לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חיים משל עצמי


החיים מלאים בהפתעות מרגשות וכאלה שלא.. לימודים, דייטים הזוים ומשעשעים, משפחה וחברים...מאז שאני זוכרת את עצמי הכל נשפך על הדף אז קבלו הצצה קטנה


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    יולי 2014    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

7/2014

מלאך משמיים


"כי מלאכיו יצווה לך לשמורך בכל דרכך..." 
פתחתי את הבוקר בכל כך הרבה מחשבות ודאגות,
הפסקת האש פגה ואני נכנסתי למבחן, הראש עובד לאט,
היד בקושי כותבת והלב...הלב במקום אחר...
בדרך מרמת -גן למודיעין נשמעה אזעקה על הכביש המהיר,
עצרתי את המכונית בצד, וראיתי גברים חסונים כאלה שנראים כי לא מפחדים מכולם רצים עם הידיים על הראש...
התמונה שלהם הגבירה את הלחץ אצלי...
נשכבתי על הרצפה עם הידים על הראש,
אזעקה מחרישת אוזנים,
בום עצום, ועוד אחד... 
הפחד מהלא נודע, הפחד שאין דבר שמגן עלייך, הפחד משתק אותך.
התיישבתי על הכביש, רועדת, מנסה להבין מה קורה ובוכה, בוכה כמו ילדה קטנה והיסטרית... 
מי שמכיר אותי יודע שאינני פחדנית, 
יודע שגם שהיו פיגועים שניה ממני לא חששתי לרגע,
אבל הפחד, הפחד שיתק.
האזעקה נגמרה ואני עדיין על הכביש,
מלאך בדמות אישה ניגשה אלי בהססנות,
התנצלה שלא מכירה אותי אבל לא היה לה נעים לראות אותי ככה,
חיבקה, הרגיעה מעט הודתי בחצי פה עדיין רועדת ואמרתי כי היא יכולה לנסוע ואינני רוצה לעכב אותה...
את תחושת החרדה כנראה שלא אוכל להסביר במילים...
כי כל שנותי כמתנדבת ובת שירות במד"א מעולם לא הצלחתי להבין נפגעי חרדה
אך אחרי שחוויתי אותה היום, הבנתי שאי אפשר להבין אם לא חווים אותה...
אז לך אישה יקרה, שאומנם גם את ממודיעין ואפילו משכונתי, אך איננו מכירות,
את שהיית שם עבורי כמו מלאך, את שדאגת ועזרת...
עכשיו שהחרדה מתפוגגת לאיטה רציתי להגיד תודה!!!
תודה ששמת לב, תודה שניגשת, תודה שבזכותך הצלחתי לעלות על ההגה חזרה!
תודה שיש אנשים כמוך! מקווה שיגיע אלייך כי עשית היום כל כך טוב!
הלוואי ויחזור אלייך רק טוב! את פשוט היית המלאך השומר שלי היום! תודה רבה רבה!!!
נכתב על ידי reut_ben , 17/7/2014 23:36  
הקטע משוייך לנושא החם: פעולה קרקעית בעזה
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של ב-19/7/2014 23:14
 



בית


     

בית –

לכל אדם יש מקום הנקרא בית,

מקום בו צבר זיכרונות, מקום אליו מרגיש שייכות, מקום בו מרגיש בטוח, אוהב ואהוב...

קרוב לעשור שעזבנו את ירושלים,

קרוב לעשור שעברנו לכיוון המרכז יותר,

כן, אולי בשביל חלק מכם זה "חור" אבל כאן זה הרבה יותר תל אביב מאשר ירושלים...

קרוב לעשור שאני חוזרת הביתה ולא מרגישה בבית

ולא משנה כמה זיכרונות אאסוף פה עם הלב אי אפשר להתווכח...

כי בכל ביקור בירושלים, הלב מתרחב, העיניים בורקות, והאושר צף בכל מקום,

שם אני יודעת שאני שייכת, שם אני מרגישה שלמה.

בשבוע האחרון, הגעתי כל יום לירושלים,

הזיכרונות הציפו, הלב ניסה בכל כוחו להתרחב אך התכווץ עד אפס מקום, הברק בעיניים מאושר הפך לברק של דמעות והשמחה הפכה לפחד.

בית – לכל אדם יש מקום הנקרא בית,

בואו ואספר לכם על קצה המזלג על הבית שלי...

הזיכרון הראשון שלי מתחיל בתמונה ברורה, בה כולנו ישבנו בחדר אטום עם מסכות מצחיקות שקישטו אותם במדבקות וסלווטייפ חום ומכוער על החלונות = מלחמה – מלחמת המפרץ...

קצת גדלנו, פחות נחשפנו לחדשות וירושלים לא הפכה למדינה העומדת בפני עצמה בתוך ישראל אלא פשוט חיינו בבועה, הבועה הירושלמית, בועה מלאה בתקווה, מלא באהבה ומלא בתמימות.

מדי פעם ירדנו למרכז העיר כדבר שבשגרה, אבל היום שירדנו מהאוטובוס עם דבורה ושתי אחיותיי  הקטנות חרוט בזיכרוני יותר מכל, אותו יום בו משום מקום הצעתי שאכנס לשען – למרות שהשעון המקולקל יושב חודשים בתיק, למרות שמיהרנו לחזור לרועיקי ז"ל, התעקשתי וכמו תמיד מתעקשת עד הסוף.. כמה דק' של עיכוב, טיפול ואז בשנייה שיצאנו מהחנות בום עצום שריסק את האוזניים. שאלתי, פיגוע? כדבר שבשגרה - דבורה טענה שמדובר במטוס או משהו בסגנון – המשכנו להתקדם לעבר השוק היעד אליו כיוונו וכבר שם, בצומת ליד הדוידקה ראינו אנשים מכוסים בדם, חלקי אדם על הרצפה כאילו נכנסנו לקצביה ומשטרות בלי סוף... לשוק כבר לא נגיע היום....

רגע לפני כניסת שבת, וכל השכונה על הרגליים, חייל חטוף, נחשון ווקסמן הי"ד, השבת נכנסה הטלוויזיה נסגרת, אין עדכונים, יורדים לסניף "עזרא" שם הוא היה מדריך (גם שלי) וכולם ביחד מתפללים, שבת ללא עדכונים והולכים משיעור תהילים אחד לשני, את תחנת האוטובוס מול ממ"ד א' לא שוכחת מאותה שבת, בה ישבתי לבדי, הרחוב היה שומם, הסתכלתי לשמים ושאלתי למה? אבל נחשון לא חזר...

באחד מימי השישי בהם חפצתי בזמן איכות עם הוריי, אשר שניהם עובדים וקשה למצוא את זמן האיכות בין עוד שלוש בנות הצעתי שאצטרף אליהם לשוק ואעזור, אני זוכרת שחנינו את האוטו... ובדרך פגשנו באיש מבוגר, איש נחמד, מלא בחיוך המתפלל עם אבי בבית הכנסת, אלו פטפטו מעט ואבי הציע שיצטרף אלינו ויחזור איתנו אח"כ – אנשים מבוגרים, אתם יודעים איך זה, קצת עקשניים בדעותיהם ואמר שמעדיף, לחזור באוטובוס – ניסיונות השכנוע לא צלחו וכשסיימו את הסבב בשוק פנינו לכיוון האוטו, בום ענק שהחריש את האוזניים ו...פיגוע בשוק... את אותו אדם מבוגר אבי כבר לא ראה בבית הכנסת באותו שישי וגם לא שישי אחריו....

קורס חמישיות בצופים, לפני הקורס הכנות אחרונות עד השעות הקטנות, בדרך הביתה פגשתי במיכל הי"ד בתזמון לא אופייני הסתובבה וחיבקה אותי, חיבוק חזק, חיבוק ממושך, לי היה קצת מוזר לא נהגנו להתחבק אבל שמחתי בלב על כך... יום ועוד יום בקורס ויומיים לקראת הסוף פיגוע בירושלים... עזבתי הכל, רצתי לחדר וקראתי תהילים, כולם לרבות הירושלמים הסתכלו אלי מדוע אני בחרדה כה גדולה? הרי פיגועים הם דבר שבשגרה... אבל אני דבקתי בשלי, בערב, באוטובוס לכיוון טקס הסיום ביער חדשות... "ואלה שמות הנרצחים... מיכל רזיאל הי"ד..." ישבנו ביער הלב קרוע וביקשתי שידברו על מלכי, אמרו שהכל בסדר... אבל בדרך חזרה הביתה חיכיתי כל כך לחדשות, חיכיתי כל כך לשמוע איזה עדכון, רותם התיישב לידי ודיברנו כמה רמות מלאה בשכול, כמה עצב מסביב, ומתי הכל יפסק... ירדנו מהאוטובוס ואז קיבלתי את הידיעה הנוראה מכל השניה על לוח אבן ליד המכולת של הפרסי מלא מודעות אבל, שם גם היה שמה של מלכי הי"ד....את השיחה הנוספת עם חבורתיי הטובות ביצעתי מול אבן קרה....

תחילת שירות לאומי, ברמקול נשמע " אר"ן אר"ן אר"ן" מלאות אדרנלין ומוטיבציה יצאנו לאמבולנסים שם נשמע הדיווח על פיגוע בגבעה הצרפתית.... יורדים מהאמבולנס בריצה בדיוק כמו בתרגול אבל אף אחד לא הזהיר אותנו אז להסתכל על הרצפה... אף אחד לא אמר שאיש מזק"א פתאום יצעק "ילדה, תזהרי, תסתכלי על מה את דורכת..." שיעור חסר רגישות באוטונומיה קיבלתי בכמה דקות רגלי החייל הקטועות, ומנוחות על הגדר ללא גוף... ולידם מתגלגל ראשה של המחבלת יחד עם הכפייה צרובות בזיכרוני, צרובות בתודעה כאילו בל נשכח שגוף האדם כה שביר...

לצערי, אני יכולה לפרוס ולו רק קצה של הקצה סיפורים על גבי ספר עב כרך, זיכרונות וסיפורים של ירושלים אך לא אלאה אתכם בדבר, כי כולנו יודעים כמה ירושלים ספגה, כמה פעמים ניצלנו מפיגוע, כמה פעמים האוטובוס שפספסנו וכל כך התעצבנו התפוצץ וכמה עד לפני כמה רגעים ישבנו באותו מקום שנראה כעת כמו בית מטבחיים....

בית – לכל אדם יש מקום הנקרא בית,

שליבי וגופי היו בבית, הרגשתי בטוחה – למרות שכל יום התפוצץ מחבל אחד (במקרה הטוב),

שליבי וגופי היו בבית הרגשתי אמיצה – ולא הפסקתי לנסוע באוטובוסים או לרדת לעיר

שליבי וגופי היו בבית הרגשתי מהו בית.

השנים חלפו, הביטחון התערער, האומץ חלף והפכתי לפחדנית, האומץ והמנטרות שהייתי משננת לאימי " מה שצריך לקרות קורה בכל מקום" ,"הם רוצים שלא נצא דווקא נצא אחרי פיגוע" וכדו' אלא התחלפו ב "מפחיד קצת", התחלפו בהסתגרות בבית, את הדרך לירושלים מלווה תפילה מלאת תקווה שלא יזרקו עלינו אבנים ושלא יפול איזהו שהוא טיל.

הבית שלי הפך למקום מלא בפחד,

הבית שלי הפך למקום בלתי ידוע,

הבית שלי כבר איננו מרגיש כמו בית....

את תחושת הפחד אינני יכולה להעביר במילים ולו במעט אבל זה קצה המזלג בו אנו חיים.

אתם אלה שגרים בארצות אחרות, אתם אלה שרואים חלקי דברים, אתם אלה ששופטים אותנו, בואו, עצרו לרגע וחשבו, חשבו אם ביום חתונתכם הייתה נשמעת אזעקה בעת החתונה מה הייתם עושים? חשבו רגע, על ילדכם, מה אם אותם היו חוטפים ורוצחים בדם קר?

חשבו רגע על בריאותכם, איך היה להתעסק בהישרדות יום יומית לא כלכלית, לא על ההתחממות הגלובלית ולא על המונדיאל, הייתם צריכים לחשוב איפה יש חדרים מוגנים כל הזמן.

אז אנחנו כאן, חיים כאן מבחירה, חיים כאן כי אין לנו מקום אחר לחיות, כי ישראל היא המדינה היהודית היחידה בעולם, חיים כאן כי אנו יהודים, מוכנים לשאת בפחד, מוכנים לשאת בשריטות שחווינו בפיגועים, במוות של אנשים קרובים ובמראות המזעזעים, מוכנים לשבת במקלטים, מכונים כי אין לנו מקום אחר, מוכנים כי מאמינים שאסור להפלות בין דתות ואמונות, מוכנים כי בכל מקום אחר מגלים כלפינו אנטישמיות בלי סוף ורק כאן אנחנו רשאים להיות אנחנו, מי שאנחנו באמת. אז אתם, החיים לכם בשקט, אלה שלא פוחדים לנסוע באוטובוס, לא פוחדים לישון בחדר שלכם ולא פוחדים לצאת לרחוב,  עצרו, עצרו ואל תתערבו , אל תתנשאו, אתם אינכם חיים פה, אתם אינכם מרגישים את המציאות היומיות כאן , אתם לא תוכלו להבין לעולם את תחושת הפחד שלנו, כמו שלעולם לא תוכלו להבין את ההומור שלנו, תנו לממשלה שלנו להחליט בשבילנו, תנו להם את החופש להגן עלינו.

ולאלו נבחרי הציבור, חברי הכנסת שמדברים על כך שכוח לא פותר, מדברים על סבלם של האחר, מדברים על כך שזה לא פייר, כי אנו מדינה חזקה מול האחר, אולי אינני ברת דעת כמו שאחת מחברות הכנסת טענה, אולי אני איוולת כמו שחוזרת וטוענת אותה ח"כ על מרבית האוכלוסייה, אך לרגע אני לא שוכחת כי אנו בחרנו בכם, לא אתם בנו, תפקידכם הוא לשרת אותנו ולא כמו שהפך בשנים האחרונות שאנו משרתים אתכם, תפקידכם הוא לדאוג ראשית לנו, אזרחי המדינה, לדאוג שנחייה בשקט, בשלווה, ואולי יגיע יום ונוכל להתעסק עם ההתחממות הגלובלית בשקט. לפני שאתם ועורצי התקשורת מפרסמים כמה הם מסכנים, כמה קשה להם, קפצו לביקור של יומיים בדרום, לא ביקור של שעה לא ימחיש לכם את התוצאה וגם לא ביקור של יומיים אבל יעורר אולי במעט מהי תחושת פחד אמיתית, הפסיקו להפיץ בערוצי התקשורת מה קורה שם, הציגו את סבלנו האמיתי, זה שבסוף יוצג לעולם, הציגו כי אתם מייצגים אותנו, לא אותם.

ולאו המתביישים להיות ישראלים, אלו המרחמים כל כך רק על צד אחד, אלו המדברים ללא הרף על סבלנות וסובלנות ולא מוכנים לשמוע את סבל אחיהם, אני גם מתביישת, מתביישת שחלקכם היו גיבורי התרבות שלי, מתביישת שאתם חיים כאן רק כי נוח לכם ולא מתוך אמונה שזו מדינתכם, מתביישת שאתם לא חושבים על סבל אחיכם, ומלאת חמלה אליכם, אתם אלה שאינם מסוגלים לגלות סבלנות וסובלנות, אתם אלה שעיוורים למציאות.

נכתב על ידי reut_ben , 13/7/2014 00:02  
הקטע משוייך לנושא החם: צוק איתן
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  reut_ben

בת: 32




498
הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , משפחתי וחיות אחרות , דייטינג
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לreut_ben אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על reut_ben ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ