לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  My Wings

בת: 20





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031




הוסף מסר

3/2018

כמה תובנות


אתם יותר ממוזמנים להתייחס לאחד מהבאים:

1. אני שונאת פלאפונים

2. אני כל-כך אוהבת את המחשב שלי

3. אני לא יודעת מה העתיד של הקשר שלי ושל אדם

4. היה לי אתמול התקף חרדה, שזה מוגזם בפני עצמו

5. סבא, סבתא ומה שביניהם

6. ישראבלוג כפלטפורמה

7. צה"ל ושיבוצים

8. על ידידים, בעיקר

9. ספורט

10. קניות ודברים חומריים אחרים

11. רכב ורישיון

12. ספרים

13. חברות

14. התכחשות והדחקה זה כמו לחתוך ורידים

15. 20

16. שירים 

17. פורים

18. עדן

19. אש שבוערת מבפנים

20. 

 

אני שונאת פלאפונים

תמיד ידעתי את זה, אבל עכשיו אני בטוחה. אני שונאת פלאפונים. אני שונאת לדבר בפלאפון, אני שונאת להשתמש בווטסאפ ואני שונאת לראות מהצד את הרדיפה של אנשים אחרי הדבר הזה. אני נטו משתמשת בו בשביל לשמוע שירים.

עצם זה שאני משתמשת בו עכשיו בשביל לכתוב כל כך הרבה מרגיז אותי. אבל אני חייבת לפרוק את זה, את כל זה. 

אם הייתי יכולה, הייתי זורקת את הפלאפון לאלף-עזאזל. אבל אני לא יכולה, כי היום כולם צריכים אחד כזה שיהיה דבוק לו לנשמה וישאר שם, כמו נטפל. קרה לי כל כך הרבה פעמים ששכחתי את הפלאפון בכל מיני מקומות, פשוט כי לא היה לי חשוב מספיק לקחת אותו איתי. פשוט כי לא רציתי לקחת אותו איתי. 

אבל עכשיו בתפקיד החדש, כל תפקיד, איאלץ להשתמש בו כל הזמן. כל היום. ואני לא יודעת מה אני חושבת על זה.

תמיד אמרתי שגדלתי בדור הלא נכון, אני באמת מרגישה את זה מהרגע שאני זוכרת את עצמי. אני מסתכלת בשקיקה על היערות בזמן הנסיעות והדבר היחידי שכל הזמן עובר לי בראש זה "אני רוצה לצאת לשם, ברגליים יחפות ובשמלה זרוקה ולרוץ. להרגיש כל עלה וענף דקיק ולנשום אוויר נקי שלא מלא בעשן. לשכב על האדמה בלילה ולראות את הזוהר של הכוכבים ולא את הזוהר של העיר."

 

אני כל-כך אוהבת את המחשב שלי

בשונה מהסעיף הקודם, אני יכולה להיות כל היום עם הלפטופ שלי. הלפטופ הלבן (ועכשיו, הנקי) שלי ולבלות איתו ימים ולילות. ואילו יכולתי לכתוב את כל זה עליו, תאמינו לי, הייתי עושה את זה. 

אשאר ילדה קטנה כל החיים שלי, אני חושבת. אני אוהבת לשחק במחשב ולשמוע שירים של ABBA ולרקוד כאילו אף אחד לא יסתכל עליי לעולם. 

אבל בגלל הבלאגן שיש לי בראש, קשה לי להיות הרבה על המחשב. זה עושה לי כאב ראש וזה נורא. או שהוא כבד לי מדי בשביל שאסחב אותו ממקום למקום. או שסתם הרצועה של התיק של הלפטופ ארוכה מדי (למרות שהיא הכי קטנה שיש) וזה מכאיב לי בגב ובכתף.

הלוואי ולא הייתי עצלנית מדי לקחת אותו לצבא.

 

אני לא יודעת מה העתיד של הקשר שלי ושל אדם

קודם כל, אני מודה, אני פלרטטנית. ואני אוהבת להרגיש ולהיות מוקפת בידידים שמחמיאים לי כל היום ושולחים לי הודעות כמו "למה אין לך אחות תאומה", "השיחות שלך הן הנקודות אור שלי בשבוע", "אני אוהב אותך". 

אבל זה היה ככה מאז ומעולם בקשר עם אדם. כי גם הוא פלרטטן לא קטן ואם לאמר את האמת, אף פעם לא באמת היה לי אכפת. 

אמרתי לעצמי שאני חייבת לשפוט את מה שקורה בינינו אחרי המחזור. נדלקה לי נורה אדומה כשהסופ"ש הוא נישק אותי והייתי עם עיניים פקוחות. זה לא אמור להיות ככה, אינסטנקטיבית אני אמורה לעצום עיניים. ואז כשהיינו במיטה וכל מה שהרגשתי זה עונג רגעי ואחרי זה, שום דבר. וכשהוא אמר לי "אני אוהב אותך" עניתי "גם אני" וכשהוא אמר לי "ביי אהובתי" עניתי "ביי". 

קשה לו בתפקיד, אני יודעת שקשה לו. והוא חוזר כל סופ"ש מדוכא ורוצה צומי. וגם לי מאתגר בקורס והכל טוב ויפה, והדבר היחידי שאני רוצה לעשות בסופש זה לצאת. 

כל פורים אני יוצאת ומתחפשת, ובמקום לצאת עם המשפחה וכל האחייניות שלי לעדלאידע בעיר, נשארתי בבית של אדם כי "לא היה לו מצב רוח" וכי "זה נשמע משעמם" וכי "אני מצפה ממנו לעמוד שם, בין מלא אנשים ורעש ולא לעשות כלום". והרגשתי מפגרת כשהייתי צריכה להסביר לו "אדם, לא צריך תמיד ללכת עם מטרה. גם להינות עם המשפחה זה טוב" והתשובה שלו, התשובה שתמיד מרגיזה אותי "טוב. אני פשוט לא מבין מה יש לי לעשות שם"

לא יודעת אדם, לצחוק, לבלות, לראות חיוכים של ילדים, לראות תחפושות של ילדים! לצאת מהחור שאתה נמצא בו כי אתה בדיכאון ולראות קצת עולם. להסתובב עם בת הזוג שלך כי היא לא יכולה להיות בתוך בית כבר. שתבין שאני מכירה אותך כבר כמה שנים ואני יודעת מה טוב בשבילך. והדבר האחרון שאתה צריך זה להישאר בבית.

וזה שלא תמיד צריך להזמין אוכל מבחוץ, או לצאת החוצה כדי לאכול במסעדה. אפשר גם לקנות דברים בסופר ולהכין בעצמנו. ונמאס לי כבר לשמוע את התירוץ של "אני לא יודע לבשל". יופי אדם, גם אני לא. בוא נאלתר! מבטיחה שבסוף זה יצא אכיל. אפילו טעים יותר מהאוכל הקנוי. 

ולמרות הכל, אני יודעת שאדם מושלם בשבילי. הוא אוהב אותי כמו שאני עם כל השריטות המפגרות שלי. למרות שהוא לפעמים מפשל (ובזמן האחרון, זה כל הזמן)

אבל גם אני מטומטמת. זה בגלל שאני שומרת הכל לעצמי ולא אומרת לו כלום. אז מה עשינו בזה? אבל הוא במילא בוכה לי כל יום בטלפון על כמה שקשה לו, איך אני יכולה לבוא ולהגיד לו "תשמע מתחיל לרדת לי ממך אז כדאי שתתאפס על החיים שלך ותיקח את עצמך בידיים כי לי כבר אין כוחות לבזבז".

אבל גם ברור שאני אדבר איתו על זה. כי נמאס לי. כבר הייתה לנו מעידה השנה ש"איימתי" עליו שאם הוא לא מתחיל להתנהג אליי כמו לבן-אדם ולא כמו לחפץ שהוא יכול להשתיק ולצעוק עליו כשמתחשק לו, אנחנו נפרדים.

זה בהחלט איפס אותו. 

אבל משום מה זה גרם לו לקנות לי המון דברים חומריים. אם אני לא טועה, החודש יצאנו פעמיים לראות סרט בVIP והפעם האחרונה באמת הייתה מיותרת (חמישי האחרון. חזרתי מהבסיס והייתי שפוכה. והוא לקח אותי לסרט של שעתיים וחצי! ברור שנרדמתי באמצע).

 

 

נמאס לי לכתוב פה, אמשיך לכתוב על שאר הנושאים, בתקווה, במהלך השבוע.

נכתב על ידי My Wings , 4/3/2018 07:24  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





11,402
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , פילוסופיית חיים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לMy Wings אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על My Wings ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ