לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 3





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
5/2018

הומופוביה.


יצא לי להיחשף להרבה טמטום ושנאה לאחרונה.

טוב, אולי לא הרבה, אבל מקרה אחד בולט במיוחד. מקרה נוסף, בולט הרבה פחות, לא נעם לי במיוחד, אבל זה מה שקורה כשפמיניסטיות קיצוניות מחליטות לעשות דברים אידיוטיים ועל הדרך קובעות את ההגדרה לפמיניזם. אין פלא שאחר כך יש תגובות כמו "אני שונא פמיניסטיות," או "כל הפמיניסטיות משוגעות." זה משהו שמתסכל אותי לשמוע, מצד אחד. מצד שני, אפשר להבין את אותם האנשים המגיבים כך. הדברים היחידים עליהם הם שומעים הם אלו המושכים תשומת לב, הקיצוניים. הם לא עושים מחקר מעמיק או מהרהרים במשמעות בזמנם הפנוי (וחבל שלא). 

 

המקרה הבולט יותר היה כאשר חבריהם של הוריי הגיעו אלינו ביום שישי בערב, ל"ערב תה וגבינות ומלון ועוד חרא שהיה שם" מהודר לכאורה. ישבנו כולנו, הם דיברו ואני מעמידה פני לא מעוניינת ולא מקשיבה, שותים תה וזוללים את מה שהיה מוגש על השולחן. 

באיזשהו שלב הגיעה גם הבת שלהם, גדולה ממני בשנה. פרשנו לחדרי ודיברנו שם על דברים סטנדרטיים שנערות בנות 17-18 משוחחות עליהם – לימודים, צבא, מיצוי התיכון, בחורים, עבודה ואף נהיגה. השיחה גרמה לי לתהות אם כשאסיים את התיכון אראה את התקופה באור חיובי או שלילי, אבל זה פחות קשור לעניין ואולי יכסה פוסט שלם. 

באיזשהו שלב היא נסעה לביתה והוריה נשארו אצלנו. אוזני תפסה דיון מעניין שהיה באוויר, ויצאתי להקשיב, אולי לזרוק איזו מילה או שתיים. ואז זה התחיל. משירה בנקי למצעדי גאווה, ממצעדי גאווה לאנשי להט"ב ומהם, איך לא, להומופוביה. תמיד החשבתי את ההורים שלי להומופובים במידה מה. אבי לא מתבייש לומר שלדעתו טרנסג'נדרים הם חולים ואמא שלי סתם לא מקבלת כל דבר השונה מה"נורמה" המוכרת לה. 

אז זוג החברים שלהם, או לפחות הגבר, קיצוני ברמה אחרת לחלוטין. 

 

"זו מחלה," מיהר לומר. "אני לא אומר שצריך להרוג אותם, אלא לרפא אותם." הוא התחיל לומר שטויות על הרומאים וכמה שהם הגזימו, ושהנה, תראו מה קרה להם (ואלוהים יודע למה הוא התכוון, אבל כמו שמישהו אמר לי, כנראה לא לאימפריה העצומה שהייתה להם במשך מאות שנים). הוא לא חושב שהם צריכים להיות אסירים ושהדבר צריך להיות נגד החוק, כפי שזה היה ברוסיה בזמנו, אלא הם (או שמא עליי לומר, אנחנו?) חולים וצריך לרפאם. 

אפילו אבי, שלא שש מרעיון הלהט"ב, ניסה להראות לו כמה אבסורדית דעתו. "באותה המידה יכריחו אותי להיות הומו," אמר. 

על זה הייתה לבחור תשובה אידיוטית למדי. "אף אחד לא יכריח אותי להיות הומו, משום שזה לא טבעי, ואני מתנהג כמו שהטבע התכוון." 

נתעלם מהעובדה שהיו מחקרים על העניין ומצאו "זוגות" בעלי חיים בני אותו מין, שהרי אף אחד לא שאל על טיב היחסים בין אותם בעלי החיים וניתן להתווכח על כך. אבל טבעי? בתור הומו־ספיינס שאוכל קיא של דבורים, שותה בבגרותו חלב של חיה אחרת ומייצר דברים שאינם מתכלים בטבע, הוא לא נשמע לי כנאמן לדרכו של הטבע. מישהו שמע על עוד חיה שעושה זאת? אם הוא כל כך נגד הדברים שאינם טבעיים, הוא מוזמן לחזור לגור במערות או להיכנס לתחת שלי, גם הוא טבעי.

 

הדברים כמובן היו כואבים. רציתי לומר לו, בנוסף להסבר למה הטענה שלו שזה לא טבעי לא רק אידיוטית, אלא גם מיותרת ולא רלוונטית לחלוטין לתקופתנו הלא־טבעית בעליל, שמעניין אותי כיצד היה מגיב אם היה מגלה אם אחת הבנות שלו לסבית, לצורך העניין. זה, או לשאול מה דעתו עליי. אני לא נצמדת להגדרה, אבל אם אהיה חייבת, אבחר בביסקסואליות. אני לא רואה את הבעיה בנשים, הן רומנטית והן מינית, באותה המידה כמו שאני רואה את הגברים, אז אני מניחה שזה מכליל אותי בהגדרה שלו "חולה" או "לא פועלת כדרכו של הטבע."

הבן אדם מכיר אותי עוד מלפני שאני מכירה את עצמי. הוא זוכר אותי בתור תינוקת וילדה הרבה יותר קטנה (לא שיש לי הרבה לאן לקטון). האם אני חולה? האם אני בן אדם רע וחוטא וצריך לדחוף לי תרופות לכל חור אפשרי כדי לרפא אותי מהמחלה הנוראית אשר פקדה אותי לפני מספר שנים, מחלת ההומואים המחרידה? אבוי, אלך לבכות על מר גורלי.

כשלא יכולתי לשאת את דבריו יותר הלכתי לחדרי, וכמו היצור הפתטי שאני, בכיתי קצת (לא על מר גורלי אלא על דעותיו האוויליות). אחר כך פרקתי אצל ידיד קרוב מכיתתי את כל תחושותיי לגבי המקרה ודעתי. איכשהו נכנס לשם גם פמיניזם, אבל זה עניין אחר. הוא הסכים איתי ואמר שזה מזעזע. הבן אדם clearly הומו, אז אני משערת שהוא הזדהה עם תחושותיי. 

בנוסף, התקשרתי לurnotalone המקסימה ודיברתי גם עמה על כך. ידעתי שהיא תבין את הרגשות שזה הציף בי. 

 

העובדה שעדיין קיימות דעות כאלו, וזו לא פעם ראשונה שאני נתקלת בכאלו דעות, קיצוניות ככל שיהיו, באופן ישיר (החבר החוזר בתשובה של א', למשל), מתסכלת אותי מאוד. מצד אחד אנחנו הולכים קדימה (או אחורה, תלוי בבן אדם ובאופן שהוא רואה את האנושות), ומצד שני אנחנו חוזרים לתקופות החשוכות יותר.כשאני נחשפת לדעות כאלו אני רוצה לצעוק להם "אבל גם אני, גם אני, אז מה אתה אומר, שאני חולה? שאני פושעת?"

אנשים מתייחסים לפן המיני של הדברים כאילו זה עניינם. אף אחד לא מתערב להם בחיי חדר המיטות, ואין סיבה שיעשו זאת לאחרים. מבחינת הילדים, יש די ילדים בבתי יתומים שישמחו לקבל בית אוהב, ויש די זוגות שאינם יכולים להביא ילדים מהסיבות שלהם, כולל זוגות חד מיניים, שישמחו לקבל את הילדים הללו. וחוץ מזה, גם ילדים זו בחירה של הבן אדם, ואם מישהו לא רוצה ילדים, תירוצים כמו "אבל בסוף כמות הערבים תתעלה על היהודים בארץ" לא תשכנע אותם במיוחד. בפן הרומנטי, אני לא חושבת שיש פה מה להסתבך – שני בני אדם שאוהבים זה את זה. האין זה מספיק?

 

אסיים בcomeback אידיוטי למשפט אידיוטי לא פחות, המהווה טענה חסרת שחר לההומופובים הדתיים שבנינו, "It's Adam and Eve, not Adam and Steve." (ואני קוראת לה חסרת שחר משום שלדעתי אין בסיס לקיומו של האל ומלבד הצורך האנושי שלנו להאחז בכוח עליון מאיתנו ולהתנחם בו, אין בסיס גם לאמונה.)

.It's homosapien, not heterosapien; and it's the bible, not the straightble

 

 

נכתב על ידי , 13/5/2018 19:28  
21 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שיחה מביכה.


כואב לי לראות אותה מיואשת מהמקצוע הזה. אני יודעת שהיא רוצה להצליח בו ולו עבור המורה המקסימה, ואני משתדלת לעזור לה במקומות בהם אני יכולה ומתי שאני יכולה, כשאני כותבת סיכומים מסודרים אני מצלמת לה בתקווה שזה יסדר לה את החומר בראש, וכשהיא אומרת שיש לה בחינה אני מבהירה לה דברים לא מובנים ומראה לה שיטות שיכולות לעזור לה. מה שאני אעשה מחר בבוקר, בערך. היא תהיה בלימודים ואני לא, אבל זו לא פעם ראשונה שאני מסבירה לה משהו בטלפון או בהתכתבות, ועם כמה שזה לא נוח זה עדיף על כלום. 

היא יכולה להצליח בזה, היא באמת יכולה. אני מקווה שיצא לי לשבת איתה כשלא יהיה לחץ של בחינות כלשהן בנושא ולהסביר לה את הכל מההתחלה עד הסוף. אפשר לעשות את זה בישיבה אחת, צריך קצת ריכוז מצדי ונחישות מצדה, וכל החומר יושב לה מסודר בראש. ולתרגל, כמובן. היא צריכה לתרגל. 

אני אנסה לשכנע אותה לעשות את זה בקרוב. 

 

ולנושא אחר, הייתה לי שיחה ממש מביכה עם מישהו שיצאתי איתו לא מזמן. לא היה לי כוח לענות להודעה שלו בלילה, הייתה מאוד עייפה ונרדמתי. אז מה שקרה בבוקר למחרת: 

הוא: "נשאבת לספר כל הלילה או שנרדמת והפכת להיות sleeping beauty?" 

אני: "השני, בלי הbeauty. תכננתי על הראשון אבל לא היה לי כוח לקרוא בסוף."

הוא: "השני עם."

לקח לי כמה דקות לענות לו, ג'יזס פאקינג קרייסט. 

אני: "smooth. אני אזהר בפעם הבאה."

הוא: זהירות, אני מפתיע."

אני: "תשים תמרור על המצח."

הוא: "אבל אחרת לא אראה את הפנים המופתעות שלך."

אני: "לא נורא, לא תפסיד שום דבר." 

הוא: "אני חושב שכן."

כוסאמק. 

אני: "טוב, גם אני חשבתי דברים שהתגלו ככוזבים. קורה לכולם."

הוא: "את לא כוזבת, את יפה. סוף דיון."

ואז הלכתי להתארגן, fml. איך הייתי אמורה לענות על זה בכלל. 

הוא באמת בחור חביב ונורא נחמד לי לדבר איתו, אבל אני לא חושבת שאני בקטע שלו. הרגשתי מן חוסר נעימות ומבוכה בדייט. אני מקווה שאצליח לומר לו זאת, מספיק באסרטיביות כדי שיבין, בתקווה שירצה להמשיך לשוחח עמי לאחר מכן (לא רואה סיבה שלא). 

אין סיבה שלא אצליח. א' הכניס לי לראש כמה דברים מאוד חשובים. הוא היה צריך הרבה אומץ להציע לי לצאת, אני משערת שזו הייתה פעם ראשונה שלו והוא היה נורא נבוך מזה, וזה יהיה מכוער מצדי להתחיל לשחק בו רק משום שמביך לי לומר לו שאני לא מעוניינת. הוא אמר לי את זה גם לגבי הבחור שהתחיל איתי במרכזית, ואז הצלחתי לסרב לבחור כמו שצריך במקום להתמהמה. וגם, כששאל אם לא לכתוב לי (שהרי ברור שינסה להציע לי משהו שוב, אם ניסה לעשות זאת שלוש פעמים אחרי שאמרתי שאני לא מעוניינת), ביקשתי שכן. זה שיפור ניכר מבחינתי. אני מרגישה הרבה יותר טוב לגבי זה. 

 

 

נכתב על ידי , 6/5/2018 22:40  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צמחונות וספרים.


הוא ביקש לראות את ישראבלוג ואת הבלוג שלי, הראיתי לו את ישראבלוג אבל לא את הבלוג שלי. קראנו מלא סיפורי סקס ופוסטים מיניים שהיו בחמים, הוא שאל מה לעזאזל אני עושה במקום כל כך וולגרי. ניסיתי להסביר לו מדוע אנשים כותבים על דברים כאלו. היכן עוד יפרקו את התחושות אותן נושאים על כתפיהן ביום־יום? הרי התגובה שלו, בין היתר, היא ההוכחה שדבר כזה לא מתקבל בחברה וצריך מקום עם קהילה מכילה או לפחות קהילה שרגילה לדברים כאלו. הסברתי לו קצת על הקהילה ואיך זה עובד. הסברתי שכשצריך, זה יכול להיות גם הבית השני שלך (חה, אולי אם אי פעם ישרא ייסגר אנחנו נצום ביום הסגירה מדי שנה, ואולי אני שוהה בחברת ראשו חבוש הכיפה יתר על המידה, אך הרעיון משעשע אותי).

איננו נוטים להתכתב, רק כשאני מוודאת שזה בסדר להגיע אליו. אבל הספר הזה על גואל רצון, אני חייבת לדבר איתו עליו. דיברנו על הנושא הזה על מעט, והיכן כל אחד מזדהה איתו, כל אחד והקשרים הלא־בריאים שלו, והזדהיתי עם תחושות רבות שהוצגו בספר. יש לי הרגשה שהוא יבין את זה. אולי אם יש לו זמן לקרוא, אני אתן לו את הספר. 

אני צריכה לזכור להביא את המצלמה אם אפגש עמו. אני רוצה תמונה שלו, של מ' ואם י' יהיה שם אז גם את שלו. אולי שלושתם ביחד. זה יכול להיות מגניב. אני רוצה לצלם אותם.

 

היום תבואי אליי בתה של חברי ההורים. היא מסרבת לאכול בשר והוריה ביקשו שאעזור לה בנושא, אסביר לה קצת איך מתנהלים, אסביר לה את חשיבותה של התזונה המאוזנת ואראה לה כמה מתכונים. נכין יחד משהו. לצערי שכחתי לקנות טופו, אז נצטרך סתם להכין משהו טעים. 

אני לא יודעת איך אעשה זאת. אני בקושי מבינה בזה בעצמי, וכל מה שהיא צריכה לעשות זה לחפש היכן היא יכולה למצוא ויטמינים למניהם, בדגש על B12, וברזל, והאם על פי הדברים והכמויות שהיא אוכלת היא צריכה תוספים. לעשות בדיקות דם פעם בזמן מה כדי לוודא שלא חסר דבר לגוף, ולא לחשוב שהיא מוגבלת. היא ויתרה על בשר, בשר זה לא הכל, בשר זה חלק קטן מארוחות, יש לה המון מה לאכול. אמא שלי ביקשה ש"אסביר לה את חשיבות האורז," כיוון שהיא לא אוכלת אורז. היא לא אוכלת אורז, מה יש לי לעשות עם זה? אם היא לא אוהבת משהו זה לא משנה כמה בריא הוא – היא לא תאכל אותו. אבל בסדר, אדבר איתה על אורז. זה סתם דגן נחמד, אפשר לעשות עמו הרבה דברים והוא מהווה לי בסיס בהרבה מתכונים שיוצא לי לאלתר. וזה עוד דבר בעייתי נוסף – אין לי מתכונים מסודרים שאני מוצאת או יוצרת. אני מאלתרת, מה שטעים, מה שמריח טוב, מה שאני אוהבת, מה שאני רוצה באותו הרגע. אני יכולה לקחת רעיון וליצור ממנו בכל פעם מנה חדשה שלא תצא כמו השנייה. אני אף פעם לא זוכרת במדוייק את מעלות התנור, כמות המלח וזמן הבישול. מתי שחם, מתי שטעים, מתי שמוכן. הכל לפי העין והכל מאולתר.

אתמול יצאתי עם ג' (שלא הייתי בטוחה אם אני מעוניינת בו או לא, אבל בסוף נפגשנו, לעזאזל איתי), והוא שאל מאילו מטבחים בעיקר אני אוהבת להכין. פאק, אי לי תשובה. אני מערבבת את הכל, אני לא מבינה בזה באופן רשמי. יש אוכל, יש כלים, תמיד אפשר להכין משהו. אני זורמת עם זה, אני לא מבינה בזה לעומק, אני שמה את מה שטעים לי ולא אכפת לי אם רשמית זה לא מתאים כל עוד זה טעים לי ולאחרים. 

אני מקווה שיהיה טוב ושאני אבהיר לילדה את עיקרי הדברים. 

 

קראתי השבוע יותר מהרגיל, על חשבון למידה. היה לי זמן, ביום ראשון, שני וחמישי לא היו לי לימודים ועל אף שיש לי המון מבחנים ללמוד אליהם בחרתי לקרוא. 

קראתי את החיבוק, בהמלצתו. הספר חלחל אותי והדמות הראשית הטרידה אותי נורא. לילה אחד קראתי את מי הזיז את הגבינה שלי. הרשימה אותי השאלה מה הייתי עושה וכיצד פועלת אלמלא הפחד. זה גרם לי לחשוב הרבה. אני אשאל את עצמי את השאלה הזו בכל פעם שאחשוש לעשות צעדים כלשהם שאני יודעת בלב לבי כי הם נחוצים לי, גם אם אינני רוצה לעשותם. לאחר מכן קראתי את קובץ הסיפורים מן המאהאבהאראטה. כולם שאלו אותי מה זו המילה הארוכה הזו. ניסיתי, בצורה עילגת, להסביר להם. אולי הייתי צריכה לומר "תחפשו בגוגל ותראו את הסרט," או משהו בסגנון. אני חושבת שאצטרך לקרוא את הספר הזה שוב על מנת להבין את המשמעות העמוקה יותר שיש שם, השפה הייתה קשה לקריאה. אתמול בערב והיום בבוקר קראתי את אותו הספר על גואל רצון שציינתי הבוקר. 

הבטחתי ל-א' מזמן שאקרא את מצרפי המקרים, אני חושבת שזה הספר הבא שאקרא. אני יודעת שאם אתחיל עכשיו זה יהיה רע כי לא אפסיק עד שאסיימו, וחמישה ספרים לשבוע זה יותר מדי בשבילי. ואולי זה לא, אולי אני אתיישב לקרוא אותו במקום ללמוד לבגרות שיש לי בעוד שלושה ימים. כך או כך, זה היה נחמד. אני לרוב לא קוראת בבית, אלא בלימודים, אוטובוסים והמתנות מרובות שיש במהלך היום, וזה היה מרענן לשבת בבית ולקרוא. 

 

 

נכתב על ידי , 4/5/2018 12:29  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנערה בלונדינית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נערה בלונדינית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ