לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 3





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
2/2018

מה אני רוצה באמת.


אני לא בקטע של "לשוחח עם אדם מבוגר ואחראי" על הבעיות שלי, אבל אני מרגישה שאין לי ברירה אלא לפנות אל היועצת. 

אני אבודה והולך להתפוצץ מהכמיהה הבלתי אפשרית- למות אבל לא למות, לחיות, אבל לא באמת. אני לא רוצה לחיות יותר, אבל אני גם לא רוצה למות. הבנתי את זה לא מזמן, אחרי שהייתה לי ההזדמנות לסיים עם הכל ולא הלכתי עליה בסוף. אני לא בטוחה אם אני רוצה למות, אם כי אני די בטוחה שהתשובה היא לא- אני לא רוצה. אני לא רוצה למות. 

הנסיבות כרגע לא מאפשרות לי לחיות. 

לא מזמן שאל אותי ידיד איזו דמות מסדרה מסויימת אני חושבת שאני. אמרתי את הדמות הראשונה שעלתה לי לראש, לאחר מספר דקות של חשיבה עליה ועל ההזדהות שלי איתה. הוא טען שהוא לא מסכים איתי. הוא בחר בדמות אחרת, והייתי מוכרחה להסכים. שלא כמוהו, אני לא נכנעת ללחץ החברתי שחבריי עלולים להפעיל עליי, אבל אני כן כמותו כשמדובר בלחץ המפעילות עליי מוסכמות חברתיות. אני יכולה להשתגע מלחשוב על להפר אותן, ולאבד את עצמי לחלוטין אם אני מפרה אותן, לא להיות מסוגלת להתמודד עם העובדה, לשקוע בדיכאון, לרצות את מותי, לפגוע בעצמי כשזה עושה לי רע. גם הוא פגע בעצמו לא פעם, והוא ניסה להתאבד. 

כששואלים אותי מדוע אני מרגישה כך, אני טוענת שזו אי היכולת שלי להתמודד עם לחץ, אך אם לומר בכנות, אני לא בטוחה שזה נכון. אני לא יודעת מה גורם לי להרגיש כך. אולי אני "מוסרית מדי", בנוגע למוסכמות החברתיות הללו, להיות ילדה טובה, לפעול נכון, אם כי זה גם זה לא נכון. אני משקרת המון, ואמנם זה גורם לי להרגיש קצת רע, אני לא מתחרטת ואני עושה זאת שוב ושוב ושוב. אבל לא לכולם. רק לאנשים שלא אכפת לי לשקר להם, רק לאנשים שאני לא רוצה שידעו את האמת. רק אנשים שאני רוצה שיחשבו שאני בסדר, שאני אוכלת, שישנתי, שאני נפגשת עם חברים לגיטימיים במקומות לגיטימיים, שאני לא עושה דברים העלולים לסכן אותי. הם עושים לי רע, אז אגרום להם לעשות כמה שפחות רע על נשמתי. או אנשים שהאמת אינה מגיעה להם, או אנשים שאני חוששת מסמכותם עליי ולא רוצה להסתבך, ואני גורמת להם לחשוב שאני בסדר, ואני לא עושה כל רע.

פאק, אני הילדה הכי טובה בעולם. אני עושה מה שאומרים לי, ואני לומדת ומצטיינת, אני מתפקדת ועושה הרבה מעבר למסגרת שלי. החיים שלי מסודרים, רבים המכירים אותי על הרובד הרדוד והבסיסי ביותר רוצים להיות כמותי- הטובים ביותר. זה בולשיט, זה הכל רק בולשיט. 

אז אני לא רוצה למות, ואני גם לא רוצה לחיות. 

מה אני בעצם רוצה? 

אני רוצה להיות נטולת מסגרות ולו לרגע, ואני רוצה זמן, את כל הזמן שבעולם, מבלי מחוייבות לנטוש או להרגיש רע על שאינני ממלאת אותה. אני רוצה את האפשרות לנסוע לתל אביב לחברים ליומיים וחצי רצופים, ואני רוצה לקבל חיבוק ארוך, אבל ארוך באמת, בערך שעה או שעתיים, או אולי שמונה, אם שנינו נרדם במיטת עננים רכה, ואני רוצה להתעורר בבוקר לאחר שמונה שעות שינה מספקות, להתארגן וללכת לחדר כושר כמו שהייתי עושה בקיץ, לרוץ חצי שעה עם נוף יפה ומוזיקה נעימה, כמו שהייתי עושה בקיץ, והייתי רוצה לחזור, להתקלח, ולאכול ארוחת בוקר שהייתי מכינה בשקט ושלווה, גם זה –כמו הייתי עושה בקיץ. הייתי רוצה את כל הזמן בעולם לגור לבד, בלי רעש, בלי דיבורים כל הזמן, בין אם אני רוצה לשמועם ובין אם לאו, בלי הפרעות. אני רוצה זמן לכתוב ולשחק שח, ולתכנת ולקרוא, לקרוא המון, את כל הספרים ברשימה, לסיים את כולם בשבוע, ולישון, ולבשל וליצור ולחשוב ולנשום, וללמוד את הדברים המעניינים אותי ולא את מערכת החינוך המאכילה אותי לא רק בולשיט אלא שקרים והרגלים רעים (רפרנס יפה ליוני בלוך). 

אז אולי אני כן רוצה לחיות. אבל לפני שאני מתחילה, הייתי רוצה לא לחיות. כלומר, לא למות, אך גם לא לחיות. חיים נטולי מחוייבויות – התחייבות למסגרת, והתחייבות לומר שלום ובוקר טוב לאנשים, ומחוייבות לאכול ולשתות, לשמור על היגיינה בסיסית. לשכב כל היום במיטה ולקרוא או לראות סדרה, או לשמוע מוזיקה, או לבהות במסך ריק. לא לעשות דבר, ולא להרגיש רע לגבי זה. 

מישהו אמר לי שאנחנו מרגישים אשמה על זה שאנחנו עוצרים ולא מתקדמים, וכל כך יכולתי להזדהות עם זה, ואז הוא הוסיף, "אבל זה בסדר". 

החברה האכילה אותנו בחרא שלה, שכולנו חייבים לעשות משהו, לתפקד, להיות פרודוקטיביים, להוציא מעצמנו את המיטב. מי שמפורסם ומצליח, עשיר, בריא, מקובע בחייו מבחינה רוחנית, כלכלית, פיזית, מבחינת זוגיות- הוא מוצלח, ועלינו לקנא בו ולנסות לשאוף אל הצלחותיו. אסור לעצור, אסור לנשום ולו לרגע. 

וזה השפיע עליי, וכעת אין מוצא, ואם הוא ישנו, אז הוא ארוך ומפרך ומייגע, ואני לבדי לא יודעת כיצד לצאת ממנו. אינני יודעת מהיכן אפילו להתחיל. 

קנאה אוכלת אותי, כל יום, כל היום, על הדברים שאני מפספסת, שכן, כפי שאמרתי בהתחלה וגם עכשיו – עליי להיות הטובה ביותר.

אז כרגע איבדתי כל תחום עניין, מלבד לרבוץ במיטתי המזובלת ולא לעשות דבר עם עצמי, מלבד להרגיש כמו חתיכת חרא ולרצות למות, אבל בו זמנית לא ללכת על ההזדמנויות הרבות הנמצאות בפניי לסיים עם הכל. אני לא טורחת, בכלל. הפסקתי לתפקד. מ-100% ירדתי ל-90%, ואחר כך ל-40%, וכעת אני ב-0%, אולי 5% בקושי.

החלטתי כן לפנות אל היועצת, הפעם לבקש ממנה לא לערב את ההורים בדבר (וגם לא משטרה), ולשאול לעצתה, שכן לערב את ההורים אינני יכולה (כבר למדתי שזה לא ייגמר טוב, להורים שלי יש נטייה לקחת את הראש הנדפק לקיר ולדפוק אותו חזק יותר במחשבה שזה מה שעוזר, במקום להרחיק אותו מהקיר בעדינות ואהבה), אולם גם ללכת אל איש מקצוע איני יכולה להרשות לעצמי.

 

אני רוצה לברוח. 

כן, זה מה שאני רוצה. לברוח.

הלוואי והיה לי זמן.

 

לקרוא את הפוסט הזה אין לי כוח (לעומת מי שהגיע עד לכאן, תודה רבה לכם, באמת), אז אם מישהו מוצא טעויות או מילים לא קשורות (גם הן טעויות, רק בצורת מילים אחרות ממה שרציתי לכתוב), אנא העירו את תשומת לבי המנומנמת.

שוב תודה לכם על ההקשבה, גם אם לא באמת הקשבתם, או אם אף אחד לא קרא את הפוסט הזה. הייתי זקוקה לה. אני זקוקה לה. תודה. 

החיים עצמם מעיבים עליי, אך כמילה חסרת מחוייבות, "חיים", שכל החובה המוטלת עליי היא בלתי רצונית, לנשום, אינם נשמעים לי רע כרגע. 

 

נכתב על ידי , 15/2/2018 18:54  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אתמול בלילה נשבר לי


הלב. 

וגם קצת הזין.

אבל בעיקר הלב.

נכתב על ידי , 8/2/2018 06:56  
5 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תפוסת גורל.


תחושת דראליזציה קלה מעלה בי דמעות לכאורה ללא סיבה, וכל שריריי תפוסים מאתמול ומהיום, מהימים הקודמים להם, ומהלידה שלי בעצם. משחר חיי, אם לומר כי לכל דבר ייעוד עתידי קבוע, "גורל", של שריריי הוא להיות תפוסים ולהפריע לתפקוד היום-יומי. 

אפשר לומר שאני תפוסת גורל. 

האם יש אדם לדבר עמו ולשמוע קול שחוקו בזמן שפי מגלגל דברי הבל, או אף לחוש גב וכתפיים, רחבות או צרות, בעת שידיו את שלי, בתוך חיבוק חזק וממושך? לא אדע אם לא אנסה לגלות, אך האם אני רוצה לדעת? מה אם אין? והחשש הגדול ביותר, כולם עזבו אותך מפאת שנאתך כלפי עצמך, יחסך הקר אל הסביבה, מחסור באינטליגנציה רגשית, ונמאס עליהם, וכעת, למדי להסתדר בעצמך בבדידות, החשש הגדול ביותר התגשם. 

כשאני קוראת סאראמאגו משפטיי מתארכים, ממש כשלו, אבל הוא עושה זאת כך שהמילים מעופפות באוויר סחור וסחור, ומתגלגלות על הלשון ובמורד הגרון בצורה חלקה ביותר, ושלי נתקעות, אחת אחת, וצריך לבלוע בקפידה ולשתות כמה לגימות מן התה על מנת להכניסן לגוף. מילים הן הדלק האמיתי למוח, אין די צורך במזון באמת כמו שאנו זקוקים למילים. מנעו מאדם לקרוא מהרגע שנולד, וראו עד כמה מפותח וחד מוחו. 

אולי אם תפסיקו לשבור את לבי, אולי אם תפסיקו, אבל זו לא באמת אשמתכם. אתם יכולים לעשות ככל העולה על רוחכם, גם אם כרוך בכך לשבור את לבי כאוות נפשכם, אבל לבי הוא שנשבר ואשמתי שכך הדבר.

 

 

ממחר? אבל כך זה תמיד יהיה מחר, עד שלא יהיה יותר מחר.

 

נכתב על ידי , 6/2/2018 19:29  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנערה בלונדינית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נערה בלונדינית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ