לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"The deeper they look inside themselves, the more universal they become"


?c'est dommage, oui

Avatarכינוי: 

בת: 17

תמונה





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוגוסט 2015    >>
אבגדהוש
      1
2345678
9101112131415
16171819202122
23242526272829
3031     

 
הבלוג חבר בטבעות:
 
8/2015

לא חלק מהשיטה


יותם ירד במעלית הכסופה בביניין המגורים המכוער והמרווח בו גדל. זה היה ביניין מכוער שלא באמת מודע לעצמו, כמעט כמו יותם עצמו, והיה מיוחד בסוגו מתוך עשרות ביניינים גדולים ומכוערים מיוחדים בסוגם אחרים שהיו בשכונה הזאת וכולם נראו אותו הדבר, ממש כמו יותם וכל שאר האנשים האחרים בני גילו, בעלי המפרצים האדישים לעתידם הקירח, שחושבים שבבלנסטון יש הצהרה אופנתית.

יותם נולד לשכונה הלבנה הזאת ועזב אותה, או יותר נכון, העתיק עצמו לשכונה אחרת, פחות סחית אולי, כך הוא חשב.

נעלי עור הפרה והשטח שלו טיילו בהיסח הדעת בין השיכונים אשכנזיים האלו, כמו ששירה (מישהי שיצא איתה ממש פעם אבל הוא כל כך חושב עליה בהזדמניות שונות וכל פעם כשהוא נזכר בשיער התלתלים הבהיר והיפה שלה הוא קצת שונא את עצמו יותר כי הוא בעצמו לא מבין עד היום למה הסכימה להיות איתו אבל מתנחם שהייתה כמו שמתחנמים בידע ספרותי רחב כשהוא עומד על בסיס הבגרות בתיכון) פעם אמרה לו.

יותם כבר ילד גדול למרות שהוא לוכד את הזכרונות במוחו שאף פעם לא מתאמץ יותר מידי, בטח לא בלתת לעצמו דין וחשבון.

וכשהוא הלך בשכונה ושמע את הבחור מהמדרכה השניה אומר לו שלום במבטא זר, מעורר חשש, הוא קפא. לא ידע שיש כל כך הרבה ח' וע' במשפט "מה שלומך אחי"

אהלן אחי יותם אמר בסחיות אופיינית. התקרב אליו הבחור השני, לבוש כיפה קטנה בעיתורים כחולים, חטטים כיסו את עור פניו

"וואלה מה אתה עושה פה?"שאל יותם

באתי לאסוף אותך, השיב. בוא נלך לאכול פיצה.

 

את שלומי הוא שנא. ושלומי, דווקא אהב את יותם. ללב המזרחי של שלומי היתה קיבולת נדירה, גם למעריצים שרופים של שלמה ארצי כמו יותם, וגם ללובשי נאוטיקה שאמא קנתה לו בקנדה למרות שיש סניף בקניון.

שלומי הזכיר ליותם את מה שהעדיף לשכוח, שיש עוד אנשים בעולם חוץ מעצמו, ושיש אנשים שיש להם חיים שלמים ומורכבים ושיש אנשים שהם לא צפויים כמוהו.

היום אני סטונדט לתקשורת, נפנף יותם, בניסיון להוכיח משהו חסר טעם. 

וואלה איפה? התעניין שלומי

בבינתחומי עם כל הכוסיות.

כוסיות? לא מכבד. נשף שלומי

יותם הסמיק. הוא לא ידע איזה צד אישיות לשלוף.

 

יותם ושלומי ישבו בסניף דומינוס רמת אביב, באותו המרכז המסחרי בו בילה יותם את כל ילדותו. אבל הוא לא משוויץ, הוא לא אומר לו שבמקום הקונדיטוריה היה שם פעם חנות מחשבים ושפעם כשעוד היה ביקוש לספרים עמד שם סטימצקי במקום חנות האופניים החשמלים, אבל את כל שפע הידע הזה, הוא שומר לעצמו.

 

באותו היום מקובסקי, מכין הפיצות המומחה של הסניף הושם למשמרת של שמונה שעות וכשאר הגיעה אליו ההזמנה של פיצה המשפחתית ההיא, עם הפטריות והתירס הוא לא התרגש יותר מידי ובמקום להכין את הפיצה ביעלות המזוהה עימו הוא בחר לבדוק התראות בפייסבוק.

הפיד של מקובסקי היה משעמם כתמיד אבל במעין מנטרה של ריקנות הוא המשיך לגלול את המסך מטה.

עמית אלמקייס מהשכבה הצטלמה בגינה ציבורית, לא מענין, אדם סלופקין הנאד החליף את תמונת הפרופיל שלו לתמונה עם בחורה עם שיער ארוך וחיוך. הוא לא עשה לייק למרות שהתערכב עליה, ועל החיוך ההוא של הבחורה.

באותו הזמן החלזונות מירי וג'וקי ולולה זחלו להן בפאנן ומקובסקי הריח את ריחן הקרב, עזב את המכישר הסלולרי המתקדם שלו והלך לרקחם לפיצה הטעימה.

הוא הרים אותם אל הפיצה והגיש טרי לזוג היושב בחוץ

 

שלומי פתח את הפיצה וגילה את מירי

מירי הביטה אליו באיימה. שלומי גילה רחמים והחליט להחזיר אותה לשיח. "ראית מה זה. היום אפילו פיצה אי אפשר לאכול כמו שצריך. הטרנד הזה שבא מברלין של החלזונות משגע את כולם. וזה מצחיק כי זה מחיליף בדיוק את הטרנד של לפני חמש שנים נו,  את הטרנד ההוא של הטבעונות היום הכל זה חלזונות. פעם היה  קבוצות בפייסבוק להפוך לטבעוני והיום זה רק קבוצות מתכוני חלזונות לבישול איטי ומהיר עם כל מיני רטבים." 
"וואלה." אמר יותם. "מאיפה אתה יודע כל כך הרבה".

"יש עוד עולם שם בחוץ אחרי הקניון יותמי. ובעולם הזה שמבחוץ לרמת אביב קורים המון דברים."

"וואלה."

"אבל אני נגד. אמר שלומי בנחישות. אני אף פעם לא אכלתי את כל הבולשיט הזה של החלזונות, הם חושבים שזה כמו בירה, שהם יכולים לשווק לך כל דבר עם דוגמנית וחברת פרסום וסיסמא מפגרת ואתה תקנה את זה. אוכל של כלבים הם יכולים להגיד לך שזה סקסי ואתה תאכל את זה אבל לא אני. אני לא כזה."

"אז מה אתה שלומי. מה עשית מאז פודניק?"

"מאז פודניק אני החלטתי שלא מתאים לי להיות עוד אחד כמו כל האחרים שקמים בבוקר ועובדים ואז קונים לעצמם אוכל ואז הולכים לישון שוב. לא מתאים לי להתקיים. לא מתאים לי לעבוד שש פאקינג שעות בפודניקסטן ואז להוציא את כל המשכורת על פאקינג פיצה עם חלזונות. זה לא אישי מירי. מירי, נכון? אבל זה פשוט משהו שלא נועדתי אליו. אני לא כמוך יותמי. אני תמיד הרחתי שיש פה משהו מסריח בשיטה.

 

יותם כבר היה מבולבל. איזה שיטה? על מה הוא מדבר? וגם לו הרעיון עם החלזונות היה קצת מוזר בהתחלה אבל אחרי ששירה הציעה שיסעו לשבת על איזה פיתה עם ממרח חלזונות פיקנטי הוא דווקא חשב שיש בזה משהו מושך. ואז במשרד בפודניקסטן מוטי הגבר הוציא חבילה שלמה עטופה ומלאה בכל מיני מירי ולולה והן דווקא היו אחלה. ולא הריחו לי מוזר בכלל. אולי היה זה הבישול האיטי והרטבים. 

 

 

 

נכתב על ידי , 2/8/2015 23:17  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , יצירתיות , פילוסופיית חיים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לדני קטני. אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על דני קטני. ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2015 © נענע 10 בע"מ