לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 4





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2018

וידוי


בכל פעם שאני אוכלת מנגו אני נזכרת במנגו האחד ההוא שאכלתי לפני בערך חודש. 

זה היה המנגו הכי טעים שיצא לי לאכול אי פעם, הייתה לו החמיצות הזו של מנגו אבל בו זמנית הוא היה מתוק בדיוק במידה הנכונה, והמרקם שלו היה מדהים, בלי החוטים המוזרים האלה שיש לפעמים למנגו. והוא היה מיצי, אבל לא מיצי מדי, כדי שתרגיש שאתה אוכל משהו טרי וטוב אבל לא תצטרך ללכת לשטוף את הידיים כל שני ביסים.

והיה לו צבע יפיפה, צהוב-כתום, צהוב עמוק. לא בהיר מדי, מה שאומר שהוא בוסר, ולא כהה מדי, מה שאומר שהוא הולך ומתרקב. צהוב כהה בדיוק במידה הנכונה.

אז בכל פעם שאני אוכלת מנגו אני נזכרת במנגו ההוא. מרגיש קצת כמו בגידה, כמו זיון ממוצע וזיכרון של הסקס המדהים עם האקס. בכל זאת, אני את הפירות שלי לוקחת ברצינות. 

 

מה הוידוי שלכם?

נכתב על ידי , 23/9/2018 22:15  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא אכפת לי.


בזמן האחרון לא אכפת לי. 

כלומר, כמובן שאכפת לי. אבל בו בזמן גם לא אכפת לי. 

אולי כדאי לי לדבר על כך עם הפסיכולוגית. 

 

היא בטח תרצה לדבר על הבחור שראה תמונות לא נאותות שלי בגיל 14 והטריד אותי במשך חודשים ואיך זה השפיע על התפתחות החרדה החברתית שלי, או על היועצת ששכבה עם ידיד שלי (שניהם סיפורים לפוסטים נפרדים, אני לא מתכוונת לגולל את סיפור חיי והרומן של שני האידיוטים האלה כאן), אבל אני לא יודעת. לא אכפת לי. אז הם שכבו. העניין בטיפול, והיחסים שלהם הם לא ענייני, למרות שלשמוע שהיא תעשה דבר כזה מאוד אכזב אותי. הבחור, זה קרה לפני שלוש שנים. למי אכפת ממנו כבר.

אני רוצה לומר לה שאני מרגישה שלא אכפת לי.

 

אז לא אכפת לי. אז אני שונאת את היריכיים שלי. לא נורא, זה בסדר. לא אכפת לי להמשיך לאכול, ולהמשיך להשמין. ברור שאכפת לי, אכפת ועוד איך, אבל אני לא מניחה לזה להדאיג אותי יותר מדי. 

ויש לי דברים לעשות, ולא משנה כמה ארצה לעשות אותם אני לא אטרח. אבל קצת פחות אכפת לי מזה עכשיו. אני מרגישה יותר טוב לשכב על המיטה בגפיים פרושות לצדדים ולשמוע שירים שגורמים לי לרצות לרקוד ולבכות בו בזמן, לא לעשות חוץ מלפנטז. בעבר הייתי מרגישה כל כך רע אם לא הייתי עסוקה 24/7, עדיין אכפת לי. אבל בו בזמן כבר לא. 

אני כל כך גרועה בלתאר רגשות. 

אני מרגישה קצת לבד, אבל זה לא מפריע לי כל כך, למרות שבו בזמן זה כל כך כן. מן אלטר אגו שיכול לתת לי חיבוק ומילה טובה ולעודד אותי לקום ולהתקלח, או לקום וללמוד, אבל לא משהו שארגיש או אשמע פיזית, לא מישהו שעם הרצון האישי שלו בוחר להישאר ולומר את המילים הללו. נו טוב. 

 

בקיץ, כשעבדתי הרבה, באמת המון ממה שהוא התכוון שאעבוד, זה היה מדהים. לא דואגת, לא חושבת, יש לי תכניות שמישהו קבע לי. אני קמה בבוקר, או בצהריים, והולכת לעבוד, שש, שבע, שמונה שעות, כמה שצריך, ועונה תשובות מפגרות לשאלות מפגרות, ומסדרת, ומתמחרת, ומתנצלת ומסבירה ואומרת ושואלת והולכת ונשארת וכל הראש בעבודה, קצת צוחקת, קצת שוטפת והולכת. אחר כך חוזרת הביתה ונופלת על המיטה וישנה, וזה לא משנה אם חזרתי בצהריים או באמצע הלילה. התעוררתי כדי לעבוד ואז הייתי חוזרת לישון, או לקנות משהו ואז לישון. 

אהבתי את זה שהייתה לי התמקדות מסויימת ביום אחרת הייתי במיטה כל היום. וזה באמת מה שהיה קורה כשלא הייתי עובדת, אז השתדלתי להחליף את כל מי שהיה צריך ולמלא את כל השבוע במשמרות. אהבתי את זה שלא הייתי צריכה לחשוב הרבה. העבודה הזו הייתה השמש, הזריחה שלי. אני מניחה שהיא עדיין כזו, כי אם אני חוזרת מהלימודים הביתה אני לא עושה כלום, ואם אני נוסעת מיד לעבודה, אני ממשיכה לעבוד על עצמי שאני חיה. אולי בגלל זה קוראים לזה עבודה. 

אני מתגעגעת לזה, לא רק לעבודה אלא ממקומות אחרים בחיי. כשלא אכפת וכשאין רגשות, קשה לתפקד לבד. מישהו צריך לתפקד בשבילך.

 

אני רוצה לומר לפסיכולוגית שלי שאני לא מרגישה כלום, מרגישה חסרת תחושה, אבל אני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל. 

כנראה שאגיד לה בכל זאת. אם לא אשכח. בפעמים הקודמות שכחתי.

 

 

נכתב על ידי , 11/9/2018 17:10  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



זה לא אמור להיות כל כך קשה.


בעד לקצר השיער (קצת אחרי הכתפיים, לא צריך להגזים): 

- מקלחות מהירות יותר, זמן התייבשות מהיר יותר שמוביל ליתרונות אחרים כגון התארגנות מהירה יותר ולא צריך לתכנן את המקלחת יומיים מראש. 

- מראה קצת יותר מסודר, קצת שונה ממה שאני רואה ביום־יום, לפחות במראה ובסביבת־הנוער שלי. 

- יותר קל לסרק אותו (במיוחד לילה אחרי מקלחת כושלאחותם). 

- שינוי מרענן. 

- יש סיכוי שאני אוהב את זה ואכיר עולם חדש וטוב יותר עם שיער קצר יותר ואני אפסיק לחשוש כל כך מלקצר אותו. לפעמים אני באמת לא מבינה מה הבעיות שלי.

- שיער בריא יותר. לפחות לחודש הראשון. שזה עדיף מכלום, נכון?

 

נגד: 

- אני לא אוהב את זה, זה לא יתאים לי, זה לא יבוצע כמו שצריך ואני אתקע עם תספורת מכוערת לכמה חודשים טובים לפחות.

- השיער לא יתארך הרבה לאחר מכן ואני אתקע עם זה להרבה יותר מכמה חודשים. 

- זה לא יהיה נוח, אני לא אוכל לאסוף את השיער או לסדר אותו כמו שצריך. 

- הרבה אומרים לי שארוך מחמיא לי, אז למה בעצם להרוס?

- אני לא ארגיש עם זה בנוח, כי כרגע אני אוהבת לשים את השיער מקדימה בין היתר כדי להסתיר חלק מהגוף שלי ואת העובדה שלא לבשתי חזייה אף פעם בערך מאז אביב 2017 וטוב לי בלעדייה. 

- כי אני עלובה ופחדנית. זה מה יש. 

 

כמו שניתן לראות, אני בעיקר חוששת לעשות את זה בגלל המראה והתחושה החדשה, שישארו שם לזמן מה ולא תהיה לי שליטה על הדברים. לצאת מאזור הנוחות שלך זה תמיד קצת (הרבה) מפחיד. ואני גם לא סומכת על ספרים. אפשר לומר שכבר איזה 7 שנים טובות לפחות אני מבקשת מאמא שתקצר לי מדי פעם קצוות וזה עובד יפה. 

 

אז הבחירה לא אמורה להיות כל כך קשה, אבל היא קשה. ואני חושבת על האפשרות הזו כבר כמה חודשים. בחודשיים האחרונים התחלתי לקחת אותה קצת יותר ברצינות, והיא התחילה גם להלחיץ אותי קצת יותר ברצינות. 

מה לעשות מכאן? גם אלוהים לא יודע. במיוחד אם היא אישה. 

 

 

נכתב על ידי , 1/9/2018 20:02  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנערה בלונדינית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נערה בלונדינית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ