לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

לעולם לא תדע מה יקרה בעוד שעה, יום או שבוע


תיאור המסע שלי על הקווסאקי KLR 650 ברחבי אמריקה הלטינית

כינוי: 

בן: 29





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


6/2014

תשלים עם זה, אתה לא היחיד!


זה הפתיע אותי. כמו סכין בגב.

"אתה ישראלי?" "עם אופנוע?" הוא שאל אותי.

לא ידעתי אם לשמוח או לכעוס. זה היה לי מוזר.

כמובן ששמחתי ותוך רגע יושבים ביחד ומחליפים חוויות. סופסוף מישהו שמבין אותי.

התייעצויות, שיחות אל תוך הלילה ואחלה של חברים גרמנים עם 55 בירות.

אז המשכנו, 3 ישראלים על 2 אופנועים מסן פדרו דה אטקמה, צ'ילה לסלטה, ארגנטינה.

 

לא חשבתי שזה יקרה ואפילו לא נתתי לעצמי לקוות.

תמיד הייתי היחידי, בכל הטיול, זה שמטייל על אופנוע.

 

עכשיו יש שניים

 

בזמן הנסיעה נזכרתי שכשנכנסתי לגבול לצ'ילה ראיתי ברשימות ישראלי שנכנס עם אופנוע בגבול הזה כיומיים לפניי.

האמת שלא הקדשתי לזה הרבה מחשבה בגלל ששיערתי שזה סתם עוד ישראלי שהשכיר אופנוע או קנה למדינה או שניים.

לא באמת חשבתי שזה טרבלר רציני.

 

לא חשבתי שזה יהיה מישהו כמו גל, כזה שמטייל עם סוזוקי 650,  מקולומביה ועד ארגנטינה, למרות שזה רבע ממה שכבר עשיתי.

 

אז הנסיעה הייתה מדהימה, הייתי עם 2 חברים שבאמת אהבתי, היה כיף איתם.

הפעם הראשונה שאני מצליח לשלב את הטיול על האופנוע לטיול ש"כולם עושים" (החברים והכל..) עכשיו הכל ביחד.

 

נוף מדהים, לגונות וקור כלבים כשנכנסים בפסו דה חמה, המעבר הגבוה בקור של 2 מעלות בלבד ואנחנו שוב בארגנטינה.

אני שוב בארגנטינה.

כבר באזור חוחוי, התחלתי להרגיש בבית.

אין כמו לחזור לכבישים שאתה מכיר ומקומות שכבר היית בהם.

 

היה לי מאוד חשוב שנכנס לסלטה דרך הכביש הצר, המפותל והמדהים שכבר הכרתי.

גם אם זה אומר שנכנס בחושך.

 

כלכך התרגשתי שיכולתי להמשיך עוד 5 שעות בחושך הפיתולים האילו.

 

 

 

בסלטה כבר הכרתי הכל- הרחוב המכרזי, חנויות האופנועים והמוסך הפינתי.

 

כשהרפז עזב, נסענו אני וגם עם 2 האופנועים לתצפית מדהימה על העיר עם פק"ל קפה שחור.

הרגשתי טוב, אך מנגד גם רציתי כבר להמשיך.

 

את הדרך לבואנוס איירס אעדה כמובן דרך החברים בקורדובה והבנות היפות של רוסריו. כמה שפחות כבישים ראשיים, כמה שיותר דרכי עפר. ככה רציתי. פה אני כבר מכיר וסומך על פהפה, אין סיבה שלא.

חוץ מהסליידר גומי של השרשרת פהפה במצב מעולה. רק הגומי המזויין הזה שאי אשפר למצוא.

 

אז דרך החברים בקורדובה, שחיכו לי עם אסאדו חם על המנגל, דרך הכבישים המשעממים לבוטאנוס איירס, אני ממהר להגיע.

החברים, הבשר, כמה מסיבות. זה מה שחיכיתי לו. היו לי את הסיבות שלי.

 

לפעמים אתה כלכך רוצה להגיע שאתה אפילו לא עוצר לצלם, גם אם יש משהו מיוחד.

 

אחרי שבוע בבואנוס איירס אני נוסע לאורגוואי להוציא כמה דולרים, אני אוהב את הזמן לבד, למדתי לאהוב.

על הנחל סמוך לגואלאגווייצ'ו אני פוגש ארבעה היפים ישנים באוהב לצד הנהר.

אני מודה שהם לא ממש הסגנון שלי, אבל אני מעדיף איתם מאשר לבד. אז הצטרפתי.

 

זאת הפעם הראשונה שאני כותב סיטואציה כשאני עוד נמצא בה. כאן, גואלגווייצ'ו, עם ההיפים ופהפה. (וחגי).

נכתב על ידי , 6/6/2014 22:53  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השותף שלי, ליפול עליו.


כשאני נכנס להוסטל בארקיפה, גמור, רעב ואחרי עשר שעות נהיגה אני מקבל כאפה על השכם. הרפז.

אם יש מישהו באמת קיוויתי לפגוש בדרך זה הוא. ללא ספק.

קפצתי על המציאה. יום שלם, תוך שאנחנו מסתובבים, מעשנים קצת ויוצאים לרתך את הסבל השבור של פהפה, אני משכנע אותו לבוא איתי לסלטה.

האמת שזה לא היה קשה במיוחד.

 

עם הרפז מההתחלה ידעתי שכיף איתו. הלוואי והיה קונה אופנוע והיינו מטיילים ביחד.

אין כמוהו. 

 

אנחנו עוצרים לצד הדרך כשאנחנו מבינים שאין למה למהר. עוד היום נהיה בצ'ילה.

בלי בעיה.

 

אפילו למדינה המפותחת ביותר בדרום אמריקה, עם המעברי גבול הגדולים ביותר, היה די קל להיכנס. אולי חצי שעה ולא יותר.

עד לפני חמד אחהצ היינו כבר בעיירה הצפונית ביותר בצ'ילה, אריקה.

דרומה על כביש 5, סושי ולילה באיקוייקה וכמה איזורים קרים בדרך לסן פדרו דה אטקמה, המקום שאמור להיות היפה ביותר בצפון צ'ילה.

 

סן פדרו דה אטקמה הוא כפר קטנטן ותיירותי, לא כזה יקר כמו שאומרים, הכל רגוע, אין זמנים ותאריכים לכלום.

 

היו לי כמה דברים על הראש, כמה מחשבות ולחצים. בעיקר חששות מפני מעבר הרמה הגבוה והקר והמשקל העודף שיש על פהפה.

לילה סמוך למעבר גבול לא היה אופציה, כבר פגשנו אופנוען בדרך שקפאו לו המים ברדיאטוב במהלך הלילה ולמחרת הלך לו מנוע.

אין סיכוי שאתן לזה לקרות לי. נעשה את הכל ביום אחד, מסן פדרו דה אטקמה, צ'ילה לסלטה, ארגנטינה.

 



נכתב על ידי , 6/6/2014 21:37  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




מלימה יצאתי לבד. שוב לבד.
אנשים לא מבינים, אף אחד לא מבין.
לא מבינים שאתה עם מוזיקה ובגלל זה אתה רוקד כמו מטומטם על הכביש. שר בתוך האקווריום הקטן שלך.
לא אהבתי את המדבר. מצד שני הכבישים הארוכים, מזג האויר הטוב, מאות המשאיות על הכביש והידיעה שאין אפילו סיכוי קטן לגשם עשו לי טוב, נתנו לי הרגשת ביטחון.



כביש ישר, עוד נהר לחצות, עוד מנהרה לעבור, עוד משאית לעקוף.
10 שעות נוספות.
בפרקס הרגשתי הקלה כמו תמיד לךהגיע לאן שרציתי. ושם הכרתי את אנקה.
בערב יושבים ומדברים על מה ולמה סביב בריכה ההוסטל תוך ששותים קפה טורקי ונשאר לי עוד מקוסקו.
"אפשר לבוא איתך לאיקה מחר?" היא שאלה אותי.
ברור שכן!! אמרתי לעצמי בלב.
היא הייתה סוג של אהבה ממבט ראשון. הצחוקים, החיוך, חוסר הביישנות ובעיקר היופי הבלונדיני שלה.
בחמשת הימים איתה הרגשתי בעננים. כשבחורה בלונדינית, שחקנית במקצועה, עם עיניים כחולות עמוקות ויפיפיות יושבת מאחוריך ומחבקת אותך במשך נסיעה שלמה של כמה שעות. אין יותר טוב מזה.
היא עוד סומכת עליך שתשמור עליה אפילו שהיא מכירה אותך רק יום יומיים.
אחרי לילה של הרבה אלכוהול אנחנו נפרדים.
ממשיך לכיוון הבית, ארגנטינה. חוצה את המדבר המזויין.


נכתב על ידי , 6/6/2014 21:23  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ישראלים לא מבינים


הם לא מבינים מה זה להיות לבד. הם לא מבינים שאני באמת לבד, אוהב להיות לבד, לא כמו כל ישראלי שמטייל לבד ואף פעם לא באמת לבד.

הם לא מבינים מה זה לעצור בצד ולעשות ארוחת דרכים או פקל קפה לבד.

הם לא מבינים מה זה להיות בלחץ.

ישראלים לא מבינים מה זה להיות עם ציוד של 350 ק"ג, קצת יותר ממוצ'ילה ותיק קטן.

ישראלים לא מבינים שאני יודע איפה יש חנות ברגים ומוסך לפני שאני יודע איפה ההוסטל שלי או איפה יש פיצרייה טובה.

ישראלים חושבים שלנווט זה קל, שמים כתובת בג'יפיאס ונוסעים.
אז סוד קטן.. זה לא בדיוק ככה.

ישראלים לא מבינים את ההרגשה של הפחד מלהיתקע. אין באמת מישהו שתוכל לדבר איתו או להעזר בו. אתה באמת לבד.

ישראלים חושבים שזה טיול מושלם. אז לא, לא הכל ורוד כמו בתמונות.

ישראלים לא מבינים שלמצוא הוסטל זה לא פשוט. יש איתך חבר ששוקל 300 ק"ג.

ישראלים לעולם לא יבינו את הרגשת הסיפוק בלהגיע לאן שרצית. זה לא שאני עוצם את העיניים בקוסקו ומתעורר בלימה.

ישראלים לא מבינים שאי אפשר לחצות יבשת עם אופנוע 250 סמ"ק.

ישראלים לא מבינים מה אני רואה בדרך, חי את כל תחנות הדלק, האנשים, ולא רק המרכזים בתיירותיים.

ישראלים לעולם לא יבינו, אלא אם יחוו. תמיד יהיה להם מה להגיד אלה.
נכתב על ידי , 6/6/2014 21:17  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





296

© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדגן לוין אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דגן לוין ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ