לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים


מנת יתר של חיים בשדה של זיוף.

כינוי: 

בת: 25





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    פברואר 2019    >>
אבגדהוש
     12
3456789
10111213141516
17181920212223
2425262728  




הוסף מסר

2/2019


הפסיכולוגית שלי אמרה לי משהו ממש נכון. שאני מדברת על הגוף שלי ולא מתוכו; שאני מחליטה לגוף שלי מה עושים ואיך עושים בלי לשאול אותו עם זה כדאי או מתאים; שאני פוצחת בדיאטת פחממות וממד אחד אני "מצליחה" אבל הגוף קורס. והאמת היא שהצלחתי כביכול אבל בשורה התחתונה עליתי במשקל. לא יודעת איך, למה, אבל התסכול גרר איתו חצי חבילת שוקולד. ואז הפסקתי ושאלתי את הגוף שלי, לאן הולכים ומה עושים. הלכתי לחדר כושר ואחכ שחיתי בבריכה עד שהתעייפתי ואז נולדה דילמה. כן פחממה? לא פחממה? אני לא רוצה כי אני לא רוצה "לשבור" את הדיאטה. אבל הרגשתי ששה מה שהגוף צריך. בישלתי חצי כוס אורז ואכלתי עם סלט. 

שאר היום המשיך עם דיי הרבה פחממות אבל לפחות לא בקטע של בולמוס.

עכשיו אני אצל האקס. נרדמתי על הספה בצורה הכי עקומה שיש והתעוררתי עם כאבי ראש. האינסטינגט הראשוני היה לקןם לחבק אותו (מה שלא קורה כשאנחנו ערים) אז צעדתי צעדים קטנים ועליתי לצידו.

ואז זה תקף אותי. אני רוצה להיות כאן אולי אבל הגוף שלי ממש לא. היה לי קר, לא נוח והרשתי בוודאות שזה לא המקום שלי. אז קמתי והלכתי. חזרתי לספה ואני מרגעשה שאני מתה לעוף הבייתה

אבל זה הרע במיעוטו. 

נכתב על ידי , 21/2/2019 03:02  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




היה לי שבוע מטורף. חזרתי לעבודה, וחזרתי לשיגעון של 2 עבודות, ומלא בדיקות, וזה היה ממש ממש קשה. 

אכלתי גם ממש ממש מפגר, אני לא יודעת למה הכנסתי לעצמי את כל האוכל הזה לגוף שלי בלי שום סיבה הגיונית. 

היו לי בולמוסים מוזרים שלא נבעו מכלום. לא הייתי עצבנית, על משהו קונקרטי, אבל אני חושבת שהייתי עצבנית באופן כללי. 

הייתי תזזתית, ולפעמים ממש חסרת פוקוס או אדישה. 

במשרד היה שבוע קשה מאוד, לחוץ ומאוד יוצא דופן, משהו שלא חוויתי עד עכשיו, וגם רק עכשיו חזרתי אחרי שבועיים בבית . 

כל יום הגעתי ממש מוקדם לעבודה באופן יחסי, ויצאתי דיי מאוחר. 

היה מתיש, והיו גם דברים ממש ממש לא נחמדים שם השבוע. כל זה ועוד הלחץ של כל מה שהיה, לא יודעת למה, זה יוצא באוכל

פשוט קונה מלא מלא אוכל ואוכלת אותו בלי הכרה

אני כמעט לא מבחינה שהבטן שלי כואבת מרוב כל כך הרבה. ובלי קשר שזה בכלל לא בריא. 

אני מקווה שהשבוע יהיה טוב יותר. 

זהו אני מתחילה דיאטת 17, שזו דיאטה בלי פחממות. אני חייבת לעשות משהו טוב למען הגוף שלי שהוא באמת מסכן שיגעתי לו את הצורה. 

ואני רוצה להסתכל במראה ופשוט לאהוב את מה שאני רואה. 

זה כל כך הרבה לבקש מעצמך? 

27 שנה וזה כל מה שאני מחכה לו. אולי בגיל 27 זה כן יקרה?...

יש עד אז 3 חודשים. 

לא יודעת, הכי הרבה שאולי אצליח לרדת ב3 חודשים אם אתמיד זה באזור ה10 קילו. 

אבל גם זה בסדר, למרות שזה לא עד הסוף. 

חזרתי לפסיכולוגית הפרטית

אני רוצה , אני באמת רוצה לשנות את הגוף שלי. 

זה באמת כובל אותי. אני באמת לא רוקדת בגלל זה, ובאמת לא יוצאת בגלל זה, ובאמת לא נהנת להתלבש בגלל זה, ובאמת נמנעת מללכת למקומות ציבוריים בגלל זה, ואני באמת בדיכאון בגלל זה ובאמת חושבת שאני לא מספיק טובה רק בגלל שאני שמנה. 

וגם אם זה לא נכון, זו המציאות שיש לי בראש, ואני באמת רוצה לשנות אותה. 

כי אני כן אוהבת לרקוד ואני כן אוהבת להפגש עם חברות ואני כן רוצה לראות את המשפחה או אנשים באופן כללי

אבל אני נמנעת כי אני לא ורצה שישפטו אותי על איך שאני נראת או על כמה השמנתי

נכתב על ידי , 15/2/2019 18:20  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אתמול היה לחברה טובה שלי יומולדת. ידעתי שאין מצב שאני מבריזה מהיציאה הזו, וחוצמזה, אני כבר הרבה יותר טוב, הולכת זזה ולא בוכה מכל תנועה בגוף. איזה מזל.

שבועיים בבית, הרגשתי כאילו כל הגוף שלי התנוון. מיליון פיצעונים על הפנים שאף פעם לא הגיעו, מיליון פצעונים על כל הגוף. הרגשתי חרא. 

אבל שלוש שעות לפני התחלתי להתארגן, להתאפר, לסדר לעצמי יפה את התלתלז' כמו שאני אוהבת. לפני שבועיים צבעתי ואפילו לא היה לי זמן להנות ממנו. לבשתי בגדים שחורים אבל שמחמיאים (פחות או יותר למה שיש), ואפשר לומר שהרגשתי טוב. באמת. 

יצאתי עם חיוך וכבר לא הרגשתי מעוכה ודוחה כאילו כל השרירים שלי נמסו.

התחילו איתי לא מעט, מודה שזה היה נחמד. אבל הכי נחמד היה שבתור לאיזה מועדון מישהי עברה, נעצרה לידי ואמרה לי:את יפה נורא. יש יותר מרים ומחמיא מזה? 

תודה לך יקירה. 

נכתב על ידי , 8/2/2019 22:16  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Patchita ב-11/2/2019 20:56
 



מתחרפנת


הכל דיי נאחס

אני מתבאסת לחזור לשגרה הכמעט בלתי הגיונית בעיניי שבה, אין מקום לאמנות ואין מקום לזוגיות ואין מקום בעצם לכלום

מצד שני אני מזיינת לעצמי במוח שאני נורא רוצה אהבה, אבל אני לא מוצאת אפילו בחור לצאת איתו , וכשכן, זה קשה לקבוע, כי אני עובדת עם ילדה, כי אני עובדת במשרד, כי אני מנסה לשמור על כושר ותזונה נכונה ואני באמת רוצה להראות אחרת עד היום הולדת שלי אבל מצד שני זה נראה כאילו אני עושה 0 דברים בשביל זה או שהדברים שאני עושה הם לא מספיקים, 

מן מנגנון מוזר שמנסה לחבל לעצמי, ולמרות שאני נורא נורא רוצה את זה, כשאני עצבנית כמו היום ובוכה מעצבים פשוט ישבתי עם חבילת שוקלד וכלום לא עיניין אותי. לא זה שאני משתדלת, לא זה שזה לא יעזור לי, ולא זה שזה אשכרה משמין ומפריע לי בדרך שלי, שאני מנסה לסלול כבר שנים. 

 

אני לא מגיעה לפתיחות של תערוכות, ואני לא הולכת להציג או לשאול אם אפשר להציג רק בגלל שאני פשוט... מתפדחת מאיך שאני נראת ושואלת את עצמי מה אנשים חושבים על זה ובטח הם מרחמים עליי שהשמנתי או שלא הצלחתי להרזות בעוד שהבן אדם הכי שמן בשכבה רזה ונראה מעולה אבל אין רק אני תקועה עם ה300 קילו עודפים האלו ונמאס לי. כל כך נמאס לי לפעמים ואני באמת לא מאמינה שהשינוי הזה יכול לקרות

אולי פשוט נולדתי להיות לא כוסית לנצח?

ואני יודעת זה הכל נגדי, זה יקרה דווקא כשכלום לא ישנה לי יותר. או שלא, או שאמות שמנה. 

 

אני מנסה לשכנע את עצמי שהדבר הזה עם השומן זה לא כל כך נורא כמו מה שעברתי בזמן האחרון והאמת היא שאם זה לא כואב אז אני צריכה לסתום את הפה תרתי משמע. 

חשבתי מזמן כבר לחזור לפסיכולוגית שלי כי קשה ככה, אבל גם קשה לי לשלם 300 שקל כל פעם רק כדי שמישהו פאקינג יקשיב לי

אבל פה קבור הכלב

אני יודעת שאני אצליח להרזות אם במקום לדחוף לעצמי אוכל אני אוציא את כל מה שיושב עליי

נו מילא

אם הגעתי לפיתרון איך זה הגיוני שכסף עוצר אותי כל הזמן? אני משלמת המון למכון כושר ולכל המקומות האלה שכל כך אוהבים אותי בזכות האשראי שלי

ורק אני שונאת את עצמי בזכות האשראי שלי שמראה כמה דומינוס אוהבים אותי ואני אותם. 

דיי

כואב לי מידיי, אני לא יודעת אפילו כבר מה לכתוב. 

בא לי להיות משהו ובא לי להיות מי שהייתי רוצה אבל זה פשוט לא יכול לקרות. אני פשוט לא מצליחה. ואני מאבדת תקווה. 

אני מאבדת תקווה שיום אחד אהיה רזה

אני מאבדת תקווה שמישהו איי פעם ישים עליי

אני מאבדת תקווה שיום יבוא ואמצא אהבה

אני מאבדת את זה

אני חושבת לפעמים שעדיף היה לחזור לאקס עם כל הטעויות שלו רק כדי שלפחות תהיה לי משפחה

אבל לפני יומיים הוכיח לי שאני לא אוהבת אותו

זהו זה פאקינג נגמר. לא בא לי כלום איתו. 

אני צריכה מישהו אחר

אני צריכה מישהו יציב

אני צריכה עם מי לדבר, אני צריכה מישהו שיצחיק אותי. אני צריכה מישהו שיהיה לי טוב איתו

ולמרות שזה כל כך דפוק זה בכלל לא אמור להיות תלוי במישהו, אני אמורה להיות שמחה מבסוטה ומאושרת בזכות עצמי. 

אבל לעזאזאל,

אני לא.

נכתב על ידי , 7/2/2019 13:26  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של סקארלט ב-8/2/2019 16:05
 



עשיתי בדיקת איידס


כמו זונה מרשימה ומרגשת

שנראת כמו העוזרת בית של השכנה

והולכת כמו ברווז עקום 

ברגליים מפוסקות ואיטית כמו זקנה בת 80.

 

מקווה שהתשובות יהיו שליליות

מצד שני אני אמורה לדעת שהתשובות הן שליליות לא?

 

לא יודעת למה

תמיד כשרע לי ממש אני מתקשרת לאקס

ואז הוא מרגיע, ואני בוכה, והוא מרגיע, 

ואני הולכת להתקלח 

וזורקת את המחשבות השליליות שלי לג'ורה. 

 

ואז אני מרגישה את הזמן האבוד

ואני מרגישה את האהבה ואת כמה אני רוצה להיות איתו

ואיזה ביזבוז

ואני מבטיחה לעצמי שלא משנה מה הפעם כשהוא יגיע אני אשכנע אותו שאנחנו מתאימים גם אם כולם אומרים ש

לא

 

ואז הוא מגיע, 

ואני שואלת את עצמי, מה מצאתי בך?

האם אני רוצה בן זוג שהוא בעצם ילד מגודל? האם אני רוצה בן זוג שיפתח את ליבו לכל העולם רק לא אליי?

האם אני רוצה בן זוג שאף פעם לא יודע איך לתמוך בי אבל יראה שהוא יודע לתמוך בכל האחרים?

האם אני רוצה בן זוג שלא אוכל מהאוכל שלי שמתעקש לאכול בחוץ במסעדות?

 

איך יכול להיות שכשאנחנו לא ביחד הכל מתהפך?

אתה כמו כד שנשבר ואז אוספים את השברים

אתה מדבר איתי על ה כ ל כמו בסט פרנדז אוור

אבל כשהיינו ביחד שום מילה על כך לא הייתה שם?

 

אתה מחמיא לי שהאוכל שהכנתי הצהריים טעים לך, 

שזה כיף, זה תמיד כיף כשאנשים אוהבים את מה שאני מבשלת לא משנה מי הם 

אבל, כשהיינו ביחד לא רצית שאכין שום דבר כמעט?

 

לא הבנתי אותך ולא הבנתי את הערב הזה שהתארך ל4 שעות.

האם באת לדרוש בשלומי?

האם רצית לוודא שלא אפגע בעצמי אחריי הלילה האחרון שהתקשרתי לבכות לך?

האם זה מה ששינה את פני הדברים?

האם רצית להוכיח לי שאנחנו יכולים להיות רק ידידים?

אולי

כנראה זה הצליח לך.

כי אני ישבתי מולך והקשבתי לך באמת, כי באמת התעיינתי ואכפת לי, אבל מצד שני

שום דבר מההוויה שלך לא היה כשהיית איתי בזוגיות, והפער היה גדול מידי

ואני חשבתי בעיקר שעבדו עליי

שמנסים לעבוד עליי

או שאני לא מבינה כל כך מי הבן אדם שמולי. 

 

ומאז מידיי יום אתה שולח הודעות

שואל לשלומי והאם אני בסדר עם כל הבלאגן האחרון

אין לי מה לפרט יותר מידיי, אני באמת לא רוצה אותך

אני מתגעגעת לימים שלנו יחד כי יש לי זיכרון של משהו שעטף אותי, אבל זה לא אלייך. 

 

ובכל אופן

אתה מציע לבוא איתי לקבל את תוצאות בדיקת האיידס הארורות שגרמו לי להרגיש שאני נגועה, לא טמאה, והזוייה בעיקר

אבל אין צורך, כמה שאני חוששת מזה אתה לא קשור אליי

אני לא קשורה אלייך, 

ולא הבנתי למה אתה מרגיש קשור אליי פתאום? איך ברגעי משבר אתה מתיצב אבל ברגעי חיים רגילים אתה נעלם? זה פלא...

 

בכל מקרה

זה טוב שנפגשנו וזה טוב שהזמן עושה את שלו ואתה עף לי מן הלב

אחריי התקרית הארורה הזו

זה הזמן לאהבה חדשה. 

 

אמיתית

בריאה

כנה

דו צדדית!!!

כזו שתכיל אותי

כזו שאכיל ואאכיל בה אחר (: 

כזו שתשאר איתי ל30 שנה הבאות.

נכתב על ידי , 6/2/2019 11:56  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: 20 פלוס , המתמודדים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לזה לא משנה כרגע אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על זה לא משנה כרגע ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ