לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

.Esse Est Percipi.


מציאות,דימיון,קיום,יקום,הגיגים,פילוסופיה,מתמטיקה,מוח ותודעה.

Avatarכינוי:  Simulacra

בן: 29

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2016    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
27282930   

11/2016

לנצח את הסקפטי- שינוי אמיתי.


בפוסט הקודם הצעתי טיעונים שבמידה זו או אחרת מושכים את האינטואיציה מההנחה היומיומית שהמציאות משתנה. 
זה מרגיש כאילו העונות מתחלפות, כאילו עברו עשר שנים מגיל 16, כאילו לא תמיד היה לי זקן אבל מה גורם לי להיות כל כך בטוח?


 


בפוסט הזה אני אנסה להציל (לפחות חלקית) את האינטואיציות הראשוניות שלנו בנוגע לטבע הדברים, אבל לא על-ידי בניית טיעון בעד המעמד האונטולוגי של שינוי שהרי אז אפול בדיוק לאותה מלכודת של בניית נרטיב בה נכשל הביטחון שלנו באמיתיות שינוי מלכתחילה (ראו "הטיעון מאינדקסיקליות" בחלק הראשון) אלא ע"י טיעוני-נגד לכל אחד מן הטיעונים הסקפטיים שנגעתי בהם בפעם הקודמת. 
בדומה לפוסט שעבר, רמות החוזק של טיעוני-הנגד יהיו שונות עבור כל מקרה (הטיעון מרדידות נגד הטיעון הקרטזי, הטיעון מורידיקליות נגד הטיעון מנוירופסיכולוגיה והטיעון מתערו של אוקאם נגד הטיעון מאינדקסיקליות) כאשר כעת הדרישה שלנו עבור וודאות היא זהה אך בכיוון ההפוך- אנחנו לא מנסים להסיר כל צל של ספק או להיות בטוחים אבסולוטית ששינוי הוא אכן אמיתי, אלא רק להשיב את הביטחון שלנו במידה כזו שנוכל להנהן לסקפטי בכבוד הראוי כיריב אינטלקטואלי ולהמשיך לפעול תחת ההנחה שדברים אינם קבועים תמיד.


 


הטיעון מרדידות
הטיעון הקרטזי הוא החלש ביותר מבין שלושת הטיעונים הסקפטיים;
הוא לא מביע התייחסות מיוחדת וספציפית לקונספט של שינוי אלא מדבר באופן כללי על איך אין אנו יכולים להיות בטוחים בפני הדברים- אני לא יכול לדעת את מה שאני לא יכול לדעת, אבל חוץ מלהציג טאוטולוגיה טריוויאלית הוא לא משפיע על ההבנה שלנו את העולם בדרכים המוכרות לנו בשום צורה. טיעון-הנגד הזה מקבל את הטיעון הקרטזי תחת הקונטקסט הרלוונטי אבל כשמו כן הוא, תוקף את הטיעון הקרטזי על היותו רדוד/בנאלי- אני אמנם לא יכול להוכיח מתוך עצם האופן בו המוח שלי ממפה את המציאות בין קונספטים לאובייקטים (ולהיפך) שהמיפוי אכן מהימן (שהרי כל ניסיון שכזה יעשה באמצעות אותו מיפוי בדיוק שיתכן ופגום), אך לציין זאת במטרה לסתור כל שימוש במיפוי שכזה לכל צורך שהוא לא מותיר לי שום צורה של התקדמות גם בתוך הפרמטרים שאני חושב שהם אמיתיים (טועה ככל שאהיה)- אני לא אמנע מלנסות לשבת על כסאות רק כי יכול להיות וישיבה זו אשליה, שגיאה קוגניטיבית או שד מרושע ששולט לי במחשבות. הטיעון הקרטזי הוא לא יותר מוריאנט של מה שקראתי לו בעבר "משחק ה-'למה?'", בואו נקרא לגירסא הזאת "המשחק הקרטזי" והיא הולכת בערך ככה:

הטוען: "A"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"
הטוען: "כי B"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"
הטוען: "כי C"
הסקפטי: "איך אתה יודע?"


וכן הלאה.


המשחק נגמר בדיוק כמו משחק ה-למה?, כשלאחד הצדדים נמאס- הדרך שלנו למפות את העולם היא סופית ובהכרח ההסברים וההצדקות לאמונות שלנו יהיו סופיים גם הם, זה לא אומר שאין הסברים מוצלחים יותר ומוצלחים פחות אלא בסה"כ להדגים עד כמה חלש המשחק הקרטזי ולמעשה זה כשל לוגי שדנתי בו בשם "בלקהולינג" (מס' 11). להגות את רצף הצלילים שמרכיבים את המשפט "איך אתה יודע?" או כזה בעל משמעות דומה שוב ושוב ללא תלות בתוכן של הנאמר לא מקדם את הדיון ו/או את ההבנה של התופעה/רושם שאנחנו מנסים להבין, אז אמנם אין דרך להפריך באיזשהו מובן חזק את הטיעון הקרטזי אבל מספיק לנו להכיר בו כסוג של משחק שפה לא-קונסטרוקטיבי ולנסות לבנות איזושהי הבנה מתוך ההנחות שלנו גם אם הקיום של אותה הבנה הוא הנחה בפני עצמה.


-








הטיעון מורדיקליות
"ורדיקלי" משמעו מייצג את המציאות/שאינו אשלייתי.


לטיעון-הנגד הזה ניתן באותה מידה לקרוא "הטיעון הנטורליסטי" מאחר ואנו מסתכלים על סיבות טבעיות להאמין שהתפיסה שלנו את העולם (באופן כללי ורחב עם כמה מקרים יוצאי דופן) היא כן מדד מייצג (בדרך כלל) ומהימן (בקירוב) לדברים כפי שהם.


המוח לא מושלם, אין דרך להימלט מהעובדה הזו אבל העניין הוא שהוא לא צריך להיות- אכפת לנו אם המוח מייצג את המציאות באופן מהימן מספיק ולא אם הוא כל-יכול ו/או כל-יודע אז אנו לא צריכים (ולא יכולים) להפריך לחלוטין את האפשרות שהחוויה שלנו של שינוי היא עיוות סנסורי/הטייה של הפרשנות שלנו אלא רק לספק קרקע רחבה דיה להכיל את האפשרות שיש ורדיקליות (גם אם חלקית) במה שאנחנו טוענים שאנו חווים ובשביל לעשות זאת נסתכל על מבנה אנטומי פשוט יותר מהמוח (באופן יחסי) וננסה להשליך באופן אנאלוגי טיעון נטורליסטי לגביו על הנושא הרלוונטי.

0. "לשרוד" משמעו להתגבר/לעבור על מכשול/אתגר מבלי למות (הגדרה אינטואיטיבית)
|0א. "אמצעי-הישרדות" משמעו כלי/התנהגות המשפר/ת את הסיכויים להתגבר/לעבור על מכשול/אתגר מבלי למות (הגדרה אינטואיטיבית מ-0)
1. התפתחנו לשרוד (אמפירית ממדעי האבולוציה)
2. המבנים האנטומיים/פיזיולוגיים שלנו משפרים את הסיכויים שלנו לשרוד (אמפירית ומעצם זה שאנחנו כאן לעומת זנים אחרים*)
3. יש לנו קבוצת שרירים פושטי כתף (אמפירית מאנטומיה)
|3א. פושטי הכתף משפרים את הסיכויים שלנו לשרוד (מ-2 ו-3)
||3אא. פושטי הכתף הם אמצעי-הישרדות (מ-0א ו-3א) 
4. אי-אפשר לעבור מכשול בלי אמצעים לעבור אותו (טאוטולוגיה)
|4א. אי-אפשר לשרוד בלי אמצעי-הישרדות (מ-0,0א ו-4)
||4אא. אי-אפשר לשרוד בלי פושטי כתף (מקרה פרטי של 4א)
5. אם אי-אפשר לשרוד בלי אמצעי-הישרדות כלשהו, אז כנראה שהיה בו צורך (מ-1*)
|5א. כנראה שהיה צורך בפושטי כתף (מ-5)

הנ"ל זו דרך מסורבלת לומר משהו פשוט ואינטואיטיבי; יהיה מוזר מאד ובהחלט צירוף מקרים* גדול אם קבוצת שרירים שיש לי ואני אכן משתמש בה ביום-יום, לא סייעה לי או לאבות-אבותיי בשם צורה במהלך ההיסטוריה- אם יש לי את היכולת למשוך דברים (משיכה=בעיקר כפיפה של המרפק+פשיטה של הכתף) כנראה שיש דברים בעולם שאני צריך למשוך על מנת לשרוד (משפט ביזארי, אני יודע, אבל תישארו איתי).
המשמעות העמוקה יותר של זה היא שפושטי הכתף שלי מהווים איזשהו עדות למצב העולם; ללטיסימוס דורסי זה לא משנה אם אני מטפס על עץ, אם העץ חום כהה או בהיר, אם יש שלכת, אם אני מכה זבוב טורדני על הירך, אם אני מושך פולי של 30 קילו, פולי של 75 קילו או אם המשקולות בקצה ורודות- הוא אוסף של מיופיברילים, אין לו דעות או פרשנות, הוא מתכווץ (או מגיע לכשל) לפי העומס המופעל נגדו. אני לא יכול להסיק ממנו כלום על קיומם של עצים, צבעים, זבובים טורדניים ו/או מכוני כושר אבל אני כן יכול להיות די בטוח (גם אם לא לחלוטין) שיש דבר כזה למשוך ואם יש "למשוך" אז למה לא "להימתח", לעשות סופינציה או לעשות כפיפה-כפית? הרי לא הייתה סיבה מיוחדת שבחרתי את פושטי הכתף, יכולתי באותה מידה לבחור כל קבוצת שרירים אחרת ועיקר הטיעון לא היה משתנה אבל למה לעצור רק במבנים אנטומיים של שרירי השלד? הרי אין סיבה לא לבחור מבנים אנטומיים של המוח כך שאם למשל יש איזור ברוקה אני לא יכול להסיק שום דבר על מצב העולם חוץ מזה שכנראה יש צורה של התנהגות שהיא "שפה"/"תקשורת" (בדיוק כמו שכנראה יש צורה של התנהגות שהיא "למשוך") ובמקרים מסויימים, ההתנהגות הזו בהחלט די מדוייקת גם אם יש לה מגבלות. מי אמר שהתפיסה של שינוי היא לא בדיוק אחד מאותם מקרים מסויימים? הרושם כל כך חזק ואנחנו רואים עדות לו בגיל כל כך צעיר שלכל הפחות קשה להשליך אותו בלי מחשבה מעמיקה יותר, כזאת שתצטרך לספק הסבר למה הבסיס החווייתי של שינוי הוא לקוי אבל של למשוך דברים לא- אם יש לי את היכולת לחוות שינוי, כנראה שיש שינוי בעולם שאם אני לא אראה אני אמות. ברור שאנחנו לא יכולים להפריך את העמדה הנוירוסקפטית לחלוטין ויש סיבות טובות להטיל ספק במכאניזם הקוגניטיבי שלנו, אבל יש גם סיבות לא רעות בכלל לסמוך עליו בדברים מסויימים רוב הזמן.




*- החולשה העיקרית של הטיעון באה לידי ביטוי בסעיפים 2 ו-5; קשה לנו באמת להעריך עד כמה המזל שיחק פקטור במהלך ההישרדות שלנו ולא חסרות דוגמאות למקרים בהם זה בדיוק מה שקרה. הטיעון לא מושלם אבל גם לא חיפשנו אחד, אם לסקפטי מותר לומר שאנחנו לא יכולים להיות בטוחים בטיעון שלנו אז למה לנו אסור לומר לו את אותו הדבר? אין לנו כרגע את הכלים לפענח מה מהחוויה שלנו ורידיקלי ומה לא וזה כלל לא ברור שיהיו אי-פעם, כל מה שאפשר לעשות עכשיו זה לנסות לגרות אחד לשני את האינטואיציה.


-






 


הטיעון מתערו של אוקאם
הקושי בלהתנגד לטיעון מאינדקסיקליות הוא שאנחנו לא מכירים משהו אחר.
זה פשוט האופן בו המחשבות שלנו עובדות; אני מתאר משהו בעולם לפי התאמה חד-חד ערכית (באופן גס) בין מה שנרשם לי בחושים מיידית ברגע זה לבין המכאניזמים להפיק את הצלילים (או את תנועת האצבעות על מקלדת) תוך ההנחה שיש רצף בין השניים- קלט נכנס, פלט רלוונטי יוצא.
אם אני נופל אני לא יכול לחשוב שלא הייתי במקום גבוה, אם אני חולה אני לא יכול לחשוב שלא הייתי בריא, אם התעוררתי אני לא יכול לחשוב שלא ישנתי. הדוגמא שהמחשתי באמצעותה את הטיעון מאינדקסיקליות הייתה על תרנגולת שנמרטת ובכל שלב בתהליך אני נותן את אותו השם (אותה תווית) לרשומה בחושים שלא חופפת אחד לאחד עם רשומה אחרת ומניח (באופן בלתי-נמנע) ששתי הרשומות מתארות את אותו האובייקט.


הדרך היחידה לנסות ולספק איזשהו מרווח נשימה היא לשאול שאלה שעשויה להישמע נאיבית; אם התהליך הוא לא יותר מנרטיב מנטלי ואין לי סיבה מוצדקת להניח שיש לי תרנגולת אחת שהשתנתה (זו שנרשמת לי בחושים ברגע זה ממש), איפה כל התרנגולות? איפה אני בגיל 4 וגיל 8 וגיל 16? איפה אמא שלי בגיל 30? איפה נפוליאון והדינוזאורים ואיפה אתם כשקראתם 3 מילים ימינה מהסימן שאלה? למה כל מדידה שלי עם העולם היא חד-פעמית, תמיד אותה אחת ותמיד נדמה לי שהיא הייתה מדידה אחרת?


זה משאיר אותנו עם שתי אלטרנטיבות:

א. על כל אינטראקציה של החושים עם המציאות יש לי אובייקטים כמקסימום האפשרי באורך של אינטראקציה כזאת (אולי אינסוף, אולי פרופורציונלי לאחד חלקי זמן פלאנק)
ב. על כל אינטראקציה של החושים עם המציאות יש לי אובייקט יחיד ואסופת שיפוטים שאני קורא לה "תהליך" או "שינוי" 

 


 


תערו של אוקאם הוא כלל אצבע בפילוסופיה ובמדע שבסה"כ אומר לנו להעדיף הסברים פשוטים; הסבר המצריך פחות גורמים בכדי לתאר תופעה הוא חזק ויעיל יותר מהסבר מרובה גורמים- אם מכניקה ניוטונית מתארת תנועה של עצמים באמצעות הגדרת תנע והסבר אחר מתאר תנועה באמצעות תנע וגם שדים בלתי-נראים, אין לי סיבה לא לבחור בהסבר של מכניקה ניוטונית שהרי השדים הבלתי-נראים לא מוסיפים דבר שתיאור שימור תנע לא עושה. אמנם ישנן הצדקות מתמטיות לתערו של אוקאם אבל אנחנו לעולם לא נהיה בטוחים במובן החזק של המילה שאין תוספות-יתר וללא מספיק מידע אנחנו יכולים בקלות להתפשר על הסבר שגוי שעושה רושם חזק כנכון. למציאות אין שום מחוייבות כלפינו להיות פשוטה או נוחה להסבר/הבנה אבל זה מובן שנעדיף את אופציה ב' שהרי היא פועלת בתוך מה שנדמה לנו שאנחנו מכירים ודחייה שלה משאירה אותנו עם שאלת האיפה ושלל שאלות אחרות שלא נראה שיהיה ניתן אי-פעם לנסות לענות עליהן, משתלם לי לצורך המשך מיפוי של העולם באופן שאני מבין אותו כיעיל לראות את הדברים כאובייקט יחיד שבשילוב עם נרטיב מתמשך של הפרשנות שלי עליו מרכיבים את אותו הדבר שאני מכנה "שינוי".


אני בגיל 4 יושב ומקליד שורות אלו ממש עכשיו, אני פשוט כבר לא בן 4 ואיך הפסקתי להיות כזה זה סיפור של 22 שנה.


-






 


סיכום
היו פילוסופים קדמונים שסברו כי כל שניתן לעשות בנוגע לשאלות על ידיעה הוא לדחות שיפוט לכאן או לכאן אבל ישנם גם פילוסופים אינטרנטיים מודרניים שטוענים את אותו הדבר. אין דרך לנצח את הסקפטי באופן מוחלט, בכל רגע הצד השני יכול לשחק במשחק הקרטזי או אף אנחנו לבדנו אך חשוב שנזהה אותו בתור מה שהוא- הוא טיעון בלתי מובס לא מחוזקתו אלא מהיותו תוצר לוואי בלתי-נמנע של הניסיון שלנו לדבג את הטיעונים של עצמנו, סוג של שארית או ארטיפקט של האופן בו שפה ומחשבות עובדות.
אישית, אני חושב שיש משהו שהוא שינוי אבל לא במובן שנדמה לרוב; אין שעון קוסמי בלתי-נראה וכל-נוכח, אין רצף או כיוון לאירועים ואין סיבות- הכל פשוט קורה והוא לא קורה בבת-אחת כי הוא לא-יכול וכי אנחנו מוגבלים מאד בכמות המידע שאנחנו מקבלים על המציאות בכל רגע בהשוואה לכמות שיש. השינוי הוא משהו אמיתי לא בעולם אלא בנו, בנטייה הלא-נשלטת שלנו ליצור נרטיב מנטלי/סיפור על איך אנחנו מי שאנחנו ולמה אנחנו עושים את מה שאנחנו עושים.


אין לי את כל התשובות ואני לא יודע את מה שאני לא יכול לדעת אבל זה כמובן, טריוויאלי.
 

נכתב על ידי Simulacra , 15/11/2016 19:21   בקטגוריות אבסטרקטיזציה, אנשים, בחירות, ביולוגיה, בני אדם, היגיון, הכללה, חוויה, חוקיות, חשיבה, כאוס, לוגיקה, מדע, מוח, מחשבות, נוירון, נפש, סדרה, סידרה, עולם, פילוסופיה, פיסיקה, קיום, רזולוציה, רפואה, שכל, תבניות, תודעה, אופטימי, ביקורת, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSimulacra אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Simulacra ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ