לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הליקופטר


why so serious?

Avatarכינוי:  ג'וקר

בן: 41

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
קטעים בקטגוריה: ׳¡׳™׳₪׳•׳¨. לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

השמלה ממדריד


https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/236x/5c/26/11/5c2611ffa37ad43eae2ae306f1b6bdc3.jpg
כמו שהבן-אדם קם, ככה הוא נרדם. כמו שהוא נרדם, ככה הוא קם – למלא את היום בחסר הזה, כדי שלא יחסר לו שום-דבר, כמו קפה באדנית, כמו שעועית באסלה, כמו יקינתון שנח אצלו בגינה. את היום כולו הוא מוצץ עד תום, כמו שהוא היה מוצץ את חתיכת העץ כשהארטיק שמצץ כשהיה ילד, היה נגמר, והוא רצה עוד ועוד. הוא ממלא את עצמו בקפה, הוא ממלא את עצמו בניקוטין, הוא רוצה הכול, והוא רוצה עכשיו. הוא מדליק את הרדיו, הוא מדליק את הטלוויזיה, הוא יושב לחרבן, הוא שואב הנאה אנאלית מהחרבון. אישה יפה עירומה משוחה בשמן עם ציצים גדולים ופטמות עומדות כמו מסמרים – מרוחה על הקיר מעל למיטה שלו, ליד כוננית הספרים בו יש ספר של צ'רניחוסקי, או שלוצ'קי, או משהו משוקץ אחר. בחלון יש נוף להרי מואב, ובחלון הנגדי להרי אדום. את כולם הוא אוהב. את כולם הוא רוצה לדחוף לעצמו לתחת. הוא מסתכל על הבית הקטן שלו, ששוכן על צלע הר, ובוכה ביגון קודר את השיממון של נשמתו. אין לאן ללכת ואין מה לעשות. הוא שואב הנאה חולנית מקרצוף סירים ומחבתות, ומטביע את יגונו בציורי עירום של נשים נשואות עם כתר על הראש ונחש בין הרגליים. כשהוא מגיע לפורקן, הוא משייף את המנדרינה, כדי שתבהיק, ואז יוצא לגינה לשוחה בערוגות הפרחים אשר ליד בית העלמין. בשבתות אוחזת אותו עצבות על שאין איש לידו, אבל מיד הוא מדליק את הטלוויזיה, ויוצא להרפתקאות מסעירות בנופים עוצרי נשימה ובברים אפלוליים במשימת ריגול שאין כמותה. כשנמאס לו לשמוע רדיו או לאונן על נשים נשואות – הוא עוצר בגינת הירק אשר מול הבית, וקוטף עגבניות. העגבניות אדומות ובשלות, והוא חומד אותן לקיבתו. ובארוחת הערב הוא בולס אותן כמו חיה מורעבת, כשהמיץ האדום זולג מפיו וביו שיניו אל סנטרו, וממלא את יצר הבליסה שלו עד תום. ואז הוא נשאר עומד, מביט בפינה קטנה בחדר, נשאב לתוכה, נעלם לתוכה, נכנס למן מצב הפנוטי של סחרור, ומתעלף. וכשהוא מתעורר, הבית עטוף טל, כי כבר לפנות בוקר, והוא מצטמרר מרעד וקור, ומכסה את גופו הצנום ביריעות של פלסטיק. 
Mistress❤Marisa Switchblades - Bigswitchbladeknife.com likes this
Model/MUA: © Obsidian Kerttu Clothes: Punkrave Wig: EvaHair / Lashes: Dodolashes Makeup: LASplash Cosmetics and Lunatick Cosmetic Labs LLC Welcome to Gothic and Amazing | www.gothicandamazing.com
Bill Sienkiewicz Joker@ImageShack® - Online Photo and Video Hosting
Harley Quinn
Arkham Joker
נכתב על ידי ג'וקר , 19/9/2017 02:25   בקטגוריות סיפור, תמונה, תמונות, ציור, קליפ, סרטון, מוזיקה, מוסיקה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




Joker by Umut uzun, via Behance
ארבעים יום וארבעים לילה אני יושב ומחשב חישובים איך לצאת מהזמן. ואז אני מפסיק, כי נגמר לי הזמן וצריך לישון. אז אני מכבה את האור, שם את הראש על הכרית, ונרדם. ואז אני חולם חלומות שאני מחוץ לזמן, והצלחתי, והכול נצחי כי הזמן לא קיים. ואני נאחז בחלום ולא עוזב אותו, כי אני מרגיש שאני עומד להתעורר, אבל אני בכל זאת מתעורר, ורואה שזה בוקר, ובכלל לא הספקתי לישון. אז אני מורח את הזמן, מורח אותו, מורח, ואז קם כי אני צריך להשתין. ואני משתין כי כבר יש לי כאב בטן מרוב הקלקול קיבה שלי, ואני מקיא את המיצים של הלילה, ונגעל מעצמי. ופתאום בא לי לחרבן, אז אני מחרבן, וזה יוצא קשה ואטי, נקרע לי התחת. ואז אני מנגב וממלא את הפח בנייר טואלט, ושוטף ידיים, ובא לי לחרבן עוד פעם, אבל אין לי מה. וזה הכאב בטן, אבל לא אכלתי ולא שתיתי כל הלילה כי ישנתי, ובטח אני צריך לשתות, למרות שאני לא צמא. אז אני שותה מים מינרלים כדי לא להעיק על הקיבה, וזה מחליק לי טוב לבטן. נמאס לי לכתוב כל הזמן, בשביל מה? אז אני שותה עוד כוס מים מינרלים, ויוצא קצת למרפסת לעשן ולתפוס אוויר. אבל האוויר לא תופס אותי. אז אני חוזר, ושוטף את הפנים, ויושב לשולחן כדי להמשיך לחשב חישובים איך יוצאים מהזמן. אבל הקיבה שלי מקולקלת, ואולי כדאי קודם לחשב חישובים איך לתקן את הקיבה. אז אמרו לי שצריך לעשות הרבה ספורט, כי זה לא מזיק – אז בטח זה עוזר, אבל אני לא מצליח לקום מהכיסא. ואני ככה מנסה להזיז את הידיים, אבל הן זזות לאט-לאט, ובסוף לא זזות. וגם לא הצוואר. ובסוף אני לא מזיז גם את העיניים, ואפילו הראש שלי מפסיק לזוז, והמוח לחשוב. אז אני לא זז ולא חושב, ולא עושה כלום, וכבר ירד ערב, ואני נרדם, ואני לא מתעורר. אני יודע שאני לא אתעורר.  
Hey, I found this really awesome Etsy listing at https://www.etsy.com/listing/208908997/the-joker-art-print-batman-print
ladygunn-dorothy_lg_h3

<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<

Harley Quinn/Arkaham Asylum

 

נכתב על ידי ג'וקר , 15/9/2017 18:27   בקטגוריות סיפור, ציור, קליפ, תמונות, תמונה, סרטון, מוזיקה, מוסיקה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ג'וקר ב-15/9/2017 19:56
 



סוסים פראיים


now i see the funny side;
25
קניתי לך מסך טלוויזיה 42 אינץ'. את צופה עכשיו רחוק ממני, בצד אחר של הדירה, בערוץ הטבע. אני בחדרי נשארתי, לא אגיד לך מילה. אחכה שתבואי מרצונך לחבק אותי, לנשק את פצעיי, לעצום את עיניי באצבעותייך. אבל את לא באה, ואני מתחיל לאבד תקווה. קורט קוביין המת שר לי מהקבר באנפלאגד ויום אחד אהיה איפה שהוא נמצא עכשיו, אבל אני לא ממהר ללכת לשם. רחוקה את בעינייך הצוחקות, בשפתייך הקנטרניות. רואה אותך מכינה לעצמך נס-קפה כמו שאת אוהבת: כפית שטוחה נס, כפית שטוחה סוכר, ומעט חלב. ניסיתי פעם לשתות את זה ככה, יש לזה טעם של קוקוס-מנטה. 
ערוץ ההיסטוריה עושה לי טוב. בעיקר התמונות המטושטשות בשחור-לבן של אנשים שכבר מתו. על המסך הם מלאים עדיין בחיים, או באמונה. הם חובשים מגבעות גנגסטרים. הם נוהגים במרכבות. הם מצלמים את צ'רצ'יל ברגע היסטורי קפוא בזמן. הם נמקים על "אקסודוס 1947". אני רואה כל זאת ומתרחב לתוך ההיסטוריה. היו פה לפניי, יהיו גם אחריי. לצד דרך עפר אני רואה נערה ירויה בידי נאצי מוטלת מתה בעיניים פקוחות. יופיה הזכיר לי את יופייך. אולי אילו הייתי חי אז, ליבי היה שייך לה. 
אבל את לא שמה זין על העבר. ערוץ הטבע מונצח בהווה גמור, בין פינגווינים וקרחונים. אולי תזכרי אותי, ולו לרגע, ותבואי אליי לחדר לאיזה חיבוק או מילה טובה. אבל את לא באה, ואני לבדי עם שירים מהקבר. מילה טובה אחת תעשה לי טוב. מילה קטנה אחת. על המסך יש 42 אינץ' של סופת שלגים.
26
הוא שותה אלכוהול בזמן האחרון. בשתי הלילות האחרונים הוא הלך לישון ב-שש בבוקר וקם רק שלוש שעות אחר כך. בדקתי את בקבוק היין, הוא שתה ממנו בלילה האחרון. בפח שבמטבח גיליתי קיא חום של קפה, יין וגושי אוכל מעוכל למחצה. כל הלילה, לפי מה שהבנתי מדבריו, הוא זיפזפ בין ערוצי המוסיקה והקליט בווידיאו קליפים שמצאו חן בעיניו. כשהוא ישן את השלוש שעות צפיתי בהן. שעתיים של שירי דיכאון. 
על השולחן מול הטלוויזיה היו שתי חפיסות ריקות של סיגריות, וחצי חפיסה הייתה מונחת לצידו על הספה. עוד לילות כאלה, חשבתי, ואמצא את עצמי מלווה אותו באמבולנס לחדר מיון. שבוי בעולם סהרורי, יושב על הרצפה עם סיגריה כי "ככה נוח לי." פניו אפורות. זיפי זקן בני ארבע ימים מכסים את פניו. שערו ארוך מידי, פרוע מידי. 
עשה שביתה. לא יוצא מהבית, את הקניות במכולת אני עושה. אוכל בורקסים וסנדוויצ'ים כדי שלא יצטרך לשטוף כלים אחריו. כשפיו מחייך עיניו לא מחייכות. שותק הרבה, יותר מידי, בוהה בטלוויזיה, מקשיב למוסיקה, מהרהר ועוצם עיניו לעיתים קרובות בייאוש. הופך את הדירה שלנו למערת קבורה חיה. 
שמעתי על "הלהקה מהמרתף" והצעתי לו ללכת להופעה שלהם במועדון, רבע שעה הליכה ברגל. הלך אדיש ועייף בפיג'מה, אני נשארתי לסדר את הבית ומצאתי פתקת נייר עם כתב ידו: "הלוואי גולגלתי הייתה עשויה זכוכית. הייתי מנפץ אותה על השולחן."
לפעמים הדמעות יורדות, גם כשאת לא רוצה.
הרוח: "הלהקה מהמרתף" ניגנה ועשתה למיכה זיקוקי דינור בתוך הראש. "זה להבה, זה להבה." הוא צרח כשהיה שיכור. ואמר גם: "חבל על הזמן." ואמר: "עולם." ו-"פצצות לגבות." ו"מרגמות לפיטמות." הוא רצה את החיים מזוקקים בתור מיץ תפוזים כדי שיוכל לשתות אותם עד הטיפה האחרונה. הלהקה תכננה לנגן שלושה ימים רצופים לאחר מדבר של שממה מוסיקלית. זו הייתה המוסיקה, זה היה הקצב, אלו היו המילים. מלי לחשה לו בטלפון שהוא מתחרפן. והוא שאג: "הלוואי עליי." הוא טיפס על הקירות, הוא רצה לזוז, הוא רצה לצרוח. היה תיכון ושדה קרב שהיה כמו חור שחור של בירה ואלכוהול ברגילות, והערב אמר לו שמרוב פשרות הנה עוד רגע הוא מאושפז בבית משוגעים. אז הוא הלך לשמוע את "הלהקה מהמרתף" כשהוא בפיג'מה, משאיר לה את הבית על כל תכולתו כולל החוט מאריך. "רק את ליבי לא תקחי." אמר, והלך ושמע אותם מנגנים. "הרעיונות הם מהאוויר." אמר לו הסולן, וזה היה בסדר מצידו. מלי עושה הצגות? מלי משחקת משחקים? נלך לשמוע את הלהקה וזה סם חוקי, רבותיי! הוא רקד עם כולם שלוש שעות רצופות בלי מזון ובלי לעשות צרכים. הם רקדו עד שמישהו יתמוטט, יחוש כאב, יתפרק, או פשוט יעזוב. הוא רקד ורקד עד שהפך ללפיד בוער, שם לרגליו של מנסר הגיטרות עלה אבק האפר שלו והחניק את הרוקדים. הוא נשרף ברגשותיו, אמרו, והעבירו מטאטא. רק רסיסי ליבו נשארו עדיין על הריצפה המפוייחת, מחכים למלי שתבוא לאסוף אותם ולחבר אותו מחדש. היא ענתה עם הצלצול הראשון ובאה כמו הוריקן לאסוף לפני שיאבדו. בבית הרכיבה אותו אבל גלתה שמשהו חסר: הייאוש. 
I am the new black
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

נכתב על ידי ג'וקר , 14/9/2017 20:01   בקטגוריות סיפור, גיפ, תמונה, תמונות, קליפ, מוזיקה, מוסיקה, אהבה, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טראבל מיינד


הגוף שלי קורס, אני קורס. זה קשה, זה קשה מאוד.
הוא הסתכל עליי בחצי מבט נרגז והמשיך להדיח את הכלים. "ומה אני?" הוא אמר כאילו גם הוא. אתה בריא, צעיר, חכם. כמו פרי עסיסי. אתה אפילו סקסי וחטוב. הוא צחקק. אתה יודע קצת בכל דבר, ואפשר לסמוך עליך כאיש מעשה, וגם כהוגה. אתה מזיין כמו שפן, ועושה ספורט כמו סוס. עובד בשכל, וחושב איך לעבוד היטב וטוב, או משהו כזה... הוא הביט בי שוב לרגע מעל לכיור, "אתה מאבד את זה. אתה מתחיל הגיגי שירה, ופתאום הכול נמס." המוח שלי לא משהו, אני אומר. אתה יודע, בעיות חשיבה, טראבל מיינד. "טראבל מיינד..." הוא חזר אחריי, "זה יפה איך באנגליזית יש שם קולע ופשוט לבעיה כל-כך מורכבת, שבעברית צריך להסביר מסביב מסביב כדי שיבינו אותך..." אז מה אתה אומר? אני צריך פסיכולוג, פסיכיאטר? "לאאא..." הוא נשמע החלטי, "המקסימום שאתה צריך זה חודש בבית הבראה, אבל אין לך את הכסף לזה..." אני אקצץ מהפנסיה... אמרתי בבדיחות דעת. "אני חושב..." הוא אמר וסיבן צלחת מזכוכית כהה, "שאתה הימרת כדי להיות יותר. ידעת שזה יכול להביא למפח-נפש, אבל גם לניצחון, כמו שאתה מגדיר ניצחון. האמת שלא ידוע אם זכית בהימור או לא, כי המשחק עוד לא נגמר." המשחק לא נגמר, אבל השחקן התעייף. "אז שינוח, ויעשה את זה לאט, יותר לאט." יותר לאט מזה זה כמו עמידה במקום... מלמלתי. "לא, לא. אתה בתנועה, איטית מאוד, אבל אתה נע. והמשחק עוד רחוק מלהסתיים." אתה יודע, אני נותן לעצמי הרבה הקלות במשחק הזה. "כן, אתה עייף, אין לך כוח, אתה כבר לא סוס מרוץ מנצח, אלא סוס זקן וצולע. עשית בשכל. אם היית רץ בכל הכוח... היית שובר את כל העצמות שלך." הוא סיים להדיח את הכלים, וניגב ידיו במגבת מטבח. "בוא נאזין קצת לגאז' ונירגע. מחר יום חדש." כן, אמרתי, ופניתי איתו לסלון.   
Harley's got the feels for Ivy. Illustration by Erin Kavanagh) | Lost My Puddin' (♦Harley Quinn♦) Classic
נכתב על ידי ג'וקר , 13/9/2017 07:32   בקטגוריות ציור, סיפור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סיפור


איזה מן ילד זה? שאלתי את הג'וקר שהביט בי בעיניים בוהות. זה ילד מתוחכם, הוא אמר, הוא יכול לעשות עננים. עננים בשמיים? שאלתי. כן, הוא אמר, הוא יראה לך. ילד, ילד, תעשה עננים. הוא ביקש מהילד בקול מתחנחן. מה תיתן לי? שאל הילד, מחא אפו, והביט סביבו כאילו לא אכפת לו מהשיחה הזו. אני אתן לך שוקולדה, הרבה שוקולדה, מלאן שוקולדה. אמר הג'וקר ופניו אורו. טוב, אמר הילד, ועשה פו, ויצאו עננים מבין שפתיו, כמו סילון, והרוח געשה, והעננים עלו מעלה-מעלה, ומילאו את השמיים, וגשם ירד. יורד גשם! אמרתי בזעף. זה כי הילד הצליח לעשות עננים, אמר הג'וקר, והושיט ידו לתרומה. אני לא נותן לך אפילו אגורה! אמרתי בזעף, קודם תן לי מטרייה! עיניו של הג'וקר איבדו מהברק. טוב, ילד, הזקן הזה כפוי טובה, תן לו מטרייה. מטרייה, או מטרייה? שאל הילד, ואת המילה הטעים בשתי דרכים שונות. מטרייה, חזר הג'וקר אחרי אחת מהטעימות. אההה... אמר הילד, והביט עליי בסקרנות. נו, מה העניין, זעפתי, תן קצת מטרייה, מה זה כל הגשם הזה? מיד הוא ייתן לך מטרייה, אדוני, רק תתאזר בסבלנות. הילד חייך חיוך ילדותי ומלא שיניים. למה הוא מחייך? הוא אוהב אותך, אמר הג'וקר, הוא מתכנן לתת לך את המטרייה הטובה ביותר. נכון, ילד? הילד לא ענה, אלא הבליט פתאום את התחת כאילו הוא מנסה לחרבן במכנסיים. מה זה? מה זה? אמרתי מופתע ב-שאט נפש. זה לוקח זמן, אמר הג'וקר. הילד התאמץ כמו לחרבן, ולאט הוציא מהתחת שלו משהו שיצא לאט-לאט, ואז הבנתי שזו מטרייה. הג'וקר שלף את המטרייה מישבנו של הילד, והושיט לי אותה. בבקשה, אדוני. אני לא מאמין שאני לוקח מטרייה מתחת... מלמלתי, ולקחתי את המטרייה ופתחתי אותה מעליי. נו, מה אתה אומר על הילד? שאל הג'וקר בעיניים מרוחקות. הוא משהו-משהו, רק שהגשם הזה... ופתאום המטרייה נסגרה עליי, הייתי לכוד. תוציאו אותי מהמטרייה! צעקתי, והם צחקו. זה לא מצחיק! אדוני נלכד במטרייה? שאל הג'וקר בלגלוג, והילד צחק. כנראה שהוא יצטרך למצוא פתרון. ושמעתי אותם מצחקקים ביניהם ומתרחקים, עד שקולם לא נשמע. מה אני אעשה עכשיו, חשבתי. אני לא רואה כלום בתוך המטרייה. הלכתי ונתקלתי במכוניות ובתים ועצים, ומיששתי את דרכי חזרה לדירתי. זה היה לא קל, כי אנשים לא זיהו אותי, ולא ענו לשאלותיי. אמרתי להם שאני זה אני, אבל הם לא האמינו, ונאלצתי לנסות כמה דירות עד שהגעתי לדירה הנכונה, והמפתח שלי פתח את הדלת. אז גיששתי לחפש מספריים, וגזרתי את המטרייה שסביב גופי העליון, וזרקתי את ענפי המתכת שהחזיקו את המטרייה. זה לא יפה מה שעשו לי, אמרתי לי, והסתכלתי בכדור הבדולח לראות אותם. הם צחקו על חשבוני, והלכו וטפחו זה לזה על השכם. אז עשיתי הוקוס פוקוס, והצבתי בדרכם דרקון אדום יורק אש, ענקי עם כנפיים. הם נבהלו וברחו, והדרקון רדף אחריהם, ואני צחקתי.
נכתב על ידי ג'וקר , 12/9/2017 13:48   בקטגוריות סיפור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מועדון לילה


joker by biggie917 on DeviantArt

 

 

 

<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<
נכתב על ידי ג'וקר , 10/9/2017 19:31   בקטגוריות ארוטיקה, דיאלוג, הומור, מוזיקה, מוסיקה, סאטירה, סיפור, סקס, סרטון, סרטונים, ציור, קליפ, קליפים, תמונה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חתול מת לא מריח כמוני בסוף יום עבודה - סיפור


היא הגיעה הביתה כולה רוח סערה, זורקת את התיק ומתחילה להתפשט. לא עוברות 2 וחצי דקות והיא עירומה לגמרי, לוקחת מגבת ונכנסת למקלחת, שוטפת את האיפור ופורעת את התסרוקת, מסבנת עצמה מהיר ויסודי, ראש וגוף, יוצאת, לובשת משהו קל של בית, יושבת על הספה, שמה רגליים יחפות על השולחן הנמוך, מציתה סיגריה. 
"הכול בסדר?"
"לעזאזל," היא מקללת, "לצאת מהבית זה כמו להיכנס לתוך פח-אשפה ציבורי. כל האנשים מסריחים, שמת לב? למה הם לא מתקלחים בבוקר, שמים דיאו קטן? לפעמים הם שמים בשמים, אבל באמצע היום? זה מסריח כמו חתול מת שבישמוהו באלכוהול. אני מריחה נהדר, באמת, כמו ציפורים באביב, והם כולם נדבקים אליי עם הזיעה המזוינת שלהם, הם מרחרחים אותי! מה נשמע, מלי? הכול בסדר, מלי? איך עבר עלייך היום? ראבק, היום לא נגמר. תדפיסי את זה וזה וזה, לא חם לך? לא מדגדג לך? בואי נשתגל במשרד כמו גורים. לעזאזל, באתי לעבוד, לא לשחק אותה סדרה אמריקאית. תורידי את הג'קט שיהיה לך נוח, תפתחי כפתור במחשוף. כמה רזית! אפשר למשש את הרגליים שלך? הן הרי נראות תמיד כאלה חלקות... עוד מעט יגידו לי - מלי, 7 דקות היית על בגד-ים ונכנסת לבריכה, זוזי! מטומטמים..."
אני מגחך מעל הסיגריה, "את יודעת, את באמת נראית נהדר."
"אם הייתי רוצה ככה הייתי דוגמנית או שחקנית, או פאקינג כוכבת פורנו. באתי לעבוד, כ'ולה עבודה משרדית. הם מעמידים עליי את הזין שלהם בין כל המסמכים, הדו"חות והתצהירים? מה, לא ראו אישה? באימא שלי, עוד מעט ילקקו לי את כפות הרגליים! רוצה קפה, מלי? כמה את נראית טוב, מלי. באיזה בושם את משתמשת, לעזאזל, עוד מעט ישאלו מי מזיין אותי כדי לראיין אותו על החוויה."
"...זה אני..." אני צוחק.
היא מביטה בי וחצי צוחקת, "אייי, מיכה, הרבה זמן לא היינו ביחד. איך אתה מסתדר?"
"יד ימין וסבון."
גל צחוק מנפח לה ת'בטן ויוצא מהפה, "אוי, אני מצטערת, הייתי כל-כך עסוקה, איזו מן אישה אני, רעה, רעה! אני צריכה לזיין אותך יותר."
"באמת הגיע הזמן."
"כן, כן, אבל לא עכשיו. בלי נדר תיווצר לה ההזדמנות. אוי, קוסססאומו... יש חלב?"
"כן."
"נשתה לי איזה נס... בא לי להשתין באמצע המשרד, לקחת את עצמי, ולהתגלגל לים." היא קמה למטבח ומכינה נס. "אתה עדיין נמשך אליי, נכון?" היא שואלת כשהיא חוזרת.
"בטח, מאוד."
"אז איך זה שאתה לא מדבר? לעזאזל, אתה כל-כך בסדר... אוי, עם סבון... אני מצטערת. אתה יודע שאני אוהבת אותך."
"כן."
היא מביטה בי רגע - "לעזאזל, בוא עכשיו, בוא עכשיו!"
The Joker by Ramonn90
 
נכתב על ידי ג'וקר , 5/9/2017 22:15   בקטגוריות ציור, תמונה, סיפור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




דפים:  
20,960
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לג'וקר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ג'וקר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ