לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה



מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 

1/2014

עומס


די,כבר לא עומדת בזה.
הבגרות האחרונה בעוד כחודש ואני לא יודעת כלום,כמה שאני לומדת זה פשוט לא נקלט.
לא רק שבשנה שעברה קיבלתי נכשל ,השנה קיבלתי עובר במתכונת אחת ובשנייה שוב נכשלתי.
מה עובר עליי?ולמה?
היה לי שבוע שלם שהיה לי רק מזל טוב,שבוע מושלם ועכשיו זה מתחיל להיהרס.
ידעתי שיהיה לזה סוף.
אני לא יכולה ללמוד עם חברות כי הן פשוט מאבדות פוקוס בדקה,אני לא יכולה ללמוד גם עם החבר כי גם לו יש מבחנים,אמא שלי עובדת עד מאוחר ופשוט אין מי שישב ויעזור לי.
תמיד כשהייתי קטנה ומפונקת היו עושים בשבילי מבחנים,ההורים היו שמים לי אוזנייה ועונים לי את התשובות דרכה במבחן,עשו לי אבחון ושילמו אקסטרה כדי שיתנו לי הארכת זמן כי ככה אני לא באמת צריכה את זה,ואף פעם לא באמת חשבתי שיבואו הימים שאני אצטרך ללמוד ולעשות הכל לבד.
ואני יודעת שאני יכולה ,כי עובדה שנה שעברה כבר פיתחתי שכל(שנה לפני אחרונה לצערי) והתחלתי לקבל 70+ ,אבל המוח שלי פשוט לא רוצה לעבוד

,לא רוצה שאני אעבור את בחינות הבגרות בשלום.
כל הבלקאאוטים האלה,כל הפחד הזה... נשארה לי רק תקווה קטנה-לעבור את הבגרות הזו. 

נכתב על ידי anonimwriter , 14/1/2014 18:22   בקטגוריות בית ספר, שחרור קיטור, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



חסר


אני יודעת שראיתי אותו כל היום,אבל עכשיו הוא חסר.

החיבוק שלו,החום שלו ואהבה שלו חסרים לי.

קשה לי להתרחק ממנו,קשה לי לנשום בלעדיו.

הפעם הראשונה שישן אצלי הייתה ממש מקרית,והתקבלה רק בגלל שקיוויתי מעומק הלב שהוא ננעל מחוץ לבית ויצטרך לחזור לישון אצלי.זה התגשם,שמחתי.

עבר שבוע ושכנעתי אותו לישון איתי שוב,רק לישון,זה כל מה שהייתי צריכה,את העובדה שהוא יעטוף את הגוף שלי בידיים שלו.

ברור שההורים לא ידעו מזה,אם ידעו היו מפתחים ריבים.

"אתם עוד קטנים מדי","אנחנו לא רוצים רעשים לא רצויים בלילה" וכו',אלו התגובות שקיבלתי מהם כשביקשתי שיתנו לו לישון אצלי..

ועכשיו לחודש הקרוב הוא לא יכול לחזור.

כמה שאראה אותו במשך היום לא יכפר על המחסור שלו בלילה.

הוא כל כך חסר,ברגע הזה,במקום לכתוב את זה הוא היה אמור לחבק אותי,לנשק,להגיד שהוא אוהב אותי,להתכרבל איתי,לחמם אותי.


 

נכתב על ידי anonimwriter , 13/1/2014 23:23   בקטגוריות אהבה ויחסים, שחרור קיטור, פסימי  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





כינוי:  anonimwriter

בת: 23




הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , תחביבים , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לanonimwriter אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על anonimwriter ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ