לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Lights,camera,action if he likes me takes me home

Avatarכינוי:  הסוף

בת: 22





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


 
הבלוג חבר בטבעות:
 
4/2017


מאז שאני קטנה הרגל שלי מונחת קבוע על הברקס.

אני זוכרת מהיסודי, מכה קטנה או העלבה ומיד כל המים המלוחים מאיימים בהצפה.

ילדה רגישה מידי, בכיינית

בשלב מסויים כבר לא יכולתי לשאת יותר את הרגישות שלי, את המחסור באדישות, אז הייתי קופאת ברגעים כשהייתי על סף בכי. עם מבט שנמצא על אזור מלחמה שבין הבעת חולשה לבין הקיפאון.

המילים והבדיחות שמתפזרים לעברי גם היום, בצחוק, אוי כמה צחוק וציניות נזרעת סביב, בלי כל כוונה רעה לנקר ולחורר בך תחושה טובה ולקלקל,

זו רק אני והמחסור באדישות שלי עם המסננים שלא עבדו מעולם. 

זה הפך לאישו רציני עבורי. לבכות זה כבר לא בא בחשבון, אני בת 22 אין טעם למרוח בכי על כל תקרית חסרת חשיבות, אני נמנעת לחשוב עליהן בשנית, אני נמנעת לקבל את הכאב שוב.

היום כדי לבכות אני מתלבטת אם להניח את הקשת על המיתרים ולשזור מלודיה שורפת, או לחכות עם זה למשבר אחר שיבוא. 

קשה לי לשחרר את עצמי בלי, לצערי

 

נכתב על ידי הסוף , 28/4/2017 00:11  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני מוכרחה לכתוב כאן ולצאת בהצהרה, אם חשבתי שאני בחורה קנאית ורכושנית בגבול הנורמטיבי המתייחס לסביבה- הבנתי היום עד כמה אני מבחילה בקנאותי.

אני סופר קנאית. ומפוחדת. איך הורגים תחושה כל כך קדומה שמגיעה ממעמקי המקומות החשוכים ביותר?

בעצם ממש עכשיו כשאני אפופה ועייפה- עדיין הקנאה הגדולה יושבת לי עמוק בגרון ומכווצת את הבטן.

אפילו שהוא לא התאים לי והרגשתי שאני סופגת אנרגיות שלא טובות לי בהכרח, צבט לי כשראיתי את הבחורה המתוקה הזאת איתו, אוחזים ידיים, מאושרים.

אולי בכלל זו הסטטיות של 'תראי אותך, עדיין בחיפושים אחרי מקור שמחה.'

נכתב על ידי הסוף , 27/4/2017 02:03  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אני נכנסת לכאן בלי להתמהמה.

מפחדת שהרשת הכושלת באוניברסיטה תחמק ממני כהרגלה.

-

הייתי היום בשיעור "מורשת", כאשר ניתנה אפשרות השלמה של שיעור קודם, נשארתי. במילא הצטרפתי מאוחר לקורס וגם יום השואה היום.

הייתה הרצאה שלא הצלחתי להתרכז בה. למעשה ניסיתי בכל כוחי למצוא כל דבר שרק יקח את הראש שלי לכל מקום אחר, מלבד אותו החדר.

כששמו על פליי את הכתבה של חיים הכט כבר לא יכולתי לברוח. העיניים הלכו אחרי המראות והלב השתרך אחריהן.

כאב לי, עלו בי הדמעות כמו בכל שנה. כל הכאב, האובדן החוסר אונים והאפסיות שהולידה את הגדולה- שרפו בי.

ועדיין הסטתי מבט לנוכח התמונות.

גופות שרועות זו על זו, כאילו מדובר בסחורה ולא באנוש.

ואני עוצרת את עצמי, "אל תבכי", מושכת באף מצמצמת ומחזיקה חזק את העיניים, טוב שהחשיכו את החדר.

לא לפני כולם לא בין כולם.

אני לא מכירה אף אחד מכאן, כבר שיעור שלישי שלי כאן ולא החלפתי יותר מארבעה משפטים ענייניים.

אני מרגישה איך אני לא יציבה, מבטים מבטים ואני כולי מבט אטום

עצוב לי אבל אני רגילה להיות קצת לבד לפעמים

 

אני והאצבע

האצבע ואני 

שתקועה 

עמוק

בגרון

 

היום הזה, והחיים השלמים האלו שעוד מתקיימים סביבי לא מובנים מאליהם, ואני כואבת חרדות ומלחמות אישיות מצומצמות. 

זה נכון ולא, אבל הסדר גודל מחזיר אותי אל 2017 גורם לי לבלום כל רגש, ופשוט להודות

הלוואי ותמיד אהיה מסוגלתי לזכור מי אני ומה חשוב באמת.

 

 

 

נכתב על ידי הסוף , 23/4/2017 23:26  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , מתוסבכים , אהבה למוזיקה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להסוף אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על הסוף ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ