לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

בלוג קטן ונחמד שמכיל סיפורים, שירים, ועוד ממה שכתבתי. בין היתר סיפורים בהמשכים, סיפורי פנטזיה ומדע בדיוני, bible-fiction(מעניין אותך מה זה? מזמין בחום להיכנס ולראות =])


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2014    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
25262728293031




הוסף מסר

5/2014

קינת דוד- שיר תנכ"י מבוסס קינת דוד בתנ"ך


סרטון ראשון =] (מקווה שגם לא אחרון)

 

youtu.be/hkMrNhJt8qw

 

 

לקרב אצו שני לוחמים, ברעד נישא שמם
להגן על עמם למען לא יכבש
ולא ימוש זכרם

שאול בחניתו, יהונתן בחרבו, למלחמה נשאו פניהם
לשמור על עמם, ביקשו הם יחדיו
להגן על אנשיהם.

עם ישראל עליהם בכו, על אובדן כלי מלחמה
גם במותם הגנו עליכם
שמרו עליכם מרע

אל תבשרו בחוצות אשקלון, בגת אל תישאו קינה
פן יצהלו אנשי הפלשתים
בנפילת אויב נורא

בנות ישראל, בכו עליו, העוטפם עדי זהב
בגדי שני העלה עליכם
שאול לכם דאב

אל הקרב האחרון שניהם יצאו, ידעו: זהו יום מותם
אך קשת יהונתן לא תיסוג אחור
וחרב שאול לא תשוב ריקם

הנאהבים, והנעימים, במותם לא ייפרדו,
מנשרים קלו, מאריות גברו
אבירי עמך

בהרי גלבוע, מכוסה טל, שוכן מגן גיבורים
מטר שטפו, קיץ יבשו,
אך עודנו: שם שוכן.
כי ממתין לנושאיו, אי מתי יחזרו, שני הלוחמים.

נכתב על ידי לוגר , 19/5/2014 12:29  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חלק מהפרוייקט של הגיגים- מדרש מעניין


בימי קדם טעו דור אנוש. היה זה אחר מות ראשון האדם, הראשון שנבחר על ידי מלך האלים. מותו לא היה קל, אלא ייסורים רבים עטפוהו. משלחת שיצאה על  מנת להשיג עבורו את המרפא, פרי עץ החיים נעצרה על ידי להט החרב המתהפכת הנראית למרחוק. הכרוב התגשם מולם, ועצרם מליקרב. אזי הם קיבלו את גורלם וחזרו אל אדם, שם צפו כל אנשי העולם, בניו וצאצאיו במותו אשר בא בטרם עת. אשתו- חוה, כעבור זמן לא רב המשיכה בעקבותיו אל המסע הארוך מעבר. משכן  הוקם על גופותיהם, מנוחתם נשמרת על ידי משמרות בניהם, עדיין זוכרים את סיפוריהם של ראשוני האדם על התקופה שלפני, יופי הגן, והארתם, אף שלא ברצון כי עם בקבלת האל, אשר גרשם להביא את ההארה הזאת אל העולם, שכן אין מקומה רק באדם בודד. כליהם נמסרו למשמרת אל שומרי המשכן. המטה, אשר חקוקים בו עשרים וארבעה צורות אשר היו ראשוני הכתב, בגדיהם אשר יופים היה לאגדה שכן הם לא נארגו ביד אדם. בדור זה טעו בני אנוש. כבוד אחרון הם נתנו לאדם ואשתו, כל אשר בה אל המשכן יכל לראות את גופתם, שכן השתמשו אותו הדור בכח הסמלים והצורות- אזי עוד טהורים ולא מוכתמים על מנת לטמון את גופתם בקברי יהלום. אז נוצרה הטעות. אזי הביטו צאצאי האדם אל השמיים ובכוחות הקמאיים אשר שחרר מלך האלים בעולמו. הביט אותו הדור בכוחות והתרשם. האמינו הם שראוי לחלוק כבוד לכוחות אלו, כשם שראוי לחלוק כבוד למשרת המלך. אוי, כי טעותם הייתה רבה.הקימו היכלות רבות לשמש ולירח, לרוח ולאש, ולכל הכוחות אשר ברא האל. העמידו הם עליהם כוהנים ונביאים אשר התנבאו בשמם. אך הדורות אחריהם שכחו שכל אלו הם אך משרתי האל. סגדו הם רק לכוחות ואילו את האל שכחו הם. סגדו לטיטנים ולנפילם אך מלך האלים נשכח מכל לב. ההיכלות הוקמו אך עם זאת היו יותר מכך, הם היו הכוחות, מקומם על הארץ אך היו מאמינים אשר חשבו  שהם היו משהו מעבר. החלו שערים אל עולמות עליונים. רבים יצאו למסע, אך איש לא חזר. אז באו הנפילים והילכו על האדמה מרעידים את הקרקע בעוברם ואת האויר בשמם....

נכתב על ידי לוגר , 15/5/2014 21:12  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



עגלון מלך מואב-bible-fiction


"פנו דרך  למלך!" נשמעה קריאה רמה מאחד הצדדים, המלך אפילו לא שם לב לכך, הקריאה הזו ליוותה אותו מרגע שנולד עד היום, וכנראה תלווה אותו עד מותו. מה שכן הפריע לו הייתה השעה: קרבן היום לכמוש מתעכב, והאל עלול לכעוס על העיכוב, ואז יומו של המלך עלול להיות היום הגרוע ביותר בחייו, או  האחרון שבהם. הדבר הבא שהפריע לו, הייתה ארוחת הבוקר שמתעכבת בגלל שהעברים החליטו להתעכב אם המנחה שלהם.

אפיריון המלך הגיע לגלגל,שם שוכן מקדש כמוש. הכוהנים כבר התחילו בהכנות עם מזמוריהם ותפילותיהם, וארוחת הבוקר של עגלון נדחתה לקצה אחר של מוחו, כשהדבר העיקרי שחשב עליו עכשיו היה "איפה העברים עם המנחה?!".

אחרי דקות מייסרות המשרת שלו פתח את וילונות האפיריון: "אדוני משלחת העברים הגיע, הם בקצה המחנה, נבדקים על ידי השומרים"

צעקת המלך "עזבו את הכול! שיביאו את המנחה!" המשיכה להסתובב באוזני המשרת בזמן שרץ להודיע לשומרים להעביר את העברים ללא בדיקה.

 

שוב חלפו דקות ארוכות עד ששמע קול פסיעות: משרתו חזר, את הצליל הזה עגלון כבר למד להכיר. "המלך המנחה הגיעה" מסר המשרת "הכוהנים ביקשו למסור שמכבדים את אדוני בלהעלות את המנחה לכמוש". כמון בכל יום נאני עגלון, וקם על רגליו. ההליכה הייתה קשה לו, לא רק בגלל משקלו הרב –דבר שעם הזמן קיבל  כמובן מאליו, אלא גם גילו. כבר לא צעיר כבעבר, למרות שעדיין יכול לפקד ולהנהיג, עדיין העדיף להשאיר את זה לבניו.

כשהמלך יצא הכוהנים, העברים ושומריו נפלו על ברכיהם, מלבד נושא המנחה שהמתין להגיש את הקרבן למלך. לרוב נושא המנחה השפיל את מבטו, נבוך מכך שהוא נותן את המנחה למלך, בורח שניות אחרי שנתן את המנחה. כיום הוא הישיר מבט למלך, ולמרות הזמן שחלף מאז התראו, המלך זיהה אותו, וגילה שיש דברים נוספים שיכולים לגרום לו לקושי בהליכה: אהוד בן גרא.

 

אהוד הישיר מבט אל המלך וחיכה בסבלנות עד שמלך מואב יגיע וייקח ממנו את המנחה, לא היה ניתן לקרא דבר מהבעות  פניו, הוא לא נראה מפוחד, הוא עמד בשלווה,  מחכה. עגלון לא אהב את זה: בפעם האחרונה שהתראו פגישתם הסתיימה בריב, כמעט שמונה עשרה עברו מאז כבש עגלון את העברים, ומרגלו, שלימים הפך גם לידידו ביקש ממנו להניח את העם. עגלון היה צעיר יותר אז, והיה זקוק למיסים. לידו ניצב עם- שואף בכל כוחו להתהרות בסביבת העמים האחרים והתפתח, "אני רק נותן להם את מבוקשם" טען עגלון לאהוד בעבר, "בכך שאתה משעבד אותם? אתה לא באמת צריך אותם, אתה לא זקוק לעם נוסף לשלוט בו, עזוב אותם" ענה וביקש אהוד.

האם הייתי פועל כיום אחרת? חשב עגלון, "כנראה שלא, ועם זאת אצטרך לדבר איתו במוקדם או במאוחר כרגע הוא נציג העברים".

 

בזמן ההקרבה המלך לא היה מרוכז, ידיו ביצעו את אותו טקס מידי יום מאז מות אביו כשהיה צעיר. גם אם האמין בעבר שהיה יכול לעשות את הטקס תלוי באויר עם עיניים עצומות, התגלה שידיו רועדות, קולו רועד במעט, וכל מוחו חושב על מה היה עושה אחרת כדי למנוע את מה שקרה לעמו של ידידו.

 

כשהטקס הסתיים "המשלחת העברית עזבה, כולם מלבד אהוד בן גרא" דיווח משרת המלך לאדונו בזמן החזרה ליריחו. אדונו קיבל את החדשות בשלוות נפש. הוא קיווה לדבר עם שליח העברים, אם כי לא ידע מה יעשה אם אהוד יחזור להאשימו.

 

עגלון הסתכל וראה שהשמש כבר עומדת בשמים, הראיון עם נציג העברים נדחה עד שחזרו, למרות שהנציג עצמו הגיע איתו, עדיין הדבר לא השאיר לעגלון שעות רבות עד לשקיעה אחרי הדיון, מה שאמר שזה יהיה הדיון היחיד לאותו יום, או שהוא יעבוד עד הלילה. הוא נאנח ועמד להכריז על הדיון כשראה שהנציג הקדים אותו "ברשות אדוני המלך אבקש לדבר עמו לבד, ללא שום אנשים נוספים מלבדו".

הבקשה הפתיע את משרתיו של עגלון: מעולם לא ראו בקשה כה חצופה מאת המלך: הרי המלך עושה חסד בכך שמקבל אותו, וניאות לתת לו להתחנן על עמו! כיצד הוא מעיז לבקש שכותבי הדין, יועצי המלך לא ישמעו את  הדין! להפתעתם המלך הסכים: "כולם לצאת, אל תחזרו עד שאומר לכם". שמרשתיו יעלבו, מהכרות עם אהוד וזו הייתה עמוקה, הייתה לו סיבה. ליתר ביטחון הוביל עגלון את אהוד לחדר נפרד שם היה בטוח שאיש לא יכנס.

 

המלך קרס על כיסאו, חלש לא בגלל עייפותו, אלא בגלל הדיון שהולך להיות. הייתה סיבה אחת למה אהוד ביקש לדבר עימו לבד, והיא שוב לפתוח את הדיון על הכיבוש שעשה לפני שמונה עשרה שנה, "בעבר המילים האלו הועברו על ידי משרת מהמרגל כך שהוא יכל לדווח למלך ללא עדים נוספים.  המרגל שלימים התגלה ששמו אהוד בן גרא, עברי לשבט בנימין" נזכר עגלון.

 

"אני זוכר איך הסתיימה השיחה הקודמת שלנו. אני לא רוצה לפתוח אותה שוב: אבל יש מצב שטעיתי" אמר המלך בעייפות, " לא הייתי צריך לכבוש את העברים, יכלו להיות דרכים אחרות".

אהוד לא נתן לו להמשיך "אדןני המלך, לא באתי להזכיר נשכחות. ביקשתי לדבר עמך לבד בגלל שיש לי מסר מאלוקי אליך. עגלון קם מייד "דבר" השיב בקצרה.

ידו של אהוד נעה במהירות, ידו השמאלית שלפה את חרבו שהוחבאה מתחת  למדיו על רגלו הימנית, ודקרה את עגלון בבטנו, המלך לא שם לב אל החרב עד שגילה שהיא בבטנו, ומעיו נפלו מתחתיו.

עגלון נפל, אבל למרבה הפלא הוא בכלל להרגיש כאב. הוא רק הבין את מה שקרה, והבין שזה היה חייב לקרות. לא הייתה דרך אחרת לפני שמונה עשרה שנה, מלבד לכבוש את ישראל, לא הייתה דרך אחרת לשחרר את ישראל מלבד להרוג אותו, מה שלא היה עושה זה היה רצון אלוקי העברים. "איך לא הבנתי את זה מעולם? איך הבנתי את זה רק ברגע בו חיי נגמרים?" הרהר המלך בזמן שהרגיש את חייו אוזלים. נאחז בפתיל האחרון, עגלון אזר את כוחותיו האחרונים "אני מבין. קיבלתי את המסר" היו מילותיו האחרונות של מלך מואב.

נכתב על ידי לוגר , 12/5/2014 12:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמה פרטים על מה שהולך בבלוג


אוקיי... כמה פרטים.

באופן כללי יוצא שכל פעם שמשאירים אותי יותר מידי זמן ליד מחשב אני מתחיל לכתוב, בדרך כלל זה נגמר בסיפור, שיר או עלילה מתמשכת. לפעמים הדברים האלו מגיעים גם לכתיבת מנגינה חדשה, אם כי אותה קצת יותר מסובך לכתוב (בכל זאת לוקח זמן לחשב מקצבים, תווים מדויקים ואז להעביר את הכל לדף תווים).

 

אני מאמין שהתנ"ך הוא חלק מהותי ממורשת ישראל. לא משנה מי האדם, ראוי שהוא ילמד את מורשתו, שכן זה מה שהופך אותו למה שהוא.

אבל עם כל הכבוד לתנ"ך.... לא תמיד הוא כתוב בצורה נוחה.

השפה דיי עתיקה, ולעיתים קל להבין מהתנ"ך דברים אשר  לא הגיוני שיהיו כתובים שם (ברצינות... יש גבול עד לאן ניתן למתוח סיפור תנ"כי).

בעקבות זה התחלתי לכתוב סיפורים המבוססים על התנ"ך.

הז'אנר נקרא bible-fiction. בסופו של דבר הז'אנר בא ומחיה את הסיפור התנ"כי והופך אותו למשהו שכולנו מכירים: סיפור.

סיפור הוא דבר שהרבה יותר קל לעכל אותו מאשר רשימת פסוקים.

אני משתדל מאוד שלא לחרוג מהמציאות התנכ"ית, קרי: באופן תיאורטי כל הפרטים שאני רושים בסיפורים התנכ"יים שאני מפרסם היו יכולים לקרא באמת. חלק מהפרטים אני שואף משלל המדרשים העוטפים את התנ"ך, אך ככלל אני משתדל ללכת רק על פי פשט המילים, כשהמדרשים משמשים תוספת.

 

לעיתים אני כותב גם שירים. (אם כי אני חושב שהם יותר בצורת פואמות) חלק מהם יש להם מנגינה, לרוב מנגינה שאני כתבתי להם. מסיבות טכניות לוקח זמן רב עד שאני כותב תווים להם.

 

הפרוייקט העיקרי שאני עובד עליו הוא סיפור, באופן אירוני שם הפרוייקט הוא הגיגים. הוא התחיל בשטויות, הפך למשהו יותר נחמד, ולאט לאט קיבל יותר תצורה של פרקים. כיום יש בו כחמישים עמודי איי4 צפופים. התקדמות נחמדה למשהו שפעם בקושי עבר את גבול השני עמודים.

לפרוייקט יש התחלה, כבר כתבתי לו את הסוף, ועכשיו נותר לי להשלים את כל האמצע.

 

אז זהו.... תודה על ההקשבה =]

נכתב על ידי לוגר , 12/5/2014 11:57  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



הגיגים- הקדמה+פרק א. סיפור פנטזיה/מדע בדיוני. ממליץ לקרא =]


"הבט בעולם, חפש את הארבעה,
אותם הכוחות, מהם הוא נבנה.
לו ימצאו, והיו מובנים,
קולם שוב נשמע, עימם העוצמה.

שמע את הרוח,  אמנם היא שקטה.
דוממת נושבת, אך לעיתים בחוזקה.
עוצמה בה, מוסתרת בחוכמה.
כחליל עץ, אך ידיים עליו,
קולו ענוג, ועימו השירה.

הבט אל האש, מה רב כוחה,
בוערת לוהבת, מרצדת אורה.
עוצמה בה, מוסתרת וגלויה.
כבן אנוש, אך מזון ינתן,
כוחו רב, ועימו העוצמה.

שמע את האדמה, התשמע את קולה,
בדממה מגדלת, ובשקט יופיה.
עוצמה בה, גלויה ופשוטה,
כלוחם הדגול, אך יתאמן,
בחן ילחם, ללא תבוסה.

הבט אל המים, תמיד בתנועה,
נקיים מהירים, זורמים בקבוצה,
עוצמה בהם, מוסתרת בטבעם,
כקבוצת אנשים, אך ליבם אחד,
לא ימוטו, כי מביאים הרפואה.

אלו הכוחות, יסודות ארבעה.
עוצמה בכולם, לו יובנו נכונה.
לו ישולבו, יתבטלו הם כולם.
אם יאוחדו,תתגלה הבריאה".

(שיר היסודות)

 

הקדמה

רבים חולפים על פני הדלת מבלי להבחין בדבר. זו רק עוד דלת מתכת האין כן? יש כמוה עוד עשרות, אך זו מיוחדת- זאת מעולם לא ראינו אותה נפתחת. אין זה דבר משונה, היש אדם שגילה את הדלתות?  לעיתים נשמעות שמועות אפלות על הדלת, בעיקר על מנת להפחיד אחרים, אבל אלו לרוב אלו מתקבלות ברוב צחוק וטפיחות ידידותיות על השכם בתגובה לשטות הזו. עם זאת: עדיין לפעמים יועדף עיקוף על פני לעבור ליד הדלת. לפעמים הדלת נעלמת, אנו זוכרים שהיתה כאן, או חושבים כך. איש מלבדנו לא זוכר את זה, אבל היא אכן הייתה, לבני אנוש קל יותר להאמין בכך שדבר מעולם לא היה או קרה מאשר קרה דבר אשר ה"מדע" האהוב עליהם לא יכול להסביר. הדלת אינה עוד סתם דלת, זוהי דלת לצד אחר, עולם אחר. ככל שיורדים לעומק האדמה, כך הסבירות שהדלת שתפתח לא תהיה עוד "סתם דלת" היא גבוהה יותר.

לרוב מי שנכנס לא רואה שום דבר מיוחד- רק מסדרון ארוך, מואר ותו לא, אבל מרגע שמתחילים ללכת בו הוא נמשך ללא סוף, וללא דרך חזרה. לפעמים המסדרון מביא אל חדר, לפעמים מרוהט בפאר ולעיתים ערום מכל חפץ. לפעמים המסדרונות מתפצלים, אבל בסופו של דבר אין זה משנה באיזה מסדרון האדם ילך- הוא ילך לאיבוד בכל מקרה. הדבר הבטוח היחיד הוא שבסופם גם יש דלת, אך ספק אם מישהו באמת יצליח לברוח דרכה מהמבוך, היא פשוט מובילה לעוד מסדרון או חדר.

ההולכים במבוך ימצאו עצמם בשלב מסוים לפתע במבנה עצום בגודלו. כאן כמעט אין אור, עצם נשיאת האור היא סכנה. זהו משחק של זמן, האם הנודד יצליח למצוא חדר בטוח לפני שהמהלכים במסדרונות יתפסו אותו. איש לא ראה אותם מעולם, או ליתר דיוק מעולם לא שרד לספר על כך. האגדות מספרות שבעבר היה עם אשר גר באותו מקום, אך העולם קרס סביבם ולכן נמלטו למבנה עצום בגודלו. בשלב מסוים הגיעו המהלכים, לאט לאט השתלטו על הטירה עצמה, והפכוה למה שהיא כיום. על פי אותה אגדה אותו עם עדיין יושב בטירה, מתחבא ומנסה לשרוד. ישנם שני דלתות במקום זה, והן אינן מוסתרות-אחת בראש הטירה ושניה במרכזה. מראש הטירה לא ניתן לראות דבר מלבד סערה תמידית שמתחילה מהיכן שהבניין נגמר. הדלת הראשונה נמצאת במרכז  הגג- היא מובילה חזרה אל עולם בני האדם. הדלת השנייה רחוקה יותר, במובנים רבים גם קשה יותר להגעה, היא במרכז הטירה- באולם הראשי. אותה הדלת מובילה ליקום אחר- נוראי יותר.

ישנם בודדים המצליחים למצוא את המקומות השלווים בעולם ההוא, הגנים אשר מרוב יופיים כל מילת יופי כגנאי להם. גם ערי האדירים נמצאות שם: וולהלא משכן הגיבורים, אסגרד עיר האלים, לוז אשר המוות  לא ביקר בה מעולם. מקומות של יופי רפואה וחוכמה. אך גם שם, לעולם לא נעלמות, נמצאות שני הדלתות- אחת חזרה אל עולם בני האדם, ושניה אל היקום השני-האפל.

בסוף כל בני האנוש באי העולם נאלצים לעמוד מול שני הדלתות- אין ביכולתם כח לשהות בעולם המעבר זמן רב ועליהם לבחור: לחזור אל הביטחון והשקט, או להמשיך קדימה- אל האפלה. הדלת אל יקום האחר פשוטה מאוד, עשוית עץ. היה ניתן להתבלבל בינה לכל דלת אחרת אלמלא הפסל שמוצב לידה. הפסל נראה כאדם בעל תפארת והדר שמרכין את ראשו ובוכה, שני ידיו אוחזות בפניו. ככל שמתקרבים יותר אל הדלת והפסל מתחילים לשמוע לחישות, בהתחלה כרעש עמום ולאט לאט כקול ברור הקורא לעזוב  את המקום ולברוח, שכן אין מכאן דרך חזרה. הקול הופך  לזעקה ליד הדלת, זועק להם, אך מעטים אלו שהגיעו עד לדלת ולא ברחו עדיין אל עבר הדלת השנייה-  המובילה אל עולמם השקט והבטוח. הרוב פתחו את הדלת ונכנסו בה, וכך חרצו את גורלם, שכן איש  לא שב משם לעולם.

שכן  עולם המעבר נמצא על גבול שני עולמות: עולם בני האדם, וניפלהיים-עולם האפלה.

ניפלהיים- עולם של אופל, של כאב. אגדות רבות מאמינות שנשמות החוטאים נשלחות לעונש באותו עולם, ומעטים הם אלו שהצליחו להימלט. האגדות צודקות, חלקית. אכן מעולם זה יש עדיין אפשרות להימלט, אך החשכה כה חזקה באותו עולם עד שכל השוהה בו אפילו רגע ליבו נזרע באפלה. אפילו אם יברח זה לא יצילו- סופו למות, או לחזור לאותו עולם, גורל זהה. עולם זה הוא משכן השדים ויצורים רבים, אפלים מהם. על פי אגדה עתיקה מסופר שבמרכז אותו עולם שוכנת  עוצמה אדירה אשר לא נודע כמוהה, כח מעל כל דבר. אך לא היה אחד שזכה לספר על כך. בתקופה בה עסקו באומנות הזימון, והקריאה לעולמות, רבים מהמזמנים שהופתעו לראות שהשד שזימנו דמה מאוד לאחד מחבריהם שיצא במסע הארוך לחפש את המתנה העתיקה. איש לא קיבלה מעולם, לא שידוע עליו. איש לא חזר חי מאותו עולם. מלבד אחד. המורה שעצר את מלחמת  הזמן, בקרב שנודע כעת  כקרב  המחוג.

בני אדם. יצורים כה מופלאים, חיים יותר מכל בעל חיים, אין להם שום הגנה טבעית מלבד שכלם והכוחות שהם מגייסים מהטבע. גילוי אחד רדף אחר. ככל שגילו יותר על העולם שלהם כך בני האנוש ניסו להתערב בו יותר, להכפיפו לרצונם. הם הצליחו ברבות השנים להרוס דברים רבים נעלים בעולמם-להכחיד יצורים רבים וכמעט להביא על עצמם כליה כשעולמם התחמם יתר על המידה. הם גילו אף את  יסודות העולם, כיצד כל יצור בנוי וממה. זה לא הספיק להם. הם שלטו בשמיים ובים. במעמקי האדמה ובכוכבים אחרים. שורה של טעויות גרמה להם לגלות את האדיר מכל המדעים-  מדע הזמן. בהתחלה ידע זה נשמר בסוד, ושומש רק לתצפיות ומבט זהיר על העבר. אך לא עבר זמן רב עד שהחוקרים התערבו במהלכים, ניסו למנוע רוע ומעשים שונים שנעשו לפני שנים רבות, ומשאירים מאחוריהם רק את הדברים אשר הם רצו שיקרו. יחד עם תחילת ההתערבות בזמן השתכלל המדע עד קצהו- כח האלים.  היה בכוח המדענים, שעתה לקחו לעצמם את הכינוי כוהני המדע לעשות הכול, מלברוא מיני יצורים שנכחדו, לטייל כרצונם בכל נקודה בזמן ועד להחיות מתים.

איש לא ידע מתי פרצה המלחמה. יש אומרים שהאשם, או התודה נתונים לאחד החוקרים אשר גילה לבני האנוש את האמת - מדוע זיכרון האנשים כה עמום, מדוע יום אחד יקיריהם נעלמים מבלי שאיש מלבדם זוכרם, ויום אחר הם שוב חוזרים. מדוע ההיסטוריה לא נלמדת יותר, וכל מי שמנסה לשאול עליה נתקל בשתיקה. העם פרץ במרד, נגד מדעני הזמן. המדענים בתורם ניסו לחזור אחורה בזמן ולעצור מהמדען לגלות את סודותיהם לציבור. שם הם נתקלו במדענים אחרים אשר באו מהעתיד בוא המדען נרצח על פי פקודת המדענים מהזמן הנוכחי. כך  התחילה מלחמת הזמן: כל צד נלחם עם צבאו בעבר, בהווה ובעתיד. המלחמה הייתה נצחית,, שכן לשני הצדדים היה כח שווה, ולא ניתן היה להכריע ביניהם. סיבת הקרב גם היא נשכחה עם הקרבות, מה שהותיר לשני הצבאות רק להילחם, עד שהצבא השני יובס. המלחמה נוהלה בזמן עצמו אשר הפך כה סבוך  עד אשר התחיל לקרוס לתוך עצמו. ייתכן שזה היה באמת קורה, אלמלא המורה חזר אל העולם

המורה חזר אל העולם כשזה היה זקוק לו יותר מכל. הוא עצר את המלחמה בעזרת כוחות אשר לא נראו בעולם זמן רב. והחזיר לעמו את חכמת הכישוף העתיקה. הוא וידא בעזרת  ברית אשר נכרתה מעבר לזמן עצמו שאדם  לא ילחם שוב נגד רעהו. לאחר מכן הוא נפטר. אינו זקן ואינו צעיר, אך מי שהגיע זמנו למות. חייו כמו מותו הביאו לשלום ששרד יותר מאלף שנים.

אלף שנים חלפו, ועידן האור החל לעבור לאיטו  לדמדומים. האופל שב התעורר בקראי היקום. מעטים עיניהם היו פקוחות מספיק כדי לראותו. אך קולותיהם הושתקו.  איש לא רצה להאמין שתקופת השלווה הולכת להיגמר. בינתיים הצופים הציבו את הכלים על הלוח, מקווים שיספיקו להציב את כולם לפני שהמערכה תתחיל.

 

 

פרק א

"הבט לשקיעה: עוד לא עבר זמנה
בנשימתה האחרונה, אור מפיצה.
תדע למצאו? לראותו בבואו?
קבל מתנתה נצור אורה"


מנזר השורדים, יפן1542

צעד אחד אחורה, אחד קדימה. תנועה כמעט לא מורגשת, אבל מונעת מהמקל לנחות על ראשו. צעיף בד שחור עטף את עיניו, מונע ממנו לראות ומאלץ אותו להרגיש את העולם בחושיו האחרים. הנבחן עמד במרכז אחד מאולמי המנזר, האולם הנעול. רגליו היחפות הרגישו רצפת עץ חלקה, אך לא משויפת יתר על המידה. הוא לא הרגיש שום אבק באוויר או שרידי לכלוך- מפליא כמה שהמקום השתמר יחסית  לכך שמעולם לא נפתח בעשר השנים האחרונות.

איש מהנזירים לא נכנס לאולם הזה מעולם. רק אדם אחד-הסנאסיי, נכנס אל המקום ושמר על ניקיונו. זה היה אולם המבחן: המקום בו נקבע גורלך- האם כישוריך מוחך ושריריך מיומנים דים על מנת להיות לוחם. איש לא ידע מהו המבחן, והניסיונות לנחש מהו התעלו על עצמם, מתחילים מדקלום ה"נינג'ה ג'והקיי"-שמונה עשרה המיומנויות הנעלות, ומגיעים עד לביצוע כל קאטה וטכניקה ידועה ולא ידועה שקיימת. נכון לרגע זה הנבחן יכל  לפטור את כל הניחושים הללו: לדקלם את השמונה עשר המיומנויות ידעו לדקלם אפילו הילדים בכפר הסמוך- שהיה מרחק קילומטרים ספורים בירידה מפותלת בהר. ביצוע כל קאטה- סדר פעולות ותנועות קצרות ששילובם יחד יכלו לשתק, להפיל, ואף להרוג, הוא נבחן על כך מדי יום. כל בוקר התחיל בתרגילי גמישות ומעבר מהיר על כל הקאטות שהכיר. הנבחן יכל  עתה לבצע אותם בעניים עצומות, תלוי באוויר, מתוך שינה, והוא כבר נבחן על כך. בכל מקרה זה לא נדרש ממנו כרגע. הסנאסאיי אמר לו רק שני מילים לפני שהצעיף כיסה את עיניו והוא הוכנס לאולם: "לקי טסודזוקארו". תישאר בחיים.

הנבחן עמד, מחכה למבחן הבא. הוא שוב שמע את הבוחן עם  המקל והתחמק ממנו, רק עתה הוא התגלגל לכיוונו, וסיים את הגלגול במכה ברגליו בבטן יריבו. המכה הפילה את יריבו, כשהנבחן מעליו. הנבחן תפס את צווארו של הנזיר הבוחן במרפקיו. הוא התחיל לחנוק בעדינות, אבל בחוזק את יריבו עד שהוא הרגיש את גוף יריבו מתרפה. הוא גישש ומצא את הנשק של יריבו ולקח אותו- הוא זכה ל בו -מקל ארוך, כשני מטר.

בו היה כלי נשק מסוכן, בעיקר לו. היה קשה עד בלתי אפשרי להילחם במקל ארוך במרחקים קצרים, למרות היעילות האין סופית שלו בהתקפה למרחק. עיניו מכוסות, הוא לא יכול לראות לאן הוא מכוון את המקל, פגיעה בקיר תשבית אותו לרגע שעלול להיות האחרון. מכה רחבה מדי עלולה להוציא את הבו מידיו. הוא המתין, מחזיק את המקל אופקי בשני ידיו, מחלק אותו לשלוש חלקים ארוכים. הנבחן לקח סיכון, הוא התחיל להכות באוויר שנמצא מסביבו, כל מכה מעודנת ומכוונת היטב,  הוא חיכה לצליל הקליל של יריבו שיזוז, או אם יאיר מזלו: יתגונן מהמכה. כל תנועה המשיכה את קודמתה והתחברה לזו שאחריה, יוצרות ריקוד מהיר, שדבר לא עומד בפניו. רחש קל גילה שיריבו התחמק מהתקפתו. הנבחן לא גילה רמזים לכך שגילה את המיקום של היריב, אלא המשיך את הריקוד, ממשיך לעקוב אחרי צלילי תזוזת יריבו. כשהגיע למקום בו העריך  שיריבו נמצא מאחוריו הוא שמע מקל מונף. בוחנו ציפה להכות בו כשהוא מפנה את גבו אליו. הנבחן הסתובב והניף את הבו בעוצמה בקשת לכיוון כלי הנשק של יריבו. הוא שמע את המקל מועף מידי הבוחן, סומך על כך שיריבו יהיה מופתע מהמלך הוא סיים את הקשת, ונעץ את מקלו כחנית ביריבו, הוא לא היה בטוח היכן פגע. הוא השתדל לא לפגוע בעוצמה, מכה כזו יכלה לרסק את הצלעות אם פגעה בחזה, או לגרום לדימום אם היה פוגע בבטן, דבר שהיה גורם למוות ארוך בעינויים. "אנטה דה שינדה",אתה מת, הנבחן אמר ועבר לעמידה זקופה, הבו מאונך אחוז ביד  אחת. קולו היה חורקני במידת מה, הוא לא השתמש בו הרבה זמן.

משהו הושלך לעברו, הוא שמע והרגיש את הדבר עובר באוויר, חותך אותו משני צדדיו, כבד- חרב. לתפוס אותה היה החלק  הקל. באותה מהירות בה תפס את החרב הוא הבין שיצטרך להילחם. לוחמה בעניים מכוסות שונה מכל לוחמה אחרת- הוא חייב לדייק-לא קשה לפגוע ביריב, מספיק לנופף בחרב לכל כיוון, אבל הוא ידע שמצפים ממנו לדבר אחר: לפגוע אבל לא לפצוע, לשתק אך לא להרוג. הדרך היחידה לבצע את זה הייתה לעצור כל תנועה, להקשיב לכל רחש. החריקה הקלה, תנודת האוויר הקלילה ביותר, צליל חלוש של אויר נשאף העידה על מישהו באזור, והעוצמה של הרעש תעיד על מרחקו. מישהו שבמקרה הזה היה אומן בעצמו- להילחם בו לא תהווה משימה קלה. הנזיר הניח מידיו את המקל וגלגל אותו לצד, חרב טובה תוכל לחתוך את המקל במהירות, ולא היה לו ספק שהחרבות כעת יהיו לכל הפחות חדות. הוא המתין.

לפתע הוא התגלגל אחורה, פועל יותר מהיר מחושיו. צליל הקטאנה[1] של היריב הפוגעת ברצפה הגיע שניה לאחר מכן. הנבחן קפץ על רגליו ושיסף למטה, במקום בו שמע את החרב של יריבו פוגעת ברצפה. כצפוי הוא לא פגע בחרב, היריב מיומן מדי מכדי לעשות את הטעות הזאת ולהשאיר את החרב למטה. הוא לא טרח להשלים  את השיסוף, מרגע שהגיע למקום בו העריך  שהיה מרכז היריב הוא הרים את החרב בחדות למעלה וברגע האחרון הוא הפך את החרב לצידה השטוח. הוא פגע בכף יד, עכשיו יריבו סבל ממפרק כואב.  צעד אחורה, משיכת החרב אחורה, והגנה צדית חסמה שיסוף לרוחב של יריבו. כצפוי יריבו התחיל למשוך אחורה את חרבו כדי לחזור לעמדת תקיפה. הנבחן  כרע על ברך אחת ושיסף לרוחב בחרב לכיוון רגלי יריבו. שוב כצפוי הוא פגע בחרב אשר מיהרה לחסום אותו. הוא קפץ קדימה ולצד, מעריך שעתה נמצא מצדו של יריבו, חרבו נשלחה קדימה. הוא עצר אותה בזמן, מרגיש נגיעה קלה של חרבו בצוואר של יריבו. ניצחון.

הנבחן שמע ותפס את הנדן שהושלך לעברו, והתחיל את טקס סיום הקרב. הנזיר כרע על ברכיו, הנדן בשמאלו ויד ימין מכניסה את החרב אליו. הוא הניח את הנדן על הרצפה, צעד אחורה וקד ליריבו. גם אם הובס בקרב יריבו הוא רב אומן, סמוראי ששנים רבות שכלל את אומנותו והגיעה איתה לידי שלמות. היה זה כבוד להביסו. עתה במידה ויעבור את המבחן הסמוראי שבחן אותו יוכל להתגאות בכך שנוצח על ידי לוחם גדול ממנו. במידה  והנזיר ייכשל, לא רק הנבחן יושם לקלון-אם ישרוד: אף הסמוראי שנוצח יאבד את כבודו, שהרי איך לוחם, אומן באומנות הלחימה, נוצח על ידי אדם שנכשל במבחנו שלו? רק הספוקו- התאבדות טקסית תחזיר לו את כבודו. זוהי אמונת הבושידו- אמונת הכבוד, המביאה כל דבר לידי שלמות. הנבחן לקח את החרב שקיבל ותלה אותה על כתפו. ייתכן שלא ישתמש  בה, תלוי מה יידרש ממנו. אם החרב תישאר על הרצפה הוא יהיה שקול למת.

מקל התגלגל לרגלי הנבחן. לאחר בדיקה קלה הסתבר  שזו מוצ'י יארי- חנית קצרה בעלת להב ישר. עכשיו הנבחן לא חיכה, הוא הסתער, החנית מוחזקת בשני ידיו, מחכה לנקב את גוף היריב. הוא עצר בפתאומיות, ובמקום לנעוץ את החנית עוד קצת, הוא סיבב אותה בשני ידיו מסביב כל גופו עד שעצר אותה- מוחזקת בשני ידיו באחיזת חרב- שני כפות הידיים מחזיקות בתחתית החנית, אגודלים לכיוון הלהב. הוא עמד דקה. יריבו עכשיו נזהר יותר ונמנע אפילו מהרחש הקלוש ביותר. הוא עבר לאחיזת בו- יד ימין מחזיקה בראש החנית. הוא המתין חצי דקה ואז ביצע את הקאטה: יד ימין מסתובבת כך שגב מפרק כף ידו פנה למעלה. היד עולה למעלה, החנית עתה ישרה מעל ראשו. יד שמאל תופסת בתחתית מקל החנית, ויד ימין גולשת אל אמצע המקל מנחיתה אותה על רצפת העץ.  החנית נחבטה ברצפה ונהדפה מעט למעלה. הנבחן המשיך את התנועה ונעץ אותה קדימה. באופן מפתיע הוא היה צריך לעצור כדי לא לנקב את גוף המאסטר שבחן אותו עכשיו. כל כלי הנשק היו מושחזים היטב- היה זה כבוד למות למען אימון לוחם.

הנבחן הניח את היארי מידיו והמתין. רגלו הרגישה במשהו. הוא קיבל עכשיו כלי נשק אחד בלבד- והמבחן עכשיו היה ברור מאוד. הוא קיבל בו שוריקן- סכין קטנה ישרה וקהה, מיועדת להטלה. הוא יצטרך להרוג הפעם. הוא קיווה שיריבו לובש שריון מגן. משולי האולם התחילו מתופפים נסתרים לתופף. מכה ארוכה, ארוכה, קצרה, קצרה וארוכה. קצב שחוזר על עצמו ומסתיר כל רעש שהיה יכול להישמע. הנבחן שקע בתוך  עולמו. הוא פיזר את מודעותו לחושיו בזה אחר זה, הראיה הלכה ראשונה, אחריו חוש השמיעה, הריח  הטעם והתחושה מיהרו אחרי הקודמים. הוא צף בחשכה. הוא התרכז עכשיו בחוש השמיעה. הוא שמע את המתופפים, הם תופפו בשולי אולם ריבועי- שלוש בכל צד. הוא שמע את הנשיפות שלהם ונשיפות קלות שבקלות של עוד מספר אנשים בקצה האולם ממזרח  אליו- ככל הנראה הסנאסאיי והבוחנים האחרים. משהו קלוש נע לידו, מסתובב סביבו, במרחק של כשני מטרים ממנו. מי שהסתובב נע בתנועה לא מחזורית, ככל הנראה מנצל את הזמן לתרגול תנועות שונות. איש לא ציפה שהוא, ולמען האמת אף אחד יצליח למצוא דרך לפגוע במטרה נעה בעיניים מכוסות. לפחות לא בפעם הראשונה. וגם אם כן- אין אדם חי בעולם שיכל לעשות זאת, לפזר את החושים והרגשות ולהתמקד באחד בלבד, בפחות משבריר שניה. חוץ ממנו. זו הייתה תמיד אחת מהיכולות שלו. היכולת השנייה הייתה פיצול חשיבה. בעוד חלק אחד ממשיך לעקוב אחרי תנועת האדם לידו, מחשב איפה גופו ומרכז גופו, חלק אחר החזיר את התחושה לידו האוחזת בשוריקן. היד כיוונה וכמעט השליכה, מכוונת אל הצוואר. הנבחן עצר ברגע האחרון, והפך את השוריקן, פוגע באותו מקום, אבל עם העץ עצמו, ולא עם הלהב. להרוג לא הייתה דרך הבושידו- אין שום כבוד בנטילת חיים של אדם שאינו איים עליך.

הנבחן חזר לעמוד זקוף. הוא התקדם לעבר האנשים שהעריך כבוחניו. הוא כרע על הרצפה, מחכה שיתפנו אליו. משהו הסיר את הצעיף מעיניו מגלה לו שהעריך נכונה  את גודל האולם ואנשיו. מתופפים אכן ישבו, תופים אחוזים בין רגליהם. בוחניו היו תשעה במספרם, שביניהם היו מוכר לו רק מורו- הסנאסאיי, אדון המנזר. שאר האנשים לא היו מוכרים, ככל הנראה הגיעו במיוחד כדי לבחון אותו, כל אחד מגיע ממקום אחר. ייתכן שחלקם בעלי אחוזות- סמוראים- משרתי הקיסר. אדון המנזר לא היה לנו מעמד מיוחד בחוץ, מלבד האחריות על המנזר כמובן,  אבל הוא כמו רבים אחרים הלך בדרך הבושידו, מקיים את קוד הסמוראים. סמוראי בסתר.

הסנאסיי נעמד והביא לו זוג חרבות בנרתיק בד, כרוכות יחד -הדאישו, קאטנה ווקיזאשי, חרב ארוכה וקצרה. אשתו ופילגשו של הסמוראי. הנבחן שלף  את הקאטנה וראה את שמו חרות עליה. עתה הוא לא נזיר, לא מתלמד, אלא מאסטר- הראוי לשם אשר יפחדו ממנו ויראו מפניו. שמא לשמחתו, שמא לצערו השתמר לו שמו הישן, שעמו הגיע למנזר- גרא[2]. שם לא שגרתי אבל כיום יפן הייתה מרובה במהגרים שהגיעו מאי שם בעולם- שמו לא היה יותר משונה משאר השמות.

את הטקס השקט קרע רצף ארוך של דפיקות בדלת האולם: קצר, ארוך ארוך קצר, הפסקה. קצר, הפסקה. קצר, ארוך קצר קצר, הפסקה. ושלושה דפיקות קצרות. אורך הדפיקות וסדרם היוו קוד שפותח במנזר, והיווה דרך מהירה למסור הודעות בלא להיכנס למקום בו נוכחות צד שלישי עלולה להפריע. הקוד המסוים הזה סימן שיש פולש במנזר. הנזירים- מגדול ועד קטון ידעו שאין להפריע את מנוחת המאסטרים אלא בנושא חשוב מאוד- בואו של מבקר שאז המנזר עבר שינוי מקצה לקצה והפך למקדש מבודד של שינטו. הסמוראים הפכו לנרדפים כעת. הקיסר שעלה לשלטון רדף אחריהם, והיה לו פשוט יותר לשעבד או להרוג את את מי שחשד בהם כבוגדים מאשר לבדוק האם דבר זה נכון בפועל. אם יתגלה שיש מקום המכשיר לוחמים, או עוסק בלימוד לחימה ואינו מאושר בידי הקיסר, ספק אם הוא יהיה מרוצה מכך. לא היה קשה לגלות ממרחק רב אם אדם עולה אל המנזר, כך שהיה די והותר זמן לשנות את תדמית המנזר. אמנם כעת הדפיקות סימנו שהגיע פולש. איש לא יכל להגיע למנזר בלא להתגלות זמן רב מראש. כמו כן: אם זה היה פולש רגיל לרוב הוא לא היה שורד, ואף הנזירים לא דיווחו אם היו כאלה. פולש למנזר סימן התרשלות בשמירה, ומתוך הסכמה שקטה הוסכם שיתעלמו מהפולשים, כל עוד הם יטופלו בשקט. איש חוץ מאנשי המנזר ובודדים נוספים ידעו על  מטרתו האמתית של המנזר- הכשרת שרידי השינובי, אנשי הקוגה שו, שחוסלו על ידי אודו נובונאגה, שליטה ומאחדה של יפן, הקיסר כפי שכונה היום. נובונאגה הרג והשמיד את  אנשי השינובי וכפריהם, מלבד חבורה קטנה מהאיגה שו אשר מכרו למראית עין את שירותיהם לו. הסיבה לחיסול הייתה משימה אחת יותר מדי שהקוגה שו והאיגה שו קיבלו על עצמם. גאוותם ועוצמתם הפכו אותם ברבות הימים ללוחמים שכירים, שפעלו הן מתוך רצון לצדק והן מרווחם שלהם. הם החליטו לקבל משימה להשמיד פלוגה מצבאו של נובונאגה. השכר  היה טוב, המטרה צודקת- הרתעת השליט החדש מלאחד בכח את איי יפן, משימה שלא הצליחה מעולם והייתה אכזרית מאוד כלפי התושבים. הסתבר באופן מפתיע שהוא לא אהב את הרעיון במיוחד.

רצף הדפיקות חזר על עצמו. מדגיש את נחיצותו. כל המאסטרים קמו ורצו אל הדלת, ידיהם כבר על מוכנות לשלוף את חרבם. בשל מיקומו גר היה בראשם. חדר המבחן אמנם היה במעמקי המנזר, אבל בתור מי שגדל במקום ההוא מאז ילדותו גר לא היה זקוק לאור. הוא הכיר את גרמי המדרגות על בוריים. כל המנזרים היו זהים, במהותם. בכל גרם מדרגות או מסדרון היה מוחבא קרש מנגן שמתחתיו נמשכו מיתרים למספר מקומות במנזר. עם אדם או נזיר היה מגיע למקום שהוא לא צריך להסתובב בו עוצמת הצעד על העץ הרעידה את המיתרים, מייצרת צלילים שנמשכו בכל המנזר. איש לא קישר את הצלילים  האלו לדבר אחר- בשביל כל העולם זה היה מקדש. מי מכיר את דרכיו?. מסדרונות העץ הוארו בעזרת השמש או הירח. לעיתים רחוקות הדליקו לפידים במקום. חלונות רחבים האירו את כל המסדרונות בזמן שגר והמאסטרים רצו מאחוריו, מתעלמים מהכול חוץ מהצורך שהוציא אותם, והפסיק את טקס המבחן. בהתחלה הוא לא הבין מה קרה, עד שראה דמות אדם לבנה כולה עומדת בחורשה שהיוותה את היציאה היחידה מהמנזר. חצר המנזר הייתה אדמה פתוחה לחלוטין, מלבד שביל ישר של אבנים מרוצפות שחיבר בין פתח המנזר לשער הכניסה. המנזר המסוים הזה היה בנוי ממספר בניינים שהחילו בין היתר את מגורי הנזירים ומספר גינות קטנות שמהם סופק האוכל למנזר. מכיוון שלא הייתה דרך גישה מהצד השני של הפסגה- אלא אם כן מישהו יכל לעוף: איש לא ידע שהיו יותר משלושה גינות  קטנות, והיו מספר שדות שטוחים בהם הנזירים למדו דברים אחרים חוץ מחוכמת האלים. שער היציאה השקיף על תהום מיוערת מתחתיו. הוא ושני השערים מצפון ומדרום נבנו יותר על פי המסורת מאשר יישום מעשי.  בהתחלה גר העלה בדעתו שהדמות זוהרת או מפיצה אור, אך הסתבר שלא. בגדי היצור היו לבנים לחלוטין, ונורא מזה: לא היה לכלוך על בגדי הדמות, שום כתמי לכלוך או זיעה. שערה החום בהיר שגלש על צווארה הלבן היה נקי, כאילו הרגע  נרחץ ונמשך בשמן. איש לא יכל להגיע דרך למנזר בלא מאמץ רב. גר שלף את חרבו, זה לא אדם, זה אחד מהשדים המסתובבים בעולם. בימים אלה איש לא יופתע אם גם שדים יתחילו להסתובב עם נובונאגה. שניה לפני שהסתער הדמות הסתובבה. זה היה אדם בגובה ממוצע- לבוש חלוק לבן, שכיסה את  כל גופו. היה ניתן לראות שצבע עורו בהיר מאוד. פניו היו ארוכים ורזים, קלסתר פנים די מעוצב, עיניו ושערו צבעם חום כהה. הוא לא היה בן יפן, אפילו לא דמה לאחד המהגרים. הזר הביט היישר בעיניו, "נשוב להיפגש בקרוב" אמר ביפנית ברורה לפני שנעמד זקוף, רגליו צמודות וידיו שלובות ונעלם מהעין.

החרב של גר עצרה במקום בו עד לפני רגע היה הצוואר של הזר. חצר המנזר הייתה שקטה. היה זה מאותם הרגעים בו העולם קופא: דבר לא נע. כל תנועה וכל רחש באים בתורם- מציגים את עצמך בפניהם, ומחכים עד שתגמור ללמוד אותם, ואז ימשיכו הם בדרכם. שניות הופכות לדקות. הזמן הוא נצח. הוא ראה את עצמו מהצד: נזיר לבוש לבן, עד היום חסר ייחוד ושם, ואילו כעת הוא נשק. מבלי להסיט את מבטו הוא רה גם את בוחניו- הסמוראים עמדו מאחור, משותקים כמו שאר הנזירים, או שמא ממתינים לראות מה הוא יעשה. זה לא היה חשוב.

"מצאו אותו" דיבר גר, מסתובב ומחזיר את החרב בתנועה חלקה לנדנה, "הוא לא הספיק להתרחק", הוא שיחק עם המידע שהם ראו, הרי הזר לא יכול היה להיעלם נכון? כנראה הוא השתמש בתכסיס כלשהו. מכה קטנה בנקודה הזאת תמשיך לגרום להם להאמין בשקר שהם עצמם יצרו. "אתם מדווחים ישירות אלי". הוא הלך אל שער הכניסה, מפזר אנשים באקראי לחפש באזורים שונים, כמה נשלחו ליער, כמה לסקור את פנים המנזר- בעיקר את הצעירים והקשישים. הוא עצמו נשאר בפתח, במקום בו יהיה קל למצוא אותו. הוא התעלם מהמבטים של הבודדים שעוד נותרו בחצר ופיזר את חושיו, נותן להם להירגע בעוד הוא מקשיב לכל רחש מסביב. האוזניים התעלמו מהסמוראים האחרים, הם לא היו חשובים כעת.



[1] חרב יפנית מעוקלת מעט, אורכה כמטר.

[2] בגלל חוסר אותיות ניקוד- גר כ"גרא" כשה"רא" מבוטא כתנועה קלה של צרה, ייתכן שיישמע גם גריי(ג ור בסגול)- gerey or gere ביפנית אין עיצורים באמת, על כן המבנה הזה. מתוך נוחות אני אמשיך לכתוב גר, אך הביטוי כאמור מקודם.

נכתב על ידי לוגר , 12/5/2014 11:51  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

כינוי:  לוגר

מין: זכר




90
הבלוג משוייך לקטגוריות: מדע בדיוני ופנטזיה , סיפורים , שירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ללוגר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על לוגר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ