לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 3





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2018

אני עייפה.


יש את הבחור הזה בעבודה שממש נחמד לי לעבוד איתו. 

אתמול הוא התחיל לשיר "אני שונא, אני שונא ילדים" לפי הקצב של "מכונית" של משינה, אחרי שהגיעו כמה ילדים 'פגרים לחנות. זה היה מצחיק. 

הוא גם ביקש ממני להתקשר לכמה לקוחות ולענות לכמה טלפונים, וגיליתי שזה דווקא לא כל כך מפחיד. לרובם סתם יש שאלות דפוקות שאפילו הוא לא מבין, והוא מספיק ותיק כדי להיות בעניינים. 

 

אני לא שונאת את העבודה (עדיין), אני מקווה שזה ימשך ככה עוד זמן מה. אבל זה בהחלט מעייף ויש דברים שאני אוהבת יותר ויש שפחות. זה לגיטימי לגמרי. 

 

אני נורא עייפה, ואין לי כוח להרבה דברים. אני בעיקר רוצה לחזור הביתה ולישון אחרי משמרת בוקר, או לישון עד מאוחר ואז לחזור הביתה ולקרוס על המיטה אחרי משמרת ערב. 

ויש ילדה חמודה שעובדת איתי כמעט בכל המשמרות השבוע, ועוד אחת גם ממש חמודה שאמרה שיש לה הרבה חברות עם חרדה חברתית. 

 

ואני עייפה. 

ויש לי דברים לעשות. 

אבל אני עייפה. 

ואני רוצה גלידה.

פאק אני עייפה. 

 

 

אני חושבת שיהיה הולם להעלות את השיר הזה ולהניח לכם לדמיין את המילים האלטרנטיביות שח' המציא.

 

נכתב על ידי , 17/7/2018 18:09  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הומלסים.


אני מרגישה פתטית כשאני מנסה לקבוע עם חברות. הן עסוקות, ולא תמיד יכולות, ולא הכי רוצות. ואני כמו מפגרת מבטלת תכניות בשביל הנוחות שלהן. אבל אני ידועה בטיפשותי לעשות נוח לאנשים אחרים גם אם מצדי זה לירוק דם ולצבור טראומות.

נשמע יפני מצדי, אולי אעבור לשם יום אחד, ונוכל לירוק דם יחדיו, אני והיפנים, וכשמישהו ישאל אותנו היכן נמצא המקום הזה והזה אנחנו נלווה אותו עד לשם גם אם אנחנו מאחרים למקום מסויים וגם אם אנחנו אפילו לא יודעים היכן בדיוק נמצא המקום המבוקש.

זה מזכיר לי את כל הפעמים שרציתי לתת משהו להומלסים בתחנה אבל התביישתי. נכון, יש לי שתי לחמניות מנאמן בגלל שהיה מבצע 1+1 על הלחמניות היבשות מתחילת היום ואני קמצנית וענייה אז אני קונה אותן כי הן זולות, אבל זה יהיה מוזר אם אתן לו אחת, לא? אני מצהירה בכך שהוא אינו יכול להסתדר בעצמו וכל כך נואש לאוכל שהוא יקח אותו באופן ישיר, ולא דרך מטבעות שיקבל. לתת להומלס לחמניה מרגיש לי כמו זלזול ולעג, ותמיד התביישתי לעשות משהו כזה, למרות שמאוד רציתי.

 

מה דעתכם? זה זלזול? הייתם עושים משהו כזה, או שזה גם מעלה בכם תחושת לגלוג ומבוכת יתר מהסיטואציה? זו רק אני? 

 

מצאתי בתחנה פיצה טבעונית, הצעתי לא' ללכת לשם כיוון שהיא לא יכולה לצרוך לקטוז ולי סתם יש ג'וק מוסרי בראש והפסקתי לאכול אוכל מן החי. 

עם ש' קבעתי בסושייה והיא הסכימה, למרבה ההפתעה, למרות שהיא לא אוהבת הרבה דברים. בחו"ל היא ניזונה בעיקר מפיצות וצ'יפס, לא מסתכנת. אני אוהבת דברים מוזרים ואוהבת לנסות אוכל חדש, למרות שגם אני מגדירה את עצמי בpicky. אבל היי, מי אכל נשל של נחש וסוסון ים לפני ארבע שנים ומי לא? ג'יזס קרייסט, אכלתי אפילו ארנב. אבל זה היה כמה חודשים לפני שנהייתי צמחונית. ואת כל הדברים ההזויים שיכולתי לטעום. אפילו קיפוד ים, שהיה דוחה למדי. היה לו טעם מסריח, פשוט כך. הטעם שלו עלה לי לאף, וזה היה מסריח. אהבתי פירות ים, מכל הסוגים (חוץ מהתמנונים, תמיד הטרידו אותי, לאכול אותם היה ישיר מדי בשבילי). 

ג' שאל אותי בדייט האחד והיחיד שלנו, תודה לאל שלא היו עוד, איזה מטבח אני אוהבת. הוא אוהב את המטבח ההודי, והוא אוהב לבשל (ושונא לשטוף כלים, כמה מפתיע). לא ידעתי מה לומר לו, אבל הגעתי למסקנה שאני מאוד אוהבת את המטבח היפני, למרות שיש בו לא מעט דגים ובשר. מוצרי חלב כמעט ואין, חוץ מאוכל מטוגן ויותר מדי טריאקי מתוק אין דברים שהם יותר מדי לא בריאים, לעומת מר מקדונלדס והגבירות סטארבקס וונדי'ס, שמפוצצים בשמן, מלח או סוכר (או גם וגם), והרבה יותר מדי קלוריות ונתרן עבור מנה אחת. אולי ראמן. ראמן נשמע לא בריא במיוחד. במילים המועטות. אבל אפילו הקינוחים והנשנושים שלהם הם לא כאלה מתוקים, חלקם הלא מועט, לפחות. 

אבל פה זה לא עניין של בריאות אלא של טעם, וגם בטעם, המטבח היפני מנצח לדעתי. אני יכולה להתחרמן רק מלחשוב על האגדשי טופו שאכלתי אז עם נ', ואני בכלל לא אוהבת מרקים, או במילים אחרות כל דבר בנוזל, גם אם זה ממש מעט נוזל. ואדממה, זה דבר שאני אוכלת לא מעט פעמים לארוחות בוקר. 

מחר אחרי שנחליט על מיטה, אני ואמא נלך לסופר. אני אקנה דברים בשביל להכין ספרינג רולז. הולך להיות טעים. אני אשים כרוב בתנור, כמו אז כשהכנתי איתם, זה היה כל כך טעים. כרוב זה דבר מדהים, ואני לא אומרת את זה בתור רוסייה. רוסים לא אוכלים כרוב סגול. רק לבן, שזה משעמם ולא נראה טעים בכלל, למרות שזה בסדר. 

 

לפעמים זה נראה שהוא מוכן לעזור לי לכאורה סתם כי הוא אוהב אקשן ועיסוקים כאלה, זה גורם לו להרגיש טוב, כאילו הוא עושה משהו בחיים. אבל על מי אני עובדת, כולם מרגישים ככה בשלב כזה או אחר. 

 

 

נכתב על ידי , 6/7/2018 20:33  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חרדה, חרדה בלתי נגמרת.


אני במיטה שלוש שעות, אחרי שהחלטתי להיכנס אליה משום שהתחלתי להירדם מול המחשב, ופתאום אני לא מצליחה להירדם. זה לא משהו שקורה לי לעיתים קרובות, או למעשה בכלל. כשהשעה מאוחרת והעיניים נעצמות - הן נעצמות. אין נדודי שינה, אין אי תחושת עייפות ואין לשכב בחוסר מעש במיטה. כשאני נרדמת אני נרדמת. 

אבל לא הפעם. הפעם מצאתי את עצמי שוכבת בתסכול במיטה במשך כשלוש שעות, ובראש אני סופרת את מספר השעות שנותרו עד למבחן שיש לי מחר. מספר השעות הזה, לצערי, קטן, והוא מתמזער עם כל דקה ודקה שעוברת.

אז מה הסיבה לכך שאינני מצליחה להירדם? חרדה.

החרדה ממלאת אותי, חרדה מדברים חסרי היגיון, חסרי פשר וחסרי שחר. חרדה שהיא לעיתים מכלום. אבל היא עדיין קיימת, וממנה קשה להיפטר. אני לא מסוגלת לעצום את העיניים כי ברגע שאני עושה זאת הלב שלי דופק חזק אף יותר, והנשימה, שכעת בקושי מספקת אותי, תחנוק אותי לחלוטין אם אניח לעצמי לשקוע בשינה. 

לא, עדיף להמתין עד שאתעלף אל העייפות ולא אתאמץ לסגור את העיניים ולא להיחנק בו בזמן. אני לא מסוגלת לישון, לעצום עיניים, לשכב ולהניח לעצמי להירגע. 

חרדות בלילה זה דבר די נפוץ עבורי, תחושת דראליזציה שקשה להסביר, חשש מדבר מה חסר שחר או חרדה שאין לה סיבה שניתן להצביע עליה במדוייק. 

והמחשבות, המחשבות הכי אוויליות, הכי מביישות והכי חסרות היגיון ממלאות את ראשי. מה אם למשל, אעצום את עיניי, וכשאפקח אותן בבוקר לא אוכל לראות יותר לעולם? ואני חייבת לפקוח את העיניים, שוב ושוב, ולבדוק. מה אם הוא עבר תאונת דרכים, למרות שהוא בכלל לא נוסע לשום מקום, ומה אם דבר מה מזעזע, מחריד ובהחלט לא רצוי יהיה על גופי כשאתעורר, למרות שהדבר הכי נורא שיוכל להיות זה איזה זבוב, או עכביש קטן? 

אני לא יכולה לעצום את העיניים, אני לא מסוגלת, כי כשאפקח אותן אגלה משהו נוראי. 

מחשבות כאלו תוקפות אותי כבר שנים. מחשבות שמנעו ממני לצאת מחדרי גם אם הגרון שלי כה יבש שזה כואב, כואב מאוד, ואני מתחננת למים ומנסה להכריח את עצמי לצאת, אבל זה לא שווה את זה,  כי אם אצא- אגלה, או אראה, או יקרה או יהיה משהו נוראי. ואם אשאיר את הדלת פתוחה, או את האור דלוק, או מכובה, ואם לא אביט מאחורי הכתף, או אסתכל על המראה. או לא אביט בה. לפעמים אסור. לפעמים מסוכן. 

לפעמים זה מרגיש כמו פחדים של ילד קטן שרוצה לישון עם דלת ארון סגורה ושמיכה שמכסה את כפות הרגליים, לפעמים כמו התקף חרדה פתאומי. לעיתים זה מרגיש כמו OCD שיצא משליטה. למרות שבעצם, שליטה ו-OCD לא באים יחדיו, הם ההפך הגמור. או אותו הדבר בדיוק. גם וגם, בו בזמן. 

אני חרדה, אני חרדה המון, וזה מעייף, וזה בלתי נסבל, אבל אני לא מסוגלת לעשות עם זה דבר. למי אספר? עם מי אדבר, ומי יאמין לי? בפני עצמי אני כמעט ולא מוכנה להודות. בעיה יש, בהחלט, על זה אין ויכוח. אבל תיאור, הסבר, פירוט? זה מביש, זה משפיל וזה מוזר, זה מביך ולא נורמלי.

כשהפסיכולוגית שאלה מה בדיוק קרה שם, לא הייתי מסוגלת לומר לה שמישהו שכב עליי ונגע בי בידיו ופיו, זה היה מביך מדי, משפיל מדי, פתטי מדי. הרגשתי שאני מגזימה, שזה לא כל כל גרוע, למרות שבלב אני יודעת שאני כבר לא בטוחה מתי תהיה הפעם בה אהיה מסוגלת להיות עם גבר, בלי להחליף אף לא לחיצת יד, רק מבט, גם זה יותר מדי.

ומה אני אמורה לומר על זה? לפעמים אני חושבת על חברים שלי נהרגים בדרך כזו או אחרת וזה מעלה בי דמעות, רק שאני משוכנעת כל כך שזה אפשרי והסיכויים גבוהים, שאני חייבת לדעת, בצורה כזו או אחרת, אולי בעצמי ואולי בעזרתם, שהם בריאים ושלמים. ולפעמים אני שונאת את העלטה, שהרי אני לא יודעת מה מחכה לי שם. אני יודעת שזה כלום, אני לבד בחדר, יחד עם העכביש ההוא על התקרה, אבל אני עדיין לא יודעת מה מחכה לי שם. בטוח יש שם משהו, למרות שאין דבר. וכשאני עוצמת את העיניים, אני משוכנעת שהחושך יוותר שם לנצח, גם כשאפקחן. לפעמים אני שונאת לפתוח מגרות ותיקים, או להשאיר את דלת הכניסה פתוחה, גם אם זה למספר שניות (אבל פה אני מודה - העצלנות מנצחת), ולפעמים לפתוח משהו מהמחשב מרגיש מאוד לא בנוח. אני עדיין צריכה להדביק מדבקה על המצלמה, היא גורמת לי להרגיש חשופה, לא בנוח. ובכלל, שלא יהיה מאחוריי דבר, שלא יהיה מקום לאחרים, יהיו אשר יהיו, שלא אצטרך להסתובב ולהביט ולוודא ולברר. ומדי פעם לבדוק אם יש משהו על הרגל, דגדוג קל מדומיין, כל כמה דקות, עד שזה נשכח, וחוזר שוב. 

הנשימה עולה, עולה עולה עולה. הפסיכולוגית אמרה לי שכדי להירגע צריך לנשום עמוק, ולנשוף עמוק יותר, אבל זה לא עובד כשמפסיקים. זה חוזר, המחנק חוזר ואני נחנקת. 

זה מעיב על חיי, כל כך מעיב עליהם, כבר שנים, מגיל צעיר הרבה יותר. אולי זה הרבה דמיון, הרבה יותר מדי, ואולי זו בעיה.

 

זו פעם ראשונה שאני כותבת על זה. 

או מדברת על זה. 

או מוכנה להודות בזה באופן ישיר כל כך. בפני עצמי, שלא לדבר על האינטרנט בכבודו ובעצמו. 

אני אוסיף שיר כשאהיה מהמחשב, כרגע אני מהטלפון. וכשאוכל לנשום כמו שצריך. ואולי לישון. אני באמת צריכה לישון, אבל אני לא יכולה, לא כרגע.

נכתב על ידי , 1/7/2018 02:58  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנערה בלונדינית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נערה בלונדינית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ