לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


טקסטים מ-2005 ועד היום.

Avatarכינוי:  .dawn

מין: נקבה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:





הוסף מסר

1/2014

2012


בזמן האחרון אנשים לא אומרים לי כלום.

לא שירדתי במשקל, לא שעליתי, לא שאני נראית טוב, לא שאני נראית רע,

לא שאני בסדר, לא שאני לא בסדר, לא שטעיתי או שצדקתי או שאני מבינה עניין או שאני אפס מאופס

לא שואלים אם אני מרגישה טוב, איך הולך לי, מה קורה עם החיים שלי ולאן הם הולכים

כלום!!!

רק מסתכליים עליי

 

ואני תוהה-

הם לא אומרים כלום כי לא אכפת להם?

או שהם לא אומרים כלום כי הם לא מבחינים בי?

או שהם לא אומרים כלום כי הם כבר ויתרו עליי...?

 

 

 

היחידה שאני מרגישה כרגע שאני חשובה לה זו עירית. אני ממש אוהבת אותה, אתם יודעים? היא נחמדה לכולם ולא רק אליי, אבל אני חושבת שבכל זאת אנחנו בקשר טוב יחסית. שאני איפששהו ב-top 5 של האנשים החביבים עליה מהקבוצה. שבאמת אכפת לה ממני ומהחיים שלי. היא הבנאדם היחיד שאני מקבלת ממנו את הוייב הזה בזמן האחרון. אבל אני לא מסוגלת לספר לה שום דבר, כי בסך הכל היא מבוגרת ונורמלית ושפויה ואם אני אפחיד אותה יותר מדי גם היא תלך.

forever alone?

נכתב על ידי .dawn , 4/1/2014 17:29   בקטגוריות אחרי צבא, עירית, לשיר, הפרעת אכילה, חוסר ביטחון, ייאוש, כאסח, כישלון, משהו צורם לי, צורך באישור, שמנה, בדידות  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



2008


אני מרגישה הרבה יותר עצמאית ובוגרת; מתמרנת לוחות זמנים קדחתניים בין המון לימודים, זימונים מהצבא, מגמה, הרכבים, שיעורים, הכל מולבש בהתאמה מושלמת שתעמיס עליי ותדחוף אותי להמשיך מבלי ליפול.

אני גם נהנית מתחושת הבגרות הזאת. אלמנט ה"השנה האחרונה" הזה גרם לי לקחת על עצמי המון אחריות, אבל לא מתחושת חובה, אלא מתוך השלמה מסויימת עם המעמד החדש.

אני שכבה בוגרת בקונסרבטוריון, משמע מאמצת אליי את הצעירות בהרכבים כאחיות קטנות. אני נהנית מהמבטים האלה שהן לוטשות אליי, קוסמת לי התחושה שאני באמת רלוונטית ומשמעותית בדוגמה האישית שאני נותנת, וההרגשה הכללית פשוט טובה.

בבית הספר אני חונכת בהתנדבות שני תלמידים מתקשים מכיתה י' ועוזרת להם במקצועות הומניסטיים, גם זה מאוד מספק.

ובבית אפילו מבלי לשים לב אני עושה הרבה יותר- משכיבה את האחות הקטנה לישון, מבשלת, מסדרת, כלים, כביסה, בטבעיות כזאת, כאילו אני לבד. זה גור ם לי להרגיש בשליטה.

נוח לי במקום הזה, ואני אפילו מספיקה ללמוד, וללכת ברגל מכל מקום לכל מקום, דבר שמאזן במקצת גם את בעיות הנשימה וגם את הפרעות השינה.

כשאני עמוסה אני מרגישה שאני באמת עושה משהו משמעותי, וזה נותן לי כוח להמשיך.

יודעים מה? אני אפילו מתכננת להחזיק מעמד בהרמוניה הזאת.

נכתב על ידי .dawn , 4/1/2014 17:26   בקטגוריות אופטימיות, חמימות, כיתה י"ב, לימודים, לשיר, מרגישה בוגרת, משקיפה מבחוץ  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: יצירתיות , המתמודדים , שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות ל.dawn אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על .dawn ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ