לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 2





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2017

דרכן תדיר כה הפכפך.


אזהרה: מכיל ספויילר על הספר "של עכברים ואנשים".

 

הדברים התפרקו סביבי מזמן, אבל אנשים אחרים מחזיקים אותם, בזמן שאני מנסה להבין איך אני מחברת את הכל חזרה. 

קשה לי להבין מה הולך עכשיו, מי האנשים שאני מכירה, מי אני ומה קורה סביבי. אני לא בטוחה לגבי היום בשבוע כבר בערך שבועיים או שלושה, הכל מעורבב, תחושת הזמן מאוד מעוותת. 

עדיין רע לי כשאני נזכרת ב-1984. או חוות החיות. גם של עכברים ואנשים היה מאוד, מאוד עצוב. אבל רק עצוב. ומובן. לא מזעזע. הוא היה חייב לירות בו. הוא היה חייב. הוא הציל את כולם, אפילו אותו, אפילו את עצמו. לא רק עכברים או ארנבים או גורים, לא רק נשים ועובדים אחרים. לפעמים תכניות משתנות, נהרסות, על זה מדבר השיר.

 

אַךְ עַכְבְּרֹנֶת, לֹא בָּךְ לְבַדֵּךְ מוּכָח

שֶׁכָּל חֲזוֹן עָלוּל לִהְיוֹת עִנְיָן מֻפְרָךְ:

הַמְּשֻׁבָּחוֹת בַּתָּכְנִיּוֹת שֶׁל עַכְבָּרִים וַאֲנָשִׁים

דַּרְכָּן תָּדִיר כֹּה הֲפַכְפַּךְ,

וְאֵין הֵן מוֹתִירוֹת אֶלָּא יָגוֹן וּכְאֵב

בִּמְקוֹם הָאֹשֶׁר הַמֻּבְטָח.

 

אתמול רציתי נחמה, חיבוק, חברת אדם. לא כל חברת אדם, אבל אני יכולה לחשוב על לא מעט אנשים. חברה פיזית. הייתי חסרת כוחות, מותשת, עייפה. הילדה הלכה לישון, פתאום הרגשתי את הדיכאון, כמו תחושה כבדה, נוחתת עליי. עם העייפות. נשכבתי, רציתי לעצום עיניים, שמישהו אחר ידאג לי. הרגשתי קטנה ואומללה, תחושה דוחה למדי של רחמים עצמיים ושנאה עצמית. 

זה רק החמיר עם הלילה, נרדמתי כמה פעמים כשכבר חזרתי הביתה, הרבה דמעות זלגו. 

אני בן אדם רע. לא משנה מה יגידו, השנאה עצמית הופכת אותי לכזו אגוצנטרית. 

 

נגמר לי הכוח ללמוד, הפסקתי להשקיע. כך לפחות אני מרגישה. בהכל. אני רוצה הפסקה. פסק זמן. לעצור רגע, לישון. להירגע. אני לא רגועה. זה מציק לאנשים. וזה מציק לי. 

 

הרווחתי על זה 100 ש"ח, הלוואי והם היו יוצאים יותר, לשמור עליה היה ממש לא נוראי, דווקא כיף. היא ראתה טלוויזיה, אני הייתי בטלפון והצצתי מדי פעם להסתכל במה היא צפתה. אחר כך היא כיבתה אותה. שאלתי אם היא רוצה לעשות משהו, היא התביישה, אמרה שהיא לא יודעת (אוי, כמה שזה מוכר). שאלתי אותה אם יש לה מונופול, היא אמרה שלא. הצעתי שתביא קלפים. לימדתי אותה לשחק דורק (משחק קלפים רוסי אדיר). היא ניצחה אותי. היא לימדה אותי לשחק ספיד. היא ניצחה, פעמיים. אחר כך דיברנו, על המעבר לחטיבה, הרגעתי אותה, דיברתי איתה על דרכי הגעה וציונים ושמתרגלים לגודל של בית ספר, לא משנה כמה גדול הוא, ושיהיה בסדר. שהיא זו היא, ולא אחיותיה, וזין על ציפיות של אנשים (לא אמרתי "זין"). אחר כך היא הייתה בטלפון. אמרתי לה שיש לה 3 דקות והיא הולכת לישון. היא אמרה לי שאני טובה בזה, בלהגיד לאנשים מה לעשות, להורות עליהם. ש"אם יהיו לי ילדים, את תגידי להם לישון ותהיי אמא טובה, ואני אגיד להם "בסדר, קחו עוד זמן"". היא עשתה "טפו טפו טפו" לפני שאמרה שיהיו לי ילדים. הוספתי "חס וחלילה, לא עלינו". לא רוצה ילדים. לא אמרתי את זה בקול, לא להכניס לה דברים לראש. שההורים שלה לא יהרגו אותי אחר כך. עברו שלוש דקות, אמרתי לה ללכת, היא לא רצתה, נתתי לה עוד חמש דקות. אחרי חמש דקות בעטתי אותה בעדינות (לא פיזית, כמובן) לצחצח שיניים. היא הלכה. יצאה לבושה בבגדי לילה, אמרה לילה טוב והלכה. מקווה שלישון. אז עשר וחצי, אני לבד, מדוכאת, אכלתי עוגיות שהם הביאו לי. אחרי בערך שעה הם הגיעו, הוא הסיע אותי הביתה, זה היה נחמד מצדו. חזרתי הביתה. אמא כבר ישנה, אבא הלך לישון שנייה אחרי שחזרתי. הייתי בדיכאון, אובדנית, רציתי לפגוע בעצמי, מנעו ממני לעשות את זה, הכרחתי את עצמי לקום, להחליף בגדים, להסיר איפור וללכת לישון. 

דיברתי גם איתו. לא חשבתי שזה יקרה. השיחה דווקא הייתה נחמדה. לא הרגשתי רע. אני תמיד מרגישה רע כשאני מדברת איתו. הוא אמר לי פעם אחת, "תתמודדי". אני לא זוכרת אם עניתי לו על זה או לא. 

 

נתקפתי רצון עז לאכול ענבים. אני אוהבת ענבים. קשים וקרים ("כמו הלב שלך"). 

 

יש לי נטייה לשמוע שירים מאוד ספציפיים כשאני עייפה ובדיכאון באמצע הלילה, נואשת לנחמה. מאוד ספציפי. לא חייב להיות עצוב. אבל ספציפי. זה משפיע עליי מאוד, לרעה, אבל אני אוהבת. 

 

הבחורה מגרפוס זיהתה אותי. זה היה די מביך. "את האחת שקנתה ועשיתי לה כרטיס מועדון בחינם". מה אני אעשה, פטיש רציני לארט ספלייז. "המועדון פג תוקף ויש לך שם 15 נקודות. אני אחדש לך אותו לשנה נוספת בחינם" כל כך נחמד מצדה!!!!!!

היא די מלחיצה אותי. 

 

קשה לי להבין מה קורה בזמן האחרון. זו שוב תחושת החרדה הזו, שנמשכת כמה ימים, שבועות, חודשים. ערפול, בלבול, רוגע שמפוצץ אותי מלחץ מבפנים, תשישות. תחושה שאומרת לי להתעורר מהקומה שאני בתוכה, להתעורר לעולם חדש ששכחתי. 

 

ושוב, אין לי כוח לקרוא שוב את זיוני השכל של עצמי, אז לא אעשה זאת.

אתמול עשיתי רפרנס, אמרתי "big brother is watching us", וכמעט בכיתי לה בפרצוף. פעמיים. 

 

עריכה- שכחתי להכניס תמונה של מכרסם חמוד בשלג, ממש רציתי לעשות את זה משום מה. אז הנה-

תוצאת תמונה עבור ‪cute rodents snow‬‏

 

אני רוצה... הממ...

 

נכתב על ידי , 26/5/2017 12:30  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



(סמטוחה).


אני מאוד מבולבלת לאחרונה, במיוחד עכשיו- לא סגורה על הימים, תאריכים, שעות. 

הודעות שחשבתי שנשלחו בצהריים נשלחו בערב. עברו בפועל רק ארבע שעות, כשחשבתי שעברו לפחות שמונה.

האור מוזר, לא עוזר לי, בגלל שנהיה חשוך רק בשבע וחצי. 

אני לא מפוקסת, מרגישה מוזר רוב הזמן בנוסף למצב רוח שמשתנה מאוד מהר. אני נלחצת מכל דבר קטן, אני חרדה מכל דבר קטן, אני נסערת מכל דבר קטן. מי יודע, אולי זה קשור למחזור. 

אני שמחה שאני יכולה לפרוק פה הכל, להתבכיין ולהתלונן כמה שבא לי, לדבר על עצמי ורק על עצמי. זה המקום שלי. אנשים בכלל לא חייבים להכנס לפה ולקרוא. אני לא מעיבה על אף אחד. אני לא חופרת לאף אחד. אני יכולה לעשות פה מה שבא לי. 

להההההלהלהלהלהההה מה שבא ליייייייייי!!!!!

גם את זה אני יכולה לעשות. ולא לשים זין. לא לחשוב על אחרים. רק אני. רק על עצמי. 

נמאס לי מהכל. גם מעצמי, אבל פה מותר לי, אז על הפאקינג זין שלי. אם פה אני רוצה שיהיה לי זין, אז יהיה לי זין. יש לי זין, וכולכם, כולם, הכל פאקינג עליו. על הזין שלי. גם המחשבות והדעות והרגשות של כולם, על הזין שלי. 

תגידי, את נורמלית? אני מדברת מוזר, אני בכלל בקושי מדברת, בשיעורי מתמטיקה ואנגלית אני מדוכדכת ולא מרוכזת, רק אומר שרע לי ושהכי הרבה שאני ישנה בלילה זה 4 שעות, למרות שביום שלישי שעבר לא ישנתי, בכלל, כלום. ואת מתלוננת לי על זה שפאקינג רע לך. 

נראה לך שאני יכולה לקחת גם נטל של אחרים?!?!??!?!?! אה, אתם חושבים שזה אומר שהיא צריכה לקחת את הנטל שלי? וול, היא פאקינג לא חייבת. היא יכולה לבקש ממני לשתוק בגלל שגם לה רע והיא לא מסוגלת לשמוע כלום. אני אבין. אני אתחשב. היא יודעת שאבין. 

כן בסדר אני יודעת שנמאס לך מהלימודים. נמאס לי מהפאקינג חיים. זה כולל את הלימודים. 

הייתי כל כך, כל כך מתוסבכת בשבועות האחרונים. כל כך. אני מרגישה שאין לי מספיק אוצר מילים בראש. זה לא קשור. אני לא אתנצל, מותר לי לעשות פה מה שפאקינג בא לי. 

על הזין שלייי. 

אני רוצה לישון 23 שעות ביום, להתעורר רק לשירותים וכדי לסבול קצת. לא צריך לאכול. או לשתות. אני בקושי שותה בזמן האחרון, אני שותה אולי כמה שלוקים ביום. ביום שישי שתית כוס יין. זה היה הרבה יותר ממה ששתית סה"כ ביום הזה. היום שתיתי קצת אחרי ארוחת צהריים. שאכלתי בסביבות אחד. לא אכלתי מאז. אני לא רעבה. אני מרגישה מפוצצת, אני לא מרגישה ריקה. למה. 

כמה נקודות ראבק.

לא, אני עושה פה מה שפאקינג בא לי. אני רושמת מה שבא לי ואומרת מה שבא לי. 

אני ארצה שיהיה לי זין, יהיה לי זין. אני ארצה להיות זונה, אני אהיה זונה. פה זו אני והרצונות שלי, ולא אתם.

גם השינה שלי הייתה מחורבנת. אתמול, או לפחות אני חושבת שזה היה אתמול בגלל שהכל כבר כל כך מעורבב ביחד, היו לי איזה חמש שעות שינה. וכל כך שמחתי. חמש שעות שינה! זה מלא! זה מלא אפילו בסופ"ש! לא ישנתי מעל ל-6 שעות ברצף כבר כל כך הרבה זמן. פאק מי. למה. הממוצע עומד על שלוש שעות ככה. 

והכל כל כך מוזר. למה הכל חייב להיות מוזר. 

אני שוטפת ידיים יותר. לא יודעת למה, זה פשוט מרגיש נכון. צודק. הוגן, כלפי אנשים אחרים בעיקר. לא חשוב אם הם בכלל עומדים לראות אותי או לא. 

פה זו אני. פה אני לא אשטוף כלום. על הזין שלי לשטוף. גם אותו אני לא אשטוף. 

לפני כמה ימים, אני כבר לא זוכרת כמה, אולי יומיים אולי אתמול אולי לפני שבוע, חשבתי ששלחו תמונה לקבוצה של spn שאין לי בעיה לכתוב בה מדי פעם, לעיתים רחוקות. הגבתי עליה בסרקסטיות עם הנקודות המתנשאות שאני שמה בסוף כל משפט. זה היה לקבוצה של הכיתה, הקבוצה המחורבנת. בחיים לא כתבתי שם. ולאף אחד לא היה פאקינג אכפת אבל לאאאאא אני חייבת להכנס להתקף פאניקה מהדבר הכי אידיוטי שיש. מה כבר עשיתיייי אז רשמתי בקבוצה בוואטסאפ!!!! למה אני צריכה להיחנק מזה, פיזית, לא להצליח לנשום, להעלות דמעות בעיניים, להכנס לכזו חרדה מטורפת. מה כבר פאקינג יקרה. הראש שלי להתחיל להסתובב והכל הרגיש מוזר כל כך. זה לא הוגן. 

אני חושבת שהחרדה החברתית שלי יצאה מכלל שליטה. בקרוב לא יהיה לי אכפת כל כך, שאני אשאר בחדר כל הזמן. עד שאמות מהתייבשות. אבל בינתיים אני רק מחכה שאוכל להתקלח כשההורים שלי ילכו לישון. למה? לא יודעת. לא רוצה להתקלח כשהם ערים, כשהם בבית. טוב לי לבד בבית. טוב לי בלעדיהם. אני לא אוהבת לאכול או להתפנות כשהם בבית. אפילו לשם החרדה החברתית פלשה, לבית שלי, למשפחה שלי. 

הייתי צריכה לעשות הפסקה בשביל משהו. חזרתי עכשיו. 

כואבת לי הבטן, פתאום שמתי לב. אולי זה מהרעב, אולי מזה שאין לי כוח לקום לשירותים. אולי כי לא לקחתי משכך כאבים מאז שש בבוקר, ואני במחזור. כבר אחת עשרה ורבע. פתאום הזמן עובר מהר כוסאומו. 

מזכיר לי את הפעם ההיא שלמדתי למבחן בהיסטוריה ואיכשהו נוצרה בנינו בדיחה, "מדינה כוסאומו". זה אפילו לא מצחיק. זה היה מצחיק. 

על מה בכלל דיברתי לפני שהלכתי וחזרתי? 

מה זה משנה, על הזין שלי על מה שדיברתי מקודם. על הפאקינג זייייין. 

יש לי מבחן במתמטיקה עוד יומיים. ל-3 יח' יש בכלל בגרות. שיהיה להם לבריאות, בכוונתי להיכשל וכל מה שמעל לנכשל ומתחת ל-95 מבחינתי חרא גרוע ביותר. גם 95 היה פעם חרא גרוע ביותר והעדפתי נכשל או 100, אבל השלמתי עם ה-95 המחורבן הזה.

שמעתי היום את המחנכת שלי שרה, לראשונה, יש לה קול כל כך טהור ויפה. אני מבינה למה היא הייתה זמרת ושחקנית בעברה, לפני שנפגעו לה מיתרי הקול. לפעמים היא מגיעה לכיתה שלנו עם רמקול, כמו הופעה, ומדברת בעזרתו בגלל שכואב לה לדבר חזק. פעם אחת היא לא הגיעה איזה חודש בגלל שלא היה לה קול בכלל. 

היא לא הגיעה כל כך הרבה פעמים. היא חולה המון. פריצות דיסק, שפעת, מה לא. היא כל כך נחמדה. זכיתי. 

בחיי יש לי בעיות. סתירה וסטירה וכלבה.

אתם יודעים איך גוגל טרנסלייט תרגם "סמטוחה" מרוסית לעברית? "גל". מי המציא את הדבר הגרוע הזה. 

למה עברתי מהמיטה לרצפה. עם הסנטר נשען על הכרית. מה. 

אני מאוד אוהבת את התנוחה הזו. אני נמצאת בה הרבה, כשאני על הברכיים על הרצפה ונשענת על המיטה או הכרית עם הסנטר. זה נוח. 

כל כך מבולבל לי. 

אני לא יודעת מה אני עושה. 

אני אבודה בבלבול ומחשבות ונקרעת בין פחדים לרצונות והיגיון למחשבות. אם בכלל נשאר משהו מההיגיון. בכנות, לא חושבת. 

אני רוצה שהם ישתקו. הם אף פעם לא שותקים. מוזיקה זה שקט. 

אני רוצה יותר. 

פחות.

יותר? 

אני. 

אני אני אני. על הזין שלי. אני. על הזין שלי אני. אני על הזין שלי. 

רגע, זה אותו הדבר. 

אתם יודעים מה אני הולכת לעשות? לא לקרוא את הפוסט שוב. לא לוודא שאין בו טעויות הקלדה, כתיב, יציאות דיסלקטיות שלי. אין לי אפילו אבחון. 

הרגע הייתה לי יציאה דיסלקטית. כתבתי למישהו "אני" במקום "עדיין". אפילו לא שמתי לב עד ששלחתי. 

 

לא ידעתי מה להעלות. בחרתי בשניהם. על הזין שלי. מותר לי הכל. פה אני הכל. פה הכל אני. שניהם גרועים, אני אעלה את שניהם.

כוסאומו אחד השירים החריש לי את האוזן. ווליום 14 זה גבוה מדי בשבילי. 

על הזין שלי גבוה.

כולכם על הזין שלי. כי פה יש לי זין.

 

נכתב על ידי , 22/5/2017 23:27  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ו'.


נזכרתי לא מזמן במישהי שהיה לי קשר איתה לפני שנה. מישהי נוספת מהחיים שלי רק חזקה והדגישה את הזיכרון, שלא במודע כמובן. היא מאוד הזכירה לי אותה.

נקרא למישהי הזו ו'. השם שלה התחיל ב-ו', אבל היא לא אהבה אותו. היא תמיד ביקשה ממני להשמיט את הה', כך ששמה יסתיים בי'. שם חיבה, אם אפשר לקרוא לזה כך. גם לי היא הוסיפה י' בסוף השם. אהבתי את זה. 

הכרתי אותה באתר סיפורים. שאלתי שאלה על מזוכיזם, היא ענתה לי, ניהלנו דיון סוער ומעניין. כדי לא להספים את חלון התגובות יותר, הצעתי לה לעבור אל המייל. מהמייל עברנו די מהר לקיק. 

אני זוכרת שבתמונת הפרופיל שלה היה לה אודם אדום שמאוד הלם אותה, ופלנלית אדומה-שחורה, גם היא מאוד התאימה לה ולגופה המלא מעט- כל היא התלבשה רוב הזמן. היא החליפה תמונה לעיתים קורובת, יחד עם השם בקיק, ולא תמיד יצא לי לראות את עינייה בתמונה. אבל הייתה צללית, כנראה עם אפקט smokey eye. אח, זה כל כך הסגנון שלה. היא הייתה יפיפיה. 

דיברנו על הכל מהכל, שום סודות, שום צנזורה, היא לא פחדה להביע את דעתה וכתבה יפיפה. די הערצתי אותה על זה. פשוט, הכל בה... הכל היה נפלא. היו לי אז בעיות עם אבי, וגם לה הייתה מערכת יחסים מחורבנת במיוחד עם אביה (אם ללא לנהל שום קשר אפשר לקרוא מערכת יחסים), ובכלל משפחה די מתוסבכת. הרבה פעמים דיברנו על זה. היא העריצה אותי על הרגשות והתחושות שהפגנתי כלפיה וכלפי אחרים, הייתה אומרת שהלוואי והייתה מסוגלת להרגיש כמוני לפעמים. 

גם לא טרחנו להסתיר את המיניות שלנו (עד כמה שלילדות בנות 15 יכלה להיות מיניות, כן?), להיפך- חשפנו את הכל, לא התביישנו בכלום, דיברנו על הכל בנושא. ממש חרשנו אותו. וזה באמת רק חיזק את הקשר שלנו. 

והיינו שולחות אחת לשניה תמונות. של איפור, בגדים, תכשיטים, אוכל, אפילו לק ובאמת כאלה שטויות. וזה היה מאוד נחמד. לא הרגשתי חוסר ביטחון לשלוח לה תמונות, לעומת המצב שלי עם אחרים. היא אהבה את עצמה גם ככה, כך שלא היה מה לחשוש. אני גם זוכרת שהחלפנו מוזיקה. אני לא זוכרת מה היא הייתה שומעת, אולם אני זוכרת שאהבתי את זה.

היא הייתה כל כך מקסימה, ובכל פעם שדיברתי איתה הרגשתי מאוד מוגנת, כאילו היא עוטפת אותי בחיבוק חזק ומנחם. אני תוהה מה היא הרגישה בעת ההתכתבות איתי. 

העניינים עם ו' החלו להתפרק קצת לקראת הקיץ. היא שקעה לכזה דיכאון בגלל איזה בחור, שמצד אחד גרם לה להרגיש רע, ומצד שני היא רצתה אותו. היא התחילה להתפרק, ואני, מפורקת, לא הצלחתי לעזור לה. לא ידעתי אילו מילים להגיד. הצעתי לה לפתוח פה בלוג, והיא פתחה. הייתי קוראת בו. היא לא העלתה הרבה. הלוואי ויכולתי לבדוק כמה בדיוק, אבל היא מחקה את כל הפוסטים והרשימות. היא הייתה כותבת יפיפה, ובאנגלית לפעמים, והייתה פורקת את כל זעמה ותסכולה לתוך פוסטים מוכים ואומללים, עם חבורות מרהיבות מכתיבתה. אבל הקטעים שלה היו כל כך עצובים. 

באיזשהו שלב היא התחילה לכתוב פחות ופחות, אני לא לחצתי עליה כיוון שידעתי שהיא במצב לא טוב, והקשר נותק. אני עדיין זוכרת מתי יום ההולדת שלה. הוא עוד מעט, ממש תחילתו של חודש יוני. התאריך גם רשום לי, ליתר ביטחון, אם אשכח אותו. 

כשהחלפתי מכשיר טלפון לא לקחתי את שם המשתמש שלה בקיק, ואני לא מוצאת את כתובת האימייל שלה אצלי משום מה, לכן אין לי דרך ליצור איתה קשר. אולי רק אם היא תפנה אליי. 

אבל לא מזמן החלטתי להכנס לשאלה שלי באתר כתיבה. נכנסתי למשתמש שלה דרך התגובות. היא מחקה את כל הקטעים הישנים מהתקופה שהכרנו (החל מפברואר 2016), וחזרה להעלות לאתר בנובמבר 2016. היא העלתה קטעים, אפילו בחודש הזה היא העלתה קטע. היא כמובן שנתה את השם, וכנראה שגם את תמונת הפרופיל. זה מאוד מתאים לה. היא אהבה לשנות דברים כאלה לעיתים קרובות, כל פעם להשתנות למשהו אחר שייצג אותה. 

עדיין כותבת מדהים. 

הגבתי לה על הקטע האחרון, למרות שידעתי שכנראה שלא אקבל מענה. חוץ מזה, היא לא תדע מי אני. 

 

בכנות, אני לא יודעת מה הרגשתי כלפיה אז, ואני לא יודעת איך אני מרגישה עם כל זה עכשיו. הזיכרון שלה מעציב ומנחם אותי בו זמנית. 

לפחות יצא לי להכיר ילדה מיוחדת כמו ו'.

 

הפעם, למרות הפוסט הארוך, אני אעלה שיר. 

נכתב על ידי , 15/5/2017 13:23  
7 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנערה בלונדינית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נערה בלונדינית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ