לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

רומן סוחף ומקורי אודות בחורה רווקה נאה ומצליחה כבת 50 ,"חילונית מאמינה" המחפשת אחר אהבת חיים. אחרי 30 שנה של חיפושים אחר האחד נראה כי שהמרחק בינה לבין אהבת אמת היא במרחק חמישה אשפוזים בבתי חולים, שני מתחזים באינטרנט ופצוע הלם קרב אחד שברח לפני החופה.


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


1/2015

זהו השיר של הספר /סדרה/סרט.


https://www.youtube.com/watch?v=YHQ_NhxUxqE
נכתב על ידי ענן ורוד , 8/1/2015 08:42  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



צבא


קטע מהתיכון שנשכח בטעות ואז היישר לצבא.......

מציאות הרגליים העקומות. אולי משם הביטחון שלי פשוט נבנה עקום כזה. לא ישר. בדיוק כמו הרגליים העקומות שלי ....

שנים שלמות הייתי עומדת מול המראה ובודקת את רגליי מנסה ליישר אותן.

בתקופות. יש תקופות שזה היה כל יישותי. יש תקופות שפחות. אבל תמיד זה היה שם ...אז ככה במקביל לביטחון העקום שלי החלה להתפתח הקנאה וההשוואה: למי לא? אפילו לעצים ישרים הייתי משווה את עצמי. לשולחנות לכיסאות בעלי רגליים ישרות שלא צריכות לעמוד בכוח מול המראה, כמוני, ולנסות להתיישר.

קנאה והשוואה היו חלק בלתי נפרד מחיי.

וחבר עוד לא היה לי ובורא עולם לא שמע את תפילותיי או לפחות כך חשבתי ...

אומרים שתפילות אינן הולכות ריקם לאן הן הלכו אז ... פרחו להן אט אט לגן הבודדים מחפשים אחר אהבת חיים ...



בישראל כן מה לעשות עושים צבא. גם בנות שנתיים אלא אם כן את מצהירה שאת דתייה או שיש לך בעיה נפשית או בריאותית אבל אני רצתי לצבא. שם אני אמצא את האביר שלי חשבתי. אדום כומתה שזה אומר צנחן מאחד הגדודים היותר מובחרים.

כמה חלמתי על אותו צנחן שרצוי בשם כמו אמיר שיבוא בסופי שבוע מאובק כולו במדי ב'

אחכה לו בבית עמוסה בשלל רומנטיקה ... ונעשה אהבה ... הרבה אהבה ...

כמה שעות ולילות ומכתבים שנכתבו לאותו צנחן ...

הגעתי לטירונות בחודש ינואר חורפי במיוחד עם שתי חברות טובות מהתיכון מאותה חבורה שהיינו ... המקובלות. אז אבא של אחת מהן סידר לנו לעשות טירונות ביחד.

ביום הראשון כשבאים לבקו"ם להתחייל כמו שאומרים מלבישים אותך במה שיש והכי גרוע זה שנותנים לך בסוף שרשרת החיול את חצאית האלף בצבע ירוק זית שאיתה את אמורה ללכת עד סוף הטירונות ... אתם לא יודעים מה זה היה בשבילי בימים של אז המילה חצאית ... עם אותו תסביך של רגליים עקומות שלא הרפה ממני פשוט לא הפסקתי לחשוב על הרגע בו ילבישו אותי בחצאית ירוקה חסרת כל צורה וצבע ואני אלך כמו כולם ברגליים עקומות.

ניסיתי להראות עניינים כרגיל ... התרגשות רגילה כמו כל אחת שהולכת לצבא אבל בתוך תוכי פשוט ניסיתי לחשוב כל הזמן מה אני אעשה עם החצאית הזו .

אני לא יודעת מה קורה היום 25 שנה אחרי שהייתי בצבא אבל בתקופה שלי כל תקופת הטירונות כל עוד לא ידעו אם אתה הולך לחיל האוויר או לחייל הירוק יצאת עם חצאית וגם מסע סיום טירונות חצאית. רק זה היה מספיק כדי לעשות לי מצב רוח רע רע עד כדי בושה ממש ... איך אני אצא ככה .. כולם יסתכלו עליי וירחמו עליי וירכלו עליי .

עד הרגע שהגענו בשרשרת החיול לקבלת החצאית עוד ניסיתי לחשוב על איזה תירוץ מקורי לבקש מכנסיים אבל הראש שלי היה חסום לא יכולתי לחשוב על כלום וכך מצאתי את עצמי יוצאת משרשרת הבקו"ם עם חצאית ירוקה ורגליים עקומות. רצתי מהר מסובבת את פניי לא להסתכל למראה שעומדת מולי. קנאתי בכל אחת שעמדה שם–כולן היו רגליים ישרות והן היו גבוהות יותר ממני. לא משנה אם היו שמנות, מכוערות ופצעים מוגלתיים על הפנים מבחינתי הן היו מושלמות עם רגליים ישרות.

חלמתי לשרת ביחידת צנחנים מובחרת ולהיות פקידה פלוגתית ושם למצוא את אדום הכומתה שלי אבל מי שאין לי קצת קשרים בצבא לא ממש מגיע לאן שהוא רוצה, ואני רק רציתי לסיים את הטירונות בשלום, להעיף את החצאית לכל הרוחות. לקחת את מכנסי הא' הירוקות שלי ולסדר להם כבר מכפלת. העקר לכסות לכסות את תסביך הרגליים שלי.

כל הטירונות ב 99 אחוז זה מה שהטריד אותי איך אני אצא כשנצא הביתה עם החצאית. לא הגשמים, לא האוהלים במחנה 80 וגם לא האוכל המהביל והלוף שניתנו לנו ממנות קרב של צנחנים אדומי כומתה. הטירונות הסתיימה ואני יצאתי לי אחוזת אמוק מחכה כבר לרגילה בה אוכל לעמוד שוב שעות מול המראה לראות עד כמה הפגם שלי חמור וכמה אנשים ריחמו עליי במסדר הסיום וכן ללכת לרוץ לתופרת שתסדר לי מכפלת. וביד השנייה יצאתי עם טופס לקורס צפתיות בבה"ד 7 – צפתיות זה ממש לא רציני. קודם כל הן תמיד משרתות בדרגה של חטיבה שזה בעצם המנהלה. מה שאומר שחוץ מטבחים ונהגים לא ממש ניתן יהיה למצוא בבסיס חיילים אדומי כומתה במקרה הטוב אם בכלל הגעת לצנחנים ... ברוב המקרים הצפתיות שהן בעצם מעבירות סודות של מדינה ישראל דרך כל מיני כתבים סודיים שהיום בטח התחלפו בכל מיני מכונות משוכללות אבל אז כשאני שרתתי עברנו קורס שלם כיצד להעביר צפנים וסודות ועד כאן כי מכאן אני מנועה מלספר עוד על התפקיד ... כן מותר לי לומר שרוב הזמן הצפתיות מוצאות עצמן יושבות באיזה חדר קטן מנועות מכל תקשורת עם בני אדם.. רק יושבות ומעבירות סודות ... כן לכל איש יש סוד ....ובפרט למדינה שלמה .... אז לא רק שלא הגעתי לרמת גדוד אלא פשוט שלחו אותי לשרת בפיקוד מרכז ויציאה כל יום הביתה. אני שחלמתי על בסיס סגור וחיי חברה וחבר אחד שרירי וחתיך מצאתי את עצמי מעבירה את שירותי בין תורנויות מטבח אחת לשניה ועד למשמרת של 8 שעות וחזרה הביתה באוטובוסים ....

אני חושבת שאז חוויתי את המיני דכאון הראשון בחיי. תחושה של עצב פחד, עד שאבא שלי קם בוקר אחד אחוז פלצות והחליט שהוא מעביר אותי בסיס. כן האבא היקר והמקסים שלי שלא ויתר לאף מסגרת החליט גם הפעם שאני לא אבול לו ככה בצבא... הוא לקח את המרצדס הישנה שלו ונסע לפיקוד מרכז לדבר עם אלוף פיקוד מרכז שייתנו לבתו האהובה טופס 55–טופס 55 כל חייל וחיילת יודעים זהטופס מעבר מבסיס לבסיס ומאוד קשה לקבל אותו. הוא משול בעיני כל אחד שמשרת בצבא הגנה לישראל כויזה לארה"ב. כן ממש כך. האבא שלי. אדון רחמים שהיה מוכר גרעינים בקולנוע ציון כדי לממן את כל משפחתו. מגיע עוצר את הרכב ורוצה להכנס לבסיס ... רק לעידכון שטחי מאוד אז אזרחים לא נכנסים לבסיסים אלא אם כן זה יום העצמאות ואז מכניסים אזרחים לראות בסיסים, להתגאות במדינה הצעירה .. עד היום אתם שואלים אותי אני לא יודעת איך אבא שלי הצליח לחדור מבעד לדלתות הפלדה וגדרי התיל פיקוד מרכז... לבוש בבגדים אזרחיים. חובה רחב שוליים מקש בהיר ושרוך אדום לראשו. וביד ימין אוחז בתיק מסמכים חום שהיו נוהגים ללכת דאז. בסוף התיק יש תופסן. ככה אבא שלי מכניס את התופסן בתוך פרק היד והולך עם התיק מגיע בעלה עד לשכתו של אלוף הפיקוד. בערב כשהגעתי הביתה אחרי משמרת עמוסת סודות מדיניים ואף חייל חתיך אחד, מבשר לי אבא שלי שתוך כמה ימים אקבל את הטופס המיוחל ... בינתיים לא נספר לאף אחד ...

קשה לי להאמין אבל אני נזכרת שאבא שלי הוא הכי בעולם ואבא שלי הוא הטוב בעולם ורק בשבילי הוא האבא שלי ... ושרה לי את השיר עד שנרדמת.. שיר ילדותי האהוב ...

בינתיים הימים עוברים ובדיוק ברגע הכי לא צפוי .. קוראים לי ללשכתו של אלוף הפיקוד . מה אני ... הלב שלי רועד. אני מסדרת את מדיי ועולה. נכנסת לחדר הארוך בסופו שולחן ומאחוריו יושב לו איש בבגדי צבא, תשאלו אותי היום אפילו לא זוכרת מי היה אז האלוף ... הוא אומר לי הוא לא מבין מה קורה פה אבל באופן מאוד מאוד לא שגרתי ולפנים;משורת הדין אני אעבור לבסיס סגור .. בבקעה... משהו של צנחנים הוא אפילו מזכיר ... אני אומרת לו אלפי תודות ... הוא ממשיך למלמל שהוא לא מבין איך זה קורה ובכלל איך אבא שלי הצליח להיכנס אליו ולסובב לו את הראש ...אני הולכת עד סוף המסדרון לאט רגיל ואז כשאני מגיעה למדרגות אני טסה בריצה עד לכ"ס שזה המקום בו שירתתי . נכנסת וצורחת "אני עוברתבסיס" תבינו ... אני לא חושבת שזה איי פעם קורה. מהמקום שאני שרתתי זה כמו לצאת מהכלא. יוצאים רק אחרי שמסיימים שירות ואני באה להם פתאום עם יציאה כזו. אף אחד לא מאמין לי .. אני מראה לכולם את הטופס. עיניים אחוזות קנאה מתבוננות בי. חלקם יאמרו שזה סתם כדי להרגיע אותי ומנהל הכ"ס אומרת לי: תשמעי לימור זה ממש לא נראה לי .. אין דבר כזה טופס 55 פה ... אל תשלי את עצמך... באמת אני רוצה רק לטובתך ..." אבל אני יודעת ואני בטוחה באופטימיות שלי שאני עוברת בסיס ... ושם שם אני אכיר אותו ... יש. מסתכלת לשמיים ... אז לא הייתי מחוברת לשמיים באותן רמות של היום אבל בתור ילדה בת 18 הנשמה שלי גם הייתה במקומות אחרים ויכולת ההכלה להבנה שלי היתה שונה. אני מסתכלת לשמיים זרועי כוכבים בלילה אוגוסט.. חוזרת הביתה ובמדרגה האחרונה לפני שאני עולה הביתה מרימה שוב עיניי לשמיים מהדקת ידיי חזק חזק ומתחננת במבט שרק הוא ואני מבינים ....

אם הייתי יודעת אז שיידרשו לי כל כך הרבה שנים לחפש אותו .... וכמה נבון שמסתירים מאיתנו את העתיד ...כי אחרת אני לא יודעת לכמה היה כוח לשרוד ...


התחנה הבאה שלי זה אכן בסיס סגור באזור הבקעה. בסיס של חיל שיריון.

אם אני באמת זוכרת תקופה שנראיתי בה רע זה הצבא .. מעבר לכל מה שכבר הבאתי איתי: תסביך גובה, תסביך רגליים אז במהלך הצבא נוספו להם אי אילו קילוגרמים שהפכו את בבועתי לבחורה קציצתית במיוחד עם שיער שסידרו לי אמנם במספרה, כבר פחות נפוח כי התחלתי להשתמש בקרמים למיניהם אבל בואו נאמר שחוץ מחזה מרשים שתפח עם הוספת קילוגרמים אילו לא היה לי הרבה מה להציע חיצונית ... או לפחות ככה אני הרגשתי ובדרך כלל מה שאתה מרגיש אתה גם מציע לסביבה ...פנימית הייתי אותה ילדה שעם השנים למדה להגן על עצמה ולקחה את אותה תכונה של רגישות ורכות שקבלה באהבה ממלאכי עליון ומלך מלכי המלכים והקהתה אותה ...את הלב עטפה בכמה עטיפות ועל העטיפות האלה שמה נייר כסף... ככה הגעתי לבסיס... העלו אותי לחדר עם בתיה ומירי. בתיה הפכה להיות החברה הכי טובה שלי.. בחורה יפהפיה רזה בלונדינית עם הרגליים הכי יפות וישרות שיש. מירי הייתה בחורה שמנה ועבת כרס ... "טיפוס" כמו שהחברה אומרים ... מירי השיגה לנו הכל .. נהיינו חבורה כזו ... היה לנו את החדר הכי יפה בבסיס ... מירי הצליחה להוציא ממפקד הבסיס אישור להביא יום יום מצרכים כאוות נפשה מהמטבח על מנת שתצליח לעשות דיאטה... מה שהוא הזוי לחלוטין ... יום יום היא הייתה מטפסת לה בין הגבעות בבקעה בימים יבשים ועמוסי שרב עם עגלת סופר שהשיגה אני כבר לא שואלת מאפה ... תמיד מוצאת איזה בחור או שניים שייעזרו לה .. בהבאת המוצרים שלא היו מביישים קנייה שבועית של משפחה צפונית עשירה ... חדרנו היה עמוס בכל טוב .. בקפה תוצרת חוץ. הארוניות שלנו היו מקושטות ... המצעים שלנו היו תמיד נקיים ומירי אפילו הביאה לנו שמיכות מהבית לימים הקרים ...והבנים חיזרו אחרי בתיה, כולם..קנאתי כן ברור אבל משהו בקשר ביני ובין בתיה היה חברי .. בתיה חברה הכי טובה שלי שמידת הקנאה הייתה כל כך מועטה אצלה פשוט לא התרגשה מזה .. לקחה אותי תחת חסותה .. מנסה לסדר אותי את שיערי, להעלות את ביטחוני, כמה שנים הייתה איתי בתיה ולעולם לא עזבה, בתיה שנולדה בפולין ועלתה עם משפחתה לטבריה והפכה העוגן שלי וכל מה שרציתי להיות ....

לבתיה כבר היה חבר כמה שנים ....אני עוד לא ממש ידעתי ריח של גבר אז ... כן כבר די מאוחר בשנים ... איכשהו נקלעתי באותו בסיס להתנסות המינית הראשונה שלי– כל כך קיויתי וכל כך רציתי. חלומות טוויתי לאותה פעם ראשונה. לא ידעתי שאותה פעם תשאיר אותי אבודה. בוכה בין כתפיה העדינות של בתיה שהכילו ומילאו אותי בחום ואהבנה וכל כך הרבה אהבה .. כמה האשמה עצמית כמה חוסר ביטחון וכמה שנים וטיפולים נדרשו על מנת לבנות אני יציב ובריא ... אם אותו בחור מהצבא אותו חייל שרק רצה לפרוק קצת את יצריו היה יודע שהוא הוא הראשון שאותו הרחתי. הוא הראשון שנתן לי את אותה חוויה מינית ראשונה (ומזל שזה לא היה עד הסוף כמו שאומרים) גרם ולכמה כאבים אולי הוא היה מתחרט אין קץ אבל אנחנו היינו בחורים ובחורות אחוזי הורמונים, מבולבלים, מתבוססים כל אחד בחוסר הביטחון והקונפליקטים שלו...תקועים באיזה בסיס צבאי עם כל מיני מפקדים אחוזי תסביכי גדלות למיניהם שפרקו עלינו את תסכולם, אם אז הייתי מבינה מאיזה מקומות ריקים ובודדים הוא פעל אולי דברים היו נראים אחרת אבל לא ...הדברים היו צריכים להיעשות כפי שנעשו...


הפרק של הצבא עוד לא הסתיים. בפרק הבא אכתוב עוד ואני גם חושבת שיש פה הרבה עומס רגשי אבל תזכרו עם כל הכאב שיש בספר . אני עדיין מאמינה שהכל לטובה ובסוף הדרך עוד תהיה מאושר. אז חברה שלי הוסיפה גם בתחילת בדרך באמצע ובסוף הדרך תהיה מאושר !!!!!!!!!!!!!!!!!

נכתב על ידי ענן ורוד , 6/1/2015 14:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



היופי הוא בעיני המתבונן .....


עד גיל אחרי הצבא ולמי שלא עובר צבא משמעו 20 וקצת הייתי מאוד לא יפה לפחות כך ראיתי את עצמי בעיניי עצמי (בחוץ אני חושבת הדעות חלוקות).

רזה נמוכה עקומה מלאה שערות היכן שלא צריך ושיער שלא מסתדר לשום מקום (אז עוד לא עשו פנים החלקות יפניות ועל אבועגיילה לא שמעו כנראה בירושלים).

חסרת ביטחון לחלוטין ומתה מתה לאהבה. חולמת בלילות שיש לה איזה נסיך אביר שאוהב רק אותה ממציאה קלסרים ומכתבים מכל מיני קיבוצניקים יפי תואר שבדרך כלל עונים לשם אמיר שלא היו ולא נבראו ושחושבים רק עליה.

כשהייתי עולה במדרגות מחוץ לבית אחרי הצופים הייתי עומדת ככה במדרגה האחרונה לפני הכניסה לחדר המדרגות עצמו מסתכלת לשמיים ואומרת את אותה תחינה ששמורה עימי עד היום: "בבקשה אלוקים אני מתחננת תביא לי אהבה אמיתית." והאמת בחדרי חדרים ליבי גם אומרת "ושימותו הקנאים .."

לימים גם היו להם שמות לאותם בחורים יפי תואר ולא ממש מושגים- את רז כהן למשל אהבתי מכתה אני חושבת ג' ועד סוף התיכון ועד פגישת מחזור לפני 3 שנים הוא לא ידע על זה. אז עשיתי את כל התחמונים שבעולם להיות מדריכה של אחותו חגית על מנת להתקרב אליו, אבל "גורנישט" איך הוא יכול להסתכל על בחורה חסרת ביטחון וכזו שלא ממש מחשיבה את עצמה.

אחר כך היה עוד איזה בחור כשנסענו מטעם הצופים למחנה עבודה אפילו שכחתי את

שמו. הייתי מאוהבת בו.אני כמובן הייתי אויר בשבילו. חזרתי הביתה וישבתי עם אחותי איריס וכתבנו לו מכתב, אני זוכרת שהיה שם בסוף המכתב את המשפט: "עכשיו הכדור אצלך עשה אתו מה שאתה רוצה" הוא לא עשה איתו כלום ואני נשארתי עם עוד מפח נפש עצום ויותר כמיהה לאהבה שבוששה לבוא.

אחר כך התאהבתי בחניך שלי עומר צחור.

הייתי מאוהבת בו בטירוף. היום בדיעבד אני חושבת שהוא גם הוא פתח בי יחסי מדריכה חניך מסוימים, אתם יודעים מה אולי הוא אפילו התאהב בי .. תבינו זה היה הבדל של שנתיים שלוש אולי אבל במושגים של אז מדריכה וחניך זה מטורף. כל עוד לתקופה של אז שדברים כאלה ממש לא היו מקובלים.

חלמתי עליו, כתבתי לו, דברנו המון בטלפון ועד היום אני זוכרת את הפלטה שלו בשיניים שממש לא הפריע לי להתערבב בתוכה מול עיניי הירוק שלו ובלורית בלונדינית ...


אם הייתי ילדה מקובלת? לא יודעת ולא ממש, אבל מלכת הכתה מעולם לא הייתי למרות שזה היה חלום חיי. תמיד הייתי מזדנבת אחרי המקובלים. שרית למשל שהיתה מלכת הכתה הבלתי מעורערת שלנו היתה חברה שלי. אבל אתם יודעים איך זה. בתור מלכת הכתה הכל היה מותר לה וכך לפעמים היו תקופות שהיא גם לא ממש הכניסה אותי לרשימת המקובלים וכך היו פעמים שלא תמיד הוזמנתי לאותן מסיבות סגורות שנערכו.


אם נפגעתי? מאוד מאוד. תגידו גם היום בעידן הילדים של היום זה ככה? גם היום הילדים עדיין עסוקים במי מלך הכתה מי מלכת הכתה ומי מוזמן יותר או פחות או שהיום

מלכי הכתה שולטים דרך האינטרנט, הפייסבוק והאיי סי קיו למיניהם?

אז זה כאילו שהייתי לפעמים מקובלת ולפעמים לא אבל תמיד באמצע כזה מתנדנד לכיוון למטה,והחוסר ביטחון של המראה אויש מה שהוא עשה לי. הגובה הנמוך הרס אותי. השפםp;שאף אחד מהורי לא דאג להוריד לי, השערות ברגליים שאז בקושי ידעו על שעווה והשיער שחלקו לי אותו לשתי צמות לא שוות מתנפח בטירוף חסר צורה לחלוטין.

הגיל הכי נורא היה כתה ח' אני חושבת בעיניי נראיתי הדבר הכי מכוער עלי אדמות. כנראה שגם הקרנתי את זה כלפי חוץ. גם לא הייתי מי יודע מה תלמידה טובה. קשור גם לחוסר ביטחון, אחרת איך תסבירו את זה ששלושים שנה אחר כך בגיל שלושים הצלחתי לסיים תואר ראשון? נקודה ממצטיין, אני שלא קבלו אותי אפילו לאף בית ספר תיכון והיועצת החינוכית אמרה לאמא שלי: "אף בית ספר לא יקבל אותה, אולי חוות הנוער הציוני (שבזמנו היה מפלט לכל חסרי מערכת שנפלטו מכל מקום אפשרי!! אני שיום לפני תחילת התיכון לא היה לי לאן ללכת וסבא שלי המקסים תחיה נשמתו לעד שהיה איש מאוד מפורסם בירושלים (לימים יקיר ירושלים )נסע לדבר עם מנהל בית ספר התיכון האקדמיה למוסיקה שיקבלו אותי לתיכון.

מזל שהיה לי סבא כזה. אז האדון הילמן מנהל בית הספר דאז קבל אותי לבית ספר שבזמנו היה גם מפלט לכל חסרי מסגרת אבל לא לפני ששאל אותי שאלות כמו איך עט כדורי

עובד ? וכל מיני שלא ידעתי לענות ונאלמתי פה. זה עלה לי בהשפלות רבות.

אדון מנהל הילמן היה נכנס לכתה בימים של החלפת מורה מעמיד מישהו בכתה ויורד עליו לעיני כולם.

גם יומי הגיע והועמדתי מול הכתה כשהילמן צוחק ומצחיק את כל הכתה על חוסר הידע שלי בעקר איך עובד עט כדורי. תארו לעצמכם איזה סמרטוט הייתי אחר כך. עם מי היה לדבר על זה? לא היה. הכל נשאר בלב. בתוך הגוש חסר ביטחון הזה שרק המשיך לפמפם כמו משאבה מבחוץ אבל מבפנים אני אותה ילדה רגישה שעולה במדרגות ובדיוק במדרגה האחרונה שלפני השביל שמוביל כניסה לחדר המדרגות מרימה עיניה לשמים ואומרת תפילה ששמורה עמה עד היום: "בבקשה אלוקים, אני מתחננת, תביא לי אהבה אמיתית .. "ושימותו הקנאים .... "

בתיכון שנתיים ראשונות מבחינה חברתית היו זוועה. התחברתי לאיזו חבורת בנות שאף אחד לא ממש רצה בחברתן. הייתה לי ברירה? לא ממש נראה לי שהצלחתי לכבוש את לב מי שרציתי וכך התגבשו להן שלוש קבוצות:

קבוצת המקובלים, קבוצת הלא מקובלים וקבוצת התמהונים אליה השתייכו כל אלה שממש ממש לא היו קשורים לעולם בדרך זו או אחרת אלא אולי לגרעוני גראס למיניהם וסיגריות מהולות במריחואנה וכו' .

תבינו, בית הספר התיכון שלמדתי בו, האקדמיה למוסיקה בירושלים היה מקביל לביתו של ראש הממשלה. כן. אז זה היה מר בגין.

זכור מקרה שקבוצת התמהונים מכתתי ירדה לחצר לעשן ולהתמסטל. בעודם מסטולים הם רואים מולם את מי אם לא אדוננו מנחם בגין ראש הממשלה דאז עומד מולם במרפסת ומחייך אליהם .. אז לא היתה גדר הפרדה. הזמנים היו אחרים . היינו הולכים לבית הספר ועוברים את בית ראש הממשלה הידוע ואולי עמדת שמירה אחת בכניסה ותו לא ...ככה עומד מר בגין היקר בגופיה לבנה, מותח את גופו ומולו יושבים ילדים מסטולים ועושים לו שלום מחייכם אליו ... מה בדיוק קרה בסצנה הזו איני יודעת כי לא הייתי שייכת לאותה חבורה אבל לא נראה לי שראש הממשלה מר בגין שם לב לאישונים האדומים שלהם. מבחינתו אלו היוו הנוער של ישראל, האליטה וכנראה שהוא די שמח ואף התגאה לראותם .....

אז שנתיים ראשונות בתיכון היו שאני נכנסתי לחברת החנונים. אבל בתוך תוכי עדיין חולמת להיות המלכה. מנסה להיות ועד כתה ולא מצליחה.

לא יודעת איך זה קרה אבל אחרי שנתיים בערך באיזה הפסקה משיעור קראה לי תמי שהיא היא היתה המלכה שאני רציתי להיות ואומרת לי, לא ממש זוכרת את המילים אבל בערך ברעיון שלי: " את אחלה ואנחנו נקבל אותך לקבוצת הבנות המצומצמת שלנו ..."

ואוו . אני כל כך שמחתי.

כך נוצרה לה קבוצת התיכון באקדמיה למוסיקה: מלכות כתה מבתי ספר יסודיים שהתחברו להן בתיכון ויצרו ממלכה סגורה ובלתי נתינה למי שלא ראוי לה .

היתה שם את תמי טליה , רותי,רונית,לילך,חנה,ליטל ואני .

לימים הפכתי חברה כל כך טובה של טליה מרון ולימים מאוחרים יותר של שלי. אבל תמיד תמיד מזדנבת מאחורה ללא איזה ציר כוח מחפשת את כוחה דרך מראות של נשמות אחרות ותמיד תמיד איזה משהו חסר שם בפנים עמוק עמוק בלב. כן מה לעשות גם שם הייתי אותה ילדה קטנה מכתה א' כל כך לא מוצלחת ולא אהודה והכי לא אהובה בעיניי עצמה.

לא הצלחתי אז  לבנות את הבטחון שכל כך לא קבלתי בילדותי ואיני מאשימה אף אחד כי זהו מסלול חיי אבל חכו תקראו תבינו שהכל אבל באמת " יש עניין שנתהפך הכל לטובה " וזה בעצם מה קרוה לחיי כך שאתם לא תשמעו רק בכיות ונהיה לדורות. ימים טובים יבואו ... טובים עד למאוד ...

שתי מגמות היו בתיכון בלט ומוסיקה. אני רקדתי בלט. אלק בלט : ילדה עם שתי רגליים עקומות שלימים אפילו תמרה המורה לבלט הזדעזעה ושלחה אותי למלון פלאזה לאיזה תרפיסט שיבדוק ממה זה נובע ולמה זה קורה ?

אני זוכרת שהלכתי סביבו במעגלים והוא אמר "דבר כזה אני עוד לא ראיתי. כל כך מסכנה ואיזה רגליים עקומות. אני ממש לא יודע מה לומר לך זה למעלה מבינתי. שירחם עלייך אלוהים." יצאתי החוצה ממלון פלאזה בירושלים ברחוב המלך גו'רג. בורחת מהר מהר מהקבלה של המלון שאף אחד לא יבחין ברגליים שלי. הדמעות חונקות לי הגרון. הרגשתי שעולמי חרב עליי. עכשיו ממש קבלתי אישור שהרגליים שלי עקומות. מה אני אעשה. אני חושבת לעצמי. בקושי רואה את מעבר החצייה את הרמזור. פשוט רצה הבית ומפחדת בכלל להעלות את הסיפור הזה. מפחדת לשאול אנשים כי אם הם יגידו שכן אז איך אני אתמודד את זה. מה אני אעשה. אז אולי פשוט נכחיש את זה. לא נחשוב את זה. אני ממשיכה ללכת. עוברת בין בתים מאבן ירושלמית. האבנים מדברות אליי. מנסות לומר לי שזה בכלל לא נכון. אני לא מקשיבה. אני עטופה ביגוני הכל כך גדול.אני מעבירה במוח הקטן שלי את כל הבנות וצורות הרגליים ורואה בעיני רוחי כל כך הרבה רגליים ישרות, שמתחברות, ישרות. למה זה קורה לי? למה דווקא לי? ממי ירשתי את זה? הרי לאמא יש רגליים כל כך יפות. כן. אני נזכרת. זה הרגליים מהצד הפרסי. מאבא.

אני ממשיכה ללכת. עוברת דרך רחוב בן מימון. מולי עוברות ילדות בנות גילי. טייץ צמוד ורגלייםישרות ישרות שמתחברות. לא כמו הרגליים שלי. אני בוכה. בוכה בוכה. עולה הביתה. נכנסת. אמא לא מבינה למה אני כל כך עצובה. אני נכנסת לחדר. מכניסה את מיצי החתולה שלי והגורים שלי. מסתכלת על הבובה ישרת הרגליים ורק לא רוצה להיות ימימה הבובה היפה כל כך ש"רק רגליה עקומות כל כך " בבקשה רק לא להיות ימימה הבובה ..." ובוכה אל הכרית. אמא דופקת בדלת. אני צורחת עליה ללכת משם. היא מקסימה כזו לא יודעת מה לעשות. מרפה. אני לא פותחת לאף אחד. לא יודעת איך אני אקום בכלל מחר בבוקר ובכלל מה אני אלבש כדי שאף אחד לא יראה. אבא מגיע הביתה. אני שומעת לחשושים במסדרון. אבא מנסה לדפוק בדלת קצת יותר חזק כיאה למין הגברי. אני צורחת עליו וגם יודעת בתוך תוכי שירשתי את זה ממנו אז בכלל אני גם כועסת עליו למה הוא הוריש לי את זה. למה למה למה. אני בוכה בוכה. קמה בבוקר אחוזה למציאות חדשה.

הלאה הצבא .........בפרק הבא . תישנו טוב ועם רגליים ישרות LOL;

נכתב על ידי ענן ורוד , 1/1/2015 18:37   בקטגוריות אהבה ויחסים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  ענן ורוד

בת: 54




הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , דייטינג , נשיות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לענן ורוד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ענן ורוד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ