לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Sole e Luna


"החיים שלי מסתכמים ללא יותר מטיפה אחת באוקיינוס אינסופי, אך מהו כל אוקיינוס אם לא מספר רב של טיפות?" - דיוויד מיטשל ציטוט מהסרט "ענן אטלס"-

Avatarכינוי:  Sole e Luna

בת: 13

תמונה




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
7/2014

אהבה מהעבר - קטע קצר


"לעזאזל עם הקור
הזה" אמרתי בעוד שיניי רועדות, ידיי מכסות את גופי הקטן וגופי לבוש בתלבושת
בית הספר.


חצאית סקוטית אדומה, אפורה ולבנה, חולצה לבנה שסגורה מהכפתור השלישי
ועניבה צהבהבה עם פסים לבנים, וכמובן מה שחושבים שיחמם אותנו: גרביונים לבנים.


"לא יכלו לעצב תלבושת חורפית?!" אמרה ברוגז חברתי הטובה
סטייסי בעודה מסדרת את העניבה.


הסתכלתי מסביב לספסל עליו ישבנו שתינו והופתעתי לגלות את החצר המכוסה
שלג ריקה.


"סטייסי?" אמרתי בעודי מנסה להבין איפה כולם.


"מה?" שאלה בחוסר עניין גלוי.


"איפה כולם?" אמרתי בחשד.


"שיט היה צלצול נראה לך?!"


"איך לא שמענו?!"


"לא יודעת"


"מה לא יודעת בואי כבר!!" משכתי אותה אחריי בעוד שהיא נגררת
אחריי כמו ילדה שצריכה שירימו אותה.


 


הגענו למסדרון והתקדמנו במהירות לכיתה, חלפנו על פניי כמה וכמה מורים
שפניהם נראו לא מרוצים מהאיחור הברור.


הגענו לכניסת הכיתה.


"את נכנסת קודם" אמרה סטייסי בפחד מהמורה.


"למה אני קודם?!" שאלתי באדישות.


"נוווו.." ניסתה לזרז אותי.


"ניכנס ביחד!" אמרתי ספק קבעתי את האמירה.


"שלוש" אמרתי בהססנות.


"שתיים"


"אחת" אמרנו ביחד.


הדלת נפתחה והחריקה הצורמת שנשמעה העידה על פתיחתה.


 


המורה לא איחרה לצעוק וחפור על "בשביל מה צריך ילדים שלא מכבדים
את התקנון", "אם ההורים שלהם לא היו משלמים הם היו עפים מפה" ועוד
כמה דברים שהפסקתי להקשיב, סטייסי לעומתי נראתה כמו כלב מפוחד מאחורי, במחשבה שזה
מה שיציל אותה, לעמוד מאחורי.


בינתיים הסתכלתי על הכיתה הגדולה, למרבה הצער לא היה מקום שפנוי לזוג.


"אנג'לה" אמרה המורה בסמכותיות.


"כן המורה?" עניתי בחוסר ריכוז בעוד שעיניי עדיין מופנים
לכיתה עצמה.


"שבי ליד ניקולס השולחן בסוף הכית..." המורה לא סיימה את
המשפט והילד צעק "כמה הפעמים אומרים לך לקרוא לי ניק?!" הוא נראה מעוצבן
בעוד אני הייתי משועשעת מהסיטואציה.


"וזה ניק" אמרה המורה כאשר נשפה נשיפה גדולה בייאוש והנידה
בראשה.


הסתכלתי על הנער, שיער שחור פחם, עיניים כחולות חודרות, זיפים.


בקיצור נראה כמו אל, אבל משהו בו כל כך הזכיר לי מישהו.


דחקתי את המחשבה והתחלתי ללכת בין השולחנות התלמידים שנראו סקרנים
לסיבת באיחור, אך כמו תמיד שמתי על פניי חיוך קטן והרגשה שהכול בסדר.


 


הגעתי לשולחן וראיתי שעל הכיסא מונח תיקו של ניק.


"אתה מוכן בבקשה לפנות את התיק מהכסא?" אמרתי בחיוך קטן
ומובך.


הוא בהה בי למשך כמה דקות, הרגשתי באי נוחות מסוימת כאילו הוא בוחן
אותי.


"אממ.. ניק?" שאלתי אותו לאחר 5 דקות.


"ניק?" שאלתי שוב.


הוא ניער את ראשו כמה פעמים מצד לצד ומיד שאל "סליחה על זה, מה
רצית?" אמר קצת מובך.


"שאלתי אם תוכל לפנות את הכסא, אבל לא משנה כבר" אמרתי בזמן
שהצלצול נשמע באוזניי.


התלמידים התחילו לפנות את הכיתה בקריאות שמחה וסימנתי לסטייסי שלא תחכה לי.


 


התכוונתי להסתובב וללכת, אך הוא תפס בידי "אני מצטער על
מקודם" אמר.


"זה בסדר אני מבינה אתה לא מכיר אותי" אמרתי בחיוך קטן.


"לא זה לא זה.." אמר וחפן את פניי ביד שלו, אני דיי בטוחה
שהסמקתי "את פשוט נורא דומה למישהי שהכרתי פעם" אמר ובחן ברצינות את
פניי.


אחרי מספר דקות הוא הוריד את ידו, והושיט אותה אליי "היי אני ניק
או בשמי המלא ניקולס דה לוצ'ה".


צחקקתי מהרשמיות "היי אני אנג'ל או בשמי המלא אנג'לה אנג'לי קולוצ'י",
אמרתי והוא נהיה חיוור.


"ניק?, ניק הכול בסדר?" אמרתי והוא אמר ברצינות "את לא
זוכרת אותי?".


ניסיתי להיזכר בפניו והופיעו כמה קמטים על מצחי שהמחשבות ולפתע נזכרתי
"ניק זה אתה?!" אמרתי בפנים מופתעות.


בלי שנתתי לו אפשרות להגיב חיבקתי אותו בחוזקה והוא החזיר לי את אותו
החיבוק שהיה חסר לי במשך כל כך הרבה זמן.


דמעה זלגה על פניי והוא מיהר למחות אותה לאחר שהתנתקנו מהחיבוק.


חפנתי את פניו בידיי והוא שם את ידיו על שלי, פניו היו אדומות מעט
ועיניו שנצצו העידו על העובדה שהוא בוכה גם.


"התגעגעתי כל כך" הוא אמר והצמיד את מצחו לשלי.


"גם אני" אמרתי ועוד דמעה בוגדנית זלגה על לחיי.


הוא התקרב ונישק אותי נשיקה מדהימה ועדינה, שהעבירה את כל הגעגוע בפעם
אחת.


התנתקנו והוא לחש "אני אוהב אותך".


"אני אוהבת אותך" לחשתי ועוד נשיקה לא איחרה להגיע.





 


ערב שקט ונעים לכולם :)

נכתב על ידי Sole e Luna , 19/7/2014 23:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אם רק היית אוהבת אותי - קטע קצר


~תפעילו את השיר~


Say Something - A Great Big World


המסדרונות נראו ארוכים יותר מרגע לרגע.


אליסון בת ה16 התנדנדה בין קיר לקיר, רגליה כאבו ושרפו מההליכה המרובה
ושטפי הדם העזים לא הרפו מכאבם.


"אליסון" קול לחישה צורם נשמע ברחבי המסדרון האפל והקודר.


'הוא פה. זה לא יכול להיות הרגתי אותו!' חשבה ודמעות התחילו לזלוג
מעיניה.


'הוא יתפוס אותי' חשבה והחלה לרוץ בצליעות מקיר לקיר נשענת וממשיכה
לסבול בשקט.


לפתע צרחה מקפיאת דם הדהדה במסדרון, "לא תתחמקי עוד הרבה
אהובתי" קול נמוך וצרוד נשמע ואליסון הבחינה בצל, אליסון נפלה ומיהרה להמשיך.


"אם רק היית אוהבת אותי.." שמעה בשנית את הקול המוכר מהדהד.


 


האור שבקצה בישר על הגעתה למקום בו חפצה כל כך, קול השקט השתרר ברגע
שיצאה מהמקום ההרוס, יער גדול נגלה לפניה והמראות היו קשים, גופות נטולות ללא רוח
חיים על האדמה הלחה והבוצית, חורבות כפרים ואש מדי פעם ניצתה מחדש.


ריח עשן וגופרית היה באזור, השמש נגלתה לעיניה מבעד לעצים הסבוכים
והרוח שהקפיאה עד שד עצמותיה לא איחרה להגיע.


אך אליסון לא התעניינה יותר מידי במראות, היא ידעה שכל שנייה חשובה.


היא הגיעה לאותו המקום והניחה את השעון על כף המאזניים הזהובות שנגלו
לפניה.


'הצלחתי, זה נגמר' חשבה לעצמה.


השעון שהביא לחייה משמעות, ובאותה מידה הרס אותם הובא למקום מבטחים.


אליסון ידעה שייעודה בחיים יסתיים בעוד כמה הרגעים, והחליטה שבפעם
הראשונה מזה 16 החיים בהם היא חייה הגיע הזמן לוותר, לנוח ולחשוב.


להיכנע לאופל ולתת לו להרוג לאט ובאיטיות כמו שהרג את תושבי הכפרים
שכעת הם רק גופות.


לכול אחד מהם היה סיפור, עבר, הווה, עתיד שנבנה לאט לאט לפי עמלת ידיהם.


כול אחד מהם היה חלק ממשהו גדול הרבה יותר, כול אחד מהם שימש רק כלי
במשחק הזמן הגורלי, שבאטיות וחדות שינה משהו בחייהם, ועוד משהו, ובלי שהם שמו לב
חייהם השתנו מקצה לקצה.


אליסון השענה על הקיר והתדרדרה לרצפה הקרה, יושבת שעונה על הקיר בעוד
רגליה מקופלות וידיה מחבקות אותם כאשר ראשה מונח עליהם.


'הצלחתי, הצלחתי לנצח' חייכה לעצמה חיוך קטן.


 


"אליסון" קול צרוד ונמוך הדהד ביער הסבוך והשמש סנוורה
כאשר הביטה למעלה.


"אליסון" הקול חזר בצורה רגוע יותר.


"אליסון" הקול נשמע מלא בהקלה כאשר אליסון הרימה את מבטה
לכיוון הבחור.


"אליסון באתי להחזיר אותך הביתה" אמר ברוגע חשוד ונתן את
ידו אליה על מנת שתקום.


אליסון הופתעה, כול חייה חיכתה לרגע שלמישהו יהיה אכפת ממנה, וכשהרגע
הגיע היא עדיין הרגישה תחושת מועקה בחזה, כאילו משהו נורא עומד לקרות.


אך היא העדיפה לחשוב שזאתי כנראה ההרגשה, מכיוון שלא הכירה אותה.


"באת לעזור לי?" שאלה בקול צרוד מעט, היא לא פצתה את פיה
יותר משנתיים.


"כן, אל תדאגי הכול יהיה בסדר" אמר בעודו מושיט את ידו
בשנית.


אליסון לקחה את ידו בהיסוס והתחילה ללכת איתו אל עבר היער הגדול
והאפל.


 


הבחור נעצר במקום שומם שרק הרוח והשמש היוקדת עדים לזה.


הוא הסתובב והתקרב אל אליסון "אם רק היית אוהבת אותי" לחש
באוזנה.


אליסון קפאה במקומה כאשר הרגישה את חדירת להב הסכין החדה והמהירה.


אליסון נפלה על ברכיה, שמה את ידה על מקום החדירה וכאשר הרימה את מבטה
לעבר ידיה ראתה דם רב ממלא את ידיה הקטנות והחבולות.


"ל..מ...ה" גמגמה בקושי.


"אם לא תהיה שלי, לא תהיה של אף אחד" אמר בחצי חיוך.


הוא הסתובב והתחיל ללכת, כנראה את ההליכה הכי קשה בחייו, משאיר את
אהובתו מאחוריו למות בשקט ייסורים.


לפתע הסתובב כדי להגיד את הדבר האחרון ומראה גופתה שמונחת
על שדה פרחים שהופיע בפתאומיות.


הוא הסתובב סביבו וגילה כי הם נמצאו בשדה פרחים שאת סופו לא ניתן לראות.


הוא התקרב בחזרה סגר את עיניה עם ידיו ואמר "אני אוהב אותך"
הוא נשק בעדינות למצחה והסתובב ללכת אל חיים חדשים, חיים בלי אהובתו.



 



 

שמתי לב שיש לי הרגל מוזר להעלות קטעי בשעות של לפנות בוקר... XD



לילה טוב לכולם ולילה שקט לתושבי הדרום והמרכז :)חיבוק של הסוררת

נכתב על ידי Sole e Luna , 18/7/2014 03:27  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מים שקטים - קטע קצר


'והנה עוד גל מגיע' חשבתי לעצמי בעודי מכינה את עצמי לגל הבא.


שחיתי עוד קצת עם הגלשן, ובמיומנות נעמדתי על הגלשן מנסה לשמור על
שיווי המשקל.


הרגשתי את טיפות המים מהגל נוטפות עליי וידעתי שאני לא יאכזב את
ג'רמי.


כמובן, כמו תמיד הייתי מהגולשות הטובות בקבוצה ועברתי את הגל בקלות
ובזריזות חתכתי אותו וסיימתי במים.


צללתי קצת נהנית מההרגשה של השקט והדממה ששוררים מתחת למים ולאחר מכן
יצאתי לשאוף אוויר ולפנות לכיוון החוף.


 


"כל הכבוד" צעק לי המדריך שלי ג'רמי, איש מבוגר בן 50 שהיה
בעברו אלוף הארץ בגלישה.


אם לא הוא, אני לא הייתי מגיעה לאן שאני היום, גולשת מקצועית.


שחיתי לכיוון החוף עם הגלים שרק הקילו עליי וסחפו אותי לחוף.


ג'רמי הופיע מעבר לסלע גדול שהיה על החוף ובא בצעדים נרגשים לעברי.


"את באמת גולשת מדהימה!" אמר בהינף יד.


"תודה, רק בזכותך הגעתי לזה" אמרתי וחיבקתי אותו.


ג'רמי הוא מין האבא שלעולם לא היה לי.


אבא שלי נהרג בתאונת דרכים כשהייתי בת 5 ולכן אין לי כל כך הרבה זיכרונות
ממנו, אבל מהזיכרונות שקיימים אצלי הוא היה בן אדם מדהים.


התנתקנו מהחיבוק ואמרתי "אני לא מאמינה שאני יצטרך לעזוב הכול
פה" אמרתי בעצבות שהודגשה בקולי.


"אל תדאגי, אני בטוח שגם שתעברי תהיי אותה נערה מדהימה ומוכשרת
שאני מכיר" אמר וראו שהוא גם עצוב מהעובדה שאני עוזבת.


 


הסתכלתי על הים שבו עברתי את כול חיי עד כה, הייתי באה לכאן כדי
לחשוב, כדי לצייר, כדי לגלוש כמובן ובעיקר כי על החוף הזה ראיתי את אבי בפעם האחרונה
לפני התאונה.


"אבא?" שאלתי אותו.


"כן מתוקה?" אמר.


"אתה תביא אותי לפה לראות את השקיעה פעם אחת?" אמרתי בעודי מלקקת את הגלידה שהייתה בידי.


"נראה, שתהיה יותר גדולה אני יביא אותך לפה ונראה ביחד את השקיעה" אמר בחיוך מדהים.


"תודה אבא, אתה האבא הכי טוב בעולם!" אמרתי וחיבקתי אותו חיבוק אחד.


'חיבוק אחרון' חשבתי כשחזרתי לעצמי לאחר הזיכרון.


"להתראות ג'רמי, תודה על הכול בחיים לא אשכח מה עשית עבורי, מבחינתי
פרק אחד בחיי הסתיים כעת ואני יפנה להתחיל חלק אחר, אבל אותך אני בחיים לא
אשכח" אמרתי עם דמעות בפניי וחיוך של חתימת הפרק בחיי.


הוא בא חיבק אותי "גם אני לא אשכח אותך בחיים" אמר ברוגע.


"לא לשכוח אותי כשתקבלי את פרס אליפות המדינה הא?" אמר
בשעשוע וחיוך התפרס על פניי.


"להתראות ג'רמי" אמרתי ופניתי עם גבי אליו לעבר פרק החיים
החדש.


 


'מי יודע' חשבתי לעצמי ' אולי בוורלי הילס אני גם אהיה מאושרת'.


הבטתי לצדדים לכמה שניות והתגלה שאני לבדי.


"בפעם האחרונה לתקופה הזאת" אמרתי לעצמי.


רצתי לתוך הים הגדול שעטף אותי מכל צדדי והרגשתי את תחושת ההשלמה עם
העזיבה, תחושת סיפוק מהתקופה הנפלאה הזאת, תחושה שהמים השקטים ימתינו עד
לרגע שאחזור ביום מין הימים.


 





 


 


אני לא בטוחה אם אני רוצה להפוך את הקטע לסיפור בהמשכים, אז... דעות?


לילה טוב לכולם, ובעזרת ה' לילה שקט לתושבי הדרום והמרכז D:


 


 


 


 


 

נכתב על ידי Sole e Luna , 15/7/2014 02:36  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSole e Luna אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Sole e Luna ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2014 © נענע 10 בע"מ