לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי: 

בת: 3





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2017

כוחות.


אני מקווה שסוכות תהיה הזדמנות נחמדה להתאפס ולהתארגן על עצמי, להמשיך מעט עם הדברים שרציתי, להתאמן יותר, ללמוד יותר יפנית, לבשל ולאפות יותר. אולי אפילו לעבוד. ובהחלט לעשות משימות אשר נצטברו לי עם הזמן. 

ופאק, לסיים לכתוב פוסטים שהתחלתי לכתוב והפסקתי באמצע. ולכתוב, באופן כללי. אני צריכה לכתוב יותר, אין לי פאקינג זמן. ולחזור למדיטציות. 

הו, כל כך הרבה דברים לעשות, אך כה מעט זמן וכוח. 

 

איך אנשים עושים זאת מבלי לאבד כוחות?

 


 

מתברר שלקוריאני מלאו 18. תמיד ידעתי שהוא גדול ממני במעט פחות משנה וחצי, אך איכשהו העובדה שהוא בי"ב כעת נשמטה מראשי באלגנטיות. ינואר שלא האמנתי שאי פעם יגיע קרב ובא. אולי זה אומר שבאמת ניפגש מתישהו. אני מתחילה לתהות אם אני רוצה. אני בקושי מסתדרות עם האנגלית בכתיבה, אני לא אוכל לעשות זאת בעל פה. 

וזה מאוד ערער לי עכשיו את הביטחון לגבי הבגרות בעל פה באנגלית. אני אפילו לא יודעת מתי היא. אני לא יודעת מתי רוב הבגרויות שלי. שזה אנגלית, כנראה. מה יש לי השנה בכלל. היסטוריה מועד חורף כוסשלאמאשלהם, מחשבים, לשון, ארבע או חמש בגרויות מזדיינות באנגלית, 30% שואה בהיסטוריה, עוד שלושה פנימיים במקצועות לא חשובים באמת, ומתמטיקה.

הייתה לי התחלה מזעזעת למתמטיקה. אני לא חושבת שאני מבינה משהו. 

הא, יש לי מבחן ביום רביעי. לא הראשון. הראשון היה ב-19 לספטמבר (אלא לאיזה פאקינג חודש, בלונדה). לא למדתי אליו. לאחד הזה כדאי שאלמד. זה המקצוע של המחנכת שלי, והיא אדם נחמד. כדאי שאצליח אצלה. 

עוד לא עבר חודש ואני כבר עייפה מהלימודים. טוב, רק עוד תשעה חודשים ושבוע, יותר מדי בגרויות, פחות מדי זמן וכמה התמוטטויות עצבים ("כמה", יותר כמו עשרות על גבי עשרות), לחץ בלתי פוסק ושנאה עצמית. בקטנה. רק השנה, ואז יהיה קל יותר.

 

אלוהים ישמור, חזרנו למיוז.

 

נכתב על ידי , 24/9/2017 20:15  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



תגובה לתגובה (הראשונה והאחרונה שקיבלתי לפוסט האחרון)- שינויים.


קיבלתי את התגובה הבאה מגברת ללא שם:

"השתנת. את לא כותבת כאן באותו תדירות כמו פעם. את התבגרת ונעשית מדוכאת יותר. נדמה שאת אדישה בכתיבתך. ואני שונאת את זה, גם אני נהייתי כזו. אני רוצה שוב לדבר כמו נערה תמימה ומפגרת ולא לחשוב יותר מדי, ולהתעצבן על שטויות ולהתנחם במה שיש. אני לא יודעת, אולי אני סתם מסיקה מסקנות, אבל זו הצורה שבה אני מרגישה, ואני מתגעגעת לזו שהיית פעם. היא הייתה מדהימה."

 

הגבתי לתגובה הזו. עברתי את כמות התווים המותרת. חילקתי את התגובה לשניים, ואז לשלושה חלקים, ועדיין עברתי את כמות התווים המותרת, כך שהחלטתי לפרסם את התגובה כפוסט נפרד. ללא שם היקרה, אני מתנצלת שכך נאלצתי לעשות במקום לכתוב לך באופן מעט אישי יותר בחלון התגובות.

 

הנה התגובה שלי אל מה שכתבת:

 

את צודקת בכך שאני כותבת כאן בתדירות נמוכה יותר. אין לי זמן, כשיש אני לרוב מעדיפה לתפוס בו תנומה קלה אחרת אקרוס במהלך היום. אני חוזרת הביתה רק בערב, אחרי יום ארוך של לימודים ודברים נוספים שיש לי על הראש, אני לרוב מכינה אוכל, מנסה ללמוד אבל לא מצליחה להביא את עצמי לזה ונרדמת. אני בקושי מוצאת את הזמן להתעסק עם משהו אחר, אבל יש לי המון פוסטים שאני רוצה לכתוב עליהם (הוספתי היום לרשימות בצד ימין כמה מהם, על מנת לא לשכוח אותם). הלוואי והייתי יכולה לכתוב פה יותר. אני מנסה. לפעמים אני מוחקת פוסטים. בחודש האחרון שמרתי המון פוסטים בטיוטות בין אם לא רציתי לפרסמם ובין אם ראיתי אותם כלא שווים פרסום. אני מזלזלת בעצמי ובכתיבה שלי מאוד, אני יודעת אילו כישרונות ניתן למצוא כאן. שלבי חרדה חברתית (כן, אפילו כאן, אפילו במשפחה, זה איתי בכל מקום) ו"ממוצעות" ביחס לאנשים הסובבים אותך, ותקבלי פחד מטורף מכך שישפטו אותך.

בהחלט התבגרתי. שלוש, אולי שלוש וחצי שנות הבדל, אבל בעבור נערה בתחילת דרכה זה המון זמן. מספיק זמן בכדי להתבגר. מאז פתיחת הבלוג השתניתי מקצה לקצה, ומאז העלייה לחטיבה מצאתי את עצמי טובעת באמצע התיכון. זה הבדל עצום. לא ניתן למנוע מאנשים להשתנות, במיוחד אנשים בתקופה בה הם משתנים ומעצבים עצמם למה שיהיו למשך שארית חייהם, מגלים את האופי האמיתי שלהם, מקבלים הזדמנות להתקדם ולהתבגר. אף אחד לא יכול להישאר ילד לנצח, אפילו אם הנשמה שלו עדיין בת 10, הוא כן יהיה בוגר באיזשהו מקום. להתבגר זה כל מה שהנוער רוצה, להיכנס אל העולם המפחיד של הגדולים ולהרגיש גדול, וכשאתה מבין כמה שזה מבאס, הדרך חזרה כבר אבודה. 
כולנו משתנים ועם זה אין מה לעשות מלבד להתרגל. שמת לב שאת עיצוב הבלוג לא שיניתי מעולם. זה אולי קשור לפחד שלי משינויים כאלו, אבל אחת הסיבות היא שאיני רוצה להפוך את הבלוג הזה למשהו אחר. העיצוב המזעזע והלא-סטנדרטי הזה מאפשר לי להישאר אני אפילו במקצת. זה הבלוג שלי. 
האם אני אדישה? לעיתים. לפעמים זה אפיסת כוחות, עייפות, התנשאות, אותו הפחד מלהישפט שמאלץ אותי לכתוב באדישות ורשמיות, דבר אשר עלול לגרום לי להישמע אדישה. באיזשהו מקום למדתי לשמור על איפוק בהבעת הרגשות שלי. זה גורם לי להרגיש בטוחה יותר. 
האם נעשיתי מדוכאת יותר? קשה לי להגיד. לפני שנתיים- כיתה ח', אולי תחילת ט', עברו עליי המון דברים קשים ונעשיתי מדוכאת מאוד. היה לי קשה מאוד, אחת התקופות הגרועות בחיי. אבל האם זה היה דיכאון מזויף? האם הייתי מצליחה להתגבר עלייו בקלות לו רק הייתי מנסה, קמה, עושה משהו, במקום להניח לעצמי לשקוע בדיכאון ולהתגאות בכך שאני מתלוננת, מדוכאת, רוצה להפסיק לחיות, אבל לא באמת, למרות שמעט כן? אולי. כנראה. אם כי התקופה ההיא באמת דפקה לי את השכל חזק, דברים גרמו לי לשינויים קיצוניים ביותר שרודפים אותי עד היום, והם גורמים לי להיות מדוכאת או מדוכדכת מפעם לפעם. כשאני חושבת על זה עכשיו, כנראה שכיום תחושת הדיכאון היא מציאותית יותר. אדישות. חוסר כוח או חוסר עניין מוחלט. אני מפחדת להתחיל דברים חדשים או לחזור להרגלים ישנים כאשר אני מפסיקה איתם, כיוון שזה דורש ממני להתחייב, לא דבר שקל לעשות. ההתחלה תמיד הכי קשה, ברגע ששוברים את הקרח קל יותר להמשיך. הצורך בבכי פחת, אם כי אני מוצאת את עצמי עושה את זה פעם בכמה שבועות. הצורך בפגיעה עצמית? הפסקתי לחשוב על זה, וכשאני כן, אני יודעת שזה נמצא מחוץ לגבולות שלי. 
אני עדיין מתעצבנת משטויות. כולנו, גם אם לאחר דקות ספורות מבינים שאלו שטויות. לרובנו אין ברירה אלא להתנחם במה שיש. אחרת נשקע לחלוטין. במקרה שלי זו המוזיקה. 
מישהו פעם לא הפסיק להגיד לי כמה הוא מתגעגע לעבר שלנו, כמה הוא מתגעגע למי שהייתי פעם, למי שהיינו פעם יחד. אני לא רואה את הטעם לחשוב על דברים כאלו. כפי שאמרתי בהתחלה, אנשים משתנים. במקום לבכות על העבר צריך לקום ולהמשיך הלאה, להתרגל להווה כמה שיותר מהר. אני לא חושבת שאני מהעבר הייתה מדהימה. אני לא חושבת שאני מדהימה כיום, אבל אני מאוד לא אוהבת את מי שהייתי פעם. כנראה שאשנה את דעתי לגבי זה כשאגדל ואתבגר עוד, אתחרט על זה, ארגיש כפי שאת מרגיש עכשיו. אבל אני עוד לא הגעתי לשם.
השנים עוברות, אני גדלה פיזית, ואני גדלה מנטלית. אין לי דרך למנוע זאת. בעיות נוספות כמו חוסר זמן, דיכאון, חרדה חברתית ועוד מתווספות, מתעצמות, ולפעמים אף שוככות. 
אני חושבת שאני אעלה את התגובה הזו, וגם את שלך, בתור פוסט.
נשמע שאת מכירה אותי מעבר לקריאה בבלוג שלי, הייתי רוצה לדעת מי את. המייל שלי נמצא בצד ימין ברשימות. את מוזמנת להשתמש בו. 

וואו, השעה מאוחרת. לקח לי בערך שעה לכתוב את זה. כמובן שלא אסיים ללא שיר.

 

נכתב על ידי , 16/9/2017 00:36  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אף חכם סיני לא אמר לי "cut the bullshit".


אבל חכם יפני אמר לי פעם כי אידיוטים נותרים אידיוטים לשארית חייהם, ולעומת מה שנוטים לחשוב אינם מחכימים עם הגיל. 

 


 

אתמול בבוקר, שלחה לי א' קישור אל מכירת הכרטיסים להופעה של צמד מוזיקלי שאנחנו אוהבות אשר יגיע לישראל בדצמבר. כמעט צרחתי במקום, אך הצלחתי להתאפק עד שראיתי אותה. שתינו כל כך נהינות להקשיב למוזיקה הנהדרת שלהם. הם אירחו לי המון חברה בעבודתי בקיץ.

מעולם לא יצא לי להיות בהופעה, כך שאני מאוד מצפה לזה.

 

אתמול חזרתי מהאימון עם חבורות ושלפוחיות על מפרקי האצבעות של יד שמאל. האגרופים היו מכוונים לכרית עור שחורה ומחוספסת, ואחרי הרבה הטחות האצבעות שלי היו מושחתות לחלוטין. אני צריכה לקנות כפפות או לשים תחבושות כשאני עושה את זה. 

בכלל, אתמול נפצעתי די הרבה באצבעות. נחתכתי בניסיון להוריד את שאריות המנגו מהגרעין המרגיז שלו, זה גרם לחתך באגודל. סגרתי דלת של שירותים בלימודים על אחת האצבעות והיא דיממה די הרבה, עכשיו יש לי במקום שלפוחית, ואז האימון שהשאיר את המפרקים שלי אדומים ודואבים. ואלה רק הפציעות שגרמו לי לדמם. 

 

 

נכתב על ידי , 14/9/2017 18:26  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: מתוסבכים , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנערה בלונדינית אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נערה בלונדינית ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ