לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

הליקופטר


why so serious?

Avatarכינוי:  ג'וקר

בן: 41

תמונה



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2017    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
24252627282930

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
9/2017

גן-עדן מחכה לי


אני לא פוחד למות,

לא אכפת לי אם אמות בכל רגע

אבל אני פוחד להתאבד,

כי אני מאמין בכוח עליון,

ודברים רעים מאוד קורים למתאבדים

הכוח העליון תמיד יכול לדעת איך הלכתי מהעולם,

ואם טרפתי את נפשי בכפי - המחיר יהיה כבד

אני מאמין בזה, כי הכוח העליון לא נותן ניסיונות שאי-אפשר לעמוד בהן

לפעמים הנסיונות קשים רצח, עד ייסורים איומים ממש,

אבל אפשר לעמוד בהן, אחרת הן לא היו מתרחשים

אם האדם מת שלא באשמתו - זה סיפור אחר,

הוא הולך לגן-עדן נצחי

מה הוא אותו גן-עדן?

מקום ללא זמן, מקום או תנועה,

בו הוא מתחבר לכלל הנשמות שמחברים בין בני-האדם החיים

ואם הוא עדיין לא הגיע לתיקון - הוא נולד מחדש

אני יודע שאני אוולד מחדש ואמות כתינוק,

בגלל שיש לי קעקוע, ואני צריך להילקח מהעולם ללא קעקועים

לו לא היה לי קעקוע, זה היה הגלגול האחרון שלי

אני אוולד בסין, ואמות תינוק

אני יודע, ככה נאמר לי על-ידי רואת נסתרות

יקברו אותי מחוץ לגדר, כי יחשבו בטעות שהתאבדתי, בגלגול הזה,

אבל הכוח העליון ידע את האמת, ואני אהיה במקום טוב,

ככה נאמר לי

>>>>>>>>>>>

לא אכפת לי למות בזה הרגע

אני חי חיים בזויים ומלאים סבל,

וככל שאני מבין יותר את היקום ומקומי בו - 

אני מבין כמה חיי עלובים וכמה העולם עלוב

כמו שלולית עכורה בסמטת רחוב

העולם הזה זה המקום הנמוך ביותר בעולם הרוחני הגדול,

אולי האינסופי

ואני מקווה שאטפס למעלה כמה שאני יכול,

בכל הגלגולים הרוחניים שלי,

עד שהגיע לפסגה, ואהיה אל,

אחד מהאלוהים הרבים,

כוח עליון.

נכתב על ידי ג'וקר , 20/9/2017 04:24  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של imcs ב-20/9/2017 03:52
 



סימה לוי דוכין - שירים וקליפים + מה זאת אהבה? / הרב לייטמן


>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>> >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>> >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>> >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>> <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>> >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>> >>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>
נכתב על ידי ג'וקר , 19/9/2017 22:37   בקטגוריות מוזיקה, מוסיקה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



השמלה ממדריד


https://s-media-cache-ak0.pinimg.com/236x/5c/26/11/5c2611ffa37ad43eae2ae306f1b6bdc3.jpg
כמו שהבן-אדם קם, ככה הוא נרדם. כמו שהוא נרדם, ככה הוא קם – למלא את היום בחסר הזה, כדי שלא יחסר לו שום-דבר, כמו קפה באדנית, כמו שעועית באסלה, כמו יקינתון שנח אצלו בגינה. את היום כולו הוא מוצץ עד תום, כמו שהוא היה מוצץ את חתיכת העץ כשהארטיק שמצץ כשהיה ילד, היה נגמר, והוא רצה עוד ועוד. הוא ממלא את עצמו בקפה, הוא ממלא את עצמו בניקוטין, הוא רוצה הכול, והוא רוצה עכשיו. הוא מדליק את הרדיו, הוא מדליק את הטלוויזיה, הוא יושב לחרבן, הוא שואב הנאה אנאלית מהחרבון. אישה יפה עירומה משוחה בשמן עם ציצים גדולים ופטמות עומדות כמו מסמרים – מרוחה על הקיר מעל למיטה שלו, ליד כוננית הספרים בו יש ספר של צ'רניחוסקי, או שלוצ'קי, או משהו משוקץ אחר. בחלון יש נוף להרי מואב, ובחלון הנגדי להרי אדום. את כולם הוא אוהב. את כולם הוא רוצה לדחוף לעצמו לתחת. הוא מסתכל על הבית הקטן שלו, ששוכן על צלע הר, ובוכה ביגון קודר את השיממון של נשמתו. אין לאן ללכת ואין מה לעשות. הוא שואב הנאה חולנית מקרצוף סירים ומחבתות, ומטביע את יגונו בציורי עירום של נשים נשואות עם כתר על הראש ונחש בין הרגליים. כשהוא מגיע לפורקן, הוא משייף את המנדרינה, כדי שתבהיק, ואז יוצא לגינה לשוחה בערוגות הפרחים אשר ליד בית העלמין. בשבתות אוחזת אותו עצבות על שאין איש לידו, אבל מיד הוא מדליק את הטלוויזיה, ויוצא להרפתקאות מסעירות בנופים עוצרי נשימה ובברים אפלוליים במשימת ריגול שאין כמותה. כשנמאס לו לשמוע רדיו או לאונן על נשים נשואות – הוא עוצר בגינת הירק אשר מול הבית, וקוטף עגבניות. העגבניות אדומות ובשלות, והוא חומד אותן לקיבתו. ובארוחת הערב הוא בולס אותן כמו חיה מורעבת, כשהמיץ האדום זולג מפיו וביו שיניו אל סנטרו, וממלא את יצר הבליסה שלו עד תום. ואז הוא נשאר עומד, מביט בפינה קטנה בחדר, נשאב לתוכה, נעלם לתוכה, נכנס למן מצב הפנוטי של סחרור, ומתעלף. וכשהוא מתעורר, הבית עטוף טל, כי כבר לפנות בוקר, והוא מצטמרר מרעד וקור, ומכסה את גופו הצנום ביריעות של פלסטיק. 
Mistress❤Marisa Switchblades - Bigswitchbladeknife.com likes this
Model/MUA: © Obsidian Kerttu Clothes: Punkrave Wig: EvaHair / Lashes: Dodolashes Makeup: LASplash Cosmetics and Lunatick Cosmetic Labs LLC Welcome to Gothic and Amazing | www.gothicandamazing.com
Bill Sienkiewicz Joker@ImageShack® - Online Photo and Video Hosting
Harley Quinn
Arkham Joker
נכתב על ידי ג'וקר , 19/9/2017 02:25   בקטגוריות סיפור, תמונה, תמונות, ציור, קליפ, סרטון, מוזיקה, מוסיקה  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



ג'וקר יום + ג'וקר לילה


<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<

The Joker from the film The Dark Knight.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

מותר לי להגיד שאני כתבתי את השירים האלה?

אז אני אומר, כי זה נכון.

נכתב על ידי ג'וקר , 15/9/2017 23:32   בקטגוריות מוזיקה, מוסיקה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ג'וקר ב-16/9/2017 23:41
 




Joker by Umut uzun, via Behance
ארבעים יום וארבעים לילה אני יושב ומחשב חישובים איך לצאת מהזמן. ואז אני מפסיק, כי נגמר לי הזמן וצריך לישון. אז אני מכבה את האור, שם את הראש על הכרית, ונרדם. ואז אני חולם חלומות שאני מחוץ לזמן, והצלחתי, והכול נצחי כי הזמן לא קיים. ואני נאחז בחלום ולא עוזב אותו, כי אני מרגיש שאני עומד להתעורר, אבל אני בכל זאת מתעורר, ורואה שזה בוקר, ובכלל לא הספקתי לישון. אז אני מורח את הזמן, מורח אותו, מורח, ואז קם כי אני צריך להשתין. ואני משתין כי כבר יש לי כאב בטן מרוב הקלקול קיבה שלי, ואני מקיא את המיצים של הלילה, ונגעל מעצמי. ופתאום בא לי לחרבן, אז אני מחרבן, וזה יוצא קשה ואטי, נקרע לי התחת. ואז אני מנגב וממלא את הפח בנייר טואלט, ושוטף ידיים, ובא לי לחרבן עוד פעם, אבל אין לי מה. וזה הכאב בטן, אבל לא אכלתי ולא שתיתי כל הלילה כי ישנתי, ובטח אני צריך לשתות, למרות שאני לא צמא. אז אני שותה מים מינרלים כדי לא להעיק על הקיבה, וזה מחליק לי טוב לבטן. נמאס לי לכתוב כל הזמן, בשביל מה? אז אני שותה עוד כוס מים מינרלים, ויוצא קצת למרפסת לעשן ולתפוס אוויר. אבל האוויר לא תופס אותי. אז אני חוזר, ושוטף את הפנים, ויושב לשולחן כדי להמשיך לחשב חישובים איך יוצאים מהזמן. אבל הקיבה שלי מקולקלת, ואולי כדאי קודם לחשב חישובים איך לתקן את הקיבה. אז אמרו לי שצריך לעשות הרבה ספורט, כי זה לא מזיק – אז בטח זה עוזר, אבל אני לא מצליח לקום מהכיסא. ואני ככה מנסה להזיז את הידיים, אבל הן זזות לאט-לאט, ובסוף לא זזות. וגם לא הצוואר. ובסוף אני לא מזיז גם את העיניים, ואפילו הראש שלי מפסיק לזוז, והמוח לחשוב. אז אני לא זז ולא חושב, ולא עושה כלום, וכבר ירד ערב, ואני נרדם, ואני לא מתעורר. אני יודע שאני לא אתעורר.  
Hey, I found this really awesome Etsy listing at https://www.etsy.com/listing/208908997/the-joker-art-print-batman-print
ladygunn-dorothy_lg_h3

<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<< <<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<<

Harley Quinn/Arkaham Asylum

 

נכתב על ידי ג'וקר , 15/9/2017 18:27   בקטגוריות סיפור, ציור, קליפ, תמונות, תמונה, סרטון, מוזיקה, מוסיקה  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ג'וקר ב-15/9/2017 19:56
 



סוסים פראיים


now i see the funny side;
25
קניתי לך מסך טלוויזיה 42 אינץ'. את צופה עכשיו רחוק ממני, בצד אחר של הדירה, בערוץ הטבע. אני בחדרי נשארתי, לא אגיד לך מילה. אחכה שתבואי מרצונך לחבק אותי, לנשק את פצעיי, לעצום את עיניי באצבעותייך. אבל את לא באה, ואני מתחיל לאבד תקווה. קורט קוביין המת שר לי מהקבר באנפלאגד ויום אחד אהיה איפה שהוא נמצא עכשיו, אבל אני לא ממהר ללכת לשם. רחוקה את בעינייך הצוחקות, בשפתייך הקנטרניות. רואה אותך מכינה לעצמך נס-קפה כמו שאת אוהבת: כפית שטוחה נס, כפית שטוחה סוכר, ומעט חלב. ניסיתי פעם לשתות את זה ככה, יש לזה טעם של קוקוס-מנטה. 
ערוץ ההיסטוריה עושה לי טוב. בעיקר התמונות המטושטשות בשחור-לבן של אנשים שכבר מתו. על המסך הם מלאים עדיין בחיים, או באמונה. הם חובשים מגבעות גנגסטרים. הם נוהגים במרכבות. הם מצלמים את צ'רצ'יל ברגע היסטורי קפוא בזמן. הם נמקים על "אקסודוס 1947". אני רואה כל זאת ומתרחב לתוך ההיסטוריה. היו פה לפניי, יהיו גם אחריי. לצד דרך עפר אני רואה נערה ירויה בידי נאצי מוטלת מתה בעיניים פקוחות. יופיה הזכיר לי את יופייך. אולי אילו הייתי חי אז, ליבי היה שייך לה. 
אבל את לא שמה זין על העבר. ערוץ הטבע מונצח בהווה גמור, בין פינגווינים וקרחונים. אולי תזכרי אותי, ולו לרגע, ותבואי אליי לחדר לאיזה חיבוק או מילה טובה. אבל את לא באה, ואני לבדי עם שירים מהקבר. מילה טובה אחת תעשה לי טוב. מילה קטנה אחת. על המסך יש 42 אינץ' של סופת שלגים.
26
הוא שותה אלכוהול בזמן האחרון. בשתי הלילות האחרונים הוא הלך לישון ב-שש בבוקר וקם רק שלוש שעות אחר כך. בדקתי את בקבוק היין, הוא שתה ממנו בלילה האחרון. בפח שבמטבח גיליתי קיא חום של קפה, יין וגושי אוכל מעוכל למחצה. כל הלילה, לפי מה שהבנתי מדבריו, הוא זיפזפ בין ערוצי המוסיקה והקליט בווידיאו קליפים שמצאו חן בעיניו. כשהוא ישן את השלוש שעות צפיתי בהן. שעתיים של שירי דיכאון. 
על השולחן מול הטלוויזיה היו שתי חפיסות ריקות של סיגריות, וחצי חפיסה הייתה מונחת לצידו על הספה. עוד לילות כאלה, חשבתי, ואמצא את עצמי מלווה אותו באמבולנס לחדר מיון. שבוי בעולם סהרורי, יושב על הרצפה עם סיגריה כי "ככה נוח לי." פניו אפורות. זיפי זקן בני ארבע ימים מכסים את פניו. שערו ארוך מידי, פרוע מידי. 
עשה שביתה. לא יוצא מהבית, את הקניות במכולת אני עושה. אוכל בורקסים וסנדוויצ'ים כדי שלא יצטרך לשטוף כלים אחריו. כשפיו מחייך עיניו לא מחייכות. שותק הרבה, יותר מידי, בוהה בטלוויזיה, מקשיב למוסיקה, מהרהר ועוצם עיניו לעיתים קרובות בייאוש. הופך את הדירה שלנו למערת קבורה חיה. 
שמעתי על "הלהקה מהמרתף" והצעתי לו ללכת להופעה שלהם במועדון, רבע שעה הליכה ברגל. הלך אדיש ועייף בפיג'מה, אני נשארתי לסדר את הבית ומצאתי פתקת נייר עם כתב ידו: "הלוואי גולגלתי הייתה עשויה זכוכית. הייתי מנפץ אותה על השולחן."
לפעמים הדמעות יורדות, גם כשאת לא רוצה.
הרוח: "הלהקה מהמרתף" ניגנה ועשתה למיכה זיקוקי דינור בתוך הראש. "זה להבה, זה להבה." הוא צרח כשהיה שיכור. ואמר גם: "חבל על הזמן." ואמר: "עולם." ו-"פצצות לגבות." ו"מרגמות לפיטמות." הוא רצה את החיים מזוקקים בתור מיץ תפוזים כדי שיוכל לשתות אותם עד הטיפה האחרונה. הלהקה תכננה לנגן שלושה ימים רצופים לאחר מדבר של שממה מוסיקלית. זו הייתה המוסיקה, זה היה הקצב, אלו היו המילים. מלי לחשה לו בטלפון שהוא מתחרפן. והוא שאג: "הלוואי עליי." הוא טיפס על הקירות, הוא רצה לזוז, הוא רצה לצרוח. היה תיכון ושדה קרב שהיה כמו חור שחור של בירה ואלכוהול ברגילות, והערב אמר לו שמרוב פשרות הנה עוד רגע הוא מאושפז בבית משוגעים. אז הוא הלך לשמוע את "הלהקה מהמרתף" כשהוא בפיג'מה, משאיר לה את הבית על כל תכולתו כולל החוט מאריך. "רק את ליבי לא תקחי." אמר, והלך ושמע אותם מנגנים. "הרעיונות הם מהאוויר." אמר לו הסולן, וזה היה בסדר מצידו. מלי עושה הצגות? מלי משחקת משחקים? נלך לשמוע את הלהקה וזה סם חוקי, רבותיי! הוא רקד עם כולם שלוש שעות רצופות בלי מזון ובלי לעשות צרכים. הם רקדו עד שמישהו יתמוטט, יחוש כאב, יתפרק, או פשוט יעזוב. הוא רקד ורקד עד שהפך ללפיד בוער, שם לרגליו של מנסר הגיטרות עלה אבק האפר שלו והחניק את הרוקדים. הוא נשרף ברגשותיו, אמרו, והעבירו מטאטא. רק רסיסי ליבו נשארו עדיין על הריצפה המפוייחת, מחכים למלי שתבוא לאסוף אותם ולחבר אותו מחדש. היא ענתה עם הצלצול הראשון ובאה כמו הוריקן לאסוף לפני שיאבדו. בבית הרכיבה אותו אבל גלתה שמשהו חסר: הייאוש. 
I am the new black
>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

נכתב על ידי ג'וקר , 14/9/2017 20:01   בקטגוריות סיפור, גיפ, תמונה, תמונות, קליפ, מוזיקה, מוסיקה, אהבה, אהבה ויחסים  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



טראבל מיינד


הגוף שלי קורס, אני קורס. זה קשה, זה קשה מאוד.
הוא הסתכל עליי בחצי מבט נרגז והמשיך להדיח את הכלים. "ומה אני?" הוא אמר כאילו גם הוא. אתה בריא, צעיר, חכם. כמו פרי עסיסי. אתה אפילו סקסי וחטוב. הוא צחקק. אתה יודע קצת בכל דבר, ואפשר לסמוך עליך כאיש מעשה, וגם כהוגה. אתה מזיין כמו שפן, ועושה ספורט כמו סוס. עובד בשכל, וחושב איך לעבוד היטב וטוב, או משהו כזה... הוא הביט בי שוב לרגע מעל לכיור, "אתה מאבד את זה. אתה מתחיל הגיגי שירה, ופתאום הכול נמס." המוח שלי לא משהו, אני אומר. אתה יודע, בעיות חשיבה, טראבל מיינד. "טראבל מיינד..." הוא חזר אחריי, "זה יפה איך באנגליזית יש שם קולע ופשוט לבעיה כל-כך מורכבת, שבעברית צריך להסביר מסביב מסביב כדי שיבינו אותך..." אז מה אתה אומר? אני צריך פסיכולוג, פסיכיאטר? "לאאא..." הוא נשמע החלטי, "המקסימום שאתה צריך זה חודש בבית הבראה, אבל אין לך את הכסף לזה..." אני אקצץ מהפנסיה... אמרתי בבדיחות דעת. "אני חושב..." הוא אמר וסיבן צלחת מזכוכית כהה, "שאתה הימרת כדי להיות יותר. ידעת שזה יכול להביא למפח-נפש, אבל גם לניצחון, כמו שאתה מגדיר ניצחון. האמת שלא ידוע אם זכית בהימור או לא, כי המשחק עוד לא נגמר." המשחק לא נגמר, אבל השחקן התעייף. "אז שינוח, ויעשה את זה לאט, יותר לאט." יותר לאט מזה זה כמו עמידה במקום... מלמלתי. "לא, לא. אתה בתנועה, איטית מאוד, אבל אתה נע. והמשחק עוד רחוק מלהסתיים." אתה יודע, אני נותן לעצמי הרבה הקלות במשחק הזה. "כן, אתה עייף, אין לך כוח, אתה כבר לא סוס מרוץ מנצח, אלא סוס זקן וצולע. עשית בשכל. אם היית רץ בכל הכוח... היית שובר את כל העצמות שלך." הוא סיים להדיח את הכלים, וניגב ידיו במגבת מטבח. "בוא נאזין קצת לגאז' ונירגע. מחר יום חדש." כן, אמרתי, ופניתי איתו לסלון.   
Harley's got the feels for Ivy. Illustration by Erin Kavanagh) | Lost My Puddin' (♦Harley Quinn♦) Classic
נכתב על ידי ג'וקר , 13/9/2017 07:32   בקטגוריות ציור, סיפור  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

20,980
הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , אהבה למוזיקה , מדעי הרוח
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לג'וקר אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על ג'וקר ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ