לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

אף-אחד לא חופשי עד שכולם חופשיים, אף-אחד לא אהוב עד שכולם אהובים


אנשים רק מדברים על עצמם ולא על אחרים

Avatarכינוי: 

בן: 20

Skype:  תבקשו :) 

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

8/2019

אני מפחד


אני לא יודע על מה לכתוב. אני בדיכאון וזה לא עובר. זה לא עובר, כי הכל עובר. וזה מדאיג אותי . זה מלחיץ אותי. מלחיצה אותי מפלגת נעם. זו מפלגה ממש מפחידה, ואני מקווה שאנשים אחרים גם יבינו את זה. ישראל כל-כך ימנית שזה לא להאמין, שיש בישראל פאקינג שתי מפלגות פשיסטיות לפחות. יש את המפלגה המפחידה של בנט, יש את מפלגת נעם שהם מילולית נאצים, יש את הליכוד, שזו מפלגה מפחידה בפני עצמה. ואנשים כל-כך מנותקים, כל-כך חיים בעולם של אשליות. מה עובר בראש של אנשים שמצביעים לליכוד? זה מעבר לי להבין את זה. ואני מוכרח, אני מוכרח להבין את זה, כי אני רוצה שהאנשים האלו, שהעובדים האלו, יתמכו ויקחו חלק מהפכה קומוניסטית. 
העתיד מפחיד אותי. מפחיד אותי להיות עני. אני מפחד להיות הומלס. אני מפחד להיות בכלא. אני מפחד לחיות בעולם שביבי-בולסנארו-טראמפ מנסים ליצור, ונראה שאין לנו, לעובדים, ליהודים, לשמאלנים, למוסלמים, את הכוח להתנגד להם. בפעם שעברה שהפשיזם הרים את הראש שלו היה לנו, ועדיין לא עשינו את זה, בשנות השלושים איגודי העובדים היו חזקים, ועדיין כשהמפלגה הנאצית נבחברה לשלטון לא הוכרזה שביתה כללית, שיכלה למנוע את זה. 

אני מפחד. העתיד מפחיד. אני לא רוצה להיות עבד בשכר לשארית חיי. אני רוצה חיים חופשיים. אני רוצה להיות יכול לטייל בפארק ולהאיכל ברווזים, לקרוא ספרים, לעזור לבנות דברים, לבשל, אני רוצה לקרוא שירה ולהיות בכושר, אני רוצה לראות את העולם לפני שאני אמות ולהכיר אנשים מדהימים, חמודים ומרתקים, אני רוצה ללמוד להיות חובש ולעזור לאנשים, ללמד אנשים, לחלוק את הידע שלי עם העולם. אני רוצה לגלות דברים, ואני רוצה לגדל צמחים ולעצב מבנים ואת התחבורה הציבורית מחדש. אני חושב שיש לי המון פוטנציאל, אבל בחברה הזאת הוא לא יכול להיות ממומש. בחברה הזאת יכול להיות רק מאבק, רק מחתרת, רק מהפכה, זה אסון. 

אני לא רוצה לחיות את אסון האקלים שמתקרב עלינו לרעה. אני לא רוצה לחוות את השואה 2.0, אבל הפעם יותר גורעה, יותר קשה, יש מדינה "יהודית" שאמורה להגן עלינו, אבל היא רק מוכרת נשק לניאו-נאצים באוקראינה מזינים את המנהיגים הנאצים של העולם ליד ושם. ואנחנו לא עושים כלום, רק מקדמים את מדינת האפרטהייד היחידה במזרח-התיכון. וגם אני לא עושה כלום. בקושי גירדתי את עצמי מהרצפה לתרגם עמוד מהספר הזה, שיהיה לי מזל אם אדם אחד יקרא אותו בכלל. אני מנסה, אני מנסה לעשות, ואני לא יודע מה. 

אני מפחד. אני לבד. אני מיואש, ועדיין מלא מוטיבציה. מתי זה יגמר? 
נכתב על ידי , 15/8/2019 18:21   בקטגוריות פוליטיקה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שינה ואנשים הזויים


יש לי בעיות שינה. קשה לי להירדם כשאני ישן לבד, ולפעמים גם כשאני ישן עם חבר שלי. אני לא מצליח להירדם בלי לצפות בסרטונים במחשב, וכשאני כן עושה את זה, הם מעירים אותי באמצע הלילה,או שאני מתעורר מחלום, מחתולים, מללכת לשירותים. הרבה פעמים אני לא מצליח לחזור לישון אחרי זה, ואז אני ישן רק חצי לילה. זה מטריד אותי ומציק, ואני לא מבין למה זה. 

היום בחדר הכושר היה בחור זקן שאמר למי-שהיא שהלכה על ההליכון "בובלה, תפסיקי לדבר בטלפון" והיא הפסיקה. אחרי זה אימי ואני דיברנו והוא אמר לה "בובלה, תפסיקי לדבר".  האדם הזה ממש מגעיל בעיני. אימי ואני קצת רבנו איתו והוא המשיך להיות מגעיל אחרי זה. 

אני לא מצליח להתרכז בלכתוב כאן עכשיו. יש כל מיני דברים שמטרידים אותי, כמו המחשב על זה שאני צריך לסיים להכין את הממ"ן, להתקלח, להכין אוכל, רוצה מצד אחד שהוא יהיה מוכן אחרי המקלחת שלי, מצד שני אני לא רוצה לבשל אחרי המקלחת, וזה לא אוכל שלוקח הרבה מזן להכין ככה שאני יכול להתחיל עכשיו ואז ללכת להתקלח.  מטריד אותי שחבר שלי לא נחמד אליי במיוחד ומטריד אותי שאין לי מה שהוא מעניין לראות ולקרוא. 

אני פשוט אלך להתקלח ויהיה בסדר. 

נ.ב - שוב השתפרתי בריצה: 28 דקות ריצה בתשע קמ"ש + שתי דקות בעשר קמ"ש. ואני שוקל עכשיו 76.5. 
נכתב על ידי , 14/8/2019 19:02  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



המדפים בחדר שלי






אורגנו, פסל קטן של ציפורים על קריסטל שנראה כמו קערת מים, מכשף, תיבת נגינה, בובה של עטלף שחור כתום, קוצץ שיער מכאני, חמישה בקבוקים, מסודרים על-פי הגודל, של שמן אתרי, מאחוריהם בובה של ארנב, לפניהם מתקן שמסתובב כשמדליקים את הנר שמתחתיו, שקית אדומה, בה שרשראות, שתי תיבות נגינה, קופסא, מעליה פיל מאבן חן, מאחריה בזיליקום, במדף מעל המון אבני חן קטנות, נר, מטריושקה, טימין, מדף מעל, לואיזה. 
נכתב על ידי , 13/8/2019 17:45  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



משקל


אני לא יודע למה, אבל המשכתי לעלות במשקל. כשהגעתי ל75 אמרתי לעצמי שאני לוקח את עצמי בידיים ומוריד כמה קילוגרמים. אבל עכיוש כשנשקלתי, אני שוקל 78. אני לא ממש יודע למה, אני עושה המון ספורט ואני חושב שאני אוכל יחסית מאוזן. אבל זה-הוא, חסל סדר. זה נגמר. היום אכלתי די טוב לדעתי, אכלתי גרנולה עם חלב שיבול, שועל, 500 גרם כרוב ניצנים עם כפית שמן זית ומלח, ואני אוכל קערת אורז עם חומוס בערב. אכלתי גם שני מעמולים, שלא הייתי צריך לאכול, וניסיתי לאכול קלמנטינה אבל היא הייתה דוחה. אני רוצה להיות שרירי עם קוביות, וזה יקרה. 

הלכתי עם אימי לקנות צמחי תבלין. אני מייבש מנטה שאני מגדל בשביל להשתמש בה כתחליף טבק בשביל לא לעשן נקי. אני מאוד מתלהב מזה, כי זה עושה טעם ממש נחמד. 

אני אצטרך לחכות אבל עם להשתמש בזה. החלטתי שבחודש אוגוסט אני לא אעשן בכלל. עד עכשיו עישנתי בערך פעם בשבוע, וזה יותר מדי בשבילי. בפעמים האחרונות זה עשה אותי מדוכא לכמה ימים אחרי זה, אז אני לא אעשן החודש בכלל ואחרי זה אני אעשן פחות. בינתיים הולך לי טוב. 

זה העידכונים להיום. 
אה, מלבד זה, סיימתי לתרגם את הפרק התשיעי של כיבוש הלחם, ונשארו לי רק עוד שישה עמודים. תירגמתי כבר שבעים, יש עוד ארבעים ושישה. אני כבר רואה את הסוף, אני לא יכול לחכות להיות אחרי-זה, זה יהיה מדהים. 
זה הכל להיום באמת אבל. 
נכתב על ידי , 13/8/2019 16:38  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שוב


אביב ואני שוב נפגשנו, וגם היה שם בן-הזוג שלי. היה לי מאוד לא כיף. אביב הייתה לא רצינית בקריאה של הקפיטל, היא מבריזה לי מהתוכנית שלנו של חלוקת המזון, בן הזוג שלי היה לא נחמד אליי היום, כמו שהוא לא ממש נחמד בשבועות האחרונים בכלל. אני לא יודע מה נהיה ואני לא יודע מה נהיה איתי. אני מנסה לשמור על איפוס ולתרגם קצת, ואני עושה קצת שופינג אונליין בשביל להירגע, אבל אני לא ממש מצליח. אני רוצה לראות קצת אבודים, אבל אני לא חושב שיש לי סבלנות. הדפסתי את הקפיטל באנגלית, אבל אני כנראה אקרא אותו בעברית בסופו של דבר.
 מה נהיה? 
נכתב על ידי , 12/8/2019 20:04  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מוטיבציה


יש לי הרבה מוטיבציה לעשות דברים בשבועות האחרונים. בין אם אלו פרויקטים פוליטיים, להיכנס לכושר, לקרוא ספרים שמעניינים אותי ולא רק בשביל התואר, לבשל דברים בשביל הכיף ולא רק מתוך הכרח, אין מלא במוטיבציה ורצון לעשות דברים. ועדיין יש דברים שעומדים בפני. דיברתי על זה עם המטפל שלי, ואני חשוב שדבר מרכזי שעומד בפני זה שאני לא מכיר אנשים לעשות איתם את הדברים האלו, וזה דבר מאוד משמעותי בשבילי לעשות דברים עם אנשים אחרים ולא לבד. 
חוויה שחוזרת על עצמה היא שאני מספר לבן-הזוג שלי שיש איזה רעיון לפרויקט או תוכנית שאני מתלהב ממנו ואני רוצה לעשות אותו, והוא מזלזל בזה, חושב שזה לא מוצלח, לא רוצה לקחת חלק בזה. כמו כדי להוכיח את זה, זה קרה גם אתמול. הצטרפתי לIWW, איגוד העובדים הבין לאומי, ששואף שכל העובדים בעולם יהיו חברים בו. עד כמה שאני יודע, אין חברים בו בישראל, ואני רוצה להביא אותו לכאן, כי אני באמת מאמין בו והוא גדל בקצב מטורף לאחרונה. בן-הזוג שלי גם זילזל בזה, וזה מאוד מתסכל אותי ומייאש אותי ומציא לי את הרוח מהמפרשים, כי כעיקרון יש לנו את אותן העמדות, ועדיין זה האופן שבו הוא מגיב. 
אני כבר שנים רוצה לקרוא את הקפיטל של מרקס. וכל פעם אני מציע לבן-הזוג שלי שנקרא אותו ביחד, והוא לא מעוניין. היום הצעתי לאביב שנקרא אותו ביחד, והיא הסכימה. נפגשנו אתמול וקראנו כמה עמודים, ובאמת, זה ספר מדהים. בחמישה עמודים היו שלושה רעיונות מדהימים שמעולם לא חשבתי עליהם. היום ניפגש שוב לקרוא אותו. 
נכתב על ידי , 12/8/2019 07:06   בקטגוריות קשרים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



שלוש שנים לקשר


היום, בדיוק לפני שלוש שנים, התחלתי להיות עם בן-הזוג שלי. אז הייתי בטוח שהוא אישה, אבל זה כבר סיפור אחר. הכרנו בקבוצת חברים, היינו פעילים פוליטיים, לפחות כל שבוע הסתובבנו ברחבי העיר, הדבקנו פוסטרים מהפכניים בקבוצה שהלכה וגדלה מדי שבוע והצטרפו אליה יותר ויותר אנשים. כפי שהסתבר לי במהלך השנים, הרבה מהזמן ההוא הוא די שנא אותי, הייתי טרנספוב אליו. 
היום ההוא היה קסום בעיני. בכלל לא חשבתי שלזה זה הולך. הכישורים החברתיים שלי לא מפותחים במיוחד, הולך ומסתבר לי במהלך השנים. נשארנו לבד אחרי עוד יום של פעילות פוליטית, שכלל גראפיטי, פוסטרים, חלוקת אוכל אולי, שיחות מעמיקות בנושאים מנושאים של כלכלה, פוליטיקה, האפרטהייד, מהפכות העבר והעתיד, תת-תרבויות, יחסים תוך קבוצתיים, קבוצות סוציאליסטיות אחרות. דיברנו, זה היה כיף. הוא הזמין אותי לבוא אליו הביתה לראות פרק מהסדרה באפי ציידת הערפדים. באתי אליו. בכלל לא חשבתי שזה מה שהוא מעבר לחברי. בהתחלה לא אהבתי את הסדרה במיוחד, אבל המשכנו לראות אותה והתחלתי לאהוב אותה עם הזמן, כמו שהתחלתי לאהוב אותו. זה היה ערב קסום בשבילי, ואני מתגעגע לזה. 
זה לא שעכשיו לא טוב לי. כן טוב לי, ואני אוהב אותו. אבל כמה שלא ניסיתי, לא הצלחתי להתרגש במיוחד. הרגשתי עלוב ואומלל, לא מתרגש, לא שמח, לא משנה מה אני עושה מוטרד ועסוק בדברים אחרים, פחות מהנים. 
אני מאוד רוצה לחזור להיות פעיל פוליטית. הוא לא. אני רוצה לברוח מכאן כמה שיותר מהר. הוא לא. אני נהנה לדבר ולהעמיק בהיסטוריה, פוליטיקה, פילוסופיה, הוא לא. אני רוצה לשבת בדשא ולקרוא ביחד ספרים, הוא לא. הוא לא. הוא לא. הוא לא. למה? 
נכתב על ידי , 10/8/2019 20:52   בקטגוריות קשרים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ביטוח לאומי וסיומה של תקופה


הלכתי היום אל ביטוח לאומי. הם עקלו 1,000 שקלים בחשבון שלי. הייתי חייב להם 2,600. כמעט ולא היה תור, המזגן פעל והכל היה מאוד נעים. הפקידה הייתה מאוד נעימה (ומושכת), נחמדה ואדיבה. באתי מוכן עם תלושי השכר שלי מהחודשים בהם אני עובד, ואני משלם את החוב בתשלום אחד. תמיד אנשים נראים מאוד מופתאים כשאני משלם דברים בתשלום אחד. אני מבין אותם. 
אני חשוב שזו סיומה של תקופה. בעבר היו לי פנטזיות על לא להוציא תעודת זהות, כדי שהמדינה לא תוכל לעקוב אחרי, על לא לשלם ביטוח לאומי, לא לעבוד. 
וכמובן, אלו הכל דברים טובים; זה טוב שהמדינה לא תעקוב אחרי אנשים, זה טוב שהכל יהיה בחינם ולכולם יהיה את הדברים להם הם זקוקים כדי להתקיים, וזה טוב להתקיים באופן חופשי, ללא תלות בבוסים שמנצלים אותנו. 
אבל היום אני הרבה יותר בוגר. ללכת לביטוח לאומי זה סימן לבגרות בעיני. התעוררתי היום בבוקר וחשבתי שאני חתיך. זה עבר לי במהלך היום. אבל נראתי טוב, והלכתי כמו אדם בוגר. כשליטפתי את החתולה שלי בחניון, עשיתי את זה כמו בוגר. לפחות ככה זה הרגיש. אני חושב עכשיו שבטח אדם מהצד, שהיה רואה אותי עושה את זה ושומע את הדברים שאני חשוב על עצמי, את הדרת הרצינו תשבה אני עושה אותם, היה צוחק עלי מהצד, חושב שאני אדם מגוחך להפליא. 

היום אני הרבה יותר מחושב ומבין את ההשכלות של דברים במסגרת החברתית שבה אני חי. עוד יש לי המון להתקדם כדי להגיע למקום שבו אני רוצה להיות, אבל כל התקדמות זה נהדר. 

מתי אתן התחלתן להרגיש בוגרות?
נכתב על ידי , 8/8/2019 14:38  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השגרה (?)


טיפול
לשמור על סבא וסבתא שלי לחמש שעות
חדר כושר
ללמוד
לקרוא
להיפגש עם בן-זוגי
לעדכן את הבלוג
להשקות את הגינה

אני מקווה שזה לא ימאס בקרוב, אבל אני כבר מתחיל להרגיש את זה בא אליי. את השגרה צריך להכות לפני שהיא משתרשת, אחרת הכל נמק ונרקב. 

____
היידי, אני מצטער שאני כבר לא יכול להוציא אותך לטיולים 
נכתב על ידי , 7/8/2019 19:06  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



אוטופיה


 ההווה



הערים שלנו תיראנה בהחלט יוצאות דופן לאנשים מכל תקופה אחרת בהיסטוריה. זה מוזר בכלל לקרוא להן ערים. הישובים שלנו מהווים את כל הנוף בכדור-הארץ, והטבע משגשג כמו שלא שגשג מעולם. אנחנו מעצבים את החברה שלנו, כל-יום מחדש, באופן שלא רק לא פוגע בחיי הבר והטבע, אלא אפילו עוזר להם. אנחנו מצליחים לבצע שילוב מוחלט בין הטבעי לתרבותי, באופן שמסייע לשניהם. 
במרכזי הערים שלנו ישנם איזורי בר, שאיננו נוגעים בהם. ניתן לראות במפה העירונית של העיר שאני גר בה, על המקום שבעבר היה הEnglischer Garten, את הכיתוב "עמק פראי", שם ישנו עמק רחב ידיים, שבו צמחייה פראית לחלוטין בה איננו מתערבים. למיטב ידיעתנו, אנחנו אכן מצליחים לחיות בחברה בת-קיימא, שיכולה להתקיים לנצח בלי להפר את האיזון העדין של הסביבה. ועדיין, לשמץ הספק שנשאר לנו, לכל הידע העצום שעוד אין לנו, אנחנו משאירים את האיזורים הפראיים כפי שהם. 

גם את המזון שלנו אנחנו מגדלים באופן שיראה מוזר בהחלט לאנשים מהעבר, וייתכן שגם לאנשי העתיד. גידולו הוא חוויה מהנה לכל חברי העיר שלנו. אנחנו לא מגדלים אותו במקומות מרוחקים מהעין ומהלב, הוא לא כרוך בהשמדת יערות כפי שהבנתי שהיה נהוג בדורות שעברו. יש לנו גינות רחבות ידיים, בהן אנחנו מגדלים את כל צורכינו. באמצעות עבודת צוות, והידע המתקדם שלנו בתחום החקלאות, אנחנו מסוגלים לגדל בקלות, ייעלות ובאופן מהנה למדי, מספיק אוכל לכולם. בעיר שלנו אנחנו נהנים מדי שנה לשתול, לקצור ולאכול מגוון עצום של דגנים, שורשים, פירות, ירקות, אצות, זרעים, קטניות ופטריות, מכל קצוות העולם. אכן, זו-היא תקופה מופלאה לחיות בה! הצמחים שלנו פוריים יותר מאי-פעם, כתוצאה משילוב נפלאה של אדמה שפורייה בזכות טכניקות הגידול שלנו, בזכות פרחים יעודיים אשר מושכים אליהם ומאפשרים את הקיום של דבורים ופרפרים אשר מפרים את האוכל שלנו. בגינות שלנו ישנם עצי-פרי לרוב, על גזעיהם גדלות פטריות, בינהם שתולים שורשים וירקות אחרים. 

לאחר גידול האוכל, אנחנו מחלקים אותו לשלוש קבוצות: 
  1. חדרי האוכל - זו קבוצת המזון הגדולה ביותר. האוכל המשתייך לקבוצה זו מועבר באמצעות רשת הקרונות שלנו אל חדרי האוכל, שאת מיקומיהם ניתן לראות במפה שלמעלה. בחדרי האוכל מתאספים כל התושבים שלנו מדי ארוחה. כולם רשאים לאכול בהם ללא כל תנאי. אין בחברה שלנו אנשים רעבים; לכולם יש די והותר. בכל חדר אוכל מוגש אוכל בריא ומזין, לפי ההעדפות של אלו הגרים בקרבתו. 
  2. מרכזי חלוקה - זו קבוצת המזון השנייה בגודלה. ישנם אלו המעדיפים לבשל לעצמם ולאנשים הקרובים אליהם. אומנם איננו מעודדים את ההתנהגות הזאת, אבל היא מקובלת על כולם. לא תמיד לכולם יש את הרצון לחוות את החוויה יוצאת הדופן שבאכילה בחדר האוכל, וזה מקובל בהחלט. במרכזי החלוקה ניתן למצוא את כל האוכל שניתן למצוא בחדרי האוכל, ושם גם ניתן למצוא את המזון הלא בריא והלא מזין, לאלו החפצים בו. מאחר והאכילה תמיד הייתה חוויה שיתופית וחברתית, ומאחר וזמינות האוכל בחדרי האוכל גבוהה יותר מאשר במרכזי החלוקה, ומאחר ואת האוכל במרכזי החלוקה יש להכין בעצמך, התושבים בערים שלנו אוכל כמעט אך ורק אוכל בריא ומזין. 
  3. אחסון - אכן, עדיין קורים מדי פעם אסונות טבע. אנחנו אוגרים מזון לשנות בצורת, לגידול בלתי צפוי בגודל האוכלוסיה וכדומה. 
כולם אצלנו בריאים. אנחנו משקיעים משאבים רבים בגילוי תרופות למחלות, תסמינים ונכויות שבעבר לא חלמו שניתן לגלות. יש לנו את היכולות להשתיל ידיים ורגליים לקטועי גפיים, לרפא סרטן, לגדל עוברים במעבדה. כבר שנים רבות שאנחנו מסוגלים לרפא אלצהיימר, סכיזופרניה ודיכאון. כמובן שלאף-אחד אצלנו אין משקפיים, מאחר וניתוחי לייזר הם כבר טכנולוגיה ישנה בשבילנו. בבית-החולים שלנו, שכמובן לכול תושבי העיר, יש גישה מלאה אליו, מבוצעים הניתוחים והטיפולים המסובכים האחרים. טיפולים מצילי חיים יכולים להיות מבוצעים בעמדות הצלת החיים הפרוסות ברחבי העיר, במרחק של לא יותר מחמש דקות זו מזו. אנחנו מודדים את הצלחת הרפואה שלנו באמצעות מדד שנקרא "זמן בריאות ממוצע לאדם" - אדם החי חמישים שנים בבריאות יקבל ציון חמישים, ואילו אדם החי 120 שנים, כאשר מחצית מהזמן חי במחלה, יקבל ציון 60. כל ציון מתחת ל-100 בלתי מקובל עלינו לחלוטין. 

ייתכן ותתהו כיצד יש לנו מספיק רופאים מומחים המסוגלים לטפל בכל תחלואות המין האנושי. אך לפני זה אציין שלא רק בתחלואות המין האנושי אנחנו מטפלים. כאשר אנחנו מוצאים חיה, חולה, נחה או פצועה, אנחנו מטפלים גם בה. איננו מגדלים חיות בר, או חיות מאכל. אבל, אין זה אומר שחיות אינן מראה נפוץ בערים שלנו. מאחר וביטלנו לחלוטין את ההפרדה בין טבע, עיר וכפר, חיות הן תושבות ועוברות קבע בערים שלנו. היישובים שלנו מתוכננים להתאים גם לחיות מכל מין וסוג. ישנן תעלות וגשרים המיועדים לחיות מעל לדרכי הקרונות שלנו, ואנחנו מוודאים כי גם לחיות תמיד יהיה מספיק מזון ומחסה. 
ובכן, לתהייתכם. הלמידה בשבילנו היא תהליך בלתי-נגמר של שיפור עצמי וחברתי. מרגע הלידה עד המוות אנחנו לומדים, ונהפכים לגרסאות מוצלחות יותר של עצמנו. על גבעה מרכזית יחסית בשכונה בה אני גר, ממוקמת ספרייה עצומה, בה ניתן למצוא מילוני ספרים, הקלטות, סרטוני הדרכה, מכל התקופות בהיסטוריה, כאשר כמובן ישנה עדיפות לאלו המכילים בתוכם מידע נכון ואמין. בספרייה הזו אנחנו נפגשים לקבוצות למידה, אשר לומדות ביחד נושאים מגוונים, החל מהיסטוריה של המזרח-התיכון, עד לרפואה, אסטרונומיה ותפירה. אין דבר אשר ידוע למין האנושי ולא ניתן ללמוד במרכזי הידע העצומים האלו.
תמיד יש דברים חדשים לגלות. הידע בשבילנו הוא חלק משני תהליכים משתלבים: הראשון הוא שיפור החברה והעולם, על-ידי תגליות חדשות, על-ידי המצאות חדשות, שיפורים בתשתיות, באופן שבו אנחנו עושים דברים. כמעט ואין לנו מחלות, אף-אחד לא רעב, לכולם יש בית, האוויר שלנו נקי, המים זכים, פתרנו את משבר האקלים, אין מלחמות כי אין על מה להילחם, לכולם יש את כל מה שהם צריכים. ועדיין, תמיד יש עוד מה לגלות, עוד מה להבין. התהליך השני הוא שיפור האדם, פיתוח עצמי. אפשר ללמוד הרבה על עצמך באמצעות לימוד על העולם, ואפשר ללמוד הרבה על העולם על ידי לימוד עצמך. אנחנו חלק ממערכת כוללת, המערכת של חוקי הטבע: אנחנו מורכבים מאטומים, ממולקולות, מתאים. יש לנו איברים שפועלים על-פי חוקים ביולוגים. אנחנו גם חלק מחברה; זה שאת כל ענייני החברה שלנו אנחנו מנהלים באופן דמוקרטי להפליא, זה שיש לנו את היכולת לעצב את התרבות, את כללי הנימוס והמוסר, זה שזו החברה השוויונית ביותר בהיסטוריה, לא אומר שהיא לא מתנהלת לפי כללים מסויימים, שגם אותם אנחנו חוקרים ושואפים להבין. לבני-האדם יש יכולת אדירה לדעת, להבין, לחקור, לגלות, להסיק מסקנות. 

וזו אינה הדרך היחידה שבה החברים בערים שלנו משתפרים בעצמם, ועל-ידי כך משפרים גם את החברה. בשביל כל-אחד מסע השיפור העצמי שלו נראה אחרת; המחנה המשותף הוא השאיפה להגשמה עצמית וחברתית. ישנם אלו אשר בשבילם, המשמעות של להיות הגרסא האולטימטיבית של עצמם היא להלחין יצירות עוצרות נשימה בפסנתר, ואילו בשביל אחרים המשמעות היא להרים את המשקל הגבוה ביותר לו הם מסוגלים בחדר הכושר, לרוץ את המרחק הארוך בו לו הם מסוגלים, ובשביל אחרים המשמעות היא לטייל ברחבי העולם ביאכטה עם חברים, לאפות מאפים, לצייר ציורים, לחקור תרבויות עתיקות, לעצב גינת תבלינים שאת ריחה ניתן להריח מכל קצות השכונה. 
החברה שלנו היא החברה הטובה ביותר לחיות בה, מאחר ואנחנו לא מתעלמים מאף רצון אנושי. יש בחברה שלנו מקום לכל רצון אנושי, כמובן בתנאי, שהוא לא כרוח בניצול, הדיכוי או שלילת הזכויות של אנשים אחרים. החברה שלנו מצליחה בדיוק מאחר וברור לנו כשמש, שהאושר, ההתפתחות האישית, של כל אחד ואחד מאיתנו, תלוי באושר של כל שאר האנשים. 

כל שכונה בעיר שלנו היא יחידה שיכולה לספק את כל צרכיה המיידיים. השכונות מחוברות זו לזו במערכת מדהימה של רכבות תחתיות, רכבות מהירות ורכבות בריחוף מגנטי. באמצעות מערכת התחבורה הציבורית שבנינו בעשורים האחרונים, ניתן להגיע מכל מקום בעולם, לכל מקום אחר, בלא יותר מיממה, מרגע היציאה מהבית. 

ניתן לראות במפה המצורפת למעלה כי השכונות שלנו מרושתות בשתי דרכי תעבורה עיקריות: שבילי חצץ, אדמה או שבילים סלולים, אשר נועדו להליכה ברגל או רכיבה על אופניים. דרך תעבורה זו טובה במיוחד להגעה מאיזורי המגורים למקומות אחרים בשכונה, כמו חדר האוכל, הסיפרייה, או הפורום. היא טובה גם במיוחד פשוט בשביל לצאת לטיול, שמאפשר להריח את הצמחים, לעצור היכן שרק רוצים. את כל השכונה שלנו ניתן לעבור באופניים החשמליים שלנו, אשר שקטים לחלוטין, ונטענים מהחשמל שאנחנו מייצרים בטורבינות המים, בלא יותר מעשר דקות. 
אולם, כאשר ממהרים, רוצים להעביר ציוד ממקום למקום, אנחנו נוהגים להשתמש במערכת הקרונות שלנו. זו תשתית מהפכנית בהחלט. אלו קרונות נוסעים ומשא, אשר משתמשים במסילות ברזל. כל אחד שחי בערים שלנו יכול להפעיל את הקרונות האלו, הם אכן פשוטים להפעלה. יש בהם כפתורים פשוטים, שמאפשרים להסיע אותם קדימה, ולבחור את הנתיב כאשר המסילה מתפצלת. באמצעות ניתן לעבור את כל השכוה שלנו בפחות מדקה, ויש בהם מקום לאנשים רבים. בהם אנחנו משתמשים על-מנת להעביר את האוכל מהגינות לחדרי האוכל, ולהעביר מהמפעלים והסדנאות ותחנת הרכבת, בה אנחנו מקבלים סחורות משכונות אחרות, סחורות למרכזי החלוקה. 
בקצה של כל שכונה, ישנה תחנת רכבת בין שכונתית; זו-היא רכבת מהירה, אשר מחברת בין השכונות בתוך העיר. ישנן ערים בהן רכבת זו היא רכבת תחתית, ואילו באחרות היא עילית, וישנן אף-כאלו המשתמשות ברכבלים במקום ברכבות, במספר ערים הבנויות על הרים. כל דקה עוברת רכבת בכל אחת מהשכונות, וניתן להגיע מקצה העיר האחד אל השני בכרבע שעה. 
הערים שלנו מחוברות בינהן ברכבות בריחוף מגנטי. כבר אין לנו צורך במטוסים, מאחר ואכן ניתן ברכבות האלו להקיף את העולם כולו ביממה אחת. הן מהירות, שקטות, כמעט ולא צורכות אנרגיה; יש בהן מקום לישון, לאכול, להתקלח. יש בהן ספרייה. זו-היא כמו עיר קטנה, מרחפת, שמאפשרת לעולים עלייה להגיע לכל מחוז חפצם ברחבי העולם כולו. 

מרכזי החלוקה הם בדיוק כפי שהם נשמעים. בהם אנחנו מרכזים את הסחורות שאנחנו מייצרים, ומהם כל איש רשאי לקחת כצרכיו, בתנאי כמובן שיש מספיק לכולם. במידה ואין, אנחנו מחלקים קצובות לאנשים על בסיס צורך. אבל מקרים שכאלו כבר לא קרו לנו שנים רבות. חלוקת המצרכים שלנו מבוססת על עקרון אחד פשוט: לכל אחד לפי צרכיו. איננו מפלים כלל בין אנשים שונים. כמובן, אין משמעות עיקרון זה כי כל אחד מקבל את אותה הכמות. ילד קטן זקוק לפחות מזון מאדם מבוגר העוסק בספורט, ואדם חולה זקוק לתרופות בעוד אדם בריא לא. ומעבר לכך, יש לנו צורך להבין את הצרכים השונים של האנשים, רק כאשר מתעורר מחסור בדבר מסויים. 

העתיד

ולמרות שהחברה שלנו היא הטובה ביותר שהתקיימה אי-פעם, אנחנו לא נגד שינויים. לכל חבר בחברה שלנו יש יכולת מלאה להציע לשנות אותה, לעצב אותה מחדש. בהעות אנחנו דנים ברינות בפורום, בו חברי השכונה מתאספים ודנים בהצעות היום. כל אחד רשאי להביע את דעתו, אם זו עוד לא נשמעה. למומחים בתחומים רלוונטים מוקדש זמן על-מנת להביא את הידע העדכני בתחום. בסופו של דבר, אנחנו מנסים להגיע להחלטה משותפת על העיצוב המשותף של החברה שלנו. 
כאשר נדונה החלטה אשר תשפיע על מספר שכונות, כל שכונה דנה עליה בנפרד, ולאחר מכן נשלחים אנשים מכל השכונות הרלוונטיות, לדיון משותף, בו אנשים אלו יעבירו את העמדות אשר פותחו בדיונים השכונתיים. במידה ולא מתקבלת החלטה בשלב זה, השליחים חוזרים על השכונות ומתקיים דיון נוסף בהן. התהליך חוזר על עצמו על שנוצרת הסכמה רחבה. 

העבר

עברו כבר שמונים שנים מאז המהפכה הספרדית הגדולה. בשנה הראשונה שלה נראה היה שספרד מתפצלת לשני מחנות יריבים, כל אחד מהם בשטח טריטוריאלי מוגדר וברור: הרפובליקה והפשיסטים. אבל במהרה, התחילו לשבות ולהתקומם העובדים במחוזות אשר נשלטו בידי הכוחות של פראנקו, ולא הרבה זמן לאחר-מכן, החזית נפרצה, וכל ספרד הייתה בשליטת העובדים. 
ה-C.N.T (איגוד העובדים האנרכיסטי) נחל הצלחה כבירה. אלפי עובדים הצטרפו לשורותיו מדי יום ביומו. פלג הנשים שבו, ה-Mujeres Libras (נשים חופשיות) הוא זה אשר קצר את מירב הפירות, והגיע לעמדה משמעותית בארגון. המדינה הספרדית החדשה, "הרפובליקה הספרדית", בעלת הדגל האדום-צהוב-סגול שלה, ללא מגן המונרכיה, הייתה חלשה במיוחד לאחר המלחמה, ואיגודי העובדים היו חזקים; במהרה הכלכלה, שנשלטה ברובה בידי איגודי העובדים החדשים, הניבה תודעה מהפכנית בקרב הציבור, ששאף לנהל את כל עניייני החיים בדמוקרטיה מלאה, ואל דרך נציגים מושחתים.
 
המדינה הספרדית קרסה כלא הייתה. העיתונות העולמית יצאה מגדרה והכריזה על קץ הציביליזציה המערבית. על שלטון הבנדיטים ונפילת החוק והסדר. במשרדים מהודרים עם שולחנות מעץ מלא, קציני המשטרות החשאיות של העולם ניסו להחליט איך להפיל את השלטון האנרכיסטי החדש שנוצר בלב אירופה. אבל לטעותם, זה לא היה שלטון כלל, ולא משנה במי הם ניסו להתנקש, לא נמצאו מנהיגים, מאחר והכוח העממי היה מבוזר לחלוטין בין הקומונות המקומיות. 

במהירות התארגנו חוליות של עובדים, אשר לחמו במלחמת האזרחים בספרד. הם צויידו בנשק אשר יוצר במפעלי הנשק הרבים של ספרד שהוקמו בזמן המלחמה, ועכשיו מנוהלים בידי העובדים שלהם. אלו יצאו למשימה סודית: להפיץ את הנשק לעובדים מהפכנים בכל רחבי העולם, לתאם בינהם ולקבוע יום, בדיוק שנה לאחר מכן, ביום המהפכה הספרדית הגדולה, בשנת 1939 ב-19 ליולי, שנה לאחר הניצחון על הפשיזם, שבו תוכרז שביתה כללית, כלל עולמית, הראשונה בהיסטוריה, ולפי התכנון גם האחרונה. 
וזה בדיוק מה שקרה. כל מדינות העולם קרסו בזו אחר זו. הפוליטיקאים העולמים, ביחד עם בעלי-ההון וראשי הצבאות בתכנסו במטרה לנסות להשתלט על המקום. אבל, מקום המפגש שלם נודע לרבים. התארגנו שם הפגנות ענק של מליוני אנשים. המשטרה והצבא לחמו בהמוני העובדים המוחים ברחובות כנגד השארית העלובה של שלטון בעלי-ההון העולמי. אבל במהרה נגמרה התחמושת לצבא, שלא קיבל אספקה חדשה, בגלל שנהגי המשאיות, עובדי המפעלים, הטבחים, וכל שאר העובדים, שבתו. בנשק נעשה שימוש כמעט אך ורק על-מנת להוציא להורג את המעטים שלא הסכימו להיכנע. 

מלאכת בניית החברה מחדש הייתה מורכבת בהחלט. מלבד מספר מועט של מרכזי ערים היסטוריים, אשר היום מהווים מוזיאונים רחבי ידיים, כמעט כל החברה פורקה לחלוטין, ונבנתה מחדש. אנחנו אוהבים לומר שהחברה שלנו תיראה זרה לחלוטין לאנשים מכל התקופות בהיסטוריה, אבל מוכרת ומעלה תחושה חמה של בית לאנשים מכל תקופה שהיא בכל מהלך ההיסטוריה. הטכנולוגיה שלנו מפותחת יותר מאי-פעם, ועדיין אדם מימי-הביניים ירגיש בבית ולא זר לנוכחותה, כי היא משולבת באופן חלק וכמעט בלתי-נתפס במרקם החיים שלנו, רק במקומות הנדרשים. התהליך של בניית החברה מחדש ערך כמה עשרות שנים; אנשי הדור הקודם עדיין זוכרים אותו בעיצומו, ולי ישנם רק מספר זכרונות קלושים מתהליך הבנייה מחדש. כמעט כל חיי עוצבו בחברה החדשה, ללא כל זכר לפגעי העבר שאפיינו את החברה הקפיטליסטית.
נכתב על ידי , 7/8/2019 10:46  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השגתי את המטרה שלי בריצה


ואו! השגתי את המטרה שלי בריצה! הצלחתי היום לרוץ בחדר-הכושר חצי שעה במהירות של תשע קמ"ש! זה מדהים בעיני, אני כל-כך שמח, כל-כך גאה בעצמי, מתרגש, זו תחושה נהדרת! אני אפילו לא חושב מיד על מה המטרה הבאה, לאן אני צריך להתקדם. אני פשוט שמח בזה, זה מדהים בשבילי ובעיני. אני פשוט כל-כך שמח להיות בזה. חצי שעה זה המון זמן בעיני, זה חצי שעה של לרוץ, ולהרגיש את הזיעה נוטפת עלי, במצח, במורד הגב, ברגליים, לראות את הידיים שלי בוהקות ומנצנצות בגלל הזיעה, להרגיש את בתי השחי של מזיעים, לראות את המספרים בהליכון הולכים ועולים. 370 קלוריות. חצי שעה, ועוד חמש דקות חימום ורגיעה במהירות של כ-חמש קמ"ש. ארבע וחצי קילומטר ריצה, חמישה קילומטרים סך הכל. אני שמח כמו שלא הייתי המון זמן. 
נכתב על ידי , 6/8/2019 19:55  
20 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חלום על סוף התיכון


והנה, חלמתי עוד חלום על סוף התיכון. בחלום הזה הייתי ביום האחרון של התיכון. דיברתי עם מי-שהיא בוואצאפ שהייתה מבית-הספר שלי כביכול, למרות שעכשיו אני לא מצליח להיזכר האם היא באמת הייתה בבית-הספר או שלא. היא הייתה מאוד יפה, עם צמות דקות צמודות לקרקפת; הצעתי לה לבוא איתי לנשף הסיום והיא הסכימה. אחרי זה הלכנו לשבת בדשא שבכניסה לבית הספר. דיברנו והנחתי עליה את הראש, אמרתי לה שאני עייף. תהיתי בחלום, כמו שתהיתי כשעשיתי את ה בדייט שלי עם מעיין, האם היא חושבת שזה הופך אותי ללא גברי והאם זה מפריע לה. נראה בחלום, כמו במציאות, שלא. דיברנו על האם היא תצטרך ללכת לשיעורים היום או שלא, והיא אמרה שהיא לא בטוחה. הייתה שם המורה שלי לספרות בשנה שהשלמתי בה את הבגרויות, והיא שאלה אותי כמה קיבלתי באנגלית. היא שאלה האם קיבלתי שישים או חמישים ואמרתי שלא, ממש לא, קיבלתי שמונים וחמש. 

זו עם הצמות ואני נכנסו אל בית-הספר ואני ליוויתי אותה לשיעור. היא נכנסה לרגע לכיתה כדי לברר האם היא צריכה להיות שם, והסתבר שלא. כל הכיתות היו כיתות של יסודי, למרות שהיינו ביום האחרון של התיכון. זה מעניין בעיני מה זה אומר. היא הייתה צריכה להיות במקום אחר. היה לה מה-שהוא לסחוב, אז עזרתי לה לסחוב את הספר של השיעור שלה ואת התיק שלה, ותהיתי האם זה הופך אותי לסמרטוט, או שאני סתם נחמד אליה.  הערתי לה על זה שהספר שלה מתחיל להתפרק, והיא אמרה לי לשים אותו במקום לתיקון ספרים. לא ידעתי איפה המקום הזה, אז הלכתי לשים אותו במזכירות. זו הייתה המזכירות של בית-הספר היסודי שהייתי בו בין ד' ל-ו'. 

הגעתי לכיתה שהייתי אמור להיות בה והתחלתי להתחרפן כי אני לא הבנתי האם בהצגה אנחנו אמורים להציג את ההצגה שהצגנו במחצית שעברה או שלא, והתחרפנתי מזה כי לא זכרתי את התפקיד שלי. חיפשתי אנשים לשאול אותם את זה, ולקח לי זמן למצוא. עד שמצאתי התיישבתי במקום שלי והתחלתי לאכול בייגל עם שמנת צמחית של טופוטי. היה שם גם פרוסות של אבטיח בטעם סלמון או מה שהוא מוזר כזה. הכיתה הייתה די מלאה, אבל האנשים היחידים שאני זוכר אותם משם היו חן וליאור, שהסתכלתי באינסטגרם שלהם לא מזמן. עברתי בין מקומות ישיבה כל הזמן, אבל הם תמיד היו בקצה. השולחן השני שישבתי בו פנה אל עבר השולחן הראשון שישבתי בו, ולא אל קדמת הכיתה. אחרי זה עברתי לשבת בקדמת הכיתהף ליד חן וליאור. אמרתי לחן "מה אתה, טורקי"? בטון של "מה אתה, בולגרי"? מסרטון של שוגר זאזא. חשבתי בחלום שזה מצחיק, וחן שאל אותי איך זה שהגעתי לרמה של לספר בדיחות גזעניות אבל אני לא מספר בדיחות מהשיר ___. אני לא זוכר את השם שלו, אבל הוא התחיל לשיר אותו וזה היה מאוד מוזר בעיני ופשוט לא מצחיק. כל שורה בשיר הייתה במחיר מסויים, והוא שם את הסכום הזה בכיס שלו כל פעם. זה היה כל פעם שלושים ושמונה שקל, חמישים, סכומים כאלו. 

כשהוא סיים הלכתי לשאול את ליאור האם אנחנו עומדים להופיע את ההצגה שהופענו במחצית שעברה, אבל לא הייתי בטוח בכלל מתי הופענו אותה. הוא אמר שממש לא הופענו אותה במחצית שעברה, וזה היה לפחות לפני שנתיים. הוא התחיל לרשום על הלוח, שהיה של הכיתה, אותו צד שהמקום הקודם שהייתי בו פונה אליו, את התאריכים, ואלו באמת הייתי התאריכים שהייתי אמור להיות בהם בתיכון. הוא הגיע למסקנה שהופענו את ההצגה הזו בסיום של החטיבה. וכן, הנה יצא המרצע מהשק החלומי, הרי מעולם לא סיימתי תיכון, ואני מבלבל בין הסיום של החטיבה לזה של התיכון. אוף, למה הייתה צריך לחלום את זה עכשיו? חשבתי שיהיה לי יום נחמד היום, ועכישו אני מדוכדך. 
נכתב על ידי , 6/8/2019 08:34  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



כמה תובנות


- ככל שאני נדבק לעבר, לאידיאות שיש לי, ככה אני מתרחק מאחרים
- בגלל שנאנסתי, יש לי בלבול בין הנאה, במיוחד מינית, לבין תוקפנות, אגרסיביות 
- תוצאה של זה היא שאני לא מרשה לעצמי ליהנות; ברגע שאני נהנה מדבר מסויים אני מנסה להרוס אותו
- זה מתבטא פעמים רבות בלנסות למצוא טיעונים לסיבות שהדבר הזה גרוע
- שוב, זה שאני חושב דברים לא הופך אותם לנכונים. תמיד אפשר למצוא טיעונים לכל כיוון
- זה חשוב שהעולם יהיה טוב, אבל אני רק אני וחשוב שלי יהיה טוב עד המהפכה. 

____

אני כותב הצעה לתוכנית עירונית של עיר אוטופית בעיני. יש למה לחכות. 
נכתב על ידי , 5/8/2019 15:19  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ביקור


הייתי עם אימי עכשיו בביקור אצל חברה שלה מהעבודה. האמת שזה סיפור קצת לא נעים, כי אימי כל הזמן גזענית אליה וזה מאוד לא נעים לי לשמוע את זה, ואני מאמין שגם לה לא. 
החברה הזו של אימי בת 33. זה מטורף לחשוב שאני עדיין יותר קרוב לגיל של התלמידים בבית-הספר היסודי שבו היא, אימי ואני עובדים, מאשר לגיל שלה; בתחושה אני איפה-שהוא באמצע. לא במקום אמצעי אמיתי, אלא קרוע בין שני העולמות האלו. 
בכל אופן, החברה הזאת מאוד מחיקה וקוסמת לי, וגם נראית ממש (ממש) טוב. זה עוד מקרה שאני יודע שלא יקרה שום דבר, לא יכול לקרות וכל שנייה שאני חשוב על זה היא בזבוז זמן. 


נכתב על ידי , 3/8/2019 19:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



למי צלצלו הפעמונים / ארנסט המינגווי


*ספויילרים*

(זו לא ביקורת, אלא רק מחשבות שיש לי, כאינדיוידואל וכמי שאני, על הספר. זה בעצם הרבה יותר עליי מאשר על הספר) 

סיימתי עכשיו לקרוא את הספר "למי צלצלו הפעמונים" של ארנסט המינגווי. בקצרה מאוד, זה ספר על פרופסור אמריקאי לספרדית, שטס לספרד בזמן מלחמת האזרחים הספרדית, כדי להילחם בשורות הרפובליקה נגד הפשיזם. אבל לתאר את זה ככה, אחרי שקראתי את הספר, נשמע לי כמו בדיחה עלובה שנועדה להעליב את הדמויות. 

כשהתחלתי לקרוא את הספר, הייתי בטוח שזה סיפור מלחמה. על גבורה והמלחמה בפשיזם. זה בחלקו נכון. 

לעזאזל עם כל הפשיזם המזדיין
באמת מסופר על מלחמה בפשיזם. באמת יש מעשי גבורה. הו, כמה שאני עורג לזה. כמה שאני מקנא כשקראתי בספר על אנשים שמקרבים את עצמם למען המלחמה בפשיזם.
כשהייתי בגרמניה ודיברתי שם עם מי-שהיא מאנטיפה, שאלתי אותה איך זה שבשיח שלה ושל אנטיפה בכלל הם מדברים על זה שהם נלחמים מול נאצים, אבל במציאות, זה לא נראה כאילו הם מתנהגים באופן שהם תופסים את חומרת האיום שהם ניצבים מולו. אם הם נאצים, צריך לא לעשות מולם הפגנות, אלא לירות בהם. צריך לפוצץ להם את הבניינים שלהם. ולמי שתוהה, בישראל זה חוקי, בישראל חובה להוציא להורג נאצים ואת משתפי הפעולה שלהם. 

הספר הזה מכיל בתוכו גם מורכבויות. הדמויות הן לא אנרכיסטיות, הן לא נלחמות בקרב הC.N.T, אלא בקרב המליציות הבין-לאומיות שבפיקוד של הרפובליקה ושל הסטליניסטים. יש בספר הרבה ירידות על אנרכיסטים: 


אני מניח שזה ריאליסטי לתקופה. מי שרוצה חוות דעת לכיוון השני, אני ממליץ על "מחווה לקטלוניה" של ג'ורג' אורוול. מלבד זה, יש בספר עוד כמה בעיות. היחס המגדרי בספר הזה לא מוצא חן בעיני. האמת, שעכשיו כשאני חושב על זה, בתחילת הספר, כשמריה ורוברט ג'ורדן שוכבים בפעם הראשונה, היא אומרת לו שהיא מוכנה לשכב איתו רק בתנאי שהיא תהיה האישה שלו לנצח, והוא בהתחלה אומר שזה לא יכול לקרות ואז אומר שהיא האישה שלו עכשיו. היא מפרשת את זה כאילו זה אומר שהיא האישה שלו לנצח, מה שהוא בבירור לא מתכוון אליו. לפחות, חשבתי שהוא בבירור לא מתכוון לזה. עכשיו כשאני קורא את הקטע הזה בשנית, אחרי שסיימתי לקרוא את הספר, זה נראה לי שהוא הצטרף לדמיון שלה על עתיד משותף הרחק מהמלחמה לרגע הזה ובאמת האמין בזה, ככה שזה בסדר בעיני. 
אני חושב על זה שהמינגווי כתב את הספר הזה במהלך מלחמת האזרחים בספרד. הוא הוציא אותו לאור ב-1940, והמלחמה נגמרה ב-1939, ככה שהוא סיים לכתוב אותו לכל המאורח אי שם באמצע 1939, כלומר, בזמן המלחמה. הו, כמה הייתי נותן כדי להיות בזמן הזה, בזמן שהייתה בו תקווה כנה להביס את הפשיזם עוד בגל הראשון שלו. הייתי מוותר על הכל כדי שתהיה לי ההזדמנות להילחם בפשיזם של פרנקו, עוד לפני השואה, כדי שספרד תהיה חופשייה מהפשיזם ותילחם בגרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. לא הייתה קורת השואה, לא הייתה מוקמת ישראל, הייתה אוטונומיה סוציאליסטית בלב אירופה, ולא היה תם גל המהפכות שבין מלחמות העולם, הוא היה ממשיך להתפשט בכל רחבי העולם, ועכשיו היינו חיים בקומוניזם. 
אתמול חשבתי הרבה על כמה קומוניזם זה דבר נהדר. על כמה שאני רוצה את זה ומשתוקק לזה. אני רוצה לפעול למען זה, אבל, לראשונה מזה זמן רב, אני באמת רוצה את זה. הרבה זמן הדבר שרציתי זה מהפכה. הדבר שפינטזתי עליו הוא מהפכה, על להילחם במהפכה, על מהפכנות. ועכשיו, עכשיו אני מפנטז על הקומוניזם, ואני מאמין שזה אומר שהתפתחתי. תמיד ידעתי שזה מקום הרבה יותר כנה לפעול ממנו, וחיכיתי שזה יבוא. והנה, זה כאן. עכשיו אני רק צריך להכיר עוד שמונה אנשים בערך לפעול איתם. 

יש תקווה. אני מאמין שיש תקווה. 
הייתי בטוח שאני לא אתחבר לדמויות במהלך הספר. ועדיין, זה שהספר, באורך 567 עמודים, מתרחש על פני שלושה וחצי ימים (זה חשוב להיות מדוייק, והמבין יבין), יוצר כר פורה לשיחות והיכרות עם הדמויות. אני מאוד מעריך את זה עכשיו ונהנתי מזה מאוד. כמעט בכיתי כשהתחלתי להבין שרוברט ג'ורדן מתכוון להתאבד. 
קל לי לשגות בלהיכנס לדמיון, לדמיין שהוא מצליח להרוג את הקצין הפשיסטי שבא בעקבותיו, להאמין לזה שזה ההרג שיכול לשנות את כיוון המלחמה ההיסטורי, להביא להצלחת ההתקפה, להביא להבסה של הפשיזם, שתגרור את המפלה שלו בכל רחבי העולם, עד לניצחון המוחץ של האנרכיזם הקומוניסטי. ועכשיו, ב-2019, תהיה חברה חירותנית ואנרכיסטית. לא יהיה רעב, לא מחלות, לא חוסר בדיור. לא יהיה אונס והMujeres Libras יהיה שם מעורר כבוד. הטכנולוגיה תהיה כל-כך מפותחת, ואנשים יגיעו למלוא הפוטנציאל שלהם כבני-אדם. לא יהיה זיהום אוויר או שינוי אקלים, ויהיו פארקים רחבי ידיים בערים. כל העיר תהיה פארק אחד גדול, מרוצף בשבילי אופנים, רכבות קלות ותחתיות, מרכזי חלוקת מזון, לבוש ובגדים; תהיינה ספריות בכל פינת רחוב, שתהיינה מרכזי ידע עצומים ומדהימים כמו שלא ידעה האנושות מעולם. שם יפגשו אנשים כדי ללמוד את התגליות המדעיות החדשות, לקרוא ביחד סיפורת. יהיו פורומים, שם יפגשו כל התושבים, יחלקו את הדעות שלהם, יתווכחו על ענייני היום, ובסופו של דבר, גם יחליטו על עיצוב החיים המשותפים שלהם. וכל זה יתבצע מתוך הכרה הדדית באנושיות שמשותפת לכולם, שמבוססת על חירות, שוויון, ואחווה. 

לו יהי. 
נכתב על ידי , 2/8/2019 19:59  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

6,888
הבלוג משוייך לקטגוריות: סטודנטים , 18 עד 21 , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לנסטור מאכנו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על נסטור מאכנו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ