצר ב Lawson שזו רשת חנויות נוחות מדהימה שיש בה הכל, קונה 2 ביצים וסוש אחד מוארך, רק שיהיה לי מה לכרסם בבוקר. עוד 319 יין הלכו, בערך 3 דולר. 

הארוחה הראשונה שלי:
(יפנית! הכל יפנית!)

ארוחת הבוקר שלי למחרת + Lawson, החנות הכי מדהימה בכל הארכיפלג הזה:


+

ללכת בלילה ברחובותיה של עיר יפנית, אורות הניאון מסנוורים אותי ועשן הסיגריה מנעים את נפשי זו התגשמות חלומי, זו סצינה מוראקמית, זו מהות חיי. רק חסר לי חתול שמנמן ליד או בחורה עם אוזניים יפות. שמתי גוגל מפות כי ידעתי שהדירה ליד אבל לא בדיוק מצאתי וצדקתי, היא הייתה 150 מטר ממני. עליתי למעלה, שמתי את הביצים במקרר הקטן של טוני ואת הסוש יחד איתו, קצת שיחות ולישון. כבר אחרי 2:30 בלילה ביפן. לפני השינה אני יושב בישיבה מזרחית על המרפת בקומה תשיעית, מעשן סיגריה ושותה משקה קל בטעם אשכוליות, סאפורו מולי. מסתכל על העיר הזו, שומע קולות ודמעות זולגות. האושר בל יתואר. אני נשאר בחצי שעה במרפסת ומתמהמה להיכנס למיטה. השעה 3:30. השמש זורחת! יש אור ב 3:30. ארץ השמש העולה. אני מתחיל לצחוק בצחוק בלתי נשלט. אני לא מעכל. ארץ השמש העולה. עשיתי את זה. 
אני ב- יפן, אני לא מאמין. 

*לרוב האנשים המצאתי שמות. כוכבית אומרת שם מומצא. הסבר יבוא בהמשך.

פינוק באדיבות טוני, במקרר:
(הקרטונים האדומים, יש שם וודקה או משהו דומה. נוראי. אבל הפחיות מדהימות)

אורות של רובע Susukino:



+ 



מוניות!
(הן מתקרבות בדממה, פותחות דלת ואם לא עולים, אז הן נוסעות. לא מנסות לשכנע בכח כמו בארץ)

בפרק הבא - בירה!

 

נכתב על ידי , 10/7/2017 14:33  
22 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-13/7/2017 08:29
 



לפני שחזרתי, כמעט גרמתי לנחיתת חירום במטוס.


*** הפוסט הזה מכיל תיאורים גרפיים של פעולות גופניות לא הכי תקינות...***

 

הטיסה מיפן להונג קונג הייתה חלומית. אמנם מערכת הבידור ב 777 היא עלובה ביותר בעיני ואת השלט המזעזע הזה

רציתי לשבור בכעס ולהעיף מהחלון במהלך הטיסה, במהלכה התחלתי לראות את ג׳יין הבתולה עונה 2 ונהניתי מהרוגע שלי,

צמד נשים הונג קונגיות ישבו לידי ולא חפרו לי. האוכל היה טעים (פסטה ובייקון וגבינה) והטיסה עברה חלק, ללא הפרעות.

 

הזוועה התחילה בהונג קונג. הזמנתי לי לאכול מנה מסויימת במהלך המתנה לטיסה בארץ (4 שעות), מין חזיר בתיבול אסייתי חריף עם נודלס שכמעט נחנקתי מהן, אכלתי רבע מנה והעפתי את זה לפח. קניתי קפה ועישנתי סיגריה, קראתי בהמתנה, המשכתי להסתובב ועליתי למטוס. במטוס הייתי ליד החלון והיה עוד אחד שישב במעבר. כשהמטוס התחיל לחמם מנועים התחילה לכאוב לי הבטן. מיד לקחתי כדור נגד כאב בטן אבל זה לא עזר ולהרגשה התווספה גם בחילה וקור קיצוני, רעד וכאבי גפיים חזקים. התכסיתי בשמיכה, התחילו לחלק אוכל ואני ביקשתי לקבל את שלי בעוד כשעה, כי פשוט לא הייתי מסוגל והייתי בטוח שתוך שעה הכל יעבור ואני אוכל רגיל. הריח של האוכל במטוס גרם לי לבחילה קיצונית וכאשר כולם סיימו לאכול, התרוממתי והלכתי ברעד לשרותים, עטוף שמיכה. חיכיתי עד שיתפנה ובכניסה לשם תקף אותי שלשול מזעזע, הרגשתי אלפי סכיני גילוח יוצאים ממני והתאפקתי לא לצעוק וזה עוד החלק העדין יותר. הזוועה התחילה כאשר הקודם נגמר ופתאום רציתי להקיא. ממש להקיא, להוציא את כל הרעל. דבר לא יוצא. ירדתי על הברכיים מעל האסלה, כרעתי ודחפתי אצבע. ופתאום הכל יצא, ללא רחמים, מלווה בקולות אימה ובעתה, אני מחליק וקורס בין הקאה להקאה, דופק חצי גוף בקירות, נחבט ברעש שנשמע למרחק, הדיילות צועקות אם אני בסדר, אני שומע המולה ליד התא, אני מנסה לעמוד ונופל שוב. עם היד מנסה לאחוז ואין במה, התא חלק. קולות הקאה עוצמתיים, חבטות, אנחות כאב, הסבל היה מזעזע, התפללתי לנחות מצידי באיראן רק שהסבל ייגמר (היינו רק שלוש שעות בערך מההמראה, בקושי עזבנו את השטח האווירי של סין בכלל) ואחרי 25 דקות בערך בתא השרותים אחרי שחוץ ממיצי קיבה דבר לא יוצא איכשהו אני מצליח לצאת, כולי מזיע, לבן וחיוור, שמיכה עליי. 4 דיילות עומדות ליד הדלת, מבועתות למראה שלי. הן מלוות אותי למושב, כל המטוס בוהה בי. הדיילות שואלות אם אני בסדר, מציעות להתקשר לרופא של חברת התעופה בהונג קונג, רק כדי לברר מה אפשר לעשות עבורי. במהלך הטיסה הן צילמו ופיקססו את כרטיס העליה למטוס שלי ואת הדרכון שלי ליתר ביטחון, כל כמה דקות עברו לידי ובדקו מה שלומי, אפילו נתנו לי בקבוק מים צמוד ששמתי בכיסא האמצעי הפנוי (חה! כולם ביקשו כוסות ולי היה בקבוק!) והביאו לי מלא תה ווידאו שאני שותה מים. קצת לפני הנחיתה קמתי להסתובב במטוס ושוב כולם שאלו אותי מה שלומי, הדיילות והדיילים היו מדהימים, נתנו לי תפוח כי ידעו שלא אכלתי את הארוחה הראשונה ושאלו אם אני במצב לאכול את הארוחה השנייה. ניסיתי כל הטיסה לראות את העונה השנייה של ג׳יין הבתולה, מידי פעם ניסיתי לישון ללא הצלחה וכך יצא שהעברתי 12 שעות מסתכל במבט מאוהב על יעל גרובגלס, מנסה להירדם ללא הועיל, סובל בשקט ובדממה ושותה בעיקר המון מים. מיותר לציין שזו הייתה טיסה נוראית ולא נחתי דקה במשך כמעט 12 שעות רצופות. חברת התעופה הייתה מדהימה והשרות היה מעולה, הפאשלה היא כמובן במנת האימים בשדה, אל צוות המטוס אין לי שום טענה. בארוחה השנייה, הצלחתי לאכול חצי ממנה (חביתה, נקניקיה, שעועית) והפסקתי כדי לא להתגרות בגורל שלי. ירדתי מהמטוס מכוסה זיעה קרה, כאבי בטן וגוף רועד לא רצוני בכל הגוף. עד עכשיו אני מרגיש את זה קצת, מעל יממה עברה. הכל בגלל מנה ארורה בהונג קונג שהרעילה לי את הצורה. אוף.

נכתב על ידי , 7/7/2017 12:07  
34 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-10/7/2017 11:29
 



זולגות הדמעות מעצמן.


השעה 11:53 שעון יפן, אני יושב במיסטר דונאט, שני דונאטס מולי וקפה קר. עלה 590 יין.

 

בעוד פחות משעה יש לי רכבת לצ׳יטוסה, עיר קטנה כחצי שעה נסיעה מסאפורו ששם אני מגיע לשדה התעופה החדש בצ׳יטוסה, עולה על מטוס להונג קונג והלאה. סה״כ, מעל 24 שעות בדרכים, מעל 16 באוויר. אני מסתכל על הכרטיס ביד שלי, 1070 יין, מבוגר אחד. אני שולח הודעה לידידה, אומר לה שזהו. היא ישנה עדיין. הדמעות מתחילות לזלוג. אני לא מוכן ללכת!!! אני לא מוכן לעזוב

את יפן. חרשתי את סאפורו, הייתי באוטארו, במקדש, ראיתי כבשים, גרתי במלון, טיילתי ערב שלם עם יוקי היפנית.

 

זה לא פייר. לא פייר שנגמר עכשיו.

 

אני נשבע שלא אחליף אפילו יין אחד בחזרה לדולרים, אני אחזור, אחזור ליפן, אחרוש את טוקיו וקיוטו ואוסאקה והירושימה ואוקינאווה וקובה וטקמטסו ונגסקי ופוקושימה ואסיים את המסע בהוקאידו, סאפורו היפה והאהובה שלי, עיר פלאית שנתנה לי בשבוע אחד כל כך, כל כך הרבה.

 

כוסאמק אני שוב בוכה. מסתכלים עליי כמו על זר מפגר. איך אני יכול להיכנס לחנות או לקנות משהו בלי לשמוע ״אריגטו-גזאי-מאסו״ שזה תודה בצורה מנומסת וקידה, ולהשיב באותן מילים, קידה וחיוך.

 

להתראות סאפורו יפה שלי, עזרת לי להגשים חלום. הגשמת.

אני אחזור, מבטיח, נשבע! 

 

אני אחזור לפארקים ולטבע שלך ולכבשים ולרובע סוסוקינו ולהכל. 

אני אכתוב עלייך, סאפורו היפה שלי. 

 

להיתראות,

עוד אשוב,

אני.

 

נכתב על ידי , 5/7/2017 06:51  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-5/7/2017 16:26
 



הספר מעולם לא היה מציאותי יותר. (היום הרביעי)


יש הבדל עצום בין לקרוא ספר על כבשים בהוקאידו באוטובוס בישראל 

לבין להיות בהוקאידו, לקרוא את הספר ב Sapporo station, בזמן שאני 

שותה קפה קר ב Mister donut, מעשן Seven stars ומתכוון לשאול 

שני (sarariman (salary man מעונבים, מגולחים עם שיער מושלם ועניבה

על הגעה נוחה ל hitsujigaoka observation hill כדי לצפות בכבשים.

נכתב על ידי , 1/7/2017 06:52  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-2/7/2017 12:05
 





66,919

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe-Narrator אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The-Narrator ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ