לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

חיים כמו שלי


My life in two words: Math&Music

Avatarכינוי: 

בת: 17





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2017    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  




הוסף מסר

8/2017

זימונים


אני ממש קרועה כרגע. אני מתמיינת לשלושה מסלולים ואין לי מושג למה אני לא יכולה להגיד להם סופית לא- אני לא רוצה.

לאחד מהם התקבלתי, במודיעין. כבר עשיתי סיווג בטחוני והכל אבל הבעיה היא שלא רוצים להגיד לי כלום על התפקיד. לא על קבע, כמה זמן קורס, במה בדיוק אתעסק שם. זו מהסיווג הבטחוני אמרה שהכל מסווג וגם אם היא תגיד לי את השם של היחידה אני לא אמצא עליה כלום באינטרנט. מפחידים שם הרבה- אומרים לי לא להעלות תמונות על מדים או כומתה, לא להגיד את השם של היחידה או את התפקיד שלי לאף אחד. ובכלל, כל הסווג זה כמו טקס רשמי כזה שבו אני חותמת על דברים והיא צריכה לחתום אחריי. 

למשל חתמתי שלא אקח סמים ב10 שנים הקרובות ושלא אבצע עברות מחשב שלא בהוראת המפקד.

 

הם עשו לי שם ממש בעיות בגלל שאני מתמיינת גם לעתודה. חיכיתי שם המון זמן בחוץ בזמן שהמראיינת ביררה עם המפקד שלה אם זה אפשרי. בסוף היא קראה לי והיא אמרה שאני חייבת להצהיר מה הכיוון שלי ולאן אני רוצה ללכת. הבהרתי לה מה המצב שאני נמצאת בו. כלומר, אני לא יודעת כלום על התפקיד והם לא מוכנים להגיד לי, אז איך אני יכולה להתחייב ככה למודיעין? ללכת בעיניים עצומות ולקוות לטוב. היא בתגובה אמרה שאני אצטרך לקחת סיכונים, וגם קצת ניסתה לשכנע אותי. היא אמרה דברים כמו "את צריכה להיות גאה בעצמך" ושהיא מראיינת בודדים כאלו כל מחזור. אבל אני ממש לא יכולה לסמוך על זה. 

וגם אני לא אוהבת לקחת סיכונים. 

בנתיים הצלחתי לא לתת תשובה חד משמעית. אבל אם זה ימשיך ככה... אני יותר מתקרבת ללעשות תואר וזהו. זה גם מה שרציתי מההתחלה. 

מיד אחרי הסיווג גם התקשרו לזמן אותי לראיון מתקשוב, אין לי מושג למה כל כך קשה לי להגיד לא. רק המחשבה על הנסיעה לשם מעייפת אותי, בשביל תפקיד שכנראה בכלל לא אקח. 

 

לאחרונה הנגינה די מבאסת אותי. אני לא מצליחה לנגן שום דבר מושלם, וגם יצירות שאני כבר מתאמנת עליהן המון זמן לא נשמעות לי טוב. אבל היום התחלתי ללמוד את הוואלס הזה. הוא יפהפה ומתקדם ממש טוב.

 

נכתב על ידי , 13/8/2017 02:12  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אין לי מושג למה אני ממשיכה ללכת למיונים, אבל היה לי כנראה האחרון בשבוע שעבר. אני תרצתי את זה כ"שיהיה משהו בכיס למקרה ו-...". וזה היה תרוץ די מספיק. שום דבר רע לא יכול לקרות מזה, רק ההפך.

אבל בכל זאת, אני לרוב נהנת מהמיונים שאני הולכת אליהם כי אז אני פוגשת אנשים עם אותם נושאים משותפים כמוני שמתלהבים מאותם דברים טיפשיים. זה היה מיון די גרוע למען האמת. ישנתי בשלוש בבוקר בגלל ספר שקראתי, קראתי עד אחת וחצי ועד שלוש לא הצלחתי להירדם כי הגעתי לקטע אולי הכי מזעזע בספר, או מצמרר. שניהם. 

בקיצור, קמתי לאחר מכן בחמש וחצי ומאז לא הצלחתי להרדם, אז היו הרבה חלקים שלא הייתי מרוכזת. בדרך חזרה הייתי עם כאב ראש נוראי, כנראה מההליכה בשמש או מהצפייה הממושכת במחשב. קראתי קצת גם בנסיעה חזרה עד שמישהו ברכבת ביקש לשבת לידי, ראה מה אני קוראת והתחיל לשתף בהתלהבות כי הוא קרא את כל הטרילוגיה. במשך חצי שעה בערך הוא דיבר כשאני השחלתי פה ושם משפטים כי הייתי עייפה מידי. והוא גם עשה לי ספוליר ענק. 

 

בכל אופן. חיפושי העבודה שלי לא ממש מצליחים, ונשארתי עם העבודה היחידה שלא רציתי להמשיך אותה בחופש- בייביסיטרניג. ולא שאני מרוויחה מזה הרבה, אני עובדת בזה רק שלוש פעמים בשבוע במקרה הטוב. אבל העבודה הזאת יכולה להטריף אותי לפעמים. תנסו פעם אחת ללכת לפארק עם שלושה ילדים קטנים (ולא ממש ממושמעים..). כל אחד מהם מתפזר למקום אחר ברגע אחד אז אני מנסה להיות איפשהו באמצע, אבל כשאחד נעלם מטווח הראיה שלי אני מיד מתחילה להילחץ. אני מתקדמת עוד קצת, מחפשת ומוצאת אותו לבסוף, אבל עכשיו השניה נעלמה וצריך לחפש גם אותה. תוך כדי אני קולטת שאיבדתי את המפתח של הבית שלהם אז אני עושה סיבוב בכל הפארק עד שאני מגלה שהשארתי אותם על הרצפה כשקשרתי לאחד מהם את השרוכים. אוי, והם כאלה קטנוניים. הלחם של הילד נקרע קצת כשהכנתי להם ארוחת צהריים, הוא התחיל לבכות לצרוח ולקלל והתקשר לאמא שלו ואמר לה שלא תביא אותי יותר. לפעמים הוא גם מגביר את הטלוויזיה לווליום הכי גבוה כדי לעצבן אותי. בקיצור, זו מין הצצה נוראית לחיי האימהות. אלוהים, אני בקושי מצליחה לשרוד איתם 4 שעות. אז ימים שלמים.. אני אפילו לא מצליחה לדמיין.

 

חוץ מזה אני די משועממת כרגע. לפני כמה ימים ראיתי אחד מהסרטונים האלה ביוטיוב כשאדם מתעד את ההתקדמות שלו בפסנתר. הוא צילם את היצירות שהוא ניגן מאז שהתחיל, עד חמש שנים של נגינה. ואז הבנתי שבשנה האחרונה אני בכלל לא התקדמתי. אני פשוט צועדת במקום כי אני פחדנית מידי בשביל לנגן יצירות מורכבות. וגם יצירות יותר קשות שהתחלתי פשוט הפסקתי במקום בו זה נהיה קשה מידי, למשל נעצרתי בעמוד הרביעי של "אור ירח" כי זה נראה לי מסובך מידי בשבילי. אז התחלתי לפני כמה ימים להתאמן על נוקטורנו של שופן.. ואני מתקדמת בצעדים כל כך קטנים. אם אצליח ללמוד את כל היצירה אהיה גאה בעצמי. עכשיו אני נזכרת איזה כיף זה היה ללמוד עם מורה. הוא היה מסמן לי עד איזה קטע ללמוד בחוברת, ובמשך השבוע הזה ניסיתי ללמוד כמה שיותר טוב בשביל הרגע שבו הוא מאזין להתקדמות שלי במהלך השבוע. ניסיתי לרצות אותו. עכשיו אני לא מנגנת כדי לרצות אף אחד, רק את עצמי. דיברתי על זה פעם עם מישהו שגם מנגן, הוא שאל איך יש לי מוטיבציה ללמוד בלי מורה. אמרתי לו שאני מנגנת יצירות שאני אוהבת ורוצה ללמוד, וגם שאני נורא נהנת מזה.

 

אני מתגעגעת לימים בהם הייתי קמה בחמש וחצי ואז רצה לים בזריחה, זה היה כל כך כיף. עכשיו אני פשוט עצלנית מידי. אני אוהבת לקום מוקדם, פשוט לא אוהבת את הקטע של לקום מהמיטה.

נכתב על ידי , 2/8/2017 20:51  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , חטיבה ותיכון , מגיל 14 עד 18
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לspark sparkle אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על spark sparkle ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ