לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 5





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2019

חוסר וודאות.


הזמנו כרטיסי טיסה, אני וש'. היא כל כך התלהבה שפתחה מסמך בdocs והתחילה לשמור רעיונות למקומות שנוכל לבקר ודברים שהיא – וגם אני, כמובן – רוצה שנעשה, נוסף לטבלה עם תאריך, מה נעשה והיכן נעביר את הלילה. 

החלטנו שנשלב בין תיירות למופת, ביקורים במוזיאונים, במקומות המדוברים, לפעילויות יותר ספונטניות, אולי מעט רדודות אך בהחלט מהנות, בייחוד בחו"ל. שוטטות בעיר, שופינג, מועדונים, בראנצ'ים בבתי קפה של היפסטרים ופיקניקים בפארקים שטופי שמש. 

"בואי נלך למועדון סאדו!"

"תכניסי את זה לקטגוריית הדברים שלא יקרו."

יש לי הרגשה שיהיה קצת בלתי נסבל לטייל איתי, גם אם מהנה בסופו של דבר. העיקר ששתינו מוצאות בזה שעשוע. 

 

עשינו שיחה ארוכה על יחסינו לאן. אמרתי שאני לא רוצה לשחק משחקים, אני לא מחפשת משהו לא רציני ממנו ואני רוצה שזה יקבל כיוון או לא ימשיך בכלל. הוא אמר שהוא לא ציפה לזה כשיצר עמי קשר בפעם הראשונה. הרגשתי קצת אשמה לגבי זה, אבל הוא אמר שדברים זורמים לאן שהם זורמים וזה בסדר שזה הגיע לאן שזה הגיע. הוא גם אישר שאילו לא ירצה משהו – אני כבר אדע מזה. הוא ילד גדול, אני בטוחה, הוא יוכל לדבר איתי על זה. 

אמרתי שאי אפשר להמשיך כך, זה צריך לקבל כיוון, והוא הסכים. הוא אמר שלא ניתן להשאיר את הדברים באוויר. הוא גם אמר שמגיע לי שהוא יתנהג אליי טוב יותר. מה אתה פאקינג אומר, גאון עולם. 

הוא טען שהגיל שלי מאוד מפריע לו. מתברר שאין לו בעיה לזיין בנות לפני 20 אבל לצאת איתן זו בעיה. קצת הציק לי, אבל אני מבינה את הכוונה – אנחנו במקומות שונים בחיים. 

"בסדר, נעשה את זה בדרך שלך," הוא אמר כששאלתי מה הוא החליט. "לא, לא, זו לא הדרך שלי, אם אתה לא רוצה אתה יודע מה לעשות. ניקח את זה בקצב שלך, לאט, אבל בוא ניקח את זה. בלי משחקים, בלי אי הבנות."

אני עדיין לא בטוחה לגבי מה הוא חושב, ולא שלמה עם כל השיחה ההיא. אמנם האישור לסיטואציה יותר ברור, אבל עדיין לא ברור מדי עבורי, ואני לא יודעת עד כמה אוכל לשגע אותו עם שאלות ואישורים. 

אני גם חסרת ביטחון לגבי האם זה יצליח או לא, האם הוא שלם עם הבחירה שלו או לא. הוא צודק. אנחנו במקומות שונים בחיים. הוא שקוע בעבודה, חוסך לשכירות ולימודים, ואני אוטוטו מתגייסת עם עבודה שלא גוזלת ממני את רוב זמני. אני לא יודעת איך זה הולך לעבוד. אולי אחרי שאתגייס זה יהיה קל יותר, בייחוד אם אשרת במרכז. אבל עד שזה יקרה, יש מספיק זמן לשינויים דרסטיים וניתוק קשר.

הכל קצת מתסכל אותי. בעיקר חוסר הביטחון שיש לי איתו, לגביו, לגבי היחס והמחשבות שלו כלפיי. אני לא רוצה להיות נתונה תחת לחץ או לנסות להוכיח את עצמי. אני לא בטוחה אם זה באמת מה שהוא רוצה ממני. אני לא יודעת איך להתמודד עם זה נכון, בעיקר ביני לבין עצמי. המצב תמיד היה שונה – מישהו שרוצה אותי, רוצה ממני משהו ברור, ואני בעיקר עבודה וסקפטית, פחות מעוניינת. וכעת שנינו אבודים. 

אני לא רוצה לתת לו לפגוע בי שוב, אני לא רוצה לקבל ממנו שוב יחס דוחה ולא מכבד. הוא צודק, זה באמת לא מגיע לי, ונתתי לו מספיק הזדמנויות במקום להיפטר ממנו פעם אחת ולתמיד. אבל ההזדמנויות הללו הן גם בשבילי, לכן היה לי קשה לוותר עליהן. 

אולי הכל יתבהר בהמשך. אולי יהיה יותר טוב. עד אז אמשיך להרגיש קצת רע כשהכל יציף לי את המחשבות (שזה כמעט תמיד), והוא ימשיך לחמוק אל תוך החלומות המציאותיים שלי (לעזאזל עם תופעות לוואי של אנטידפרסנטים) ולגרום לי לתהות מה היה בחלום ומה במציאות. לעיתים זה מבלבל, הכל מרגיש מאוד אמיתי ומוחשי. לפעמים זה מרגיש טוב, ואז תחושת האכזבה מציפה אותי כשאני מתעוררת, אבל לעיתים זה נורא, ויחד עם קרני השמש בעת היקיצה ממלאת אותי גם הקלה עצומה.

אני באמת מרגישה די רע, על אף שלקחתי את התרופות שלי היום. מרגיש כאילו לא לקחתי בכלל. לעזאזל עם הכל. אני לא רוצה להיפגע.

 

שאלתי את מנהלת הספריה אם הם זקוקים לעובדים. היא אמרה שהיא יודעת שחסר כוח אדם, אך היא אינה אחראית על גיוס עובדים ונתנה לי את מספרו של האדם הרלוונטי לפנות אליו. היא אמרה שאינה יודעת אם יקחו אותי לפחות מחצי שנה, אבל יש לי את המלצתה אם אזדקק לה. 

אני מקווה שיצא לי לעבוד שם. עבודה נוספת לא תזיק, התנדבתי בספריה הזו בעבר ואני יודעת במה התפקיד כרוך, וזו הזדמנות נהדרת לשבת ולקרוא בנחת חלק מהזמן. ואם השכר יהיה יותר ממינימום – שיבורכו.

 

אני מקווה שההתעסקות עם כל הדברים הללו עכשיו, הטיסה וחיפושים אחר עבודה נוספת, יסיחו את דעתי ממה שכואב.

 

 

נכתב על ידי , 16/8/2019 20:40  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הגיגי לפנות־בוקר.


שלוש וחצי לפנות בוקר. 

הייתי במיטה מחצות ולא נרדמתי. לא הראיתי ולו סימן עייפות אחד, ושום דבר, שום דבר לא מרדים. אני מתגלגלת מצד לצד, הופכת את הכרית, מתכסה בשמיכה, מעיפה אותה מעליי, מחזירה כך שתכסה חצי ממני, ואז חצי אחר, עוצמת עיניים, פוקחת אותן, חושבת, לא חושבת – וכלום. אני מרגישה את הבטן מתהפכת וכאבי המחזור, שתהיתי היכן הם כשראיתי את תחתוניי ספוגים בדם היום (תודה לאל, אני לא בהריון), השמיעו קולם פתאום.

בסוף התייאשתי. אם אני כבר שוכבת במשך שעות ולא עושה דבר, עדיף שאעשה עם עצמי משהו, שאולי גם יעייף אותי. אז סידרתי את הסביבה שלי, בזמן ששירים צרפתיים פלצניים ממלאים את אוזניי. שמרתי שני סוגרי עגילים שהיו חסרים לי, הוספתי אותם לצלוחיות העץ עליהן אני מניחה את העגילים, ואת השאר, יחד עם עוד מספר דברים שנפטרתי מהם לאחרונה, הנחתי בצד, בתוך זוג סלים ריקים שאני שומרת לכשאעשה סדר בשאר מיטלטליי. אני יודעת שאחותי, או אולי אמי, יביעו עניין בתכשיטים ובבשמים שאין לי צורך בהם. 

פניתי אל ערימות הבגדים המפוזרות בחדר. גם בבלאגן הן מסודרות בקטגוריות – לתלייה או קיפול, לגיהוץ ולכביסה, זאת בנוסף לשקית עם תחתונים חדשים. תליתי את מה שהיה ניתן לתלות, קיפלתי גופייה, חולצת עבודה ומספר תחתונים, חדשים וישנים. את ערימת הגיהוץ העברתי לכיסא. מראהּ על השולחן הפריע לי. את ערימת הכביסה העצומה מיינתי לכהים ובהירים. כמובן, ערימת הפריטים הכהים והצבעוניים גדולה עד כדי גיחוך מן הבהירים. בגדים כהים וצבעוניים משתלבים יפה עם העיניים, העור והשיער הבהירים למדי. ב' צחק עליי שהשזוף שלי לא מתקרב לרגיל שלו. 

על יד הפח, שפיניתי אל תוך שקית זבל עצומה שנחה לה על הרצפה תוך כדי שאני אוספת טישו מהרצפה וזורקת שני זוגות תחתונים ישנים, מחוררים ובלויים, הייתה שקית עם בגדים שנפטרתי מהם. הוספתי אליהם את השמלה שהחלטתי להיפטר ממנה, והנחתי את השקית, את שקית הזבל ושלושה זוגות נעליים שלא נעלתי כבר שנים על יד הדלת, על מנת שאזכור להוציא את הכל מחר בבוקר. את שקית הבגדים והנעליים אניח ליד הפח. אולי מישהו יזדקק לדברים הללו. את שקית הזבל אזרוק, כמובן. 

אספתי את הכלים המלוכלכים – קערה פלסטיק יקרה ללבי, קופסת אוכל, שקית רב פעמית, זוג צלחות קטנות וכפית – אל ערימה אחת והנחתי על השולחן, על מנת שאזכור לפנות הכל, לשטוף את מה שדורש שטיפה, להכניס למדיח את השאר. 

הבטתי בצמח. גיליתי זוג פרחים לבנים חדשים גדלים, מה שענה על תהיותיי אם התווספו עלים חדשים לצמח. אכן, הוא נהיה יותר שופע, בעל צבע יותר כהה, בוהק. אני אוהבת את זה. חששתי שאני הורגת אותו, הוא נראה חי למדי. 

העבודה תעסיק אותי מחר עד ארבע, ובתקווה שלא אתרסק ממנה אמצא את הכוח לנסוע לחידוש מלאי מצרכים שנגמרו לאחרונה. ואם מזה לא אתרסק על המיטה בבית וארדם כמו תינוקת, אטאטא, ומי יודע, אולי אפילו אמצא את הכוח לשטוף. אשים כביסה, ואכבס גם את המצעים. 

על השידה שלי ארבעה ספרים. האחד – סידהארתא, של הרמן הסה (אבי טוען שזה הספר הפחות מוצלח שלו מבין השאר) – אני קוראת כעת, שניים נוספים – סוד הקסם היפני ושמחה בלב של מארי קונדו – קראתי ואיני מוצאת להם מקום על המדף, והאחרון – סוס אחד נכנס לבר – ממתין למקומו כבר זמן מה. למעשה, הוא גם ממתין שאסיים לקרוא אותו. למרבה מבוכתי התחלתי פעמיים ולא הצלחתי לסיים, משכתי את הקריאה יתר על המידה. הגעתי למסקנה שאת הספר הזה, נטול פרקים וכולו במופע סטנדאפ אחד, צריך לקרוא בנשימה אחת, בסופ"ש פנוי אחד. 

הספרים של מארי קונדו הרשימו אותי למדי. מלבד השיטה החביבה – להקיף את עצמי בחפצים המעוררים בי שמחה, להתייחס אל חפצים כאל חיים, בכבוד, אהבה והערכה על שירותים – היא כתבה דבר שתמיד ראיתי את היפוכו כשניסיתי לסדר ולארגן את הסביבה שלי. צריך להתמקד בשאלה מה רוצים לשמור, ולא ממה רוצים להיפטר. השתעשעתי ברעיון בעת קריאת הספר הראשון, והחלטתי לנסות ולארגן את הארון שלי, חפיף, בזריזות, לא בצורה מדוייקת במיוחד. ועדיין, על אף ששמרתי מספר דברים שאיני שלמה עמם (ולכן אעבור עליהם בשנית), הוא עדיין יותר נעים לעין, ויותר מכך, כעת מהנה יותר לפתוח אותו בבוקר ולבחור את בגדיי ליום. אני מרגישה שלבגדים ששמרתי יש לי חיבה והערכה אינסופית, אני אוהבת את הסגנון, את איך שהם נראים עליי, אותי בתוכם. זה מקסים, וזה בייחוד מקסים לדעת שבחרתי אותם, אחד אחד, הבטתי, נגעתי בהם, אולי אפילו הרחתי אותם, ואחרי כל זאת בחרתי לשמור אותם. הקשבתי לשני פודקאסטים על השיטה שלה, והחלטתי לקנות את שני ספריה אחרי שראיתי אותם במבצע בחנות ספרים. אולי יצא מזה משהו רציני, מי יודע. מה גם שהיא מדברת ממש חמוד. ממש ממש חמוד.

ארבע ועשרה. יש לי שעתיים וחמישים דקות לישון. אני לא בטוחה מה עושה לי יותר לבכות, זה או המחזור. אני מרגישה כאילו אני שוקלת עשרה קילו יותר בגללו, ובבטני צמחים מטפסים, טורפים ומטפסים, המנסים לפלס את דרכם החוצה מגופי. וזה כואב, מאוד כואב. והפד המחורבן. אני רק מחכה לבוקר, להתקלח ולהחליף לטמפון, להרגיש כמו בן אדם נורמטיבי שוב. 

אולי הכתיבה חסרת התכלית הזו אפפה אותי בעייפות. ואם לא, אקווה שכתיבתו של הסה תעשה זאת במקומה.

 

נו, המוח הילדותי שלי התבאס שפספסתי את 4:20 בדקה כדי לפרסם את הפוסט.

 

נכתב על ידי , 11/8/2019 02:32  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ההחלטה הטובה של חיי.


***פוסט זה לא נועד להטיף, מה ואיך וכמה אתם אוכלים מעניין לי את הביצית***

 

אני חושבת שהחלק הכי טוב בטבעונות זה שאפשר לחרבן זמן קצר למדי לאחר ארוחות, והן לא נתקעות בגוף יומיים שלמים. 

טוב, אני צוחקת (בערך, בוקובסקי באמת גילה לי את קסם בתי השימוש ומאז זו אחת הפעילויות החביבות עליי), אבל הטבעונות הייתה בהחלט אחת הבחירות החכמות והמשפיעות ביותר שעשיתי בחיי. 

מלבד ההשפעה הגופנית, היא מאוד השפיעה עליי מנטאלית, או שמא עליי לומר רוחנית. אין דבר מופלא בעיניי מהמחשבה שניתנה לי האפשרות לחיות את חיי ולהזין את גופי מבלי להזיק לאחרים – הן לבעלי החיים, הן לאמא טבע ואף לבני האדם המושפעים מהתוצאות הכואבות או מועבדים ע"י אותן התעשיות הנצלניות. אשקר אם אגיד שלחיות בשלווה ושלום עם הסביבה והטבע, וגם עם עצמי, איננה אחת המטרות שלי בחיים.

 

נהייתי צמחונית לפני קצת יותר משלוש שנים. יותר נכון, נהייתי פסקטריאנית – לא אוכלת בשר ועוף, אך כן צורכת דגים. זה אורח החיים שמנהל אבי בערך בשלושים השנים האחרונות. אחרי מעט עימותים עם הוריי, הם ויתרו והניחו לי לאכול דגים כאוות נפשי, מבלי להמשיך לדחוף לי לצלחת חיות אחרות. פחות מחודשיים לאחר השינוי, התחלתי להפחית במוצרי חלב. אמי מאוד התנגדה לגרסאות החלב מן הצומח למניהן, והייתי מגניבה הביתה קרטוני חלב סויה של אלפרו ומסתירה רחוק רחוק במקרר. לבסוף גם בסוגיה זו היא התרככה, והניחה לי לעשות ככל העולה על רוחי. התזונה שלי נהייתה מאוד בריאה על הדרך (אחר כך זה הפך לסוג־של־אורתורקסיה שיצאתי ממנה איכשהו, בערך), ולאחר שנה וחצי בהן לא צרכתי בשר והמעטתי במוצרי חלב, חתכתי בבת אחת דגים, ביצים ודבש. בקיצור – נהייתי טבעונית, רק שחששתי להשתמש בהגדרה ה"מחייבת" הזו עד מספר חודשים לאחר מכן. מאז עברו שנה וחצי נוספות, במהלכן המשפחה הניחה לי לעשות כרצוני, אני למדתי לבשל ולמדתי תשובות הולמות להערות שנזרקות לעברי.

הסיבה המקורית שהחלטתי להיות צמחונית הייתה לגרום להוריי להפסיק להכריח אותי לאכול בשר, שהיה בין המאכלים השנואים עליי. כל חיי דחפו לי אוכל לצלחת והטיפו לי על תת המשקל שהייתי שרויה בו, מבלי להבין שמדובר בבעיה בריאותית (גם לאחר האבחון לא טרחו להתחשב בזה יותר מדי). זה עבד. לאחר מכן, כפי שציינתי מקודם, זה תפס כיוון בריאותי. רק בסוף, כשהוצאתי מהתזונה שלי – ולא רק ממנה – את שאר המרכיבים מן החי, זה הפך לעניין אידאולוגי וסביבתי. 

 

אורח החיים הזה ומחקר עליו ועל תזונה בכלל, שנאלצתי לעשות בלית ברירה אך עם עניין וסקרנות ותשוקה, לימדו אותי לא מעט על בריאות. זאת ועוד, כשמנהלים אורח חיים טבעוני, התזונה נהיית בריאה יותר מעצמה – כבר לא מרבים ליהנות ממתוקים למניהם, פיצות וכד'. כך, לפחות, זה היה מניסיוני שלי. כמובן שאין זה אומר שהתזונה מבאסת. אם הייתי רוצה, הייתי חיה על בן אנד ג'ריס טבעוני וסקיטלס כל חיי. אבל איכשהו, עם הטבעונות, קל יותר להתרחק מן הדברים הללו לאורך זמן וליהנות מהם פעם ב-. השוקולד הטבעוני זמין קצת פחות, ואם כבר נכנסים לחנות טבע כדי לקנות טופו בזול, אז למה לא לנסות את אותם זרעי הפשתן שאני רואה בכל מתכון אפשרי או לקנות פסטה מחיטה מלאה לשם שינוי, שמתגלה כטעימה יותר? 

קפה עם עוגה לארוחת בוקר מוחלפים בטוסט עם אבוקדו, או פירות, או שייק, או פודינג צ'יה (טעים, בחיי) או שיבולת שועל (גם טעים, מבטיחה) או פנקייקים טבעוניים, ופתאום במקום לומר "אני לא מסוגל לאכול משהו לא־מתוק לארוחת הבוקר" אתה מוצא את עצמך מרייר על נודלס בשבע בבוקר, ושיזדיינו כולם, אוכל זה אוכל – לא משנה באיזו שעה של היום. 

ופתאום להכל יש תחליף הולם – פיצה, גלידה, שוקולד, פנקייקים, עוגיות ועוגות, טוסטים, קסדיות, טאקו עם בשר טחון, לזניה, כל מה שניתן לחלום עליו. ופתאום מגלים מרכיבים, רובם בריאים וכולם טעימים, שלא שמענו עליהם קודם או לא טרחנו לצרוך אותם – שמן קוקוס, בטטות, זרעי פשתן, צ'יה, חמניה (אחלה ויטמין D) ודלעת, אבוקדו חמאת בוטנים ותמרים – שאני מודה – לא אהבתי בעבר, אצות, טופו וסייטן (חלבון חיטה), והמון מאכלים שעוררו סלידה אך כיום מעוררים תיאבון – חצילים, קישואים, נבטים, תרד, כל סוגי העלים הירוקים האחרים (רוקט, סלק, סוגי החסות השונים, קייל). 

הסטנדרטים שלי במזון מוזרים למדי. לא אהבתי בשר והיה לי קשה עם מוצרי חלב למניהם, ביניהם יוגורטים, גבינות וממרחים שונים, אבל כאשר מצאתי חלופות טבעוניות עבורם התאהבתי בטעם ובאפשרויות האינסופיות להכנת אותם המאכלים, שלצערי לא הכרתי קודם לכן. ירקות ופירות, בייחוד פירות, אהבתי מאוד תמיד. מעולם לא הכריחו אותי לאכול את הברוקולי שלי, הייתי אוכלת אותו בשמחה בעצמי. ואני בהחלט האחת שתורמת הכי הרבה לחיסול מיגרת הפירות של המקרר. 

 

אבל זה לא מסתיים רק בזה. זה לימד אותי חלמה, אהבת חינם, רוחניות. העובדה שאני חיה את חיי עם מזעור הפגיעה ביצורים חיים אחרים ובטבע מסבה לי סיפוק. העובדה שניתן לחיות חיים כאלו בקלות רבה עדיין מדהימה אותי לחלוטין. 

אם היו חיות שסלדתי מהן, כמו חרקים, כיום התגובה שלי כלפיהם הרבה פחות קיצונית. אין לי לב למחוץ את החרקים הקטנטנים והחמודים שמטפסים על קירות חדרי בעונה מסויימת של השנה. אני לוקחת אותם על נייר ומוציאה מהחלון. ובכלל, מי אני שאקח חיים של יצור אחר? חיים שלמים, כמו איזה אלוהים, רק בגלל שבאותו הרגע הקיום שלהם הסתנכרן עם קיומי שלי. כמה יהיר, כמה בזבזני. 

ופתאום כל החיות נהיו חמודות. החלזונות היוצאים בגשם, תרנגולות שמנמנות, חתולי הרחוב, כבשים עטופות צמר רך, הציפורים השונות שעפות בשמיים. הכל חמוד. הכל בר ליטוף. הכל חי. 

אני בהחלט מבינה מדוע אחד השינויים הראשונים שעושים אנשים המתעמקים בבודהיזם הוא שינוי תזונתם. זה משנה את התודעה, זה משנה את האופן בו אנו מסתכלים על הסביבה, העולם, הטבע, בעלי החיים, בני אדם אחרים; אפילו את האופן בו אנו מסתכלים על עצמנו. פתאום הבריאות חשובה לי יותר, כל דבר חי מקסים אותי, והאוכל – ככל שצבעוני ומזין יותר את גופי, כך אני מסבה ממנו יותר הנאה וסיפוק, פיזי ומנטאלי. 

 

האם אני מתגעגעת למאכלים מסויימים מן החי? לא, בהחלט לא. כמעט לכל דבר יש אלטרנטיבה מוסרית יותר, ואם איננה, אז עדיף כבר בלעדיה. המחשבה על כך שמאכל כלשהו גרם נזק ליצור אחר מעוררת בי סלידה, חלחלה. כשאני במחזור ואומרת שאני רוצה שוקולד, אני מתכוונת לשוקולד vego עם אגוזי לוז (הא-ל-ו-ה-י!!!) ולא לשוקולד שנפגעו בו פרה ועגל רק עבור דקות בודדות של עונג בבלוטות הטעם האנוכיות שלי. אני לא יכולה לגעת במאכל כלשהו כשאני יודעת כמה סבל יש בו. טעמו הטוב זו צביעות כואבת שנועדה להסתיר את המציאות האכזרית, ואין בי שום רצון להוות חלק מאותה המציאות, לשתף פעולה עמה.

 

מספר שאלות שנשאלתי והערות שקיבלתי במהלך שלושת השנים האחרונות ותשובותיי: 

1. מאיפה את משיגה את החלבון שלך? קטניות, סייטן, טופו, סויה, עלים ירוקים למניהם, אגוזים, חמאת בוטנים, זרעים, וכשמזדמן לי אז גם ממציצות.

2. גם לצמחים יש רגשות! צמחים אכן יכולים לחוש מגע, אך אינם יכולים לחוש כאב או רגשות, לעומת בני אדם ובעלי חיים. 

3. מה אם היית נוחתת על אי בודד והיו שם רק פרות? אז הייתי אוכלת את מה שהפרות אוכלות, אני משערת שהן לא מטגנות לעצמן דגים/מה אם נפסיק להמציא סיטואציות שלא הולכות לקרות ונפסיק לשאול שאלות מטומטמות/מה אם היית חיי בציוויליזציה מפותחת עם אפשרויות אינסופיות למאכלים, עדיין היית מעדיף לצרוך את הבודדים שמכילים בתוכם סבל, כאב ורצח? (אין צורך להתרגש, התשובה האחרונה משומשת במקרים קיצוניים ביותר כאשר אין לי שום עניין בעדינות או קשר עם האדם השואל).

4. ממממ בשרררר! ממממ טופו!

5. את לא מתגעגעת? לא בא לך איזה סטייק טוב ככה? לא, אני אפילו לא אוהבת. 

6. אז בטח לא טעמת בשר טוב בחיים! הייתי בארגנטינה וברזיל, אכלתי בשר בכל מקום שהזדמן לנו להיות בו שם, ועדיין לא נהניתי. המרקם כל כך מתיש והטעם מאכזב.

7. אבל זה טבעי לאכול בשר! מה זה משנה מה טבעי ומה לא? הטלפון שלך, הבית בו אתה חי וכמעט כל אורח החיים שאתה מנהל איננו טבעי. זה לא עניין של מה בטבע שלי, אלא איך אני יכולה לנהל את חיי עם הסבת נזק מינימלי לחיים סביבי ולחיי שלי.

8. זו תזונה כל כך לא בריאה! התשובה שלי תהיה ארוכה מכדי לענות על השאלה הזו. רק אמליץ לעשות מחקר קצר לפני שאומרים דברים מסויימים, ואוסיף כי כל עוד הדבר נעשה בצורה נכונה, זה בהחלט מאוד בריא.

9. בדוק עד סוף השנה את אוכלת בשר! אם אתה טועה אתה מזמין אותי למסעדה טבעונית על חשבונך, וכדאי שתתחיל לחסוך כסף.

10. את אוכלת ביצים? רק של בני אדם.

11. את אוכלת דבש? לא.

12. אבל למה דבש זה לא טבעוני? מצרפת קישור למספר מאמרים בנושא הבעיות שתעשיית הדבש מעלה. 

13. אז את אוכלת רק חסה? גם. מצרפת תמונות של ארוחות שהכנתי. 

14. יש פה דשא, תלקטי לעצמך ארוחה! תודה, אולי מאוחר יותר.

 

יאללה, יצאתי ממורמרת. אבל לא באמת.

רציתי להעלות כמה תמונות אבל אין לי כוח להתעסק עם זה כרגע. אולי אחד הפוסטים הבאים יהיה מוקדש לפוד-פורן.

 

 

נכתב על ידי , 9/8/2019 14:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: מגיל 14 עד 18 , מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנערה בלונדינית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נערה בלונדינית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ