לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


Few hours left.

Avatarכינוי: 

מין: זכר



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
3/2017

טקס טיהור - חלק שני (אלבורציה לפוסט הקודם)


לפעמים הגבול בין משחק למציאות הוא גבול לא קיים. אני לא יודע מה הגבול, היא גם לא יודעת. מי יודע בכלל?

כנראה ששנינו מכניסים את עצמינו לעולם שאין לנו מושג איך או אם נצא ממנו שלמים יותר או פגומים יותר, זה הימור-סיכון

ששנינו לוקחים, הרי שנינו מצולקים, כל אחד/בדרכו/ה הייחודית.  נפגשנו שוב, היין שלה נקנה. הלכנו למלון הזונות,

לאותן 4 קירות שבהן המציאות לא קיימת והבריחה היא אסבולוטית. יש לי ריטואל קבוע, אני מסדר דבר ראשון על השולחן

את כל הדברים שלי. זה לא הרבה. ארנק, הנייד שלי, רשיון הרכב, מפתח הרכב ומפתח הבית. כמובן שסיגריות ואוזניות.

ואוטריווין לאף, כי יש לי חרא גנטיקה. אני משפריץ לאף התזה טובה של הספריי, ככה שזה ייתן לי כמה שעות של חסד,

של נשימה חופשית מהאף, בלי קשר ל-מה שהפה שיש יעשה בזמן הזה.

 

אנחנו תמיד מתחילים בהיסוס. היא מעשנת את הרפואי שלה ולראשונה, מסיבותיה שלה, לא חולקת איתי.

זה בסדר, לי יש פחות צורך וזה יותר הנאה ולכן אני יכול לוותר על הרפואי, בעוד שהיא באמת צריכה אותו

ולכן אין בי כל כעס על האקט ״האגואיסטי״, אשר כלל אינו כזה. לאט לאט אני מוריד את נעליה, מעסה את

כפות רגליה כאשר אני על הרצפה, אנחנו מתחילים לדבר. אני יודע שהיא נוקמת בי. יש לי את ההרגשה הזו,

שהיא נוקמת בי על לפני 5 שנים. קרו 2 אירועים, אחד אחרי השני שאני הייתי נוכח שם. אמנם לא הייתי,

תודה לאל, הפוגע אבל הייתי הצד השקט ואולי מגיע לי לחטוף על כך, והבעיטות שלה מוכיחות לי שכן. מגיע.

והיא בועטת, בפרצוף ובכתפיים. אני ממשיך וסותם. היא מכה ובועטת.

 

״עוף למיטה, על 4, תישאר בבוקסר ובחולצה״. היא לא רוצה לראות את הזין שלי. אין פה מין. אין פה לעשות

ביד או לשחק בביצים. הזין שלי לא רלוונטי. לא משנה אם הוא רפוי או עומד בכל כוחו ועוביו, הוא פשוט לא רלוונטי.

היא קוראת לי ״אפס״ בטלפון והזין שלי, לא משנה אם בעבר הוא הגמיר אותה והיא אהבה אותו, היום הוא לא

חלק מהמשוואה ולכן אין שום סיבה הגיונית שבעולם לחלוץ אותו מהבוקסר, גם אם הזקפה עוד שנייה קורעת את

הבד המזויין.

 

יש לה 2 מתודיקות. שוט או יד. היא אוהבת לגוון ולהכאיב אבל הפעם היא התפרעה. אני שונא כאב.

אני לא יודע למה אני שם. הרי אני לא נהנה. אני לא נהנה. אני משלם מכספי על לסבול ולא להנות. אני סובל

מהמכות שלה והיא ברוך השם, בחורה, אישה חזקה. ההצלפות שלה תוך דקות גורמות לי לצעוק ולהזיע זיעה קרה,

הגב, הירכיים והישבן מעוטרים פסים מדוייקים, אדומים ושורפים כמו הגהנום עצמו והאלוהים-שטן שמעליי,

לא מרחמת ורק ממשיכה. הידיים שלי קשורות הדוק מאחורי גבי, קשירה לא מקצועית אך טובה, מחזיקה חזק מאד

בעוד הדם זורם כרגיל. ככה צריך.

 

בתנוחה שידיי קשורות כך יש לי שתי אפשרויות: או להיתמך עם הפרצוף במזרון ולהרים את התחת, או לשכב על הבטן

וכך גופי לרשותה. זה לא משנה באמת כי אין לה רצון בגופי. יש לה צורך בכאב שלי. היא לעולם לא תודה בזה אבל היא

זקוקה לי. בדיוק לזה. היא ממשיכה לפרק אותי, אני צועק עליה שתפסיק! שאני לא מסוגל יותר! שלא עשיתי לה דבר

שמגיע לי המכות הללו והיא צועקת עליי, מכה וצועקת שמה שאני עובר זה כלום לעומתה. היא צודקת. היא ממשיכה

לרסק אותי, את גופי ואני נשבר, לראשונה הכאב שבר אותי לרמה שאמרתי מילה בעלת 4 אותיות, מילת הביטחון. שלנו.

 

היא עצרה. עשתה סיבוב. הרימה אותי בגסות מהחבל, השקתה אותי בחצי כוס מים, אני קשור, ידיי עקודות מאחורי גבי.

היא התיישבה על הספה ממקודם ואני התמקמתי, כואב ושבור, עלוב ומרוסק לרגליה. ״סליחה״, אני ממלמל, ופה קרה הדבר,

הסכר נפרץ ולראשונה, התחלתי לבכות. התחילו לי דמעות של בושה ושל אכזבה, של הפנמת המצב, של ראייה אסטראלית

מלמעלה על החדר הדפוק הזה ועל המצב שלי ושלה, שני אנשים בשנות ה 20 שלהם עם הפרש של כמה שנים, אבודים בחלל,

אבודים בעולם הזה. מחפשים ישועה חולנית, בריחה, פיתרון, נקמה, פיצוי. מחפשים הכל. ספק מוצאים. ״סליחה״. סליחה.

היא דומעת, בוכה. ״למה אתם הגברים כאלו אידיוטים?!״ היא בוכה. אני רוצה לחבק אותה. ״תני לי לחבק אותך. רק לחבק״

היא מתעלמת. היא בוכה ומסתכלת על הרצפה, לא עליי. הדמעות שלה זולגות על לחייה בחינניות יפיפיה והקול שלה סדוק.

הוא יפה גם סדוק. היא נותנת לי לנשום, לא לפני שהיא מעיפה אותי לרצפה ועף כף רגלה, חונקת אותי. זה מגיע לשלב שאני

, בשאריות כוחי, נלחם בה, זה מדרבן אותה להפעיל יותר כח. והיא מפעילה, אני פשוט לא נושם. אני לא צריך לנשום.

שהיא תקח את הנשימה. הנשימות.

 

היא מעיפה אותי חזרה למיטה, בתנועות גסות ללא רוך וחן, ממשיכה לפרק את גופי בכעס. ההצלפות חוזרות מהר מאד להיות

חזקות מאד, הכעס ניכר בה. אני צועק, זז בכח, בורח אבל היא תופסת ברגליי, מושכת אחורה ומטיחה כגוש בשר. היא נעמדת

מעליי כאשר אני על הבטן, מרימה את ידיי הקשורות ועם כף רגלה דורכת על ראשי, כופה עליי תנוחה אחת ללא אפשרות מילוט.

ההצלפות מתגברות, המהירות עולה ואני מרגיש שפחות אכפת לה ממני ויותר אכפת לה מהמטרה, לפרק ולשבור בלי להרכיב.

היא עושה את זה. היא מרסקת בכח גבר שחזק ממנה, גבוה ממנה ורחב ממנה אבל היא שוברת לגבר הזה את הצורה. הגבר

הזה, לא מעיז למרוד. כמו פיל בוגר שלא מסוגל להעיף את היתד, כך אני לא מסוגל לנסות אפילו. לא מסוגל. יודע שלא. אסור.

 

היא מתיישבת, אני שוכב. הדמעות של שנינו עוד לא יבשו והסכרים פרצו שוב. גופה השחום, החטוב והנפלא בלבוש יפיפה מולי.

היא מחליטה לשבת על המיטה ומשחררת אותי. לראשונה היא מרגישה בנוח ששנינו על המיטה. אנחנו מצליחים לדבר קצת. קצת.

 

אני עוצר ליד ביתה אחרי נהיגה ברכבה, כי היא שתתה קצת יין. אני חונה, לא מצליח. לא מרוכז. אני שחונה לרוב מצויין, לא מסוגל

לחנות מרוב זה שגופי רועד וכואב, אדום וצורח מכאב. אני מתחיל ללכת בעיר זרה. המונית נסעה לי ופספסתי את האוטובוס. אני הולך

בעצבים כנגד כיוון התנועה, יוצא בטעות מהעיר במקום לחזור פנימה. למזלי נהג מונית ראה את ההליכה הסהרורית שלי ועצר לי,

הביא אותי לתחנה. עצירה של העולם. מחשבות בתוך ראשי.

 

היא תמיד שואלת אותי אם היא עוברת את הגבול, היא שואלת אם מגיע לה בכלל לרסק אותי ככה. מגיע לך יקירה, מגיע לך.

 

היא מבטלת את האנושיות שלי. אני לא רוצה להיות שם. אני לא רוצה להיות בחדר הזה איתה.

אני לא מסוגל להגיד לא. אני לא מסוגל כי היא דורשת את נוכחותי שם, ואני מקיים לה, אני חייב.

 

ברכב, דקות לפני שעצרנו, אמרתי לה: ״אני יודע שאת לעולם לא תודי בזה, אבל אני יודע שאת מודה לי, את זקוקה לי כמו שאני זקוק לך״

היא חייכה חצי חיוך ממזרי ושתקה. אני חייכתי והמשכתי ליסוע.

 

מגיע לך, את שומעת?

 

נכתב על ידי , 26/3/2017 05:44  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



במלון זונות, יש רק מפסידים.


אלפים אלפים של שקלים נתתי שם, לפקידי ופקידות הקבלה המחייכים והמחייכות בזימה כאשר אני משאיר את הרשיון שלי כערבון לכחמש שעות ועוד כמה מאות שקלים כתשלום, בכל פעם. לא, מעולם לא הבאתי זונה למלון זונות ואיני מתכוון להתחיל עכשיו. ההתמכרות חולנית, סדינים מכוסי זיעה ורוק, גופים וגופות מכוסים זימני כח וניצול, בעלות וגועל. אני מחליא אותי.

 

לראשונה, היא אמרה לי היום שהיא מרגישה ״לא מוסרי״.  היא צודקת. אמנם האי-מוסר היחידי זה ניצולה שלה אותי, אך הילדה צודקת. אין שם מוסר. בסוף היום כל אחד יחזור בודד אל מיטתו, יחבק את הכר. לא לפני שנפרוק אנרגיה מינית אגורה שכן, בינינו, הבגדים התחתונים נותרים במקום.

 

היין שהיא הביאה היה טעים.

יהיה תענוג לקחת היום כדורי שינה אחרי יין.

 

היום שנינו בכינו. 3 פעמים. יש משהו מאד אירוטי, בלראות אותה בוכה ולא להיות מסוגל לחבק, כי אני קשור, חזק.

 

החוק תמיד אותו החוק.

במלון זונות, יש רק מפסידים.

נכתב על ידי , 23/3/2017 20:48  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-24/3/2017 18:23
 



בארבעת החודשים האחרונים - הבלוג שלי / סדר.


שמתי לב שהבלוג שלי קמל.

הבלוג קיים מאוגוסט 14. קרוב לשלוש שנים. בערך בסימן השנתיים שלו הוא היה בשיא.

מעל 60,000 כניסות בשנתיים, מעל 130 עוקבים, רוב הזמן בחמים ובמומלצים (האמת

ששמתי לב שבמומלצים הייתי בשנה השנייה. בראשונה לא הייתי שם) ובכלל, בלוג מעורר

עניין, מקבל מיילים משלל אנשים בשלל נושאים.

 

לאחרונה, אני אונס את עצמי לכתוב. לא רוצה. אין לי כוח, רצון וחשק. לא כתיבה על עצמי,

לא סיפורי מין, לא דיונים על נושאים מעוררי מחלוקת שיגרמו לג׳ק ג׳ונסון להיכנס בי אבל

בסוף נדבר כשווים. כלום ונאדה. אני גם בקושי עוקב בבלוגים אחרים, רק כאלו שאני מכיר

ומידי פעם מתעדכן (ג׳ק, ג׳יין, איג, מתילדה ועוד כמה בלוגים ובלוגריות מצויינות בעיני) וזהו.

 

את כתיבת הספר שלי שמתי בצד. חבל.

 

אני שם לב שאני גם מתפזר מבחינה מינית. את המשפט הזה, אין לי מושג איך לכתוב בצורה

ברורה ולא מוזרה, אבל זו ההרגשה שלי. אני חושב שאני חייב לפצל את החיים שלי לפרוייקטים.

 

1) עבודה (קידום פרוייקטים, הובלה, דרישה לקידום).

2) חדר כושר (לרדת 10 קילו, לחטב שמנמנים, משטר תזונה נכון).

3) הטיסה (עם כל המתלווה אליה והסידורים) + אירגון הכסף.

4) קריאה + כתיבה.

5) צרפתית - שיעור ביום. לפחות 50 XP, תרגול מילים, קריאת ספרי ילדים / מאמרים ברמה קלה מאד.

 

אני חושב שאם אני אכניס סדר מופתי, חד וחלק ללא פשרות בחיים שלי זה יעזור

לי בכל תחום, גם בתחום הזוגי/מיני. ולא, זה לא שאני לא מתפקד במיטה חלילה,

להיפך, אני חושב שלאחרונה המיניות שלי מאד מפוזרת ואם לפני 7, 5, 3 שנים הייתי

חד, ממוקד ויודע מה אני רוצה, אני היום מרגיש מבולבל ומנסה הכל מהכל באמוק

ואני מרגיש שאני ״מאבד״ את האחיזה במציאות של המיניות שלי.

 

בעיקר מוזר לי, אני מרגיש שאני מאבד את עצמי.

לא טוב חבר, לא טוב.

נכתב על ידי , 20/3/2017 16:32  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-24/3/2017 09:15
 



עשרה דברים דיי מגניבים שעשיתי / הייתי חלק מהם.


אתמול הייתי מבואס על עצמי. היו לי את הסיבות שלי, כל מיני דברים שהתפקששו ומשום מה

המצברוח שלי צנח בכמה מעלות מטה (איך מכמתים מצב רוח? אני בחרתי במעלות) והרגשתי

קצת תחושת דאון. אולי זה נבע מהעובדה שהייתי בבית קברות ליד הקבר של סבא אתמול בבוקר

ובערב חטפתי את התסכול, אבל זה הגיע, זה קרה ואין מה לעשות. אתמול החלטתי לכתוב דווקא

דברים טובים עליי, דברים שהצלחתי לעשות, שעשיתי, שנהניתי בעשייתם שהם לא הכי שגרתיים.

 

1) כמעט התחלתי מלחמה בין ישראל לצרפת בגיל 11.

טוב, לא באמת מלחמה אבל אני זוכר את זה טוב מאד. הייתי בפריז עם ההורים שלי, ילד עייף בן 11. נכנסנו לארמון המפואר ווראסי שנמצא למיטב זכרוני בפאתי פריז והתחלנו לעבור מחדר לחדר, לראות, להתרשם מכל היצירות, מהמיטות והכיסאות של המלכים. כמצופה מילד מאד שובב ועייף, לא באמת הזיז לי על איזו מיטה ישן איזה מלך, או מה קרה שם או אירועים היסטוריים אחרים. כל מה שעניין אותי זה לנוח ופשוט דידתי אחרי הקבוצה. ההורים שלי היו מרוכזים בהסברים של המדריכה שהיה לה את הצחוק הכי ״ג׳וקרי״ שאי פעם שמעתי. החלטתי לפעול, לעשות מעשה ולנוח ופשוט התחלתי לטפס על מיטה של מלך צרפתי כלשהו. באותו הרגע, בדיוק כשאני מסיים לטפס (המיטה הייתה מוגבהת ואני לא הייתי ילד גבוה בגיל 11), השומר הצרפתי קולט אותי ומתחיל לצרוח עליי דברים בצרפתית, המדריכה נלחצת וצורחת עליי ועל ההורים שלי וההורים שלי צורחים עליי ועל השומר ואני לכוד בין קרב הצעקות, עוד שנייה בוכה ולא מבין מה קורה פה! אז מלחמה לא פרצה אבל אני לא חושב שאחזור לארמון וורסאי בקרוב :(

 

2) אני לא אתן לפרחי טיס לעקוף אותי!

טוב, לא באמת. כלומר הם טייסי העתיד ומה אני? לא טייס העתיד (לפחות לא קרבי). בזמן שכולם סביבי בצבא היו מטיסים מטוסים כחלק מקורס טיס, קינאתי בהם בצורה מזעזעת והרגשתי עצוב בכל השיחות שלהם על זה. הרגשתי קינאה, סבל אפילו שלמרות שאני מתאים בקב״א, בדפ״ר ובפרופיל לטיס, בגלל שאני בן יחיד אני לא שם. לכן, בחופשת פסח (רגילה) שהייתה לי, בזמן שכולם נחו בבית אני משכתי כסף ונסעתי להרצליה, קבעתי שיעור טיסה פרטי של חצי שעה סימולטור וחצי שעה באוויר. הדבר היחידי שהנחה אותי זו העובדה שאני לא אתן לאף אחד להשאיר אותי על הקרקע ואם אני רוצה לטוס ולהמריא אל על, אני אעשה את זה וזהו. שילמתי, הטסתי את הסימולטור ואני והטייס עלינו על המטוס הקל. החוויה הייתה מדהימה, הוא אפילו לקח מספר תמונות שלי. אני זוכר את זה, את שינויי כוחות הג׳י על גופי. אני זוכר את הכל. החוויה הייתה מדהימה, סיפרתי את למפקד שלי, טייס קרב והוא הגיב בבוז דוחה ״אה, הטסת ססנה? יפה לך...״. טוב סליחה באמת שאני לא טייס קרב שמטיס אף-16 פעמיים ביום ויורה טילים על מטרות קרקע :/

 

3) אני יודע לרקוד סולג׳ה בוי וגם רקדתי מול קהל.

זוכרים את שיר ההיפהופ המפגר ברמות בשם סולג׳ה בוי? אז היה לו ריקוד ממש משעשע ואני זוכר שהיייתי מתאמן בבסיס בצבא איך לרקוד אותו כי חשבתי שזה מה שיביא לי בחורות (זה לא, אפילו לא קרוב. הייתי בתול אז וזה לא השתנה בגלל הריקוד). הייתי רוקד אותו בכל הזדמנות וגם די השתפרתי וזה העלה לי את הביטחון כי הייתי טיפה שמנמן וזה ריקוד תזזיתי והשמנמנים זזים אבל זה לא הזיז לי כי הגעתי לרמה שאני עושה את הריקוד בחינניות מושלמת ופעם אחת יצא לי אפילו לרקוד אותו בקטע ספונטני בחוף בתל אביב ובחוף בשאדוד או אשקלון וזה היה אדיר ואנשים התלהבו. ריקוד ממש קליל ומגניב, אהבתי אותו מאד. היום לצערי אני לא ממש זוכר איך רוקדים אותו אבל קצת אימונים ואצליח כמו חדש :(

 

 

 

 

4) ראיתי שיגור אמיתי של לווין לחלל.

האמת שפעם כתבתי פוסט על זה, כשכתבתי על הצ׳לנג׳ר. כשהלווין הישראלי ״אופק 7״ שוגר לחלל, הייתי בדיוק באיזור לא רחוק ואת היחידה שלנו פינו מפני שאלו היו נהלי הבטיחות. כל מדעני ומהנדסי הפרוייקט היו באיזור שפינו אותנו אליו ולכן הזדנבתי אליהם, חיכיתי איתם עד 3 לפנות בוקר בלי להבין מה קורה רק כדי לראות את נקודת האור במרחק כמה קילומטרים ממני משתנה. והיא השתנתה ועוד איך... אלומת אור ענקית בהקה על הקרקע כלפי מעלה ורעש מחריש אוזניים אפף את הכל, הטיל החל בהמראה, ממש כמו שרואים בסרטים והספירה לאחור וצהלות אנשי הצוות והקסם מסביב. למרות שהקשר שלי להמראה היה אפסי, מחאתי כפיים באטרף יחד עם כל משתתפי הפרוייקט.

 

5) השתתפתי בטקס פריון אינדיאני ושרתי שירי הלל לרחם הנשי.

ממ כן. בזמני הייתה לי בת זוג שהאמינה, איך נאמר בעדינות, בדברים לא הכי שגרתיים. כישוף, טקסי פריון ודיבור עם עצים היו דברים שהיא עשתה בשגרה ואבוי, אני בן ה 20, שלראשונה מישהי נתנה לו סקס, היה מוכן לעשות הכל כדי שזה לא ייפסק. אז מפה לשם, ערב אחד אנחנו יושבים במעגל עם חבורת נשים אשר מנגנות בדיג׳ ותוף אינדיאני ושרות שירי הלל לרחם ולנשיות ואני שם אובד ומובך והכי מפדח? שעובר זוג ״רגיל״, מסתכל עלינו והן ממשיכות לשיר. אני מושך בכתפיים, מתנצל חרישית ונשאר לסבול כל הטקס הפגאני הזה עד שהזוועה נגמרה לה אבל היי, לפחות הייתי בטקס פיריון אינדיאני ושרתי שירים לרחם. זה חייב לזכות אותי בנקודה או שניים... יאפ.

 

6) אני יודע לרקוד סלסה + אבל בריקוד יחיד אני מעפן.

אני שונא לרקוד לבד. במסיבה, דיסקוטק או כל אירוע של ריקודים, אני מרגיש מוזר, מגושם ומגוכך. מצד שני, כשהגיי החמוד שהיה איתי באותו חדר בבסיס היה מזמין אותי לסלסה, תמיד הייתי שמח לבוא ולהכיר אנשים חדשים. היינו רוקדים באוניברסיטה, תמיד עם הידידות שלו שהיו ממש מתקדמות אבל תמיד היו זורקות לי עצם, רוקדות איתי עד שהתחלתי להשתפר. התחלתי לרקוד ממש טוב והייתי גם מזמין בחורות זרות לחלוטין לרקוד יחד איתי והכל היה הולך לי חלק. שום דבר לא היה יוצא מזה כמובן כי עדיין פחדתי לדבר עם בחורות אבל היי, לפחות הייתי מסוגל לרקוד איתן, להחזיק ידיים ולא להזיע כמו מסכן.

 

7) בגיל 16 יריתי מאקדח הדסרט-איגל ועשיתי מקבץ פסיכוטי וכמעט חיסלתי את המדריך ואת אבא שלי.

המפעל של אבא שלי (בזמנו) היה מארגן המון טיולים ולאחד מהטיולים נסענו אני והוא יחד. נסענו לצפון, למטולה איפה שיש את ״מרכז קנדה״. כמובן שכולם הלכו להחליק על הקרח אבל חלום חיי היה לירות מאקדח ולכן גררתי את אבא שלי למטה, לאולם המטווחים. בהתחלה המדריך הביא לי את המיני-עוזי (על בודדות כמובן) ויריתי את 30 הכדורים(לדעתי) שהיו במחסנית. כמובן שהתלהבתי וביקשתי עוד סיבוב. אבא הסכים והלכתי לאולם לבחור נשק נוסף. עכשיו, בתור ילד, שיחקתי מלא משחקי יריות ופאק מי, היה שם את הדסרט איגל, אקדח פסיכי ולא שימושי בעליל בעל קליעי ענק בקוטר של 357. או 0.5. לצערי, היה את הסוג הקטן יותר (0.357) ובחרתי בו. האקדח היה מאד כבד ואני, בפוזה של מטומטם בן 16 מרים אותו ובלי להפעיל טיפה שרירים יורה. מיותר לציין שעפתי אחורה, המדריך תפס אותי. אבא שלי צוחק. סבבה. לאחר מכן הפעלתי את כל כל כוחי ויריתי את שאר הכדורים אל המטרה בדיוק מירבי ועל ידי עשיית מקבץ פסיכי לחלוטין. החלק ההזוי, שמרוב שמחה הסתובבתי אל אבא שלי והמדריך עם מסחנית בפנים ויד על ההדק! מיותר לציין שהם נבהלו, זזו והמדריך בכעס תפס לי את האקדח ולקח מהיד. התביישתי על הפאדיחה אבל אבא נתן לי עוד סיבוב באקדח אחר. זיכרון ילדות מצויין.

 

8) שרדתי שריפה וירדתי ב 2 בלילה מהקומה השנייה מסולם כבאים בפיג׳מה עם כלב ביד מול כל העיר.

בגיל 17, יומיים אחרי היומולדת ישנתי במיטה שלי ושמעתי רעשים. בהתחלה הרעשים היו נשמעים כאילו השכן השתגע והתחיל להזיז את כל הבית, לאט לאט זה התגבר עד שהכל התחיל לנבוח באמוק, אני וההורים שלי יצאנו בריצה לסלון והתריס היה כתום! הבניין כולו עלה באש. מחזה מזעזע. ניסינו לפתוח את הדלת ולרוץ במדרגות, אולי נתיב מילוט אפשרי אבל חדר המדרגות היה כולו בלהבות ומלא בעשן שחור. בלית ברירה התחלנו לאסוף שמיכות, כריות, סוודרים ובמקביל התקשרנו למכבי האש. תיכננו לזרוק מלא דברים רכים על השיחים בקומה השנייה ופשוט לקפוץ, במידה והניידת לא תגיע... למזלינו, משאית כיבוי האש הגיעה בזמן ושמעתי את ה״טססס״ המוכר של המים הפוגעים באש. אחרי דקה בערך הרעש נפסק, יצאנו לסלון ושמענו רעשים מהחדר שלי, ראינו כבאי נכנס מהחלון ומוציא אותנו. אבא שלי ירד ראשון, אני אחריו, בפיג׳מה עם הכלב שלי ביד שלי והשלישית הייתה אמא שלי. זה היה פאקינג מפחיד וטראומטי. מה שיותר דפוק מזה שהדירה ששכרנו זמנית אחרי זה זו דירה משופצת אחרי שריפה ובמהלך החיים שלנו שם, הייתה שרפה בבניין הסמוך אלינו. מה שעוד יותר דפוק, שברגע שההורים שלי קנו דירה, הבניין ממול גם עלה באש. סעמ׳ק. עד היום אני מפחד לצאת מהבית בלי לבדוק 300 פעם את הגז.

 

9) יצא לי לצטט לשיחה של סוחר נשק אפריקאי בלתי חוקי בעליל.

כאשר טסתי ממזרח אירופה חזרה לארץ, עצרתי בטורקיה לקונקשן. זה היה הקונקשן הראשון שלי והפעם הראשונה שאני דורך על אדמת המדינה הזו. האוכל היה מזעזע וחדר העישון היה גטו שחור ודוחה, כלוב ענק אפוף עשן ומגע לא רצוני בין אנשים. ״התמזל״ מזלי ונתקעתי בין גבר שחור, גבוה ורזה עם מזוודה כסופה ביד שלו, שמדבר עם בחור רוסי עטור זהב על נשקים וטנקים ומחירים שלהם, כולל הצעות מחיר לרימונים, טילים נגד טנקים ואפילו טילים נגד מטוסים. הרעש היה עצום אבל נצמדתי גב אל גב אל האפריקני, מנסה לתהות על קנקנו וממה שהבנתי כי הרעש הפריע מאד, הוא מציע לבחור הרוסי נשקים או מספר לו המחירים בשוק. כשהגבר הלך, הלכתי לכיוון שלו רק כדי לראות אותו ויודעים מה, הוא היה ממש דומה לאנדרה בפטיסט ג׳וניור, בנו של סוחר הנשק מהסרט ״שר המלחמה״. הו וול, זה היה הזוי כשלעצמו.

 

10) ישו הלך על המים, אני צפתי.

אני לא יודע לשחות. מודה. יודע להטיס מטוס אבל יש לי פחד מהבריכה ואני לא נכנס יותר עמוק ממטר חמישים. תהרגו אותי לא מצליח להבין את הרעיון. כשהייתי גר בב״ש הייתי הולך לקאנטרי עם חבר מהעבודה, חבר שהיינו כל כך צמודים שהיו שמועות שאנחנו זוג גייז. בכל מקרה, בקאנטרי הייתה בריכה והוא שחיין מצויין היה מלמד אותי לשחות, מה שכלל המון מגע שלו בבטן שלי. גם בקאנטרי לדעתי חשדו בנו. ניחא. בכל מקרה, אחרי יום שלם שהוא מלמד אותי לצוף, אני מצליח למשך 10 שניות בערך לא לטבוע ולא זז, צף ומרוב אושר אני צועק ״אחי אני צף!!!!!״ עם תנועות ידיים מה שכמובן גרם לי לאבד את האיזון ולהתהפך וכמעט לטבוע. מזל שהיינו ברדודים ממש. 1.50 וטבעתי :(

 

 

 

 

בונוס:

פגשתי בלייב(!) את הארוקי מוראקמי. סתם, לא באמת :(

 

(כן, הפוסט נשמע מוכר כי פעם כתבתי על דברים שעושים אותי לא מגניב. זה ההיפך מזה)

נכתב על ידי , 14/3/2017 23:12  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-23/3/2017 20:57
 



13 קרנות! שלוש עשרה!!! (4200 שקל לעזאזל!)


טוב,

בצהריים נכנסתי למלא ווינר. מילאתי טופס יפה, שמן ומכובד. טופס שידעתי שיתפוס. שמתי גם בטופס שסאנצ׳ז

יבקיע בין 0-1 שערים על פאקינג יחס של 6. הסתכלתי על הטופס, אני אנסה לפשט אותו עד כמה שניתן כדי

שמי שלא מהמר בווינר יצליח להבין אותו. הנה המספרים:

 

ארסנל נגד באיירן - שמתי על ניצחון של באיירן בשני שערים ומעלה (2-0, 3-1, 4-2 וכו...)

נאפולי נגד ריאל  - שמתי על ניצחון של ריאל בשני שערים ומעלה (2-0, 3-1, 4-2 וכו...)

קרנות במשחק הראשון - 12+.

קרנות במשחק השני - 12.

סאנצ׳ז יבקיע 0-1 שערים.

 

והחוק הכי חשוב, זה הכל או כלום. כלומר, טעות אחת בניחוש ואין שקל.

 

סה״כ זכייה, 13,000 שקל. ממתק.

 

הלכתי לקופה, אני מעביר את הטופס ואי אפשר, יש הימור אסור. מסתבר שאי אפשר להמר על סאנצ׳ז

ועל ניצחון באותו הטופס. ניחא. אני שונא ריבוי טפסים לכן הורדתי את ההימור. מסתבר שבגלל ששמתי

את ההימור 3 שעות לפני המשחק... היחסים השתנו לרעתי ובטופס החדש סכום הזכייה קטן. סבבה.

מילאתי את הטופס, וידאתי להעתיק כל שורה ושורה מהטופס הקודם ובתשלום סימנתי 10+20+30+50, כלומר 100 שקל.

אז לא. בגלל שאני דביל, לא חישבתי נכון וזה 110 שקל. לא נורא. זה רק מגדיל לי את הזכייה (בקצת). 4198.

בטופס, הזה, המתוקן מינוס ההימור האסור, סכום הזכייה צנח מ 13,000 ל 4198.

 

אני לא עוקב אחרי המשחקים. האמת ששכחתי מהם. בשעה 22:00 (בערך) התוצאה היא 1-0 לארסנל ולנאפולי,

כלומר ההפך ממה שאני צריך. אמרתי ״סעמק״ והלכתי. עשיתי את עיסוקיי ובשעה 23:28 אני מדליק את המחשב,

רק מסקרנות. אני די בטוח שהלך הכסף, שאין שום סיכוי לזכייה. ואז, התוצאות. מדהים, כמה קל לחזות לפעמים

את מה שעומד לקרות על המגרש. הייתי בפאקינג שוק. המשחק נכנס לדקה ה 84. כדורגל משחקים 90 דקות.

 

חברים וחברות, תסתכלו טוב:

 

באיירן מובילה 5-1 על ארסנל. פאקינג ארבעה שערים. תפסתי.

קרנות, יש כבר 13. תפסתי.

עובר למשחק השני. ריאל מובילה 2-1. כלומר לא מספיק. דקה 84. אבל אני כאסטרטג כדורגל, מבין שנאפולי חייבת

לכבוש לכן הם יעשו ככל הנראה טעות וריאל תעניש.

קרנות? 13. תפסתי. אז כרגע אני ב 3/4  והניחוש הרביעי כמעט וודאי. אני מתחיל לרעוד. אני שולח הודעה

לחברה הכי טובה, אומר לה שהכל יתגשם, שאנחנו בדרך הנכונה. אני מדליק מייד שידור המשחק וצופה.

דקה 90 וריאל תוקפת, מבקיעה!!! 3-1!!! יש פה 2 שערים הפרש! אני צועק מאושר, אני מתקשר אליה

ואומר לה שיש לי 4200 ביד וחצי מהסכום פה! אני קופץ, צועק ואני מעיר את כל הרחוב המזויין ולא אכפת לי.

אני מתרגש, היא צועקת מהעבר השני של הקו, מתרגשת יחד איתי. אני בעננים. פאקינג 4198 שקלים מטופס של 110 שקל.

 

אני מוציא את הטופס מהארנק, כולי רועד, מחר ב 8 בבוקר אני בתחנת הווינר, עומד לפדות אותו ולצאת עם

ערמת מזומנים שמנמנה ביד. אני מסתכל על הטופס עם חיוך ומדבר איתה תוך כדי ואז קורה הדבר הבא.

אני רואה שבטעות, שיניתי את אחד ההימורים בהחלפת הטפסים ובמקום לסמן ״2״, כלומר 12+ קרנות

במשחק של באיירן, אני קולט שסימנתי ״איקס״, כלומר בין 9 ל 11 קרנות!!! 9-11!!! והיו 13... 13.

אתם מבינים, כשמהמרים ״1״ בקרנות, יש טווח של 1-8 קרנות, כלומר 8 אפשרויות. כשמהמרים ״x״,

יש טווח של 3 בלבד, כלומר 9 קרנות, 10 קרנות או 11 קרנות. כשהמהרים ״2״, זה 12+. מצידי שיהיו אלף קרנות,

אני זוכה בהימור. אבל הטעות הנוראית שלי, היא שסימנתי בטעות איקס ולא 2. זה הכל.

 

אני עוצר. צועק ״פאאאאאאאאאאאאאק״ על כל העיר, עוד שנייה מטיח את הטלפון בקיר מרוב ייאוש ותסכול.

אני נכנס לכל אתר סטטיסטיקות, רק כדי לבדוק את הקרנות ומתפלל לכל יישות כזו או אחרת שאולי באתר הראשון

טעו, אולי היו 11 קרנות ולא 13. אולי. לא. לא לא לא לא. הם לא טועים. 13 קרנות. שלוש-עשרה. פאק. כוסאמק.

 

אני אומר לה. שנינו סותמים. שיחת האושר הפכה לניחומים. הכל בגלל טעות מזויינת בהעתקה. פאק. זה לא אמיתי.

זה פשוט... מבאס.

 

הו וול, קורה.

הדלקתי סיגריה וצחקתי על זה, כי כמה אפשר לבכות?

נכתב על ידי , 8/3/2017 01:19  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-14/3/2017 21:57
 



דברים מפחידים בסדר יורד.


3 - טיול בסוריה וצפייה בלוחמי דאעש מקרוב.

 

2 - דייט רומנטי עם צ׳יקטילו עמוק ביער ורחוק מהציוויליזציה.

 

1 - לשחק עם כבל של המטען של האייפון מעל כוס מלאה בקפה, לראות את הקצה מחליק מהיד, לראות בהילוך איטי את החיבור עף לכיון הנוזל, פוגע בדופן של הכוס וכמו החמצה על הבאזר ב NBA, לראות בנס משמיים את הכבל נופל על השולחן בלי לגעת בקפה.

 

פיו.

נכתב על ידי , 7/3/2017 16:39  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של The-Narrator ב-7/3/2017 21:10
 



לדף הבא
דפים:  

62,868

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe-Narrator אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The-Narrator ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ