לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 3





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2018

מערכת יחסים פוגענית.


אני: "אילו פרחים קונים לגבר?" 

הוא, מחזיק בפרחים שנתתי לו: "לא קונים..."

 

בחיי, אני מרגישה שהיא פשוט מתעללת בי. רק מעירה הערות, שופטת, מנמיכה ומשיפלה וגוערת ומשתיקה ומדכאת וגורמת לי להרגיש כל כך חרא עם עצמי. בכל פעם שאנחנו מתכתבות אני תוהה לאיזה אסון זה יגיע הפעם, על כל דבר קטן שהיא לא מרוצה ממנו יש לה תלונה עצומה, על אף שהיא עושה בדיוק את אותם הדברים. אסור לי כך ואסור לי כך ואני לא יכולה את זה ומה שאני עושה לא בסדר. 

היא תמיד קוראת לי "בריונית", על אף שאצלי אלה עקיצות שנונות (לא באמת) ועדינות שמשעשעות את שתינו.

לפעמים אני תוהה אם היא ה"בריונית" האמיתית, אם מה שקורה בנינו זה מה שנקרא abusing relationship, שכן כפי שכבר למדתי מניסיון של שלוש שנים בתוך החרא הזה, אנשים אחר אנשים שעם רובם היו לי באיזשהו שלב מערכות יחסים כאלו, זה לא חייב להיות רק מיני, או למשל משהו שמעולם לא קרה לי – פיזי. רוב הדברים הקשים שעברתי היו בעיקר נפשיים, אם כי אנשים מסרבים להתייחס אליהם ומחליטים להסתכל רק על הפן המיני. לי הוא לא מפריע, לא כמו הפן הנפשי שהיה כרוך במערכות היחסים ההן, ובאחת הזו שאני מדברת עליה. 

בכל שיחה טמון בי החשש, אני משתדלת להיזהר עם כל מילה ועם כל "גבול" אידיוטי שהיא קבעה (הגבולות הללו מותירים אותי בריבוע של מטר על מטר להצטופף בו בחוסר נוחות), וגם אז כל דבר היא מחליטה לקחת באופן אישי, להיפגע ממנו ולהתחיל לדכא אותי ולהשפילני. 

כך אני עוזבת כל שיחה שלנו, מובסת ומרגישה שהמצב מאוס. 

היא חברה שלי, בסך הכל, ואני לא יודעת מה לעשות עם המצב. 

ואולי אני סתם עושה מעצמי קורבן. 

 

 

נכתב על ידי , 23/2/2018 21:01  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אני דואגת לו.


הוא נהיה אבדני, בצחוק או לא, התחיל לקלל ולומר כמה שהחיים חרא, ו"בואו נמות", ו"חברים זה חרא". שהוא היה על כך עצבני שהוא יצא לריצה ורץ במהירות שיא של 16 קמ"ש. הילד אולי שחיף אבל בכושר מטורף, תמיד מקפץ לו 5 קומות בזמן שאנחנו, אני ושאר חבריו וחבריי, זוחלים אחריו מתנשפים.

או, שהוא היה כל כך עצבני שהוא "דפק את סרגל המתכת ברגל", עד שנהייתה לו שם פציעה, ואולי אפילו ירד דם. הוא כל הזמן במצב עגום. 

ובעיקר, בעיקר מה שמטריד אותי, זה שהוא מעמיס על עצמו יותר מדי. הוא מתעקש להמשיך לעשות את זה גם כשמעירים לו על כך.

הוא מזכיר לי את עצמי כל כך, רק שהכל מכה בו בבת אחת. אני התחלתי לשנוא את החיים לאט לאט, אחר כך הפסקתי לצאת עם חברים והתפתחה אצלי חרדה חברתית, ונהייתי אבדנית. אחר כך התחלתי להעמיס על עצמי יותר מדי, מבלי לשים לב שזה מה שאני עושה. אנשים העירו לי, אמרו לי שאני צריכה ליצור סדר עדיפויות, אבל חששתי להקשיב להם, על אף שידעתי שהם צודקים. 

הוא הגיע אתמול חולה, על אנטיביוטיקה. הוא התעקש ללמוד יום לימודים מלא עד השעה שתים עשרה, ארבע וחצי שעות, וסירב ללכת הביתה על אף שהרגיש רע מאוד. רכזת השכבה הכריחה אותו ללכת הביתה. אותה הרכזת שלא משחררת אף אחד, כך שהמצב היה קיצוני למדי. 

הוא סיפר לי שהוא ירד קילו בשבוע. קילו, בשבעה ימים. זה המון. זה פאקינג המון. והוא באמת לא אוכל. תמיד נותן את האוכל שלו לאחרים, שותה תה ואוכל סלט. יום לימודים מלא, והוא אוכל יוגורט וסלט כרוב. הוא גם ככה רזה, ויוצא הרבה להליכות וריצות. הוא צריך לאכול. 

הוא בחור טוב, אחד האנשים הכי נחמדים ואדיבים שיצא לי להכיר, אם לא האדם הכי מתחשב ונעים הליכות שאני מכירה, והוא חבר מדהים, ואני באמת אוהבת אותו ודואגת לו. לא הייתי רוצה שיקרה לו משהו. 

 

בנושא אחר, שכחתי לגמרי שיש לחברה שלי יום הולדת עוד יומיים ולי עוד שלושה ימים. לעזאזל. אני צריכה לכתוב לה ברכה ולקנות לה משהו, אני לא יודעת מה, אבל אני יכולה לאלתר. בכלל חשבתי שזה בשבוע הבא, בדקתי היום את התאריך ונבהלתי. כשסיפרתי לה על כך היא הייתה מאוד משועשעת. לפני שבוע דיברתי על הנושא עם הספרן המטריד שעובד בספרייה ביום שישי יחד עם ההתנדבות שלי שם, והוא אמר ש"רוב הילדים בגילי לא רואים ימי הולדת בדרך שבה אני רואה אותם". לדעתי אני סתם אדישה, מתנשאת וחרדה מתשומת לב באופן שבו היא מתבטאת בימי הולדת. 

טוב, אסע היום לקנות לה מתנה. וסילאן, אני צריכה סילאן.

 

נכתב על ידי , 22/2/2018 14:18  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מה אני רוצה באמת.


אני לא בקטע של "לשוחח עם אדם מבוגר ואחראי" על הבעיות שלי, אבל אני מרגישה שאין לי ברירה אלא לפנות אל היועצת. 

אני אבודה והולך להתפוצץ מהכמיהה הבלתי אפשרית- למות אבל לא למות, לחיות, אבל לא באמת. אני לא רוצה לחיות יותר, אבל אני גם לא רוצה למות. הבנתי את זה לא מזמן, אחרי שהייתה לי ההזדמנות לסיים עם הכל ולא הלכתי עליה בסוף. אני לא בטוחה אם אני רוצה למות, אם כי אני די בטוחה שהתשובה היא לא- אני לא רוצה. אני לא רוצה למות. 

הנסיבות כרגע לא מאפשרות לי לחיות. 

לא מזמן שאל אותי ידיד איזו דמות מסדרה מסויימת אני חושבת שאני. אמרתי את הדמות הראשונה שעלתה לי לראש, לאחר מספר דקות של חשיבה עליה ועל ההזדהות שלי איתה. הוא טען שהוא לא מסכים איתי. הוא בחר בדמות אחרת, והייתי מוכרחה להסכים. שלא כמוהו, אני לא נכנעת ללחץ החברתי שחבריי עלולים להפעיל עליי, אבל אני כן כמותו כשמדובר בלחץ המפעילות עליי מוסכמות חברתיות. אני יכולה להשתגע מלחשוב על להפר אותן, ולאבד את עצמי לחלוטין אם אני מפרה אותן, לא להיות מסוגלת להתמודד עם העובדה, לשקוע בדיכאון, לרצות את מותי, לפגוע בעצמי כשזה עושה לי רע. גם הוא פגע בעצמו לא פעם, והוא ניסה להתאבד. 

כששואלים אותי מדוע אני מרגישה כך, אני טוענת שזו אי היכולת שלי להתמודד עם לחץ, אך אם לומר בכנות, אני לא בטוחה שזה נכון. אני לא יודעת מה גורם לי להרגיש כך. אולי אני "מוסרית מדי", בנוגע למוסכמות החברתיות הללו, להיות ילדה טובה, לפעול נכון, אם כי זה גם זה לא נכון. אני משקרת המון, ואמנם זה גורם לי להרגיש קצת רע, אני לא מתחרטת ואני עושה זאת שוב ושוב ושוב. אבל לא לכולם. רק לאנשים שלא אכפת לי לשקר להם, רק לאנשים שאני לא רוצה שידעו את האמת. רק אנשים שאני רוצה שיחשבו שאני בסדר, שאני אוכלת, שישנתי, שאני נפגשת עם חברים לגיטימיים במקומות לגיטימיים, שאני לא עושה דברים העלולים לסכן אותי. הם עושים לי רע, אז אגרום להם לעשות כמה שפחות רע על נשמתי. או אנשים שהאמת אינה מגיעה להם, או אנשים שאני חוששת מסמכותם עליי ולא רוצה להסתבך, ואני גורמת להם לחשוב שאני בסדר, ואני לא עושה כל רע.

פאק, אני הילדה הכי טובה בעולם. אני עושה מה שאומרים לי, ואני לומדת ומצטיינת, אני מתפקדת ועושה הרבה מעבר למסגרת שלי. החיים שלי מסודרים, רבים המכירים אותי על הרובד הרדוד והבסיסי ביותר רוצים להיות כמותי- הטובים ביותר. זה בולשיט, זה הכל רק בולשיט. 

אז אני לא רוצה למות, ואני גם לא רוצה לחיות. 

מה אני בעצם רוצה? 

אני רוצה להיות נטולת מסגרות ולו לרגע, ואני רוצה זמן, את כל הזמן שבעולם, מבלי מחוייבות לנטוש או להרגיש רע על שאינני ממלאת אותה. אני רוצה את האפשרות לנסוע לתל אביב לחברים ליומיים וחצי רצופים, ואני רוצה לקבל חיבוק ארוך, אבל ארוך באמת, בערך שעה או שעתיים, או אולי שמונה, אם שנינו נרדם במיטת עננים רכה, ואני רוצה להתעורר בבוקר לאחר שמונה שעות שינה מספקות, להתארגן וללכת לחדר כושר כמו שהייתי עושה בקיץ, לרוץ חצי שעה עם נוף יפה ומוזיקה נעימה, כמו שהייתי עושה בקיץ, והייתי רוצה לחזור, להתקלח, ולאכול ארוחת בוקר שהייתי מכינה בשקט ושלווה, גם זה –כמו הייתי עושה בקיץ. הייתי רוצה את כל הזמן בעולם לגור לבד, בלי רעש, בלי דיבורים כל הזמן, בין אם אני רוצה לשמועם ובין אם לאו, בלי הפרעות. אני רוצה זמן לכתוב ולשחק שח, ולתכנת ולקרוא, לקרוא המון, את כל הספרים ברשימה, לסיים את כולם בשבוע, ולישון, ולבשל וליצור ולחשוב ולנשום, וללמוד את הדברים המעניינים אותי ולא את מערכת החינוך המאכילה אותי לא רק בולשיט אלא שקרים והרגלים רעים (רפרנס יפה ליוני בלוך). 

אז אולי אני כן רוצה לחיות. אבל לפני שאני מתחילה, הייתי רוצה לא לחיות. כלומר, לא למות, אך גם לא לחיות. חיים נטולי מחוייבויות – התחייבות למסגרת, והתחייבות לומר שלום ובוקר טוב לאנשים, ומחוייבות לאכול ולשתות, לשמור על היגיינה בסיסית. לשכב כל היום במיטה ולקרוא או לראות סדרה, או לשמוע מוזיקה, או לבהות במסך ריק. לא לעשות דבר, ולא להרגיש רע לגבי זה. 

מישהו אמר לי שאנחנו מרגישים אשמה על זה שאנחנו עוצרים ולא מתקדמים, וכל כך יכולתי להזדהות עם זה, ואז הוא הוסיף, "אבל זה בסדר". 

החברה האכילה אותנו בחרא שלה, שכולנו חייבים לעשות משהו, לתפקד, להיות פרודוקטיביים, להוציא מעצמנו את המיטב. מי שמפורסם ומצליח, עשיר, בריא, מקובע בחייו מבחינה רוחנית, כלכלית, פיזית, מבחינת זוגיות- הוא מוצלח, ועלינו לקנא בו ולנסות לשאוף אל הצלחותיו. אסור לעצור, אסור לנשום ולו לרגע. 

וזה השפיע עליי, וכעת אין מוצא, ואם הוא ישנו, אז הוא ארוך ומפרך ומייגע, ואני לבדי לא יודעת כיצד לצאת ממנו. אינני יודעת מהיכן אפילו להתחיל. 

קנאה אוכלת אותי, כל יום, כל היום, על הדברים שאני מפספסת, שכן, כפי שאמרתי בהתחלה וגם עכשיו – עליי להיות הטובה ביותר.

אז כרגע איבדתי כל תחום עניין, מלבד לרבוץ במיטתי המזובלת ולא לעשות דבר עם עצמי, מלבד להרגיש כמו חתיכת חרא ולרצות למות, אבל בו זמנית לא ללכת על ההזדמנויות הרבות הנמצאות בפניי לסיים עם הכל. אני לא טורחת, בכלל. הפסקתי לתפקד. מ-100% ירדתי ל-90%, ואחר כך ל-40%, וכעת אני ב-0%, אולי 5% בקושי.

החלטתי כן לפנות אל היועצת, הפעם לבקש ממנה לא לערב את ההורים בדבר (וגם לא משטרה), ולשאול לעצתה, שכן לערב את ההורים אינני יכולה (כבר למדתי שזה לא ייגמר טוב, להורים שלי יש נטייה לקחת את הראש הנדפק לקיר ולדפוק אותו חזק יותר במחשבה שזה מה שעוזר, במקום להרחיק אותו מהקיר בעדינות ואהבה), אולם גם ללכת אל איש מקצוע איני יכולה להרשות לעצמי.

 

אני רוצה לברוח. 

כן, זה מה שאני רוצה. לברוח.

הלוואי והיה לי זמן.

 

לקרוא את הפוסט הזה אין לי כוח (לעומת מי שהגיע עד לכאן, תודה רבה לכם, באמת), אז אם מישהו מוצא טעויות או מילים לא קשורות (גם הן טעויות, רק בצורת מילים אחרות ממה שרציתי לכתוב), אנא העירו את תשומת לבי המנומנמת.

שוב תודה לכם על ההקשבה, גם אם לא באמת הקשבתם, או אם אף אחד לא קרא את הפוסט הזה. הייתי זקוקה לה. אני זקוקה לה. תודה. 

החיים עצמם מעיבים עליי, אך כמילה חסרת מחוייבות, "חיים", שכל החובה המוטלת עליי היא בלתי רצונית, לנשום, אינם נשמעים לי רע כרגע. 

 

נכתב על ידי , 15/2/2018 18:54  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנערה בלונדינית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נערה בלונדינית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ