לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

סיפורים בהמשכים



Avatarכינוי:  The Joe

בת: 85




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2015    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  




הוסף מסר

4/2015

פרולוג


The Forgotten
והפעם אני אתמיד כי יש לי את כל הסיפור מתוכנן בראש ובוורד.

תיהנו ותודה לקוראים :)


 




מלחמת העולם השלישית הייתה נוראית. היו בריתות, כמו תמיד, אבל האבדות היו גדולות בכל מדינה.
שליש מהאוכלוסייה העולמית נרצחה (או נהרגה, איך שתעדיפו לקרוא לזה). תאמינו או לא, הערים הגדולות היו המטרות הנפוצות ביותר. רב האוכלוסיות והתושבים שם לא שרדו; אלה שנשארו מעל פני השטח נרצחו בהפצצות או (כמו הרבה חברים וקרובי משפחה בבוסטון) מהמים והמזון שהורעלו על ידי טרוריסטים (כך לפחות הממשלות טוענות, אני לא מאמינה לאף מילה שלהן). אלה שירדו למקלטים מתחת לפני האדמה קברו את עצמם בחיים (הם מתו כי נגמרה להם האספקה או כי המקלט הופצץ וקרס כלפי פנים). לא, בעצם הייתה להם עוד דרך להירצח והפעם זה לא זיוני שכל של הממשלות; המנהרות של הטרוריסטים הן כמו רשת גלובלית, וחלקן הובילו למקלטים ציבוריים. עכשיו במקרה כזה, כל מה שצריך זה שני מחבלים עם רובה, או אפילו פצצת גז.
עשר שנים עברו.
משפצים את העולם, כותבים חוקים ונהלים חדשים. מלאי הפצצות הכימיות והגרעיניות הושמד. את זה אני יודעת כי הן הגורם המרכזי לרצח שליש האוכלוסייה, אבל בעיקר כי אני זוכרת את הדיווחים מהמלחמה שכל מדינה ומדינה ניצלה את המשאבים שלה עד לירידה לשפל של רובים וטילים.
אז המועצה הבינלאומית לשלום עובדת קשה כדי שזה יישמר כך לנצח (כלומר לזמן רב ככל שאפשר).
אומרים שאם תיקח עיפרון ותתקע אותו בעין של מישהו, הוא לא ירגיש את הכאב בחמש הדקות הראשונות מרב ההלם. אני מדמה את זה למצב הפוליטי-צבאי עכשיו;
כדור הארץ כל כך מוחרב, מצולק ומלא קרינה כמעט כמו הגופים והנפשות של האנשים שעדיין חיים אחרי המלחמה הנוראית (חלק גדול של כחמישה ביליארד אנשים התאבדו, וזה בלי להחשיב את ניסיונות ההתאבדות שמנו ביליארד נוספים ואני ביניהם).
עכשיו כולם נמצאים במצב ההלם, העיפרון מעוור אותנו ולא נותן לנו לחשוב בצלילות, וההלם מהמצב שאליו הידרדרה כל המלחמה המזדיינת הוא זה שמחזיק בחיים את כל ההסכמים הדיפלומטיים ושביתות האש והסכמי השלום.
מה ייקרה אחרי ההלם? הוא כבר מתחיל לחלוף, אני רואה את זה. אנשים כבר לא פוחדים לצאת לרחובות, לדבר על מדינות אחרות בפומבי (זה היה לא חוקי כאן באמריקה בזמן המלחמה).
אני חושבת שכשההלם יחלוף כולם ייו אסירי תודה על כל ההסכמים הדיפלומטיים המזדיינים. הממשלות ימצמצו ויפקחו עיניים ויחשבו: "הו, וואו, מה זה כל החרא הזה שהולך מסביב? מישהו יכול להסביר לי מה לעזאזל אני אמור לעשות מכאן?"
ופקידת הקבלה שלהם תסתכל בלוח הקטן והשטוח כמו הישבן שלה ותגיד: "אדוני, אתה כרגע עובד עם שוויץ וצרפת על חסיכת מי שתייה ממפלי הניאגרה."
ואיך היא תדע את זה? מההסכמים המזדיינים שמישהו היה חכם מספיק לחתום אותם בזמן שכל שאר העולם היה בהלם.

כולל אני.

אבל אתם אל תאשימו אותי ישר, בסדר?
הארווי מת, והארווי היה אחי הגדול. הוא היה גדול ממני בעשר וחצי שנים אבל הקרינה מההפצצות גרמה לו לגידולים בכל מקום אפשרי עד שהמוח שלו הפך לדייסה והוא התחיל להתנהג כמו ילד בן שנתיים. לא משהו שיהיה קל לילדה בת חמש להתמודד איתו, במיוחד אם זאת ילדה בת חמש קטנה וחוסרת תועלת כמוני.
כל החלומות בהקיץ והסופים הטובים בספרים וסרטים על איך שברגעים האחרונים העיניים המטורללות מתפקסות על שלך ואפשר לזהות שמץ מבן האדם שהיה פעם, כלומר שמץ של הארווי האמיתי? שברגעים האלה הוא ייפלוט הערה שנונה על איזה זיכרון נוסטלגי ישן-נושן ותבכו דמעות שמחה והקלה על שהספקתם להיפרד כמו שצריך, על אמת? הכל זיוני שכל. לא קיבלתי את הזכות להיפרד מהארווי. חמש דקות ההלם שלי מהארווי נמשכות עד עכשיו כי נפרדתי מצל שלו, צל עם עיניים מזוגגות שאפילו בשניות האחרונות לא הפסיק ליבב כמו ילד קטן על כמה שהוא מזיע, בזמן שראשו נח בחיקי ואני מתחננת עליו שיתעשת על עצמו ("הארווי-בבקשה-הבטחת-אתה-צריך-לקחת-אותנו-לאמא!"). ליטפתי את שיערו ונשקתי למצחו. הוא לא. הוא פשוט הפסיק לנשום.
זה לא היה מוות יפה, רק מוות מהיר מירייה הוא מוות יפה ונקי. הארווי פער עיניים והתפתל בקרבי בשעה שניסה להכניס חמצן לגופו על ידי מערכת נשמה שתפקודה קרס כליל.
אבא היה בחוץ, משרת בצבא ארצות הברית מבונקר ביחידת מודיעין סודית. הארווי מת בזרועותיי, בפינת המקלט איפה שחלקנו מיטה יחד, כשכל אנשי המקלט מנסים שלא לבהות. כמה אנשים בכו מאימה או מכאב.
אני לא מאשימה אותם, אני לא הייתי רוצה לראות התמוטטות עצבים של ילדה בת חמש ואת אחיה בן השש עשרה גוסס בידיה. אני פאקינג


שיט, נפלה לי דמעה על הדף. כל זה התחיל בגלל מחשבות על המטוס שאני עליו עכשיו (מאז המלחמה כל מטוס או כלי תחבורה - אתם יודעים?)
אנגליה. ארץ התה המלוכה, האפרוריות והקור.
אני לא מאמינה שאבא באמת שולח אותי לפה.
אחרי שהארווי מת הוא הגיב יחסית בסדר; התגייס לקרבי בפעם השלישית בחייו, ולאחר המלחמה אמא הייתה שומרת עליי בלילות השכרות שלו, ובלילות שלא יצא אליהם הוא היה בוכה ומכה את הקיר (הוא גרם לסדק) ואמא הייתה מחבקת אותו עד שהיפחות היו הופכות לשיחה שקטה שאוזניי הקטנות לא יכלו לשמוע ועיניי הקטנות מילא לא יכלו להישאר פקוחות עד לסוף השיחה.
אחרי שאמא מתה מסרטן, איך הוא לא מבין שאנחנו צריכים להישאר יחד? יש לנו רק אחד את השני.
"אוולינה את נוסעת לדוד וורדוק וזה סופי!"
"אתה לא חייב להתגייס לנחתים בכל פעם שמישהו מת, אבא. יש הסכמי שלום עכשיו, לעזאזל."
"אל תקללי, לין, ואני לא מתגייס בגלל אמא."
"כן! כן אתה כן," בשלב הזה התחלתי לאגרף את ידיי ולנעוץ את ציפורניי בעורי כדי לא לצרוח עליו כמו תמיד (המערכת יחסים בינינו אף פעם לא הייתה ברורה). "אתה תמיד עושה את זה. אני זוכרת כשאישתו של דוד וורדוק נפטרה בזמן ההיריון, כשסבתא קיבלה התקף לב. כשהארווי מת - אבא אתה יצאת מהבונקר ורצת לפלוגה חדשה לגמרי בחיל הנחתים! והייתה לך ילדה בת חמש שניסתה להתאבד אני הייתי פאקינג צריכה אותך וגם עכשיו!"
"בגלל זה אני שולח אותך לשם," הוא אמר בקול חנוק ופשוט בהה בי במבט ריק בעיניו השחורות; אמא, אני כל כך מודה לך שהורשת לי ולהארווי גם אז אני בטוחה שגם הוא מודה לך) את העיניים הכחולות הבהירות שלך.
למרות שהן התאימו לך הרבה יותר.


 


 




תודה רבה לכל מי שקרא עד כאן. אוהבת המונים מאוהב
ג'ו. 

נכתב על ידי The Joe , 25/4/2015 13:48  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט




הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , סיפורים , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לThe Joe אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על The Joe ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ