לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הקבוצה האדומה



Avatarכינוי:  הקבוצה האדומה

Google:  הקבוצה האדומה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יוני 2017    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 




הוסף מסר

6/2017

איך רעב מרגיש- על תופעת הפרעות האכילה


התקווה שיום אחד הכל יהיה בסדר אם הדמות שבמראה תהיה רזה יותר היא הבנים והבנות שכל שנה מאובחנים עם הפרעת אכילה 1,500 המסוכנת ביותר, ואת נשאר רק לשאול- איך רעב מרגיש? 
 
"היא התחילה להעיר לי הערות על הבטן, על הידיים, על הרגליים  ובגלל שהרגשתי כל כך ריקה באותה תקופה, הרגשתי שאני צריכה להשתנות כי מי שאני זה לא טוב מספיק. "
כתבה לי מיכל, בעלת בלוג בישראבלוג שמוקדש לניפוץ מיתוסים על הפרעות אכילה ועזרה לבנות שמתמודדות עם המחלה.
וככה זה מתחיל, שאת לא טובה מספיק, שאתה לא חטוב מידי, למה יש בטן שקצת בולטת ולמה בין הירכיים אין רווח, זאת עוד תמונה שרואים באינטרנט, מישהי רזה, תמונות שזכו לשם Tinspo , זה עוד כמה שניות מול המראה בבית הספר ואז קופצות כל מיני קבוצות בפייסבוק, פרו אנה ופרו מיה, בנות נחמדות, אנה ומיה, מציעות להיות חברות שלכם בסך הכל,
אנה מייצגת את האנורקסיה ומיה את הבולימיה' אתם מתיידדים איתן מהר מאוד,
"הרגשתי חלק ממשהו. הקהילה הזאת היא ממש חממה, כשאת יורדת במשקל כולן משבחות אותך וכשאת נשברת כולן נותנות לך יד ומחזקות אותך להתגבר על זה ו"לחזור למוטב". ככל שירדתי יותר במשקל ככה לאט לאט חלחלה לי תחושה של עוצמתיות, שאני חזקה, שיש לי שליטה עצמית ושאני מיוחדת. אחריי כמה חודשים שהסתובבתי בין הבלוגים האלו וניהלתי אחד משלי הגעתי למשקל נמוך יותר מרוב הבנות שניהלו את שאר הבלוגים. לראשונה בחיי הרגשתי שאני מקבלת הערצה וכבוד, הייתי רושמת שאכלתי מספר קלוריות מסוים והתייחסו אליי כאילו אני מינימום אלה. זה היה מדהים במקום מסוים, כמה שיותר הרגתי את עצמי ככה יותר קיבלתי מהקהילה הזו תחושה שאני יותר ויותר טובה וצריכה להמשיך ככה" 
 
ההתמודדות של מיכל עם הפרעת האכילה נמשכה במשך חמש שנים,
"אחרי השנה הראשונה כולם דיי ויתרו עליי. בשנה הראשונה הירידה במשקל הייתה הדרסטית ביותר, אמא לקחה אותי לדיאטנית ועליתי כמה קילוגרמים, חזרה למשקל המינימלי התקין. הדיאטנית אמרה שאני לא צריכה להגיע יותר ובשלוש שנים לאחר מכן עבדתי קשה יותר מתמיד בשביל לרדת חזרה במשקל. ההורים שלי לא נאבקו איתי על זה יותר מידי כי הם חשבו שזה עניין של גיל, ובמהלך ההפרעה ניתקתי קשר עם כל החברים כי לא רציתי שאף אחד יפריע לי בדרך שלי למטרה. 
בשנה החמישית המצב שלי החמיר יותר מתמיד, הגעתי למצב מסוכן ולמעשה כמעט , אז אף אחד לא כפה עליי שום דבר. 18 נפטרתי ממוות מוחי. כבר הייתי מעל גיל כולם ידעו שאם אני לא רוצה לעזור לעצמי אז שום דבר אחר לא יוכל לעזור לי." 
 
"היית מעל גיל 18, לא התגייסת לצה"ל?"
"לא, שוחררתי על תת משקל חמור ועל התקפים אפילפטיים שחוויתי בגלל רמת סוכר נמוכה באופן כרוני." 
 
"ההפרעה לקחה ממך את החוויות מגיל ההתבגרות? את העלייה לתיכון? נשף הסיום? הצבא?"
"כן, לחלוטין. הצבא זו הנקודה הכואבת ביותר, ללא ספק. לתיכון הפסקתי להגיע אחרי כמה שנים עם ההפרעה, ואף אחד שם מעולם לא זכר אותי כי הייתי כמו צל בימים שכן הייתי מגיעה. לנשף הסיום בכל זאת הגעתי, והדבר היחיד שאני זוכרת הוא התירוצים שהמצאתי כשכולם הלכו לשולחנות הבופה. שום חוויה שלי מהשנים האלו היא לא חיובית, כי כל חוויה הייתה מלווה במחשבות מופרעות על אוכל וקלוריות, חוויות שלא חוויתי עד הסוף ובעצם בכלל לא בגלל הטשטוש של הפרעת האכילה. אני מרגישה שמעולם לא חוויתי את חוויות גיל  בראש שלי. 24/7 ההתבגרות, כי הייתי שרויה בתוך הפחדים, החרדות והסבל שהיו שום דבר לא עניין אותי מלבד המשקל שלי". 
 
"הגעת לסוף בעצם, למצב שבו את מאושפזת בבית חולים עם סכנה ממשית לחייך"
"עברתי כמה ניסיונות התאבדות, לא היו לי חברים, לא יכולתי לקום מהמיטה כי הייתי מתעלפת לאחר כמה צעדים. הקיום שלי היה אומלל ואפור, הייתי מבלה מבוקר עד לילה במיטה במחשבה על כך שבעוד כמה ימים אני ארשה לעצמי לאכול כמה מלפפונים ועגבניות. לא היה לי כלום בחיים, אפילו לא נקודת אור אחת. ההורים שלי וויתרו עליי, אחותי ניתקה קשר איתי בגלל שוויתרתי לעצמי" 
 
אז ככה רעב מרגיש, זה לא רק איבוד של בריאות זה גם איבוד המשפחה והחברים, התחביבים שיש, היכולת לצחוק, לחייך, אפילו לקום מהמיטה, זה לאבד אפילו את מה שעוד לא עברתם בחיים. 
 
"במצב הקיצוני ביותר שלי, פגשתי את הבן זוג הנוכחי שלי ששינה לי את החיים וגרם לי לרצות לחיות למען משהו, גרם לי להרגיש שכן יש דברים שאני רוצה לחוות ועוד לא חוויתי וכמה ימים לאחר מכן, החלטתי לנסות להשתקם. השיקום היה הדבר הכי סוער שעברתי ואעבור אי פעם. ההתחלה של התהליך הייתה נוראית ,הייתי אוכלת כמות שהיא טיפה יותר גדולה ממה שהייתי אוכלת במהלך ההפרעה, והבטן שלי הייתה מתנפחת לבטן של חודש תשיעית. הגוף שלי שכח איך מעכלים מזון, חוויתי אגירת מים, העליתי כמה קילוגרמים ביום (של מזון ומים, אבל לא האמנתי לזה אז)-  זה היה כאוס מוחלט. כל לילה הייתי הולכת לישון בדמעות שמחר אני אחזור להרעיב את עצמי, ובבוקר הייתי קמה ומכריחה את עצמי לעשות בפעם הראשונה מזה חמש שנים משהו טוב עבור עצמי. זה היה כל כך קשה, זה היה ללכת מול כל הדברים שהפכו להיות הכי טבעיים לי. כל מה שהייתי עושה בתחילת התהליך היה לאכול-לבכות-לאכול-לבכות. הייתי עומדת מול המראה וממש הוזה שאני רואה את עצמי גדלה, לא הייתי מסוגלת לצאת מהבית מלבד לרופאים, הייתי מבועתת מהמחשבה שמישהו יעיר לי משהו." 
 
"ומתי התחלת להרגיש טוב עם עצמך שוב?" 
השינוי האמיתי החל בערך חצי שנה לאחר מכן. ככל שהזנתי את הגוף שלי ועליתי במשקל יותר, ככה ראיתי את עצמי יותר ויותר רזה כי המוח שלי התחיל להיות מוזן. ככל שעליתי יותר במשקל כל החרדות שהיו לי לגביי אוכל, משקל, קלוריות, ערכים תזונתיים- החלו להתפוגג ולהראות לי מגוחכות. האובססיה לאוכל וכל המחשבות עליו החלו להיעלם. פשוט כי השיקום חילץ אותי ממצב ההרעבה שהייתי שרויה בו שנים. הדיכאון שלי השתפר באופן דרסטי. פתחתי את הבלוג והרגשתי שאני עוזרת לאנשים. התחלתי להתעניין בלימודים, בספרים ובתחביבים ישנים שהיו לי פעם. התחלתי להרגיש שאני מי שהייתי פעם, שהרזון הוא בכלל לא קריטריון לייחוד שלי, לטוב שאני יכולה לתרום לעולם, כמובן שזה בא לאחר תהליך ארוך, התחלתי לעקוב אחריי אנשים שפעילים בקהילת ה (דימוי גוף חיובי) ויצרתי לעצמי אידיאל יופי שמחבק את כל "body positivity", סוגי היופי, חינכתי את עצמי מחדש לראות שבשביל לאהוב את עצמי אני לא צריכה להיות רזה, אני צריכה להיות מי שאני באמת. לאט לאט היו לי, לראשונה לאחר כל השנים האלו, רגעים שאני צוחקת באמת, שאני מקשיבה באמת, שאני מתעניינת בדברים אמיתיים כמו מדע ואומנות. התחלתי לראות את החיים מחוג לבועה של ההפרעה". 
 
ואתם יודעים מה? אלו שקוראים את הכתבה הזאת עכשיו והיא מדברת אליכם, אלו שמבינים שבמשך התקופה האחרונה הם הרגישו את ההתחלה של מה שמיכל  בני נוער בישראל 1,500 הרגישה ועוד רבים כמותה, שהרי אמרנו שיש לפחות שמאובחנים עם הפרעות אכילה כל שנה, זה לא קשור למשקל, או לאיך שאתם נראים, אתם בטח מדמיינים שלד ועצמות, אבל האמת היא שרוב החולים בהפרעות אכילה נמצאים במשקל תקין ואפילו במשקל עודף.
אם זה משמיע קולות של הפרעת אכילה וזה מרגיש כמו הפרעת אכילה, כנראה שזאת הפרעת אכילה.
"כשהתחלתי להרעיב את עצמי הייתי בטווח העליון של טווח המשקל התקין"
כתבה לי מיכל, וזאת הפעם הראשונה שבעצם נחשפתי לעולם EDNOS הפרעת אכילה במשקל תקין.
"כשאנשים ראו שאני לא אוכלת בבית ספר, או מדלגת על ארוחות בבית, אף אחד לא אמר לי מילה רעה מלבד מחמאות על "השליטה העצמית". גם במהלך השנים הבאות היו לי תקופות שחוויתי מה שנקרא "בולמוסים" (התקפי רעב שבהם אוכלים כמות גדולה של מזון בפרק זמן קצר) שנוצרו בעקבות ההרעבה העצמית, והייתי עולה חזרה למשקל תקין לפרקים. אפילו הדיאטנית שהייתי אצלה שחררה אותי מהטיפול אצלה אחריי שהגעתי למשקל המינימלי התקין, למרות שהבהרתי לה שאני לא מרגישה טוב פיזית ונפשית ושעדיין יש לי המון תסמיני הרעבה. היא פתרה את זה בפשוט לומר: "זה בסדר, את במשקל תקין" למרות שלפניי הפרעת האכילה הייתי במשקל תקין שונה לגמרי."
המון בנות ובנים כיום בכלל לא מודעים שהם פיתחו הפרעת אכילה כי הקשר בין משקל לבריאות הוא החזק כיום מבחינת מדד המרגש, אך כשהגוף מפתח תסמינים של הפרעת אכילה- התנהגות אובססיבית כלפי מזון ומשקל, דימוי מעוות של גוף והערצת הרזון, דיאטות קיצוניות שחלקן הוא צום או צמצום משמעותי של המזון שהגוף צורך, אפילו צורך בלגרום הקאות מכוונות לגוף, אלו הן סממנים של הפרעת אכילה.
 
"לצערי הכרתי בחורה שנפטרה מבולימיה כשהייתה בעודף משקל, אבל אף אחד לא העלה על דעתו אפילו שזה ייקרה כי התפיסה היא שהפרעת האכילה המסוכנת והראויה ליחס היחידה היא אנורקסיה." 
 
"היה בך כעס על הזלזול אפילו כשהגעת למשקל התקין אבל עדיין הרגשת לא בריאה עדיין ופשוט הם פטרו את עצמם ממך?" 
 
"כעס עצום. מבחינת ההתייחסות הרפואית, כיום זה מזעזע אותי הבורות הזאת בנושא. עדיין לקשר משקל למצב בריאותי, עדיין להתעלם מתסמינים של הרעבה שבן אדם מציג בגלל המשקל שלו. מהחוויה הזו למדתי שאי אפשר תמיד לסמוך על רופאים, כמובן שיש רופאים שבקיעים לחלוטין בנושא, אבל לצערי אלו שאני עבדתי איתם- לא. גם מבחינת הסובבים אותי, עד היום אני כועסת עליהם על כך שלא ניסו לעצור את זה עוד בהתחלה, כשזה היה הרבה פחות חמור. אבל אני גם מבינה שזו לא אשמה של גורם אחד אלא של מכלול של גורמים שונים, ביניהם אלו שעדיין מטיפים על הקשר שבין בריאות למשקל, תופעת השמנופוביה וכו'." 
 
"מתוך כל מה שעברת, כל הקשיים והשיקום הארוך ועכשיו ההסתכלות לאחור מהנקודה שאת נמצאת בה, מה את יכולה להגיד מתוך זה שחשוב שבנות אחרות שסובלות מהפרעות אכילה יידעו?" 
 
"שכן אפשר, לא משנה באיזה מצב כל אחת נמצאת עם ההפרעה שלה, להחלים, שכן אפשר להגיע למצב שאת אוכלת מה שאת רוצה, מתי שאת רוצה ולא מרגישה טיפת אשמה, ולא חולפת לך אף מחשבה מופרעת בראש, שכן אפשר ללמוד לאהוב את עצמך הטבעית, במשקל הטבעי לגוף שלך, לא משנה כמה סלידה מורגשת כלפיו עכשיו, שאין דבר כזה לא חולה/רזה/מרעיבה את עצמי מספיק. ומעל הכל, שחיים עם הפרעת אכילה הם לא באמת חיים, אלא קיום אומלל שגם אותו ההפרעה תיקח בשלב כלשהו. אלו מחשבות שלעולם לא האמנתי שאני אפנים או אאמין בהן, אבל סה"כ שנתיים אחרי תחילת השיקום, ואני אוהבת את עצמי הרבה יותר ממה שאהבתי את עצמי איי פעם, אני אוכלת מה שאני רוצה מבלי לחשוב פעמיים, אני במשקל נהדר שהדבר היחיד שאני עושה בשביל לתחזק אותו הוא לאכול מה שבא לי מתי שבא לי, ואני מאושרת וחיה את החיים האמיתיים, ולא את הבועה שחייתי בה חמש שנים" 
 
אז כן יש דרך לשפר את איך שהרעב מרגיש, כן יש דרך לצאת ממחלה שהתחילה בתחושה של שליטה ונגמרת בכך שהיא שולטת בך. אין צורך לעודד אחת את השנייה להתאבד רק בשביל שדמות במראה תהיה יותר רזה, אפשר לאהוב אותה גם אם תוכלו את ארוחת הערב שהוגשה לכם או את הסנדוויץ' בהפסקה. אפשר לאהוב את הדמות שלכם במראה ללא קשר לאיך שהיא נראית.

מיכל מהבלוג Realcovery
נכתב על ידי הקבוצה האדומה , 4/6/2017 14:38  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: אקטואליה ופוליטיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להקבוצה האדומה אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הקבוצה האדומה ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ