לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


היי קוראים לי עדן ראובני. בבלוג זה תמצאו סיפורים מרגשים, מפחידים עצובים ועוד בנוסף תמצוא לא רק סיפורים ריאליסטים כביכול אלא גם סיפורים דמייונים על קסמים ודרקונים. פאנפיקים כמובן יהיו. על ספרים בעיקר או סרטים (הארי פוטר, דימדומים וכו') ויהיו מעט על מפורסמי


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

4/2014

רגע לפני. רגע אחרי. -נקודת מבטם של היילי ונלי-


 

 

"היילי! חכי!" נלי צעקה בעודה רצה אחרי חברתה היילי. הם שיחקו תופסת. היילי רוברטס ונלי הרווילוייד היו החברות הכי טובות עוד בבית החולים כאשר האמהות שלהן היו מיטה ליד מיטה וילדו אותן. ככה לפחות הן מספרו.  הן היו בנות שש-עשרה והילדות וההשתובבות הייתה חזקה מהבגרות שלהן. הן אהבו לכייף, לצחוק ולעשות שטויות. 

היילי הייתה ילדה בלונדינית עם עיניים בהירות, ירוקות. שיערה היה ארוך וחלק והיה לה חיוך מקסים. לנלי היה שיער חום ומתולטל. הוא גם היה ארוך אבל פרוע משל היילי. 

שם בבריטניה, בפארק הייד שבלונדון, נהגו הבנות לצאת כל אחר צהריים ולסוע לשם באופניים שכן גרו במרחק לא רב משם. 

הפעם הבנות החליתו לעשות שם פיקניק. נלי הייתה תבחית מצוינת והיילי? היילי הייתה טובה בלאכול. נלי הכינה מרינג לימון, סופלה שוקולד, עוגות טרפל והכי חשוב תה אנגלי מסורתי עם חלב. היא שמה הכל בסל נחמד והניחה אותה בסלסלה שהייתה באופניים שלה. היא חזרה הביתה בכדי להתקשר להיילי.

 

-צליל חיוג נשמע-

"הלו?"

"היילי?"

"כן נלי? את מוכנה? "

"בהחלט! הכל מוכן ואני כבר יוצאת לדרך מה איתך?"

"יוצאת עכשיו! " 

"ניפגש"

 

הטלפון נותק. הדלתות נעלות, החדרים סגורים. מה שנשאר היה רק לקחת את האופנים ולרכב לפארק הייד. היילי ונלי רכבו בכל הכוח. היילי מביתה שלה ונלי משלה. היילי הגיע לפני נלי, למרות שנלי תמיד מגיע ראשונה בכלל היא גם גרה יותר קרב. "מוזר..." חשבה לעצמה היילי. "טוב נחכה" היא אמרה בחלישות והתיישבה על הספסל מול הפסל הגדול שלידו קבעו להפגש. היא הוציאה ספר והחלה לקרוא. כעבור כמה שעות היילי שמה לב שמשהו לא בסדר. "למה לאזעזל היא לא באה?!" 

קולות סירנה נשמעו ברקע. אמבולנס ומזה .. משטרה ורגע! זה לא האוטו של ההורים של נלי? היילי נעמדה והפילה את הדרים על הדשא. היא החלה לרוץ. קבוצת אנשים מאוגדת במעגל עמדה באמצעה הכביש. היו צרחות, בכי. בעיקר של..נלי? היילי דחפה את כולם. ילדה שכבה שם על הכביש, מדממת, בוכה. כן.. זו הייתה נלי. האופניים שלה היא עקומות וזרוקות על צד הכביש. 

היילי רצה אליה, היא החזיקה אותה קרוב. "נלי! נלי.. בבקשה תגידי משהו." היילי יבבה. "הכנתי טרפל..." היא חייכה קלות כאשר ראתה אתה היילי. הפרמדיקים מיהרו לעברם ולקחו את נלי ושמו אותה על האלונקה בזהירות. כמה רעש היה מסביב. הם הכניסו אותה בזהירות אל החלק האחורי של האמבולנס ונסעו כאשר היילי ואמא של נלי נשארו מאחורה. אבל של נלי נסעה איתה. 

"איך זה קרה גב' הרווילוייד ?" היילי שאלה. "היא תהיה בסדר?" היא הסתכלה על אמא של נלי.  

"אני לא יודעת..." היא אמרה ונאנחה, מחזיקה את הדמעות שבענייה מלפול. "היא רכבה באופניים לפארק ו... הוא לא ראה אותה. המטורף הזה פשוט לא ראה אותה. הוא נהג במהירות אדירה.. המוזיקה... אוי אני בטוחה שהיה שיכור." היא קיפצה את אגרופיה.

היילי הניחה את ידה על כתפה על מיריים, אמה של נלי, והביטה עליה. "אל תדאגי.. זה קורה כל הזמן ... " היא נסתה לגרום לה להרגיש יותר טוב אבל כמובן שללא הצלחה. "היא ילדה חזקה אני בטוחה שזה לא משהו רציני..." היא הנהנה לעצמה ומיריים נאנחה קלות. "את בטח צודקת" היא אמרה. 

 

כאשר הגיעו לבית החולים היילי רצה לחדרה של נלי. נלי שכבה שם. שערה במתולתל מבולגן לכל עבר. שריטות בפנים פה ושם גבה פתוחה ואף מדמם. נראה כאילו זה אתה הלכה מכות עם איזה סלקטור במועדון. היילי הסתכלה עליה. היא הייתה לבושה בחלוק חולים לבן והייתה מכוסה בסמיכה דקה. ידייה היו מכוברים למכשירי דופק ואינפוזיה ועל פיה ואפה היה מונח מכישר הנשמה. נלי הייתה עם עיניים עצומות ובקושי נשמה. המוניטור של הדופק ציפצף באיטיות. 

היילי הלכה באיטיות כאשר אימה של נלי הגיחה בדלת. היילי צעדה. היא התיישבה על מיטתה של נלי והחזיקה את ידה. "היי..." היא חייכה קלושות. "אני לא יודעת עם את שומעת אותי... אבל אני הגעתי. שךא תחשבי שהיפקרתי כן?! " היא צחקה מעט והדמעות עמדו בעניה. "רציתי להגיד לך שנורא דאגתי! מה ניראה לך שאת...שאת נדרסת ככה!? " היא הסתכלה למטה. "בבקשה...בבקשה נלי תגידי שהכל יהיה בסדר, כמו תמיד! תגידי לי שאני ילך איתך מחר לפארק... בבקשה נלי! נו! תגידי משהו!" היא צעקה , צעקה חנוקה מדמעות. צעקה צרודה. 

"בבקשה" היא מלמלה. מיריים צפתה בכניסה לחדר בשתי הבנות.

היילי לחצה את ידה של נלי. הציפצוף האיטי נהפך למהיר לאט לאט. מה זה אומר? לא! לא יכול להיות! "מישהו! זה מצפצף! בבקשה! שיבואו! " היא רצה מחוץ לחדר מזעיקה את הרופא הקרוב. היא שמעה את הציפצופים ממהרים. מגבירים את מהירותם כאילו היו כרכבת הרים. הרופא נכנס במהירות. 

הציפצוף נהפך לאחד ארוך. ארוך ושובר. היילי עמדה שם. חסרת ישע. היא צפתה ברופאים מורידים לה את החלוק במהירות. "להתרחק!" היא שמעה את הרופא הראשי צועק ומעביר לה זרם חשמלי דרך שני לוחות ברזל. "40 וולט!" הוא קרא. "הדופק לא חוזר!" רופא אחר אמר. "60!" הרופא הראשון צעק. היצפצוף נשאר יציב. עומד. ארוך. עינייה של היילי התמקדו בנלי. היא לא שמעה יותר כלום. רק כמה מילמולים של הרופאים. האוזניים כאילו נסתמו והיא יכלה לשמוע את נלי בוכה. למרות שהיא ידעה שזה לא אמיתי. הרופאים לאט לאט כיפלו את הדברים בעודם מסתכלים למעלה. רופא אחר כתב משהו על הלוח. תאריך פטירה, שעה ועוד כמה פרטים. היילי נשברה ונפלה על בירכייה. היא קברה את ראשה בידייה ובכתה. המכשירים נותקו. נלי הלכה. מיריים עמדה שם ליד נלי, בוכה וגם אביה שחיבק את מיריים  חזק. 

היילי איבדה אותה לנצח. ולחשוב שרגע לפני היא חייכה וצחקה ורגע אחרי היא הייתה שכובה על הכביש. שרגע לפני הם קבעו להיפגש בפארק ורגע אחרי היא איבדה את חייה. 

רגע לפני.  רגע אחרי. ולא ניתן להחזירם.

נכתב על ידי Riddle , 22/4/2014 09:41  
קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  Riddle

מין: נקבה




61
הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , פאנפיקים , בלוגים בדיוניים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לRiddle אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Riddle ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ