לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Plain Text



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

5/2017

על נשים ורכבים


עריכה: בתזמון מקרי לחלוטין היום בדיוק נפטר אמוץ זהבי ולכן אני מקדיש פוסט זה לזכרו. תודה לכמו מניפה שהביאה זאת לידעתי בתגובות.

 

או: עקרון ההכבדה ולמה אני לא מאמין בסמלי סטטוס

 

עבור רובו המוחלט של מעמד הביניים, רכב מהווה את ההוצאה הגדולה ביותר בחיים מלבד בית. בישראל, שיעור הבעלות על רכב גבוה יחסית מכיוון שבהיעדר תחבורה ציבורית יעילה, רכב הוא כורח המציאות עבור מי שאינו חי במרכז העיר הגדולה. אך מעבר לכורח, ישנן גם מותרות. בשנים האחרונות, עם התרת היבוא האישי, ניתן להבחין בכמות הולכת וגדלה של רכבי יוקרה. שוק רכבי היוקרה מתנהג אחרת לגמרי משוק היד השנייה, מכיוון שהקונים בו מעוניינים בשידור סיגנל של שייכות מעמדית לא פחות מאשר בנתוניו המוטוריים של הרכב. 

 

בשנת 1975 הזאולוג הישראלי אמוץ זהבי טבע והציג לראשונה את המושג "עקרון ההכבדה". הדוגמה הקלאסית לעקרון היא זנב הטווס המפואר. הזנב בולט בשטח למרחוק ועלול לתפוס את תשומת ליבם של טורפים ובנוסף הוא בעל משקל רב ולכן מכביד על הטווס בעת מנוסתו מהם. על פניו, הזנב הטווס הוא איבר חסר כל היגיון אשר רק פוגע בסיכויי ההישרדות שלו, אך בפועל הוא מהווה את אמצעי החיזור שלו, כאשר הוא פורש אותו לראווה אל מול הטווסית. ההסבר של אמוץ זהבי לתופעה גורס כי בכך שהזכר מציג את זנבו לראווה, הוא למעשה משדר לנקבה שהוא כשיר מבחינה פיזית, עד כדי כל שהוא "יכול להרשות לעצמו" את השקעת האנרגיה והסיכון, הלא הם ההכבדה, שבגידול ונשיאת הזנב. נקודה חשובה להבנת העקרון היא שרמאות לא משתלמת. פרט שאינו כשיר מספיק, לא מסוגל לזייף את ההכבדה ולכן סיגנל הכשירות שלה אמין.

 

אני אפילו לא צריך להסביר לכם איך ניתן למפות רעיונית את עקרון ההכבדה לשוק רכבי היוקרה. זה מובן מאליו. אבל בואו נעזוב רגע את עולם התאוריות המופשטות ונגיע אל המציאות הספציפית שלי. אני מגיע מרקע צנוע למדי. אבי מוסכניק במקצועו ומקיים את הכתוב "הסנדלר הולך יחף", מכיוון שרוב המוסכניקים אינם נמצאים במעמד כלכלי שמאפשר להם להכביד על עצמם בצורה כלשהי. ילדים, כידוע, הם חומרניים עד כדי גועל. כולם יודעים טוב מאד למי יש את הצעצועים הכי מגניבים, הבית הכי גדול, הרכב הכי נוצץ, אפילו בקהילות דתיות-חקלאיות צנועות כמו הקהילה בה גדלתי. 

 

כילד, התביישתי בכך שהורי היו נוסעים ב"טרנטה". לכן אתם יכולים לשער לעצמכם מה רבה הייתה שמחתי כאשר בגיל 18, כאשר עזבתי את הבית והפכתי לעובד הייטק מן המניין, קיבלתי רכב חברה נוצץ וחדש לגמרי. אמנם לא היה מדובר ברכב יוקרה אלא סתם מאזדה גנרית, אבל חדשה לגמרי ועומדת לרשותי הבלעדית. שלא לדבר על כרטיס הדלקן, סמל סטטוס בורגני בפני עצמו. פתאום התחלתי לקבל הערכה מהסביבה הקרובה אלי וזה עצבן אותי. עד לפני חודשים בודדים, כולם התייחסו אלי בדאגה או זלזול. הרי לא סיימתי 12 שנות לימוד, לא עשיתי בגרויות, לא התגייסתי לצבא. טווח התגובות שקיבלתי מהסביבה נע בין "מה יהיה עם הילד" לבין "איזה פאקינג לוזר". 

 

ופתאום, חודשים בודדים לאחר מכן, אני נמצא עמוק בתוך העשירון העליון ומרוויח פי כמה מההורים והמורים שדאגו לי ומה"חברים" שזלזלו בי. פתאום אנשים באו אלי כדי לקבל עצות. זה עצבן אותי, כי חשבתי לעצמי, מה נשתנה? אני בדיוק אותו בן אדם שהייתי לפני שנה. תלוש משכורת מכובד, רכב חברה, דלקן, אלו ההוכחות שהייתם צריכים? הרי אתם מכירים אותי. הייתם צריכים לדעת שאין כל סיבה לדאגה או זלזול. You underestimated me. אני מודה שנהניתי לנפנף לאנשים בסמלי סטטוס כאלו ואחרים, "in your face", מן הסיבות הנ"ל. אבל בגרתי מאז. אני כבר לא מרגיש צורך להוכיח שום דבר לאף אחד מלבד עצמי.

 

אחרי כמה שנים, אחרי שהגשתי את מכתב הפיטורין שלי כדי לעזוב ולהקים את הסטרטאפ הראשון, אחד מחברי לעבודה, שהיה מבוגר ממני כמעט בעשור, אמר לי: "רגע, אבל לא יהיה לך רכב, נכון?" - "נכון", עניתי לו, "אבל אני גר בתל אביב וגם ככה לא מתכוון לטייל. בחודשים הקרובים אני הולך רק לפתח*"  - "אבל איך תצא לדייטים?" - "מה הקשר?", שאלתי אותו ובליבי חשבתי, אני גם ככה לא יוצא לדייטים - "אתה יודע, זה חשוב להרבה בחורות. מה, תלך לאסוף אותן באוטובוס?" - "לא יודע מה לומר לך. זה לא מה שמעניין אותי כרגע".

 

וכך העברתי שנתיים בערך בלי רכב בכלל. באותה תקופה שלא היה לי פנאי לקשרים עם בנות המין השני, למעט זיונים מזדמנים פה ושם עם בחורות שהכרתי בתקופות עברו ולאחר כמה זמן הכרתי את האוצר, כך שלא יצא לי לבחון את טענתו של הקולגה בנוגע להשפעת היעדרו של רכב על דייטים. אחר כך קניתי רכב בהמלצתו של אבי. עוברים אצלו רכבים רבים ולעתים הוא רוכש אחדים מהם כדי למכור אותם הלאה. באותה תקופה ההכנסות שלי היו בדיוק 0, לא היה לנו אף לקוח משלם, ולכן הרכב התאים לי מכיוון שהיה זול להפליא אך במצב מכני מצויין. כמובן שסמכתי על אבי במאה אחוז ואכן, הרכב משרת אותי נאמנה עד היום. 

 

לאחרונה נתתי טרמפ לאדם שהכרתי לא מזמן. הוא בעל דוכן מזון קטן ומוצלח למדי, בניגוד לרוב דוכני המזון העממיים, שלו מבהיק מנקיון והוא מקפיד על טריות ואיכות חומרי הגלם, מכיוון שהוא באמת מבשל מהלב, מאז שהיה ילד. אני אוכל אצלו לעיתים קרובות, קונה אוכל הביתה וכך התחברנו. כשנכנסו לרכב הוא אמר לי, "איך זה שאתה לא מארגן לעצמך איזה רכב מפנק? ואללה אחי, אם בחורה רואה את הרכב הזה, כמו שהוא נראה, היא בורחת".

 

זה החזיר אותי מיד לשיחה עם הקולגה לשעבר. במהלך כל הנסיעה נתתי לו הרצאה על עקרון ההכבדה, חוסר ההיגיון שבבעלות על רכב מבחינת ההבדל בין נכס להתחייבות ועלותו האלטרנטיבית של הכסף, ההבדל בתוצאה בין חיים מתחת ומעל לאמצעים שלך (אם מעמד הביניים היה משקיע באפיקים סולידיים את הכסף שהוא מבזבז על רכב, מצבו בפרישה היה טוב יותר בכמה מיליונים), עלויות מימון (80% מהרכבים החדשים בישראל נרכשים באמצעות אשראי יקר), עושק האזרחים בידי השלטון (100% מס על רכב, מיסים מופרכים על דלק), שבמדינה מתוקנת בעידן הon demand economy פשוט צריך להוריד Uber ושכמובן, אם זה מה שמשנה לבחורה מסויימת, אני לא מעוניין בשום קשר איתה. סיפרתי לו על החבר שלי שקנה פרארי ומצא מספרי טלפון רשומים על פתקים, תקועים בווישר, בכל פעם שהיה חוזר לחניה, איך נאלץ בסופו של דבר לקנות רכב נוסף, רגיל, כי כבר לא יכל לסמוך על אף אחד.

 

הוא הקשיב בשקט ובסוף ענה "כולה טיפ ידידותי, אחי, לא באתי בתאוריות עכשיו". אין לי ספק שהוא מעולם לא חשב לעומק (אם בכלל חשב) על אף אחד מן הנושאים שהעליתי בפניו. מבחינתו, אני מזיק לעצמי בכך שאני מסוגל לקחת על עצמי הכבדות ובוחר שלא לעשות כך, למרות שזו בחירה רציונלית. הדבר מצטרף אל בלוגרית שהגיבה לי פעם שהיא הייתה מפחדת להיכנס לרכב ששנת יצורו קודמת ל2010 (WTF) ולאחת אחרת שכתבה לפני כמה זמן פוסט פופולרי על הדייטים שלה וכלל משפט בסגנון "הוא רופא אבל אין לו רכב! מה לעזאזל!". בלוגר אחר כתב, אחרי שקנה רכב חדש, "אין ספק שזה עוזר עם בנות המין השני". בפעמים אחרות בחורות שהכרתי בברים בחנו בריכוז רק את המפתחות שלי, אחרות הלכו ישר לעניין ושאלו: "איזה רכב יש לך?". זה גורם לי לתהות כמה אנשים סביבי נשארו שטחיים כמו ילדים. זה גורם לי לרצות להמשיך לנהוג בטרנטות לנצח כאקט של התרסה.

 

פעם חשבתי את אותו דבר לגבי בגדים. הייתי קונה בגדים רק כאשר הקודמים נקרעו לי ומגיע לפגישות עם אנשים רמי דרג ומעלה לבוש סחבות (ג'ינס בלוי וטישירט מהוה), כרוצה לומר: "תוכן חשוב מצורה". אבל הפסקתי עם הגישה הזאת, אני קונה בגדים חדשים מפעם לפעם, תוך התייעצות עם בחורות, למען אסתטיקה, רחמנא לצלן. אני תוהה האם אני צריך לשחרר גם את עניין הרכב.

 

מה אתם חושבים?

 

* טעות מרה של יזם טכנולוגי חסר ניסיון, כמובן. להתחיל מפיתוח?! צעיר ותמים הייתי.

 

נכתב על ידי , 13/5/2017 17:08  
144 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Ob5cur3d ב-28/5/2017 05:26
 



פגישה שנייה


לפי כמה פוסטים כתבתי שפגשתי חברה עצומה והלך פשוט מצויין. אתמול פגשתי אותם פעם נוספת. בסיבוב הקודם פגשתי שני אנשים, צד אחד טכני והשני עסקי, אשר כל מה שהם עשו במהלך הפגישה היה להתרשם ממני מצד אחד ולנסות לשאוב ממני כמה שיותר מידע מצד שני. גם הפעם נכחו בפגישה צד טכני וצד עסקי, אך הפעם מהדרגה הגבוהה ביותר בחברה. הם אחראים על כל התחום שמהווה את קטר הצמיחה של החברה ומנהלים כמה ממרכזי המחקר והפיתוח שלה מסביב לעולם.

 

בניגוד לפעם הקודמת, הפעם עברתי חקירה אגרסיבית למדי, interrogation. לא הופתעתי מכך, זה בדרך כלל מה שקורה רגע לפני שshit gets real. יש לכך מספר סיבות. אחת, אנשים שממוקמים בראש ההירכיה של חברות ענק הם בדרך חכמים מאד ובעלי killer instincts מפותחים, יש שיאמרו פסיכופתים גמורים. זאת מכיוון שבדרך כלל הם צמחו בתוך הארגון, מדרגות נמוכות יותר, ועל מנת להתקדם במעלה הסולם היה עליהם להיות טובים יותר מכל המתחרים שלהם וגם לדעת לדרוש ולקבל את הקרדיט על כך, משמע לנווט בחכמה בסבך הפוליטיקה הפנים ארגונית האכזרית.

 

סיבה שנייה היא שמשא ומתן הוא משחק בו מהלכי הפתיחה של שני הצדדים הם בעלי השפעה מרחיקת לכת על התוצאה הסופית, בדומה לשחמט. כך שהם הם היו מצליחים לערער אותי בשלב זה, הם היו יכולים להשיג דיל טוב הרבה יותר מבחינתם. למשל, מהלך הפתיחה הגרוע ביותר במשא ומתן הוא לשלוח קורות חיים לHR (מחלקת משאבי אנוש) דרך הערוצים המקובלים. זה מהלך פתיחה שמיד ממצב את השולח כעוד מועמד גנרי, אשר ניתן לסכמו כדף קורות חיים ועליו לשכנע את החברה מדוע הוא ראוי להתקבל אל המשרה בעלת התיאור המשמים שהם פרסמו. במצב זה, התרחיש הטוב ביותר עבור המועמד מסתכם בקבלה לעבודה בתופסת של כמה אלפי שקלים בודדים על השכר שקיבל מהמעסיק הקודם. לעולם אל תעשו את הטעות הזאת. 

 

סיבה שלישית היא שהם רצו לבדוק עד כמה אני עמיד, reslilient, לראות האם אני נשבר תחת לחץ. זו פרקטיקה ידועה, בין אם בראיונות למשרות תובעניות ובין אם בשיחות עם משקיעים פוטנציאליים. הם רוצים לראות אמונה וביטחון עצמי ברמות הכי גבוהות שיש, פעם משקיע אמר לי שעמוד שדרה וביצים הן התכונות העיקריות שהוא מחפש ביזמים שלו. זאת מכיוון שהם מבינים שהלחץ המלאכותי שהם מפעילים בשיחה הוא כאין וכאפס אל מול הלחץ הממשי שיופעל עליך מן המציאות בזמן אמת.

 

הפגישה החלה בכך שכל אחד מהם הציג עצמו בקצרה ולאחר מכן ביקשו ממני לספר על עצמי. רוב הפגישות הראשוניות נפתחות כך. אם יש משהו שלמדתי מכל הפגישות שעברתי, זה עד כמה חשובה היכולת לספר סיפור טוב. האדם הוא יצור נראטיבי. סיפור כתוב או בעל פה הוא הכלי לשימור והעברת מידע, כמו הנעה לפעולה, העתיק והאפקטיבי ביותר שקיים. יש לי כמה סיפורים מוכנים, אשר כל אחד נועד לסיטואציה מסויימת. הפעם בחרתי בסיפור שאני בדרך כלל מספר למשקיעים, סיפור שמבליט את החוצפה היזמית והיכולות הטכנולוגיות שלי.

 

האגרסיביות שתיארתי באה לידי ביטוי בכך שבתחילת הסיפור הם הקשיבו בנימוס, אך ככל שהוא התקדם הם החלו להעלות שאלות שונות. בהתחלה רגילות, אך מהר מאד הן ביטאו הלך רוח מסויים שאומר "אנחנו נותנים בך אפס אמון". הם פקפקו בהנחות היסוד של כל משפט שלי, הקשו עלי בכל דרך שרק יכלו, שאלות מהירות וחדות. אני לא התרגשתי. נותרתי יציב במושבי, באותה תנוחה זקופת גב, והשבתי להם מיד על כל מה שהטיחו בי מבלי למצמץ אפילו.

 

I know my shit. אלו מן הפעמים שאמונתי הפנימית היוקדת בעליונותי האבסולוטית על פני בני התמותה הרגילים עובדת לטובתי. אני יודע כמה מעצבן אתכם לקרוא משפט כזה, אך זו האמונה שמאפשרת לי לשבת מול שני אנשים שמבוגרים ממני בעשרים שנה, אשר אחראים על פעילות שנתית בסדר גודל של מיליארד דולר, להקשיב לדברי התוכחה שלהם, לחייך ולענות בחזרה, בעזות מצח: "אתם חושבים כמו אנשים שעבדו כל החיים שלהם בcorporate. זאת לא השאלה הנכונה".

 

לקראת סוף הפגישה הם כבר הבינו שאני אמיתי ולקחו צעד אחורה. בשיחת הסיכום הבוס הגדול אמר לי שהוא חושב שאני מאד מרשים, אישית ומקצועית ושהוא בטח לא מחדש לי דבר בכך שהוא אומר לי את זה. סיכמנו לדבר שוב בשבוע הבא. כשיצאתי מהבניין קיבלתי הודעה מאחד האנשים שפגשתי בסיבוב הקודם, אשר כפוף לבוס הגדול: "השארת רושם מצויין!".

 

בדרך חזרה קיבלתי שיחת טלפון מלקוח חדש נוסף שהפרוייקט איתו מתעכב כבר חודש בגלל בולשיט של עורכי הדין שלהם. הוא התקשר להתנצל על כך. תחושת הניצחון מהפגישה עדיין הדהדה בי ולכן צעקתי עליו בטלפון: "כוסאמא של כל עורכי הדין! הם מעכבים את התקדמות הטכנולוגיה והמין האנושי בכלל!". הוא צחק, אמר שנתקדם בכל מקרה ושישלח לי בקרוב תכולה על מנת שאחזיר לו הצעת מחיר. "מזהיר מראש, אני יקר אחושרמוטה".

 

ימים טובים באים עלינו.

 

xor

נכתב על ידי , 11/5/2017 12:59  
12 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Ob5cur3d ב-28/5/2017 05:12
 



עוד משבוע שעבר


בהמשך לפוסטים הקודמים, בשבוע שעבר הגיעו לבקר אותי שני חברים ואחרי שאכלנו החלטנו לצאת יחד אל אחד הברים השכונתיים. כשהגענו למקום התיישבנו על הבר שהיה כמעט ריק, למעט כמה זוגות, כמה גברים ובחורה אחת שמיד בלטה בשטח. בלונדינית, איך לא, בלונדינית וגבוהה. התיישבתי על ידה ואמרתי שלום לברמנית. בהתחלה דיברתי עם חברי, אך כשאלה קמו ויצאו לחלקו החיצוני שלי הבר פניתי אל הבלונדינית שמעתה תקרא נ'.

 

אני אפילו לא זוכר על מה דיברנו, אך אני מודה שלא ניגשתי אליה במה שאני מכנה כיום "לב נקי", אלא עם פוזה, יש שיאמרו בוז מסויים, שבא לפצות על חזותה החיצונית המאיימת. בהתחלה היא סירבה לרשום לי את המספר שלה. אחרי כמה מבטים אל תוך עיניה משהו השתנה. בטון, בהלך השיחה, בקצב השתייה, בשפת הגוף. סיפרתי לה על שינויים בחיי, היא אמרה שהיא טובה בלהקשיב. חייכתי, אמרתי שגם אני. נשאבנו פנימה במערבולת. המשכנו עד שחברי כבר רצו לעזוב את הבר, מסרתי לידיהם את המפתחות ונשארתי עם נ'.

 

נשארנו לשבת בתחנת אוטובוס קרובה עד 4 לפנות בוקר. היא דיברה, המון. פתחה את צפונות ליבה. שמעתי ממנה דברים שלא סיפרה לאיש מעולם, אחד מהם אף גרם לי להזיל דמעה. מעטים האנשים שראו אותי אי פעם במצב כזה. הרגשתי שאני עובר חוויה מטלטלת. היא ציינה שבסוף היא זו שדיברה ואילו אני זה שהקשבתי ועניתי לה שאנחנו לא בתחרות. כשהייתה חייבת ללכת לישון נפרדנו בחיבוק חם וקבענו שפשוט חייבים, חייבים להיפגש שוב בהקדם. כשחזרתי אל הדירה שם המתינו לי חברי, ערים להפתעתי, לא אמרתי להם מילה אל אף שאלותיהם החקרניות. ידעתי שכל מה שאמרה לי ישאר ביננו.

 

בסוף השבוע נפגשנו שוב באותו המקום במקרה. היא ישבה על הבר עם חברתה הטובה ביותר, עליה שמעתי כבר בשיחתנו הקודמת. התיישבתי על ידן ושוב, אחרי השלום הראשוני לא פניתי אליהן ושוב, פתאום משהו השתנה ושתיהן החלו לדבר, לדבר ולדבר. בשלב מסויים החברה שלה דיברה כל כך קרוב אלי עד שיכולתי להריח את הבל פיה, מהול באלכוהול וסיגריות. ותוך כדי כל הדיבורים הללו לפתע נפלה בי ההבנה שאין פה שום דבר מיוחד באמת. אני מסוגל לדבר עם כל אחד, על כל דבר. אך הן ילדות, הן לעולם לא יכולו להכיל אותי בחזרה, אפילו לא אחוז ממני.

 

הייתי חייב לפרוק את זה.

 

עף לישון,

xor

נכתב על ידי , 10/5/2017 03:28  
14 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של xor ב-11/5/2017 17:11
 



לדף הקודם    לדף הבא
דפים:  

כינוי: 





© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לxor אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על xor ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ