לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



Avatarכינוי:  אליאנה סופרת כוכבים - הכותבת

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


5/2014

פרק ראשון


 

אליאנה הולכת לאיבוד בין כיסאות בר אדומים. הטעם החריף גורם להכל להיראות כמו קסם. זה מאיר את העולם, היא יודעת, מבעיר אותה כמו אש, פרץ של בהירות. כשהשמים צבועים באינדיגו עמוק והכוכבים זוהרים, היא אוהבת לראות את הכל מטושטש. זה גורם לה להרגיש כמו ילדה גדולה, כמעט.

היא מנדנדת את הרגליים שלה בעדינות, מתפתלת כמו נחש כשהיא יושבת על הכיסא הגבוה. הצחוק מבעבע מתוכה והיא לא יכולה לעצור אותו כשהוא נשפך מבין שפתיה. המציאות נראית כל כך מושלמת עכשיו, במבנה המפואר.

היא תמיד אהבה את המוזיקה הרועשת. לפעמים, היא הייתה מדמיינת שהקצב מחליף את פעימות ליבה, ממלא אותה במשהו. היא לא הייתה בטוחה במה, אבל זה היה מספיק כדי להדליק אור בחדרי הלב החשוכים.

היא חייכה ועטפה את כוס הזכוכית שלה באצבעותיה הדקיקות, לוגמת מהמשקה שלה בפעם האחרונה. הלילה זה הלילה של השמלות השחורות, הנשיקות השקריות וההיעלמויות החטופות.

אליאנה  הרימה את מבטה וחיפשה אחר החברות שלה מבית הספר. אחת מהן נישקה, כמעט ברישול, מישהו ליד הבריכה. היא נראתה לה מטושטשת, יפה מדי בבגדים הצמודים ובעקבים הדקיקים. הנערה הזאת נראית כאילו היא יצאה מתוך חלום, אליאנה יודעת, חלום שכולם רוצים להגשים.

היו לה עיניים גדולות וזוהרות בצבע שוקולד ושיער ברונטי, בהיר ומבריק שגלש לאורך הכתפיים שלה. אליאנה תמיד חשקה ברגליים הארוכות והדקיקות שלה, שנתנו לה מראה של דוגמנית. הקנאה תמיד גרמה לאושר להתרחק ממנה, עד שהפך לנקודה קטנה בעבר שלה. לגרום לה לתהות אם היא באמת התגעגעה לאורות הסגולים ולאנשים שהקיפו אותה כאן, לחיוכים המזויפים שמלווים אותה. אבל אולי היא התבגרה קצת, אולי עכשיו הדברים ישתנו.

"היי אל, איפה היית כל הזמן הזה?" היא שומעת, בזמן שידיים גדולות וחמות עוטפות את מותניה. זה קוטע לה את חוט המחשבה, והיא משתתקת לרגע כאילו היא שכחה את שמה שלה, ומאפשרת לו לצחוק צחוק רך שנראה כמו חבילה של פעמונים קטנים. "שוב את ככה?"

"איך ככה?" היא מסתובבת אליו ומחייכת. סורקת בעיניה את הפנים היפות שלו, העור הבהיר שלה משתלב עם שלו כשהם מתנשקים. היא מרגישה כאילו הרגליים שלה נמצאות על הקרקע אבל העיניים שלה מסתכלות על השמים, לבה מפרפר פעם, פעמיים, שלוש ואז שפתיה נמתחות לחיוך קשה.

"מה אני אעשה איתך, אל?" הוא שואל כשהם מתנתקים מהנשיקה. היא לא יודעת מה להגיד, אז היא רק מרימה את המבט שלה אליו ומגלגלת עיניים.

לפעמים, הוא גרם לה לתהות אם היא היחידה. היחידה בעולם הזה שמרגישה כל כך שונה, כאילו יש קיר זכוכית בלתי נראה שמפריד בינה לבין כולם. אולי יש עוד כמוה, שנטמעים כל כך טוב בסביבה בהתנהגותם, שעל פי החלטותיהם ושיגרתם הרגילה לא ניתן לזהות את זה שגם הם שונים, שגם הם אבודים. אולי הם חולפים על פניה מדי יום, עוטים על פניהם הבעה רגילה לגמרי שמונעת ממנה לזהות אותם, כפי שאחרים לא מזהים זאת עליה.

"את לא נחמדה אפילו כשאת שיכורה?" הוא שואל. היא פורצת בצחוק לרגע. בדרך כלל, השאלה הזאת הייתה מהדהדת בתוכה שבועות שלמים, אבל היא מתעלמת מהצמרמורות.

"אני מאוד נחמדה. נישקתי אותך, לא?" היא ענתה, ואז הסתובבה והלכה משם, יודעת שהוא מסתכל עליה עד שהיא נעלמת בין האנשים. העקבים שלה עושים רעש כשהיא הולכת, נוקשים על הרצפה הזוהרת. הנוף שהיא עוברת על פניו נראה לה שקרי, כמו תצלום שרוטש יותר מדי. היא מרגישה כאילו היא מדפדפת במגזין, מסתכלת על הדפים ומודעות לדירות פאר במחירים מופקעים, שום דבר לא טבעי כאן. וזה בדיוק מה שהיא אוהבת.

יש יותר מדי בנות יפות בשמלות צמודות מגוהצות היטב. והיא לא בדיוק אחת מהן. היא יודעת שלפעמים היא מקרינה בטחון וחסד ללא גבולות, כמו האנשים האלה שכולם מתכנסים סביבם כדי להקשיב, לגעת בזוהר. אבל הזוהר שלה כבה מזמן.

היא לא מרגישה יפה יותר, כשהיא מביטה בחוסר עניין בהשתקפותה לאורך המראות הגדולות בבית. בהתחלה בנעלי העקב ואז בשמלה ההדוקה שהיא לובשת, בעצמות הקולר. זה מזכיר לה שכשאומרים שהיא רזה, לא משקרים. היא עולה לפנים הבהירות, קצת חיוורת כמו תמיד, קצת סומק על עצמות הלחיים בשביל להיראות נורמלית יותר. בדיוק שלושה נמשים על האף, ושיער שהוא כמעט בלונדיני, נופל לכל אורך הגב שלה, עד המותניים.

אנשים מדברים איתה והיא משיבה תשובות קצרות וסדוקות, המציאות לא מרגישה אמיתית, כמו חלום שנשכח. היא חולפת על פני מסדרון ארוך, עוברת על התמונות היפות עם העיניים במבט מהיר. היא לא יודעת לאן היא הולכת ומה היא תעשה, אבל הקירות שמקיפים אותה סוגרים עליה והראש מסתובב, כל כך גבוה כאן.

היא מורידה את העקבים ומניחה אותם על הרצפה, נשענת על המעקה של המרפסת. כל מה שהיא יכלה לחשוב עליו זה על הרוח העדינה, השקטה של הלילה, החשיכה שעוטפת הכל, כמעט בולעת אותה לתוכה. הבדידות הזאת זה משהו שהיא תמיד העריכה, לפעמים גורמת לה להיות מאושרת עד שהיא מאבדת כל קשר עם מציאות.

היא מציצה מעבר לקצה. היא נמצאת עכשיו בגובה מסחרר, והסכנה שבזה מעלה לה את האדרנלין. הלב שלה פועם חזק והיא עומדת על קצות האצבעות ונשענת החוצה עוד יותר. אם היא תיפול כל העצמות המבריקות שלה יתרסקו על הרצפה והיא לא תהיה יפה יותר.

זה יהיה כל כך דרמטי אם היא תקפוץ, בקיץ נעים כל כך עם שמלה יפה כל כך. אבל היא לא הייתה עושה דבר. זה לא יעניש את האנשים שלא אוהבים אותה וגם לא את אלה שכן. רק את עצמה, קצת. היא נתרתעת לאחור, הגב שלה מחליק על הקיר והיא מתיישבת על השיש היפה, מחבקת את הרגליים אליה. היא מסתכלת אל השמים ומחכה שיהיה שוב אור, ובינתיים סופרת כוכבים....

נכתב על ידי אליאנה סופרת כוכבים - הכותבת , 10/5/2014 23:06  
16 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של שבירה - סיפורים בהמשכים™ ב-23/7/2014 16:14
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: 18 עד 21 , סיפורים , אופנה
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאליאנה סופרת כוכבים - הכותבת אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אליאנה סופרת כוכבים - הכותבת ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ