לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

עד שנות העשרים, אני מסרבת לכתוב על משהו אחר. בנתיים נסתפק בבעיות מטופשות שכאלו... מצטערת


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


7/2019

מי הריץ קדימה?


אני מבקשת מכל מי שנתקל בקטע הזה בטעות - עצרו, ותסתכלו שנייה על הפוסט היחיד שהיה בבלוג הזה, הפוסט הקודם.

קולטים את ה5 שנים בול הפרש? טוב נו פלוס מינוס כמה ימים.

אז אני חייבת לשאול - מה לעזאזל גרם לי, חמש שנים אחרי שכתבתי את הקטע האחרון שלי בבלוג אי פעם, להחליט ברנדומליות לחלוטין לנסות למצוא בלוגים ישנים ולהיתקל בפוסט הזה בעצמי?

 

מכירים את התחושה שאתם מסתכלים על תמונות ישנות של עצמכם ופתאום מרגישים מנותקים ממי שהייתם? 
"למה התלבשתי ככה? ... איך הסתדרתי עם השיער ככה? .." ועוד ועוד תהיות. ואז לאט לאט אתם מתחברים חזרה לווייב של אותה תקופה- ככה היו מתלבשים. ככה היו מסדרים את השיער. 
זה אותו התהליך עם לקרוא קטעים ישנים שכתבת. אני כתבתי את זה? באמת? אלו היו תחושות שלי? ולמה פעם היו כותבים כל כך מוזר?

 

ולאט לאט התחלתי להאמין לעצמי. להיזכר ברגשות, לחבר נקודות. להתחבר לחוויות שלי אז שהובילו אותי לאותם פרצי כתיבה וניסוחים מוזרים.
לא משנה באיזו נקודת זמן אתה נמצא, פעם היית אדם אחר, שונה. כתלמידת חטיבה, הסתכלתי עליי בתור תלמידת יסודי והייתי צוחקת על כמה קטנה הייתי. כי"בניקית "מגניבה" הייתי מביטה לאחור על תלמידת החטיבה וקצת מובכת מכל הטררם. כחיילת, הרגשתי שפתאום קיבלתי את האישיות האמיתית שלי, החופש האמיתי שלי... והייתי חושבת על בית הספר והאדם שהייתי במהלך התקופה הארוכה הזאת, והייתי מעריכה ומוקירה את זה כמכלול החוויות שעיצבו אותי היום. האמנתי שסיימתי תהליך, זהו- זאת אני. ועכשיו, כסטודנטית - חזרתי לצחוק. אף אחד לא באמת מסיים אף פעם. תמיד נסתכל על עצמינו של אז עם השילוב המוזר הזה של חיבור ניתוק. עם הלהאמין שהאדם הזה הוא אני יחד עם הספק של "איך? השתניתי כל כך"

 

אז כן. כותבת הפוסט הקודם היא באמת אני. אלו הן המילים הטהורות שלי על אותה פרידה / התמכרות להתאהבות חדשה, התחושות הסותרות והמפוחדות שלי שנעלמו קצת בתוך סיפורי האקסים והשתנו לתחושת התבגרות ולמידה.

היום אני מספרת לבן זוגי מידי פעם על החוויה כשעולה לי התחושה, כמו שאני זוכרת אותה. חייה אותה קצת מחדש ולומדת ממנה המון על עצמי של אז ואני היום. ואני מחליטה לחזור לכתוב. לחזור להתלהבות של פריקת פרצי הרגשות, כי אני רואה כמה זה חשוב. תראו! עכשיו אני מסוגלת באמת להכיל ולהבין.. והכי חשוב - אני זוכרת. אני זוכרת כי הכתיבה על זה, העיבוד של התחושות וההתבוננות במילים שבחרתי כדי לתאר חרטה את החוויה בזיכרון שלי. או בלב שלי?

 

מניחה שיהיה פוסט של הסבר על מה שקרה שם בי"ב שהוביל לאותו קטע.

מרגישה כאילו אני חייבת את זה, לא ל-0 קוראים... אלא לאותה כותבת של הפוסט אי שם ביולי 2014.

 

נ.ב - זה הזמן להסתכל על המשפט של הבלוג שם למעלה. נחשו מה? אני כבר בת 23 חיוך

נכתב על ידי gili_read , 31/7/2019 13:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  gili_read

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 18 עד 21 , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לgili_read אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על gili_read ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ