לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 3





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
12/2017

קישורים לבלוג החדש והרבה מועקת לפניהם.


F5 ו-F5 בזמן שאני מייבאת את הבלוג לוורדפרס, ומשם אל בלוגספוט. צופה בכל הפוסטים הקרינג'ים מהשנים הקודמות, וגם אלה מהחודשים האחרונים, ממתינה בסבלנותי המעטה שנותרה עד שיגיע, בדרך מקרית כלשהי, מה-28 בספטמבר 2015 עד לדצמבר 2017.

או שפגע בי הדיכאון מסיבות כאלו ואחרות, או שסגירת ישראבלוג אחראית על מצב הרוח העגום שנכנס בי לפני מספר שעות. או אולי היום בבוקר, כשראיתי את תמונה המחזור הנהדרת שטוקסי יצרה ומצאתי עצמי שם. זה חימם לי את הלב מאוד.

אני מאמינה שהחלק הכי מתסכל בסגירה הוא הצמצום הקהילתי. חלק מהכתובים בורחים אל וורדפרס, אחרים אל בלוגספוט, והצנועים שבנינו גם לבלוגר הישראלי; כולנו מתפזרים לאט לאט. כואב לי על בלוגים שקראתי ולא אוכל לקרוא בהם שוב, ולא מדובר בגיבוי, אלא בעדכונים, בלדעת כי עודנו קיים מאחוריהם אדם. כואב לי גם על הקוראים היקרים, שעם השנים גיליתי כי קיימים. הייתי רוצה שימשיכו לקרוא אותי, את מילותיי, להיכנס אל הבלוג החדש ולהגיד מילה או שתיים, או להמשיך לקרוא בשקט, נחת ואנונימיות ולהעלות חיוך במחשבותיי עליהם. 

הסיבה שאינני רוצה לעבור אל פנקס רשימות שומם במחשב או בטלפון הוא החיות שיש בכתיבה לקהל וקריאה כחלק מקהל. אהבתי את זה שאנשים קראו. דיברו, פגעו, שעשעו, חיממו את לבי. עדיין מחממים, עדיין עושים כל זאת. אבל בעיקר, מהווים אוזן קשבת ואנונימית. במקום הזה ידעתי כי אינני כותבת לשווא, ישנם אנשים הקוראים, אנשים המגיבים, וזה באמת אחד החלקים הנפלאים ביותר של הבלוג שאני מקווה בכל רמ"ח איברי כי לא אאלץ להתגעגע אליו, לא מהסיבה שאתרגל לאבידה, אלא מפני שלא תקרה. 

אני תוהה, כיצד אוכל לעקוב אחר כולם כשהם מפוזרים ברחבי רשת האינטרנט המתוסבכת והעמוקה. עמוקה מכדי שאוכל לחפור רבות בכה הרבה כותבים שונים. כיצד זוכרים ולא נוטשים. 

והדברים הקטנים שייאבדו. צבעה הצהוב של העריכה (כן, החלון שלי צהוב), הסמיילים הלבנים והמקסימים של ישראבלוג, הפונט הישראבלוגי החמוד, הדף הראשי עם כל הפוסטים החמים. 

מצחיק, קראתי כאן כי ישנם אנשים הנוטים להתחלק לתת קהילות, ולקרוא רק בשלהם. אני אהבתי לקרוא מכולם. מהמעצבות בנות ה-12 ועד לבלוגרים מהקהילה המבוגרת יותר. עניינו אותי חיי הצבא שלכם וגם חיי המשפחה. גם עבודה ומחשבות אוויליות, שאינן כל כך אוויליות, אהבתי גם לקרוא על הכאב שלכם, לא בגלל שאני סאדיסטית, או מזוכיסטית ומזדהה עם הכאב הזה, אלא משום שפשוט מאוד אהבתי לקרוא, את כולכם. וכואב, הו, כל כך כואב שלא אוכל יותר. 

פה פגשתי את האנשים החשובים בחיי, את חבריי הטובים ביותר, ופה העברתי את השנים החשובות בחיי עד כה. 

איני יודעת מה פשר פרץ הרגשות הסתמי הזה כעת. המועקה חונקת גרוני כבר מספר שעות מייגעות. הצטרפתי אל הקבוצה בפייסבוק בתקווה להיות מעודכנת במידה מה בעניינים כאן, גם כשלא יימצא יותר ה"כאן" הזה.

 

אני נמצאת בקישורים הבאים, 

https://justanotherblonde1.blogspot.co.il/ והפעם בעיצוב הרבה יותר רגוע מהזוועה הצעקנית שהולכת כאן. 

https://justanotherdayisrablog.wordpress.com/ אני אפילו לא יודעת. אני בכלל הולכת לעדכן במקום הזה? כנראה שלא. פתחתי אותו רק בגלל הגיבוי. אולי ארשם דרכו לבלוגרים אחרים שעברו לוורדפרס. 

אני אשמח מאוד אם תפרסמו את הקישורים שלכם, על מנת שארשם ואשמור אותם. 

אם אין לכם, אתם מוזמנים לשלוח מייל ולשמור על קשר (littlenaimless@gmail.com, למכחישי קיומו ברשימות כבר המון זמן).

אני לא רואה את הטעם, וגם אין לי כוח לעבור על הפוסט בשנית. אפרסם אותו כך. אם אתם מוצאים טעויות הקלדה של עייפות הלילה, אשמח אם תתקנו אותי. 

 

נכתב על ידי , 12/12/2017 22:30  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



גם אצלי, זה הסוף.


את הבלוג כבר הספקתי לגבות, 1308 עמודים המתפרשים לאורך מעל שלוש וחצי שנים, ואעשה זאת שוב קרוב יותר לזמן הסגירה על מנת לשמור את הדברים שעוד אספיק לכתוב.

אינני יודעת לאן לעבור, מה שכן ידוע לי זה שאיני רוצה לנטוש ולעזוב את הקהילה. אני מבלה פה זמן לא מועט בכתיבה ובקריאת פוסטים של אחרים ומתאהבת בצורות הכתיבה השונות ובאנשים הרבגוניים שניתן למצוא כאן. אני אוהבת לנטוש את תת הקהילה של הנוער המבולבל ולנוע בין כל סוגי הבלוגרים שיש פה, לקרוא, להתעניין ולהבין את הרבדים השונים בחיים.

לא מעט אנשים פנו אליי מחוץ לבלוג, רובם בניסיון לשדל אותי, חלקם רצו שיח תמים, ויש כאלו שהפכו לחבריי הטובים ביותר או לכל הפחות ידידים. 

המקום הזה ליווה אותי מתחילת גיל ההתבגרות, 13, כשרק הגעתי לחטיבה, ילדותית למדי שאינה יודעת מי היא ומה עושה, לא יכולה לדמיין עצמה מגיעה למקומות אליהם הגיעה ולאהוב את הדברים אותם אוהבת,  והיום (וסוף דצמבר, ככל הנראה), כמעט 17, התעצבתי בחלקי אך ישנה עוד דרך ארוכה לחיי אותה קיוויתי לתעד בבלוג זה. 

אני מאמינה שהבלוג הזה היה אחד הדברים היחידים שהצלחתי לשמור ולטפח לאורך זמן, אין בי מספיק סבלנות לדברים כאלו ואני נוטה לקפוץ מן האחד לאחר, אולם המקום הזה, כנראה, עורר בי צורך מסויים לתעד, לכתוב, לפרוק. עברתי כאן תקופות טובות, רעות, מביכות, בעיקר מביכות. 

הכרתי כאן אנשים ששינו אותי לחלוטין. בזכותם התבגרתי, התחלתי להתעניין בנושאים כאלו ואחרים, נחשפתי אל דברים שאל חלקם לא הייתי צריכה להיחשף, ועברתי דברים שלא הגיע לי לעבור, אולם כל אלו עיוותו ושינו את צורתי לטוב ולרע, ובכל זאת, וגם לכן, אני מעדיפה להישאר כאן. 

מצאתי והכרתי אנשים שעזרו לי מאוד, ועדיין עוזרים, בתקופות הקשות בחיי, אנשים הקרובים אליי יותר ממשפחתי ומארחים לי חברה נהדרת. חברים כאלה מעולם לא הייתי מוצאת במסגרות בהם אני נמצאת.

גיליתי את הכתיבה ואת הרצון שלי לכתוב, את סגנונות המוזיקה המועדפים עליי וז'אנר הספרים האהוב. בתור ילדה בת 13 שהוריה הנמיכו אותה מפני שאינה קוראת או כותבת, לא האמנתי שאמצא את עצמי עושה זאת כל יום. ובתור ילדה בת 13, לא חשבתי שאעלה לתיכון, אקבל תעודת זהות, אלמד נהיגה, אאמץ את הספורט כתחביב ואף משהו רציני יותר, אגלה את הערגות העמוקות ביותר שלי ואת הדברים אליהם אני משתוקקת יותר מכל.

לא האמנתי שאגיע עד לאן שהגעתי, ואני מאמינה שאמנם לא התקדמתי בבלוג זה אלא פחות מארבע שנים, נפשית השינוי עצום, ואני מעדיפה אותו כך, ולא את הגרסא שהייתה עלולה לצאת ממני אילו לא הייתי מוצאת עצמי במקום הזה.

הבלוג היווה בשבילי מקום מפלט לרגשות וחממה בה היה ביכולתי לגדול ולהתבגר, למצוא את מקומי בעולם, למצוא את האנשים בהם אוכל להקיף עצמי. 

חבל, כמה חבל שאאלץ, כמו כולם, לעזוב. 

אני בהחלט אתגעגע, ובינתיים אחשוב על פלטפורמות אחרות לעבור אליהן (אשמח להצעות והסברים בתגובות או במייל). לפי פוסטים אחרים שקראתי, האפשרויות הטובות ביותר הן וורדפרס או Blogger של גוגל. אבחר לאן לעבור ואתחיל בסידורים האחרונים, או שמא עליי לומר הראשונים, לעניין. 

ועד השנה האזרחית החדשה, עד שיגיע הרגע לעבור, אמשיך לכתוב כאן. 

אני מקווה שהמקום החדש יהווה דבר דומה למה שהבלוג הזה היה עבורי, ושגם שם אוכל למצוא קהילה חמה ומקבלת, לפעמים מעט רותחת, מרתקת ומעניינת בה אוכל לבלות שעות, שבועות, שנים. מקום אליו אסתגל במהרה ויעורר את הגעגוע לישראבלוג כמה שפחות, אם כי אחרי 6-7 שנים בשוטטות מבלוג לבלוג, אני בספק שהלב לא ייצבט בכל פעם שאזכר במקום זה. 

למעשה, אני מאחלת זאת לכולנו. לזכור את ישראבלוג, אבל בכל זאת למצוא את מקומנו בשנית, ולהיוותר כמה שיותר מאוחדים.

 

נשמע שמילאתי על הדרך את בקשתה של מתילדה מהפוסט הזה.

אז תודה לכולכם, מקווה ומאחלת לנו מעבר חלק.

 

כל העניין הזכיר לי שיר. כמה מצחיק ועצוב לחשוב שתמיד הייתי אומרת, "אילו אעזוב את המקום, זה השיר שאעלה", ואז הייתי משנה את דעתי וטוענת כי אין בכוונתי לעזוב. כעת אין ברירה.

 

נכתב על ידי , 6/12/2017 15:52  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שאלה.


כיצד אתם מכריחים את עצמכם לתפקד ולהמשיך לחיות, לא להסתתר בתוך הבועה שיצרתם לעצמכם, כשאין לך מוטיבציה, רצון לחיות, כשאתם מדוכאים וכל מה שאתם רוצים זה לשכב במיטה ולא לעשות דבר?

 

 

נכתב על ידי , 3/12/2017 19:31  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנערה בלונדינית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נערה בלונדינית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ