לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

יהיה בסדר

Cause I think you're blind I think you're deaf Touch is the only sense you've got left

כינוי:  violingirl

בת: 22



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ינואר 2014    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

1/2014


אם דווקא כשאני עצבנית ואין לי כוח לאף אחד יש לי את הימים הכי טובים מהרבה בחינות (חברתית בעיקר), מה זה אומר עלי בעצם?

נכתב על ידי violingirl , 14/1/2014 15:13  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




אין לי תשובות
לשאלות ששאלת פעם 
גם אין לי תשובות
לשאלות של היום

אבל התחזית אומרת
שהשמיים יתבהרו

בהמשך היום
בהמשך החיים

עינייך ריקות
אבל החיוך אותו חיוך 
והשמחה אותה שמחה
אך האושר עדיין רחוק
והשמיים עדיין מעוננים







בוא לא
נעשה מזה
סיפור גדול

 
 

נכתב על ידי violingirl , 12/1/2014 00:03  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 




"שום דבר לא נשאר תמיד" היא אמרה לו פעם, כשישבו על הדשא. יותר נכון, שכבו על הדשא. והוסיפה בהרהור שכזה, כמו לחשה לעצמה "לכל דבר יש התחלה וסוף". לרגע תהתה אם הוא הבין את הרמז. אם הבין את הכאב הטמון במילים שלה. אם בזמן שהסתכל על השמיים הבהירים והשמשיים של סוף הקיץ הרגיש את מבטה נח עליו. משתהה ככל האפשר.
היא הסתכלה עליו, ספגה לתוכה את כל מהותו. את כל התמימות, ומהצד השני את כל הניסיון והבגרות, את כל הקושי, את כל היופי, את כל החוכמה שתמיד מדהימה אותה מחדש.
ברגע הזה. איתו. בין העצים הירוקים, הדשא הירוק, הכחול של השמיים, האור הנעים של השמש, לא היה שם אף אחד, רק שניהם, הכל היה נראה לה מושלם. טוב מידי בכדי להיות אמיתי.
היא לא חשבה על הצרות שלה או על זה שעכשיו כשהיא איתו בצורה כזאת, אחר כך היא תסבול יותר. אבל לא היה לה איכפת מזה. כל מה שהיא הייתה היה עכשיו. המחשבה שעשעה אותה, כי אף פעם בחייה הקצרים לא הצליחה להרגיש ככה... איך שהזמן עוצר, והכל פתאום הווה.

הם שכבו על הגב, זה לצד זה. לא נוגעים. מידי פעם מישהו מהם שינה את צורת השכבה שלו, או התהפך אל הבטן ואחרי זה בחזרה אל הגב. הם לא עשו משהו מיוחד. בעיקר שתקו. היא הרגישה את השיער שלה נהייה בצבע זהב באור השמש, היה לה כיף לחשוב בסתר ליבה שאולי. רק אולי. אולי היא נראית בסדר עכשיו. או לפחות השיער שלה.
כשאמרה לו את מה שאמרה, הוא לא אמר כלום. המשיך להתבונן בשמיים. אי היה אפשר להבחין אם המילים חלחלו ועשו את דרכם למוח. או שמא הן פשוט עברו לידו, כמו זיכרון מעומעם.
אילו הייתה אמיצה, הייתה שואלת אותו עכשיו "על מה אתה חושב?", הוא היה מסתכל עלייה, אל תוכה, אל תוך תוכן של העיניים, אולי הוא גם היה מחייך, ועונה. אך תשובתו כבר לא הייתה משנה לאף אחד. רק המבט.
היה לו קסם במבט. בחיים היא לא פגשה דבר כזה. קשה היה להעלות על הדעת מצב בו היא תסרב למבט שלו, לכל דבר שהוא יבקש.

למרות שעכשיו כבר הייתה במקום אחר, היא תמיד נהנתה להיזכר בימים האלה. ואפילו יותר מכך, להיזכר בו. בחבר הדמיוני שלה.

 


אימפריות נופלות לאט


 

נכתב על ידי violingirl , 7/1/2014 21:01   בקטגוריות סיפרותי, אהבה ויחסים  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לדף הבא
דפים:  

הבלוג משוייך לקטגוריות: סיפורים , ציורים ואיורים , צילום
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לviolingirl אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על violingirl ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ