לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

כולם מחרבנים || it's illegal to be judged here


"כל הדברים היפים באמת מתגלים בזמנם האיטי, הבלתי מתחשב, האוהב, הפועם בקצבו של הלב"

Avatarכינוי:  Serious

בת: 23





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


4/2019

חווית שעה אחורה


או

הזיות של ילדה

 

כשהייתי ילדה ביסודי, אני זוכרת שחזרתי מבית-הספר בצהריים. הייתה בי תחושת כעס משום מה, אני לא מצליחה לזכור למה. הייתי צריכה להכין את שיעורי-הבית ואוהו כמה ששנאתי להכין שיעורים. הדלקתי את הטלוויזיה, שם רץ לו פרק חדש של ארתור בערוץ הילדים, פרק שעוד לא זכיתי לראות. השעה הייתה 1A:BC, אני לא מצליחה לזכור אותה במדוייק. אני זוכרת שהצצתי בשעון. תוך כדי שאני דופקת בהיות בטלוויזיה, כי לצערי בעיות קשב פקדו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי, הכנתי את שיעורי-הבית. ממש התייסרתי, אני לא אשכח את זה. הפרק של ארתור נגמר.

ואז אני לא בדיוק זוכרת מה קרה, אבל סיימתי את שיעורי-הבית, הנחתי את המחברות על שולחן הסלון הנמוך והריבועי, והתפניתי לטלוויזיה. בטלוויזיה התחיל להתנגן שיר הפתיחה של ארתור בערוץ הילדים.

שמחתי, עוד פרק של ארתור, אהבתי את ארתור.

הפרק התחיל והבחנתי שהוא היה זהה לפרק שזה הרגע נגמר. שמחתי, עכשיו אוכל להיות מרוכזת לגמרי בפרק כשזה בשידור חוזר.

ואז הצצתי בשעון.

השעה הייתה 1A:BC

הסתכלתי בתוכנית השידורים, לא היה פרק של ארתור לפני, ולא יהיה פרק של ארתור אחרי.

 

הייתי בהלם. במוח הילדה שלי שמחתי, הייתה לי תחושה של חיסכון בזמן. השיעורים היו גמורים, והשעה הלכה אחורה.

ומאז התעלמתי מזה.

זה לא היה חלום.

אולי זאת הייתה הזיה. דה ז׳ה וו זה לא, כי היה מדובר בפרק חדש וידעתי בדיוק מה יקרה בו, וכי השעה הייתה אותה שעה בדיוק.

וזהו.

 

סיריוס

נכתב על ידי Serious , 10/4/2019 21:01  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לא מאובטח (אפריל)


הדפדפן כותב שישראבלוג לא מאובטח. גם לכתוב דברים אישיים בבלוג באינטרנט זה לא מאובטח. מישהו היום בכלל כותב בלוגים? כאילו חוץ ממי שעוד נשאר כאן. איך פעם אתרי בלוגים היו כמו יוטיוב, הכול היה שם, חי והומה. אני לא באמת מבינה מאיפה מגיע הצורך הכל כך חזק הזה לכתוב כאן. לפעמים אני שוכחת שהאתר הזה קיים, אבל מכריחה את עצמי לכתוב ברגע שאני נזכרת, גם אם יוצא חירבוש. זה כבר חלק ממני, לא משהו שאפשר למחוק בשקט.

 

אם יש משהו שאני חושבת שילדים צריכים לדעת, זה לא להיות עם אנשים שלא רוצים להיות איתך. כשהייתי ילדה זה היה נדמה כאילו היה מגנט בכל אלו שניסו להתרחק ממני. כל הזמן ניסיתי להידבק לאנשים האלו, וכל הזמן הייתי מתאכזבת אחכ. הייתי מתעלמת ממי שכן רצה בחברתי. אותו הילד שאף אחד לא רצה להיות חבר שלו כי הוא היה קצת אלים, אבל אלי הוא היה נחמד וכל הזמן רצה לשבת לידי. הייתי נחמדה ולא נחמדה אליו. הייתי נחמדה אליו יותר מהאחרים, אבל בסופו של היום ציירתי קו עם עיפרון על השולחן שיסמן את הגבול בינינו ושאי אפשר לעבור אותו. הבן זוג שלי היום הזמין אותי לנשף, אז, בכיתה י״ב. מעבר לזה שחשבתי שזה היה בצחוק כי לא האמנתי שמישהו יזמין אותי ברצינות לזה, התגובה שלי הייתה נוראית, ואני ככ מתביישת בה.

למזלי הוא המשיך לנסות. בכיתה ח כשהייתי החדשה, מישהי שלא באה טוב בעין ניסתה לצחוק איתי ואז לחבק אותי, שאלתי אותה למה היא רוצה לחבק אותי, היא אמרה שזה כי אנחנו חברות. אני אמרתי לה שאנחנו לא.

הלכתי להיות החברה הכי טובה של זאת שכתבה ביומן האישי שלה שהיא שונאת אותי.

ניסיתי להיות החברה הכי טובה של זאת שהזמינה את כולם ליומולדת חוץ מאותי.

התאבקתי להישאר חברה של מישהי שהשאירה אותי שיכורה לבד במסיבת סוף מסלול שלה.

ניסיתי להתחנף למישהי שכל הזמן פגעה בי וסיננה אותי והבריזה לי.

עד שהיה לי אומץ להיפרד מהאקס הראשון, ראיתי שלא אכפת לו והתחננתי שיחזור.

כאילו לא יכולתי להתמודד עם העובדה שיש אנשים שאני לא באה להם טוב בעין, אז התאבקתי לשנות להם את הדעה. ובשביל מה? הם לא שווים את זה. אנחנו צריכים להסתכל בעיניים לאלו שכן רוצים אותנו, לחבק אותם אלינו ולא לתת להם לעזוב - כל אחד ואחד מהם הוא אוצר, הוא מפתח לשקט, לשמחה וריגוש. הם החברים הכי טובים שלכם, הם האנשים שישארו איתכם עד הסוף. מה אנחנו עושים במקום? מתעלמים מהם, שוכחים אותם, רעים אליהם. הביטחון העצמי שלנו ככ נמוך שאנחנו לא מסוגלים להאמין שמישהו רוצה בחברתנו. שאם הוא רוצה בחברתנו משהו לא בסדר איתו, ואנחנו ברירת מחדל - הוא הלך לכולם ואף אחד לא רצה אותו אז הוא בא אלינו. אבל זה ככ לא נכון. זה שקרים של החרדות שלנו, של השדים שרודפים אותנו. הוא רצה אותך כי הוא פשוט רצה *אותך*. הוא רצה את האופי, הוא רצה את היופי, את הוייב, את כל החבילה. אין פה שום פשרה, הוא חשב שאם את תהי את הוא יוכל להיות הוא. הוא לא הלך לאחרים כי הם פשוט לא מעניינים אותו.

 

עד היום יש לי קטעים כאלו. אני נחמדה למי שלא נחמד אלי, אני מנסה לחזור על המשפט בראש שלי, לפעמים גם אומרת בקול ״אל תהי ליד מי שלא רוצה אותך לידו״. בכל פעם שאני מתאכזבת מיחס של אנשים שהייתי נחמדה אליהם, כדי שלא אהיה נחמדה אליהם שוב. זה לא עניין של רמה, זה עניין של עמוד שדרה. אל תפחדו להיות לא נחמדים למי שלא נחמד מכם. אני גם לומדת פשוט לסתום. מי שלא נחמד אלי אני לא אהיה נחמדה או לא נחמדה, אני פשוט אשתוק. אם הוא יבקש טובה אני אתעלם. אם הוא יגיד לי בוקר טוב, אני אתעלם. לא מגיע לכולם חלק מהיחס שלך. מי שאתה נותן לו יחס אתה צריך לבחור בפינצטה.

וזהו.

גיוס נעים.

שחרור נעים.

למה סו

- סיריוס

- (לא ככ) טמפורארי קראפס (לחיים)

נכתב על ידי Serious , 8/4/2019 07:58  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , מתוסבכים , הומור וסאטירה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לSerious אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Serious ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ