לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

דברים שרשמתי בפנקס שלי

סיפורים מלבנון

כינוי:  אביבו

בן: 43





מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2013

סיפורים מלבנון - חלק שלישי


הקוראים הופכים להיות אקטיבים.

 

דצמבר 2013 - המכללה למנהל ראשל"צ

 

בחוץ מתחוללת סופה מטורפת, כבר שעה שלא מפסיק לרדת ברד.

בשל מזג האוויר בכיתה כמעט ואין סטודנטים, ולמעשה גם אני פה רק מפני ששעה קודם לכן העברתי הרצאה.

השיעור מתנהל כסדרו, ואז מגיעים לרבע השעה האחרונה בה מוצג לנו התרגיל המסכם של הקורס.

רבע השעה שעומדת להוציא אותי מאזור הנוחות שלי, רבע שעה שתשלח אותי למקום כל כך עמוק ורגיש.

זה מתחיל בהקרנה של סרטון קצר על בחור קנדי חובב אתרי החלפות, אשר שם לעצמו אתגר מטורף להגיע למצב שהוא משיג בית, כתוצאה מהחלפת חפצים, כאשר הוא מתחיל מאטב משרדי אדום רגיל ופשוט.

הסרט מתאר את סיפורו של הבחור, ומתאר את ההחלפות הבולטות שביצע כולל הסוף המדהים כאשר הבחור לאחר שלוש שנים מצליח לקבל בית משלו.

הסרט נגמר והמתרגלת מניחה ערימה של פנקסי כיס על השולחן ואומרת לנו שיש לנו שלושה שבועות להחליף את הפנקס הפשוט הזה בחפץ הערכי ביותר שנצליח להשיג.

המשימה מסקרנת אותי, סוף סוף משימה יצירתית, כזו שתצליח להוציא ממני יצירתיות כלשהי.

מתייעץ עם חברים ומשפחה, ברור לי כי אני צריך לעלות את ערכו של הפנקס אבל השאלה היא איך?

תחילה חושב אולי להחתים בו אנשים מפורסמים, מה שנקרא סלבס, או אולי לבקש מכל מיני אנשים לכתוב בו עצות.

משוחח עם חברים בעבודה, השיחה כל הזמן נסובה סביב המשפט "אתה חייב ליצוק לתוך הפנקס משהו שרק אתה יודע"

השיחה מסתיימת, ואני מסתובב יום וחצי עם המחשבות של מה לעזעזל רק אני יודע? מה רק אני יודע.......

 

 

פברואר 1996 - לבנון

 

14.02 4:00 

מקפלים מארב של 48 שעות, היה קר ומשעמם ואני גמור מעייפות.

עוד 10 ק"מ של הליכה ואנחנו במוצב למקלחת חמה וקצת שינה.

שקט, כל אחד מכונס בעצמו עושים את הפעולות באופן אוטומטי כולנו גמורים.

אני מרגיש כל צעד וצעד משתדל להיות דרוך וערני לאבטח את הכח הקדמי כמו שצריך.

אנחנו מתקדמים בזהירות ובנחישות, כולם רוצים להגיע כבר למוצב.

אני עולה לתצפית שנייה לפני שנותן אישור לכוח להתקדם לעבר מעבר בשטח השמדה (שטח אשר נשלט בראייה ובמידה ומישהו יפתח עלינו באש שנהייה בו יהיה לו יתרון טקטי גדול עלינו ויוכל להסב לנו אבדות רבות). אני נשכב, מחפש נקודות חשודות. 

דווקא עכשיו שאני עייף כלכך, מחלחלת בי תחושה האחריות הכבדה שיש במילה שלי ואני עוד לא בן 20.

מוצא את עצמי נושא תפילה. אלוהים רק שלא יהיו הפתעות לא היום, בבקשה בכל יום אחר שלח לנו את כל מי שתרצה אבל היום אנחנו לא מוכנים.

תחושת מועקה משתלטת עליי, יש לי תחושה לא טובה.

כעבור כמה דקות מסמן לכח שניתן להתקדם ולבצע מעבר בשטח הנחות......

 

 

 

14.02 6:00 

תפילתי נענתה, אנחנו בכניסה למוצב והדרך חזרה עברה בשלום

מפנטז כבר על המקלחת והמיטה, ואז נזכר שב 8:00 אני צריך לצאת לפתיחת ציר (מכרתי את התורנויות מטבח, זוכרים?)

בוחר בכל זאת להתקלח, כי יש מים חמים ומי יודע מתי יהיו שוב.

מתארגן למקלחת ואז אלוהים מחליט להשתעשע בי קצת והחיזבאללה מתחילים לפצמר את המוצב.

אנחנו רצים לצוללות (תעלות תת קרקעיות במוצב ) ובחלוף הפיצמורים אני צריך כבר להגיע לתדריך של פתיחת הציר.

הולך לתדריך ואומר לעצמי בעוד 3 שעות ו20 ק"מ ואני במקלחת 

 

15.02 20:00

התארגנויות אחרונות ליציאה לפעילות מבצית.

מ' שלימים ישתחרר מהצבא ויבצע שורה של תפקידים בשב"כ הוא מפקד המשימה והוא מעביר תדרוך אחרון ודגשים.

אין משהו מיוחד בפעילות הזו, עשינו פעילויות דומות כבר מספר פעמים.

אני גמור, ובצהריים הרופא שמדד לי דופק של 39 התלבט אם לאשר לי בכלל יציאה לפעילות, אך בסופו של דבר לאחר התייעצות משולשת הרופא, מ' ואני אנחנו מחליטים שאני יוצא.

לא מדובר במארב, בסה"כ לבצע איזו תצפית שתאפשר פעילות אחרת של יחידה אחרת, לא משהו מסובך אבל משהו שחייב לעמוד בזמנים ברורים מאוד.

אנחנו נמצאים ליד מארג' עיון ויוצאים לכיוון צפון, לשם שינוי זהו לילה בהיר ללא עננים והירח כמעט מלא, יש ראות טובה מאוד.

עוברים בפאתי כפר, הולכים לאורך חומת בית הקברות. לפתע הבזק אור חזק ולאחריו פיצוץ מחריש אוזניים.

האור סינוור ופגע בראייה והפיצוץ באמת החריש אוזניים, אני לא רואה כלום ולא שומע כלום, הלם!!!

לאט לאט הראייה חוזרת לעצמה, הכל זז סביבי בהילוך איטי כאילו אני מחוץ לסיטואציה.

מבין שמ' צועק לי משהו אבל אני בהלם, לא שומע ולא מבין.

מ' מתקרב אליי ונותן לי מכה על הקסדה, תתעוררר הוא צועק לי לתוך האוזן. נ-ת-ק-ל-נ-ו!!!!

לשמע המילה הדברים בראש מסתדרים, פתאום אתה הופך להיות כמו רובוט, מתוכנת כזה, תופס מחסה מנתח את המצב.

אנחנו מבינים שזורקים עלינו רימונים מעבר לחומה, למזלנו נתקלנו כנראה בלוחמים חובבים, הם לא מעיזים לצאת מעבר לחומה, וגם לא הכינו לנו מארב במקביל שיתקע אותנו משתי הצדדים.

מצד שני הם לא מפסיקים לזרוק עלינו רימונים ואנחנו מתקשים לצאת מהמחסות שלנו.

מ' מחליט שאני ועוד קלע נדלג לעבר בית שנמצא כ 30 מ' מאיתנו וננסה למצוא שם עמדה שממנה נוכל לנטרל את הבני זונות.

אנחנו סופרים כמה זמן עובר בין פיצוץ לפיצוץ ומזהים עקביות, הנבלות זורקים שני רימונים ביחד כל פעם שמתפוצצים פחות או יותר ביחד וזה נותן לנו שנייה וחצי של הפוגה בין פיצוץ לפיצוץ.

אנחנו מדלגים כך כל פעם שנייה אחרי שנייה עד שמגיעים למבנה.

מדובר בשלד בנייה ללא מדרגות, אנחנו מצליחים בדרך לא דרך לעלות לקומה הראשונה, נשכבים.

ריח אבק השריפה חריף, הכח שלנו משיב גם הוא בזריקת רימונים, אבל שום דבר לא משתנה.

מלבד הגדר של בית הקברות אנחנו לא מזהים דבר, לא אני ולא הקלע השני.

אנחנו שוכבים שם ולא יודעים מה לעשות, אנחנו לא נוכל לפגוע מפה בכלום.

לפתע עולה במוחי רעיון, יש לי ידנית (פצצת תאורה ) אני אומר לקלע השני שאני אשגר אותה בכינון ישיר לתוך בית הקברות.

במקרה הרע יהיו לנו 30 שניות של אור להוריד את המחבלים שהערכנו שיש שניים כאלו ואם יהיה לנו מזל זה יבעיר שריפה ויהיה לנו אור קבוע.

אני מוציא את הידנית ומבין שאני לא יכול לכוון אותה בכינון ישיר בשכיבה, והסיכון שזה יפגע בכח שלנו גדול מידי.

אני נזכר שבעצם סביר להניח שהמחבלים לא יודעים שיש כח שעלה לבניין ומחליט לקחת סיכון ולעמוד כדי לשגר את הידנית.

אני נעמד, למזלי צדקתי ואף אחד לא מבחין בי, אני מכוון ומשגר את הידנית בדיוק למרכז בית הקברות, ואפילו מתפתחת שריפה.

הבעיה היא שיש שלושה מחבלים והמיקום שלנו נחשף.

הקלע שאיתי לא מבזבז זמן ופוגע באחד המחבלים.

המחבל שלו נפצע והוא יורה עליו שוב ומחסל אותו.

אש נפתחת לעברנו ואם מקודם כל היה בהילוך איטי עכשיו זה כבר ממש ממש איטי, כשאני משחזר את זה אפילו נדמה לי שיכולתי לראות את מעוף הקליעים. אני נכנס למצב שם את המחבל הראשון בין כוונות, מחשב את הסטייה והמרחק מסיט את הנשק לפי החישוב, ממש זוכר איך רוקנתי את האוויר מהריאות וסחטתי את ההדק כאילו מדובר באימון ובום!!!! פגיעה בין העיניים 

מאתר את המחבל השלישי, ושוב אותו סנריו שמסתיים ב בום!!! ופגיעה בין העיניים.

....

....

 

שקט...

אף אחד לא זז מוודא שהחבר שלי לא נפגע, מתייעצים ומחליטים שאין יותר מחבלים ואנו יורדים לכיוון הכח העיקרי.

נעצרים כדי לבצע חבירה מסודרת.

 

בנתיים מ' מחליט לפצל את הכח,  החלטה שתסתבר כגורלית עבורי ואולי עבור כולם בהמשך.

חצי מהכוח אשר כולל גם את הקלעים שעלו לבניין ישאר פה לוודא הריגה, ביצוע סריקות וחילוץ 

חצי שני מהכוח ימשיך במשימתו המקורית של הכח.

 

שנייה לפני שאנו מתחילים לחבור לכח שנשאר, אני ספק מחליק ספק מתעלף.

קורס על הרצפה נחבל בראשי ומאבד הכרה.

 

הקלע שהיה איתי כנראה מלהט הארועים לא שם לב לכך וחבר לכח שנשאר.

כשנשאל איפה אני, אמר בהיסח הדעת לא יודע הלך עם הכח של מ'

כאמור מ' ידע שאני נשאר עם כח החילוץ וכך יצא שנשארתי לשכב מעולף בשטח לבנון כך לבד לתוך הלילה....

 

16.02 שעת בוקר

אני פוקח את עיני, מנסה עוד לעקל את כל מה שקרה.

פתאום זה מכה בי!!! יש לי חור בזמן, יש פרק זמן של כמה שעות שחסרות לי, הדבר האחרון שאני זוכר זה את ההתקלות ליד בית הקברות

הצצה חטופה אחת מסביב מאשרת לי שיש פה בעיה.

למה לעזעזל יש לי אינפוזיה ביד וחמור מכך איפה לעזעזעל אני נמצא!!!!

אני מתבונן סביבי חדר קטן, דלת ברזל, מיטת ברזל, קיר מתקלף.

בחוץ שומע אנשים....

אני מותש ומבולבל...

הם אינם מדברים עברית בזה אני בטוח....

ואוווו,  נחטפתי... 

מפוחד....

מנתק את האינפוזיה מידי, קופץ אל מאחורי המיטה ויושב שידיי מחבקות את רגליי הכפופות אל החזה ....

 

.....

.....

 

28.12.13

 

אז מה רק אני יכול לכתוב בפנקס שרק אני יודע?

אני יכול לכתוב את מה שקרה לי ואם זה מספיק מעניין אז יהיה לזה גם ערך מספק.

אז מה קורה עכשיו?

עכשיו אתם נכנסים לתמונה.

סוף הסיפור נכתב לו בפנקס שקיבלתי באותו שיעור.

הפנקס יעבור לידיו של זה או זאת אשר יחפצו בכך ובתמורה יעניקו לי משהו.

התמורה בהכרח אינה יכולה להיות כספית, אלא חפץ כלשהו ממחברת ועד בית כמו שראינו בסרט באותו השיעור (אל תדאגו אני לא באמת בונה על בית). התמורה יכולה להיות  גם השאלה של משהו לתקופה מסויימת.

הזוכה המאושר/ת לא יקבל רק את הפנקס, תהיה לו/לה הזכות להחליט האם לפרסם את סוף הסיפור בבלוג או להשאיר את זה ביננו.

 

 

נכתב על ידי אביבו , 28/12/2013 23:11  
1 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



סיפורים מלבנון - חלק שני


כדי לספר את הסיפור כולו, צריך לחזור להתחלה.
בסיפור הזה ההתחלה היא למעשה הסוף.
נובמבר 2013 - ראשון לציון.
השעה 2:00 לפנות בוקר, השעון המעורר בפלאפון מצלצל.
נרדמתי רק לפני שעתיים, כל הגוף כואב לי, אך אני נאלץ להתעורר.
אני סובל מכאבים חזקים בצוואר וביד, אך לכאב הזה מתלווה כאב עמום בחלק האחורי של הראש.
הכאב הזה כאילו סימן הוא למה שעומד לקרות.
גם אז לפני 17 שנה התעוררתי בקושי, מבועת, מפוחד ומעל להכל אני זוכר את הכאב העמום ההוא שהרגשתי בראשי זכר למכה שקדמה להכל.
בשלב זה אינני מקשר בין הכאבים, אך מאוחר יותר אזכר שכך התחיל לו הלילה עבורי אז והיום....
אני מתארגן, זורק עליי משהו, יוצא מהבית בשקט ע"מ שלא להפריע לאיש מאנשי הבית וחומק החוצה לדרכי.
2:45 ואני כבר מסיים את הרישום בקבלה וממתין שיקראו לי לבצע את בדיקת ה MRI.
מספיק עוד להגניב משחק או שניים בקנדי קראש ולפתע קוראים בשמי.
אני צועד בחשש מסויים, כי זה כבר 17 שנה שלא כלכך נעים לי במקומות קטנים וצפופים. מקבל תדריך מהטכנאים, ונשכב במיטה.
אני רועד, ספק מקור ספק מפחד, הטכנאים מבינים שנדרשת פה תשומת לב ומציעים לי שמיכה, אני קונה אותה בשתי ידיים.
הם מכסים אותי, מציעים לי לנסות ולהרדם שם בפנים ושולחים אותי פנימה, לא לפני שמפקידים בידי לחצן מצוקה לכל מקרה.
המיטה נעה לה אט אט פנימה, וברגע שאני בפנים.... בום!!!! אני מייד רואה את הקיר המתקלף ההוא.
מתקשה לנשום, נלחם עם עצמי לוקח נשימות עמוקות, מנסה לדמיין דברים אחרים ואפילו מצליח לכמה שניות, אבל בום!! זה חוזר ולנגד עיני אותה מיטת הברזל, ודלת הברזל עם הצריח הקטן.... אני במצוקה וכבר שוקל ללחוץ על לחצן המצוקה, אלא שאז אני מבטיח לעצמי שאדבר על זה, אשתף בזה.
אני עוצם את עיני ולפתע אני מצליח לדמיין את עצמי שוכב בחוף הים כששני ילדי המקסימים מתרוצצים וצוחקים סביבי.
אני נרגע.... לאט לאט ומצליח להתגבר על זה.
4 באפריל 1995 - רמת הגולן
נפרדתי מלבנון לפני שבוע וחצי. הגדוד מתארגן לאימון ברמת הגולן.
היום אני בן 19, אבל אחרי חודשיים בלבנון אני מרגיש שאני בן אדם שונה.
רכשתי לעצמי כל מיני התנהגויות מוזרות.
אני לא מסוגל לשבת שלא עם הגב לקיר, שחלילה לא אהיה חשוף
בחודשיים האלו שהייתי בלבנון, "מכרתי" את כל תורנויות המטבח שלי בפתיחות ציר.
אתם מבינים את גודל השריטה?!!? העדפתי כל בוקר ללכת 20 ק"מ בכוח שמטרתו לגלות מטענים ומלכודות שהשאירו לוחמי החיזבאללה בלילה  רק שלא אצטרך חלילה לשטוף איזה כמה סירים.
פתיחות הציר הללו בהן הייתי צמוד לגששים לימדו אותי לשים לב לדברים, עקבות מלכודות וכו'
אני מסתובב בגדוד ומחפש חוטי חשמל כל הזמן, ומאחר וכל הגדוד מלא בפריסות של חוט 10, אשר משמש לחיבור כל מכשירי הטלפון של החמל"ים והמשרדים בגדוד, אני למעשה מתקשה להתקדם מאחר שכל שני צעדים בערך אני קופא במקום ואחרי שניה וחצי נזכר שאני כבר לא בלבנון.
קוראים לי למשרד המ"פ, אני ניגש אליו ומפחד שאולי קרה משהו בבית, כי למה שהמ"פ יקרא לי???
אני נכנס למשרדו והוא מודיע לי שקיבלתי מתנה ליום הולדת ואני יוצא לקורס מכי"ם מוקדם
יולי 2000 - מרכז הארץ
23:00 בלילה, אני בכוננות כמפקד צוות שמטרתו בין היתר אבטחתו של ראש הממשלה במידה וצריך להגיע למרכז הארץ.
מתקבלת קריאה שצריך להגיע למנחת באזור השרון, בעוד שעה ראש הממשלה נוחת.
מגיעים למנחת, מבצעים סריקות ומוודאים כי השטח סטרילי.
אני מדווח כי הכל תקין ושתי דקות אח"כ מגיע ג'יפ של אנשי השרות, אני חובר למפקד הצוות ע"מ לקבל ממנו תדרוך.
עוד לפני שאני מתקרב אליו, אני כבר מזהה אותו, שולחים חיוך אחד לשני לזה מתווסף חיבוק, לא התראינו מאז אותו הלילה אבל תמיד תהיה ביננו שותפות גורל.
מכינים קפה שחור ובזמן שמחכים שמסוקו של ראש הממשלה יעלה מולנו בקשר הוא אומר לי אתה יודע שהוא מגיע גם יחד עם ראש הממשלה.
לא הייתי צריך לשאול אותו מי זה הוא, היה לי ברור במי מדובר.
רבע שעה מאוחר יותר ומסוקו של ראש הממשלה מתחיל בנחיתה.
ראש הממשלה יוצא מהמסוק, ולידו צועד י', אשר ככל הנראה מזהה אותי, לוחש משהו לראש הממשלה וכאשר הם מתקרבים לעברי ואני מצדיע לעברו של ראש הממשלה במקום להצדיע לי חזרה הוא מושיט לי את ידו ללחיצת יד ואומר לי אביב אתה רוצה קפה?
אני צוחק במבוכה והוא מניח את ידו על כתפי ואומר לי בוא נכנס אלי הביתה.
יולי 1995 - דרום הארץ
נשארו עוד שבועיים לסוף קורס מכי"ם, השינויים שחלו בי בלבנון ניכרים היטב על תפקודי בקורס.
מטירון קצת "חלבי", הפכתי לחייל נחוש יותר, יצירתי יותר, שיפרתי אפילו את הקליעה שלי עוד מאחר ועכשיו אני מצליח עוד יותר לנתק את עצמי ממה שקורה מסביבי כשיורה.
התחושות הן טובות, עשיתי קורס מצוין.
י' אישיות בכירה מאוד בצבא, מגיע לביקור בקורס, בוחרים בי לפקד על תרגיל אשר י' יעביר לי משו"ב בסופו.
התרגיל עובר מצוין, ובסופו אני מקבל גם הרבה מילים טובות מי' מול כל הפלוגה.
לאחר מכאן הוא לוקח אותי הצידה ואומר לי שהוא רוצה להעביר לי משו"ב אישי.
הוא פונה אלי ולתדהמתי מספר לי על כך שאינני חוזר לגולני, הוא ממשיך ומסביר לי שאני אשובץ להדרכה, אתחיל במפקד כיתה בטירונות של יחידה מיוחדת ובהמשך אעבור ליחידה שבימים אלו מוקמת בצבא.
אני מסתובב ללכת, ואז הוא אומר לי, אהה ושכחתי משהו כדי שכל זה באמת יקרה אתה צריך לדאוג שירד לך הציון בקורס, אחרת לא יוותרו עליך בגולני.
למחרת בבוקר בעת ביצוע מטווח הבוקר, קרה משהו מוזר, נפלט לי כדור לפני שניתן אישור פתיחה באש......
יולי 2012 - מחנה מיידנק - פולין
משלחת של צה"ל, עדים במדים. 
אנחנו באמצעו של מסע עמוק, מרגש ובעיקר מלא בשאלות ללא תשובות.
אנחנו צועדים ביום חם במחנה ההשמדה מיידנק ואני מסתובב עם תחושות קשות.
מרגיש חיבור עמוק למקום, לסיטואציה, מתרגש, מתגעגע, אך מעל כל זה גוברת בי תחושת המועקה.
עוד בימי ההכנה ביד ושם זה חילחל לתוכי, אך פה זה מכה בי.
מה אני הייתי עושה אם הייתי גרמני בן 19 בסוף שנות ה 30 של המאה הקודמת?
ככל שאני מתחבט בשאלה זו יותר ויותר אני מבין שאני מגיע לתשובה שאינני רוצה בה.
אני רוצה להגיד שהייתי מבין שמדובר במשהו נורא, אך לצערי אינני מסוגל לספק את התשובה הזו.
אני אומר לעצמי שאולי ההשוואה איננה הולמת, למה אני עושה את זה לעצמי, אך אינני מצליח להשתחרר מזה.
הרי שאני עמדתי בסיטואציה שהייתי צריך ללחוץ על ההדק כאשר על האיקס שלי לא הופיעה מטרת קרטון לא חשבתי פעמיים.
האם זה היה או אני או הם?
לא חיפשתי לא ברך, ולא את מרכז הגוף כמו שמאמנים לפגיעה בטוחה.
ידעתי למה אני מסוגל, ניתן לי הכשרון לבחור בדיוק איפה זה יפגע ובחרתי, בחרתי בחירה מייסרת, בחרתי בין העיניים, פעמיים.....
פברואר 1996 - לבנון
חזרתי אל הארץ הארורה הזו שוב, אבל בלבנון כמו לבנון, אתה אף פעם לא יכול להתכונן ולדעת מה יוליד יום.
זו הייתה תקופה מטורפת, המון פעילות, מעט שינה, מעט אוכל. הגוף לא תמיד היה מסוגל לעמוד בזה אבל מה שקבע זו הנפש ואותה אימנו להיות חזקה.
עד אותו לילה שחוזקה של הנפש הכריע את הגוף שקרס.....
נכתב על ידי אביבו , 18/12/2013 21:04  
2 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



מרץ 1995 - החודש ששינה את חיי


מרץ 1995 , היה אחד החודשים המשמעותיים בחיי.

 

הכל התחיל חצי שנה קודם לכן ב 1.8.94 התגייסתי לגולני

4 השבועות הראשונים היו סיוט, אולי התקופה הקשה בחיי, כאשר כל בוקר מצאתי את עצמי בוכה מתסכול וגעגועים לחיי האזרחיים.

לאט לאט הסתגלתי לרעיון שאני לוחם, וכשהתחלנו לעשות מטווחים, לא נעים לי להודות בכך, אבל התחברנו הנשק ואני כאחד.

מהר מאוד אובחנתי כיורה מחונן, כאשר עשיתי מקבצים בלתי נתפסים של 1.2 בממוצע.

התאהבתי בתחושה הזו של הירי, חלקיק השנייה המזוקק הזה שבו הנשק הופך לחלק בלתי נפרד מהגוף. לא חשבתי חלילה על הרג אבל אהבתי לירות.

יצאתי לקורס צלפים, ולמרות שהמכי"ם העבירו אותי קאדר סוף טירונות (לא יודע איך זה היום, אבל אז מי שיצא לקרוס צלפים חזר לפלוגה אחרי סיום הטירונות) הוחזרתי לפלוגה לאחר יומיים, מאחר ואותרתי כמעומד בולט ליציאה לקורס קצינים.

חזרתי לפלוגה שבוז ביותר, מאוכזב ושבור אבל מהר מאוד מצאתי את עצמי בתפקיד קלע המפקד, עברתי אימוני קליעה מטורפים והגעתי לרמה גבוהה מאוד ואף נחשבתי לאחד היורים הטובים ביותר בצה"לכולו.

בפברואר 1995 סיימנו טירונות ועלינו לגדוד אשר ביצע באותה התקופה קו בגזרה המזרחית בלבנון.

הפלוגה כולה התכוננה לתפוס קו גדר, אך הכיתה שלי נבחרה לשמש ככוח אשל הנשיא במוצבר חודר ליד מארג' עיון.

וכך מצאתי את עצמי תוך חודש ימים בשלושה ארועים מהמפחידים שידעתי מאודי.

הארוע הראשון: פעם ראשונה בחו"ל

באותם הימים שהה צה"ל ברצועת הבטחון בדרום לבנון וסבל מפגיעות ותקריות רבות מידי שבוע, כך שעצם הכניסה הייתה כבר מתוחה מאוד.

התארגנו לכניסה ליד קריית שמונה, ניהלתי שיחה עם חייל מהרובאית שיצא זה הרגע מלבנון והוא אמר לי תזכור אחי שהכניסה הראשונה ללבנון היא הכי מפחידה ואתה תזכור אותה כל חייך.

עלינו על רכבים ממוגנים, והחלנו בנסיעה. זו הייתה נסיעה מתוחה ומפחידה.

קולות ירי נשמעו כל העת, והתחושה הייתה שבכל רגע נתון יפתחו עלינו בירי מכל עבר.

כל הדרך חשבתי על שני דברים, האחד איזו יפה המדינה הזו והשנייה שהבן זונה מהרובאית צדק, השיניים שלי נקשו כל הדרך וזה לא היה בגלל שהיה קר. היום אני יכול להגיד שהוא צדק גם לגבי החלק השני הינה אני מתעד את הרגע וזוכר אותו עד היום.

הכניסה עברה בשלום, התארגנו במוצב וכך רשמתי בפנקס. "זה היה מפחיד, אבל היי, זו הפעם הראשונה שלי בחו"ל!!!!"


הארוע השני: שחר מחסומי מציל את חיי

עוברים להם כמה ימים, ואנו נכנסים לשגרה מסויימת.

בבוקר פתיחת ציר, פעם ביום עושים משמרת של 8 שעות בעמדה הצפונית. יש דריכות מתמדת ומידי פעם גם נכנסים לכוננות ספיגה ורואים ושומעים את הקטיושות עפות לנו מעל הראש ומתפוצצות לפנינו, מצדדינו ומאחורינו, ובכל לילה שני בערך יוצאים למארבים, אבל סה"כ נחמד לנו עד כמה שזה ישמע מוזר.

בוקר אחד יוצאים לתו"ס (תצפית וסיור) בוקר רגיל, הולכים ברגל כ 10 ק"מ לא משהו רציני, שגרתי ביותר. אני הולך משמאלו של איתן המ"מ ומאבטח אותו, מחפש בכל רגע נתון, מאיפה יכולים לפתוח עלינו באש.

עולים לתצפית, אני נשכב ליד איתן כאשר לפתע אני מזהה אבן שנראת לי ישרה מידי, מבט מעמיק נוסף וברור לי שאנחנו שוכבים במרכזה של זירת מטענים!!!!

הפחד לא משתלט עליי כלל, למעשה אני מנותק מהסיטואציה, מראה לאיתן אשר מאשר לי כי אנחנו במצב רגיש מאוד ולי עוברים בראש שני דברים:

1. לא לזוז!!!

2. לחפש את הבן זונה שמתצפת עלינו כרגע ועומד להפעיל את הזירה הזו בכל רגע נתון.

מלבד איתן ואני כל הכח נמצא מחוץ לזירה, ויכול לחלץ לאחור.

איתן נמצא בקצה הזירה ואני ממש באמצע, אני מוקף במטענים. איתן אומר לי לא לזוז, הוא מסביר לי שהוא יחלץ לאחור עכשיו ויחד עם שחר מחסומי הם ילבשו סנדלי פלס (סנדלים אשר מחלקים את משקל הגוף פי 9 ובכך לא מפעילים מטענים ומוקשים אשר מופעלים כנגד משקל הגוף).

אני מסמן לו עם הראש כי מבין אותו, והמבצע מתחיל הוא מחלץ לאחור חוזר עם שחר ואחרי כמה דקות אני בחוץ.

חוזרים למוצב ורק אחרי כמה שעות אני בכלל מתחיל להבין את מה שקרה קודם לכן

אני מוציא את הפנקס ורושם כמה שנים לפני עידן עמדי " אני הפחד, נעים להכיר"


הארוע השלישי: שבוי בידי החיזבאללה

הארוע הזה הינו הדבר המפחיד ביותר שקרה לי בחיים.

שנים הסתובבתי איתו בבטן, וגם כיום מעטים האנשים אשר מכירים אותו.

אני לא בטוח כי מרגיש מוכן לפרסם אותו ברבים עדיין, מאחר ויוכלים להיות לכך השלכות על אנשים רבים.

מבטיח אני לכם כי איש לא יוכל להשאר אדיש לסיפור הזה, אבל אני חייב לשקוע עמוק בנבכי נפשי בטרם אספר אותו בפורום שכזה

סלחו לי, אך אני אשן על זה את הלילה בתקווה כי אעזור את האומץ לספר את הסיפור אשר שינה את חיי ........

 

לילה טוב

נכתב על ידי אביבו , 16/12/2013 00:37  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





הבלוג משוייך לקטגוריות: שונות
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לאביבו אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על אביבו ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ