לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 3





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2017

מחסום.


אני נמצאת בתקופה הזו בה אני מוצאת את כל מה שאני כותבת גרוע ולא שווה דבר. תקופה מייגעת למדי.

אני מוצאת את עצמי מוחקת פסקאות שלמות מסיפורים, או אפילו את כל הסיפור, ואם אני לא מוחקת משהו, אני נוטשת אותו לחלוטין. אני שומרת פוסטים בטיוטות כיוון שהם לא יצאו טוב מספיק לדעתי, וגם רעיונות לסיפורים טובים אין לי, שלא לדבר על החלק הכי קשה- הסוף. 

כל תפנית שסיפור מקבל אינה טובה, לכל מילה שנכתבת יש תחליף מוצלח יותר, ההתחלה, האמצע, הסוף, לא יוצאים כפי שאני רוצה. 

זה די מייאש, אני לא יודעת כיצד לפעול במקרים כאלו. 

עצות?

 

 

נכתב על ידי , 18/8/2017 10:48  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ריצה.


אני מוצאת את הריצה מהנה לעיתים, בייחוד כאשר אני זקוקה לה, כשאני מרגישה את הצורך הבלתי מוסבר להתחיל לרוץ עד שאהיה מסופקת, שמפתיע אותי מפעם לפעם- רבע שעה, חצי שעה, שעה, שעתיים. כמה שזה יקח, זה יקח. כשאני מלאה במוטיבציה והשראה, יכולה לדמיין את עצמי רצה לשיר כלשהו או עצבנית במיוחד. 

אני זוכרת שיום אחד הייתי כה מרוגזת על מישהו, ובאותו הזמן שמעתי שיר מוטיבציה. מיהרתי אל הליכון בחדר הכושר (בכל זאת, אני לא מתכוונת לצאת בצהריים בחום הזה) ורצתי חצי שעה על מנת להירגע. סיימתי בספרינט לזמן קצר, ירדתי ממנו, נותנת לריאות שלי להירגע מההאצה הפתאומית. שתיתי, נשכבתי על מזרון. התרוממתי למראה שק אגרוף בודד הקמל לו על כיסא. התקרבתי ונתתי אגרוף. זה הרגיש טוב, ולא הכאיב יותר מדי באצבעות. נתתי עוד אחד, ואחד נוסף. המשכתי להטיח בו את עצביי ותסכולי, דמייני עצמי עושה זאת לאדם שהרגיז אותי כל כך. זה הרגיש פאקינג טוב.

 

בכל מקרה, אני אוהבת לרוץ, ברוב הפעמים. לפעמים אין לי סבלנות לזה. אני לא מוצאת את המלאכה קשה מדי אם רגליי לא דואבות מאימונים קודמים ואני שומרת על קצב ונשימה נכונים, לא משהו קשה מדי, כך שעבורי זה עניין של סבלנות בלבד. מוזיקה, סרטונים או ספרי אודיו הם דרכים מעולות להעביר את הזמן. הריח מגעיל, אבל התחושה של טיפות זיעה מדגדגות את עורי כאשר זולגות במורד גופי מספקת מאוד. 

ההליכה שבסוף הספרינט מרגיעה, המתיחות עם גוף מחומם פשוטות יותר. 

לפעמים זה ממש מרגיש כאילו אני בעולם אחר, רצה ללא מטרה, ללא דאגות, ללא עבר או עתיד. רק ההווה נמצא מולי, שם אני רצה, שם רגליי עומלות ונשימותיי אחידות- שתי נשימות מהאף, שתי נשיפות מהפה. זו, אגב, שיטה מצויינת להכניס יותר אוויר לגוף, וכך לא מרגישים חנק בזמן ריצה. תנסו את זה פעם, זה עזר לי ולאנשים שהמלצתי להם לפעול כך. זה עלול להישמע מעט לא טבעי בהתחלה, אבל מתרגלים לזה מאוד מהר, ואחר כך נשימה רגילה בעת ריצה נשמעת משעשעת ולא טבעית. 

 

לרוץ רציתי זה שנים, אולם רק לפני כשנה וחצי, לאחר ששיתפתי חבר אצן כי אני רוצה לרוץ באחד משיעורי הספורט החופשיים הרבים שהיו לנו באותה השנה (ביחס של כחמישה-שבעה שיעורים חופשיים או חלונות לעומת שיעור אחד בו המורה החליטה להעביד אותנו), אבל אף חברה לא מעוניינת להצטרף, והרגשתי מובכת לעשות זאת לבד. הוא אמר לי להתעלם מהכל ולעשות את מה שטוב לי, ומצאתי את עצמי שמה טיימר לרבע שעה ורצה. עצרתי בצלצול הטיימר, ידעתי שאני יכולה יותר. מהר מאוד עליתי ל40-45 דקות של ריצה מתי שהזדמן, בוקר ברוב הפעמים. למזלי, הלימודים היו מתחילים מאוחר ואני הייתי קמה בחמש-חמש וחצי בבוקר, במרחק של עשר דקות הליכה מהלימודים, כך שזמן לעצמי, למגרש הריק ולבוקר הקריר היה לי בשפע. אפילו במחזור, כשהרגשתי נסערת, הייתי מוצאת עצמי ממהרת למגרש, זורקת את התיק, מחממת את ברכיי, קרסוליי וידיי, שמה טיימר לרבע שעה שידעתי שאתעלם ממנו כשיגיע זמנו לצלצל ורצה להנאתי, נהנית מהקרירות, שזו תופעה מאוד נדירה בהתחשב בעובדה שבמחזור כל נשימה מרגישה לי כמו עשרות סכינים הננעצות לי בגוף.

 

ריצות בחורף הן הכי טובות לדעתי. הימים קרים, כך שאפשר ללבוש סווצ'רט ולהסירו כאשר הגוף מרגישה מחומם מספיק. כך גם מנעתי מעצמי, לצערי לא תמיד, לקפוא לגמרי בהמשך היום. 

 

בחופשת הקיץ הפסקתי לרוץ, והחזרה לכושר באוגוסט לא הייתה קלה. גם הזמן, בשל שעות הלימודים המוקדמות והעומס, כבר לא היה לי. כשהצלחתי להתעורר מוקדם מספיק ולעלות על האוטובוס הראשון בבוקר שהגיע לתיכון שלי, נותרה לי רבע שעה, בלחץ, לרוץ. אימצתי את זה בסוף-החורף-האביב-המוקדם, כאשר הקור עוד לא נעלם לחלוטין. זה היה מרגיע. בפסח נשברתי לחלוטין והפסקתי עם הכל- עם האכילה הטובה, האימונים בבית והריצות. 

כשחזרתי לעצמי מעט מבחינת כושר, לא מצאתי את הריצות בחוץ מהנות. החום והשטח הקשו עליי מעבר למה שהייתי מסוגלת לעשות, וכך מצאתי את עצמי נמנעת מריצות. 

לאחרונה חזרתי להשתמש בחדר הכושר באופן קבוע ועם מערכת מסודרת. חוץ מהמשקולות, אני מאוד אוהבת לרוץ. אני זקוקה למעט כוח נפשי לפני שאני מתחילה, מבחינת סבלנות, אבל אני נכנסת לזה די מהר, בעיקר מפאת המה-שזה-לא-יהיה שאני שמה לעצמי ברקע. לרוב אני ממשיכה עם זה בין 30 ל-40 דקות, אם אני מרגישה לא מסופקת אני עוברת את השעה. אני מניחה שלאצנים מפה זה ישמע מעט, אבל זה לא משהו שחשבתי שאי פעם אהיה מסוגלת לעשות, והקלות והמהירות בה הצלחתי להגיע לזה הפתיעה אותי. 

 

אם אתם רוצים לרוץ אבל מוצאים סיבות לא לעשות זאת- נסו למצוא פתרונות למה שעומד ביניכם לריצה, ותתחילו אם זה זמן, נסו לשנות את סדר היום שלכם כך שתצליחו לפנות מעט זמן, אם זו הבדידות- תשימו זין על כולם. אתם יכולים לנסות לרוץ כמה שאתם יכולים ולראות מתי לעצור, על פי התחושה הפנימית כמובן, לפיכך לדעת כמה קילומטרים או כמה זמן לרוץ, או להתחיל בקטן וכל פעם להגדיל את כמות הזמן, כפי שאני עשיתי. אתם יכולים לרוץ ברחוב, במגרש או מסלול, בחוף היום או פארק, על הליכון- היכן שטוב לכם. בבוקר או בערב, או אם אתם נועזים במיוחד בימי הקיץ החמים- בצהריים. פעם בשבוע או 7, עם מוזיקה או בלי, למדוד או לרוץ כאוות נפשכם בלי לייחס חשיבות לכמות, עם מכנסיים קצרים או ארוכים. אתם בוחרים את הכל. 

אם אתם מחפשים תחביב חדש, אולי כדאי לכם לנסות את זה. בייחוד אם אתם בצד הספורטיבי יותר, אתם עלולים למצוא את עצמכם נהנים מהפעילות הזו מאוד. 

אני לא העליתי בדעתי שאמצא את עצמי במערכת יחסים כזו עם ריצה, או בכלל עם ספורט, כושר ואכילה. הכל בזכות זה שהלכתי אל האנשים והמקומות הנכונים.

 

נכתב על ידי , 9/8/2017 19:50  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כתיבה, עבודה ותסכול, שלשם שינוי אינו שלי.


לפעמים אנשים מוציאים עליך עצבים ותסכול.

אני לא יכולה להגיד שזה בסדר, מהסיבה הפשוטה שזה לא, אף על פי שאני עצמי הייתי עושה זאת עד שהעירו לי על כך. מאז אני משתדלת מאוד שלא לעשות זאת, ואני חושבת שאני עומדת בזה כמו שצריך. 

בכל מקרה. זה די מבאס כשאנשים עושים זאת בצורה של תחושות שליליות שהם מעבירים אליך ופוגעים בך, במקום לדבר על מה שגרם להם לעשות זאת מלכתחילה. 

במקרים כאלה, צריך רק להמתין ולתת לזה לעבור.

 


 

אתמול כתבתי סיפור (קטע, יותר נכון. הוא היה מאוד קצר) על נושא שניתן לי, ואמרו לי שהוא היה מצויין. זה שימח אותי מאוד. אני חסרת ביטחון לגבי הכתיבה שלי, אני בטוחה שכל דבר שאני כותבת, או לפחות הרוב המוחלט, זה זבל מוחלט. כשאנשים אומרים על קטע שכתבתי שהוא טוב, זה מעלה לי את הביטחון, מאוד באופן זמני ומעט לכלל מאגר הביטחון הריק למדי שנמצא בתוכי. 

 

והיום אני הולכת סוף סוף לפגוש את המעבידים שלי ולסכם את הכל, אני מאוד מקווה שאתחיל לעבוד מהיום או ממחר. אני גם מקווה שאם זה יצא לפועל, אוכל להמשיך עם זה בתחילת שנת הלימודים או אף יותר, אם הם עוד יהיו זקוקים לי. 

 

 

נכתב על ידי , 8/8/2017 18:22  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנערה בלונדינית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נערה בלונדינית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ