לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כי החיים משעממים ואני רוצה יותר, אני רוצה שיבינו את מה שאני מבינה, אני רוצה שיראו לי את מה שאני לא רואה, ואולי אני אפילו אצליח להראות למישהו משהו חדש.

Avatarכינוי:  תפסו-את-הכינוי-שרציתי

בת: 23

Skype:  yuval.horovitz 





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

4/2014

תוויות ותוויות, אבל אנחנו לא מילים


*נכתב בזכר אבל כמובן שזה מתייחס גם לנקבה
הלכתי היום לטיול עם המשפחה שלי, טיול נחמד עם האח הגדול שלי, האח הקטן שלי, וההורים שלי. באמצע הדרך עברה נערה בכביש והדבר הראשון שהיה לאמא שלי להגיד עליה זה פרחה. 
קראתי היום מאמר שכתבה דודתי, שבה כתבה על איך שיכלה לראות לפי תנועת הידיים של הנער בכיסא מאחוריה בקולנוע, כי הוא ערס.
לפני שבוע וחצי בבית ספרי, דיברתי עם חברה שלי והיא סיפרה לי על מישהי בקניון שהלכה עם חבורת נערים, ומצטטת אותה, "פרחה עם ערסים בגיל כזה צעיר? באמת..."
שנאתי כול שנייה שבה הלכתי עם אותה חברה לבריכה לפני שבוע, כי יכולתי לראות את המבטים השופטים שלה לכול עבר. "עזבי אותם יובל, הם רק ערסים" היא אמרה לי אחרי שחבורת בנים עשו עלי בדיחות מין "הם פשוט לא קיבלו מספיק צומת לב בבית" - מאיפה לך לדעת? אנחנו מסתכלים על כול אחד וחושבים שאנחנו מכירים כול דבר לגביו, אבל נחשו מה - לא כול אישה עם מכנס בצבע זהוב היא פרחה, ולא כול נער עם כובע נייק הוא ערס. לא כול אחת עם גופיית בטן היא זונה, ולא כול אחד עם אייפון הוא "רק עוד אחד מהנערים המכורים". אנחנו יותר מזה. אנחנו כולנו הרבה יותר מזה. נמאס לי לשמוע הערות צדדיות מהמורות בבית הספר שלי "זה בגלל שהן נערות מתבגרות" ונמאס לי לשמוע בנות שקוראות ספרים מתנשאות מעל כולם וקוראות לכולם שטוחים - נמאס לי מזה שכולנו שמים תוויות על כול אחד. 
מה גורם לנו לחשוב שאנחנו יותר מתוחכמים מהאיש שלידינו? שיש לנו יותר סיפור חיים מהחברה לשולחן שלנו בתיכון? אולי הדבר הקל שבזה, שלאף אחד אין מחשבה חוץ מלך, שאתה בעצם היחיד שיודע מה הולך לקרות, ושאתה לא צריך אותם בשביל זה. שאתה יותר טוב מכולם. וכן - כולנו חשבנו ככה במוקדם או במאוחר, אבל תארו לעצמכם מה זה להסתכל על מישהו, ולהבין שהוא יותר מהתווית ששמו לו, שאתם שמתם לו. יוצא לי הרבה פעמים להסתכל מחוץ לחלון בחדר שלי ולראות את כול החלונות האלה מסביבי, וכול פעם להבין שבכול חלון מואר יש מישהו שחי. מישהו עם ילדות, מישהו שבכה, שצחק, שנפרד, שנפגש, שהתרגש, שהתאכזב, שאיבד, מישהו עם רגשות. מישהו עם סיפור. מישהו עם בעיות. בכול מכונית שאתם רואים בכביש יש אדם. אישה, גבר, נער, נערה, ילד, ילדה ואולי אפילו תינוק שרק היום יצא מבית החולים. כול אחד מהם חושב. כול אחד מהם מסוגל בדיוק למה שאתה מסוגל, ואולי אפילו ליותר. כול אחד ממלא או ימלא תפקיד כולשהו בחברה, ויעזור במשהו בין אם זה לארוז קופסאות ובין אם זה להיות חייל בצבא. אבל בכול זאת אנחנו מגבילים אותם. למה זה הופך אותנו? זה הופך אותנו לפחדנים, אבל לא רק לפחדנים. אנחנו בדיוק מי שהיינו, רק פחדנים יותר. אנחנו מפחדים מזה שלאחר יש דרך חשיבה אחרת, אנחנו מפחדים מזה שהאחר לא פחות טוב מאיתנו, אנחנו מפחדים מזה שהאחר יכול להצליח. אולי במקום לפחד מזה יהיה יותר קל לקבל את זה בברכה, ומאז שאני התחלתי לחשוב ככה, ההערכה שלי לכול אחד עלתה ב100%, בין אם זאת האישה שהתנגשתי בה ברחוב ובין אם זה אח שלי. כמה שאלות אפשר לשאול בן אדם כשאתה יודע שיש על מה לשאול ולא רק על השיעורי בית האחרונים, או האס-אמ-אס האחרון שקיבלתם ממנו. כמה עמוק אתה יכול להיות עם בן אדם כשתבין במלואו מי הוא כבן אדם. כולנו נועדנו לגדולות, אבל אנחנו חוסמים אחרים מלהצליח בגלל הרצון שלנו להגביל אותם. אל תפחדו מהעומק, תאהבו אותו.

נכתב על ידי תפסו-את-הכינוי-שרציתי , 21/4/2014 21:38   בקטגוריות ביקורת  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: המתמודדים , זכויות אדם , בית ספר יסודי
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לתפסו-את-הכינוי-שרציתי אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על תפסו-את-הכינוי-שרציתי ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ