לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Top of the World


"סיפורים הם נשק יעיל יותר מחרבות, חרבות יכולות להרוג רק את מי שניצב מולן, ואילו הסיפורים קובעים מי יחיה ומי ימות גם בדורות הבאים". יוכי ברנדס {מתוך הספר "מלכים ג'}

כינוי:  12Maggie

בת: 18




הבלוגים הקבועים שלי
קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930
31      

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

3/2019

יותר מידי


ברוב הפעמים היא אפילו לא מישירה מבט.

ככה היא, עם העיניים השקטות והחיוך הקר, מפחדת לגלות לאחרים את הסוד שלה. שגם היא יכולה לפעמים לחייך.

החיוך לא גדול, הוא נשאר קטן. לא בגלל שהיא לא רוצה להגדיל אותו, לחייך מכל הלב ולפתוח את שערי השמחה לליבה. אלא בגלל שמישהו כבר השחיט כל פיסה ופיסה מהלב שלה, הוא נתן לו לגסוס והחייה אותו רק כדי לרמוס אותו לחתיכות קטנות יותר. 

כל לילה לפני שהיא עוצמת את עיניה היא מנסה להחיות את הלב הקטן, שאיבד תקווה ונשאר קפוא. שום דבר לא נכנס ושום דבר לא יוצא. תחושת החמימות שהיא נהגה להרגיש פעם נעלמה ללא זכר והיא תוהה איך בכלל הרשתה לעצמה להרגיש אותה לפני כן. היא מנסה להעלם, היא מתחבאת מכולם. משפחה, חברים וזרים שהיא הפסיקה לנסות לתקשר איתם, כי יותר פשוט להיעלם לתוך עצמה עד שגם היא לא תוכל למצוא את הנפש שלה. 

זאת התחושה הזאת שרואים יותר מידי, יותר מידי עור, יותר מידי שיער, יותר מידי פנים, יותר מידי רגשות. יותר מידי אותה. אם נשאר משהו בכלל.

היא כבר לא מאמינה במילים, חושבת שהן מוערכות יתר על המידה. כי בסופו של דבר היא תעדיף שתיקה, מלאה בכאב שהיא לא מצליחה להעביר במילים.

המועקה שבגרון היא כבר הרגל, הרגל מגונה שהיא מרשה לעצמה לייחס אליו חשיבות ברגעים נדירים למדי, למשל כשהיא מצליחה להעביר יום בלי למרר במיטה. רק אז היא מרשה לעצמה להאמין שהמועקה הזאת היא סימן שהלב חזר לפעום שוב. שמשהו מפריע לו. שהוא רוצה שינוי. 

היא רואה את הים במרחק, משרה עליה את השלווה היחידה שקיימת בעולמה. רעש הגלים, החול שלמדה לאהוב וריח שמעורב בעשן ומעט גופרית מלטף את אפיה. ורק שם היא מרשה לעצמה לשחרר, היא פותחת את פיה וקול חלוש יוצא. מזכיר לה שהיא עדיין קול קטן בעולם גדול. שהיא עדיין מישהו בעולם. היא מישירה מבט לאופק התכול והבהיר. השמש יוצאת ממחבואה ופתאום הכל נראה פשוט יותר, בהיר יותר.

והלב חוזר לפעום. פעימה אחר פעימה.

 

נכתב על ידי 12Maggie , 23/3/2019 16:44  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: חטיבה ותיכון , יצירתיות , סיפורים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל12Maggie אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על 12Maggie ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ