לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."


מקום שבו אני יכולה לתת לילדה הקטנה שבתוכי לצאת

Avatarכינוי:  tooxy

בת: 26

Google: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אפריל 2018    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
2930     




הוסף מסר

4/2018

אולי מחר


"כידוע לכול, יש ששעה אחת ויחידה נראית בעינינו כנצח,

ולעומת זאת אפשר ששעה אחת תחלוף כהרף־עין.

הלא זה תלוי בחוויות שחווית בתוך אותה שעה. כי זמן הוא חיים. והחיים שוכנים בלב."

(מיכאל אנדה "מומו)

 

באחד הימים, אחרי העבודה אני לוקחת שעה של עצירה. 

נכנסת לפארק מתיישבת על הספסל, אוזניות באוזניים ובוהה בשמיים. 

ממול על ספסל אחר יושב זקן, מקלף תפוח: 

בסכין, לאט.. כמו פעם...

הוא לא רץ לשום מקום, רק התפוח רץ בין אצבעותיו יחד עם המחשבות שלי. 

 

"אני מתגעגעת לכתיבה שלך" כתבה לי באחת התגובות 'כמו מניפה' היקרה. 

אני גם מתגעגעת, עניתי לה בלי קול מעבר למסך. 

בסוף כל יום, המחשב קורץ אלי כאילו מתחנן: "אולי היום?

אולי היום תבואי, תשבי ותתני לידיים ולמחשבות לרוץ"

אבל אני לרוב מעדיפה לנצל את מעט שעות השינה שנותרו לי

ומחזירה לו מבט מתנצל שאומר "אולי מחר טוב?"

דרך הפלאפון אני ממשיכה לעקוב אחרי הבלוגרים שאוהבת ואפילו להם רק לעיתים רחוקות מגיבה.

וכשמגיבה, מרגישה שהתגובות שלי דלות וחסרות טעם, מורגשות בחוסר הזמן.

אז מעדיפה להפוך קוראת שקטה שצצה פה ושם. 

ברגעים המעטים שאני כן מוצאת זמן להכנס לכאן כדי לכתוב, 

מתבלבלות לי המחשבות. 

לא יודעת איפה להתחיל ואיפה לסיים. 

הרי הכל השתנה, יש כל כך הרבה מה לספר ומה לתאר והכל נשאר בפנים. 

נראה כאילו יום אחד חייתי את חיי המוכרים ויום אחרי קמתי למציאות אחרת,

הפוכה ודורשת את מלוא תשומת הלב והאנרגיה שלי.

נקודת הזמן המדוייקת: הפציעה של סבתא

אבל לא ידעתי כמה הרבה ישתנה מנקודת הזמן הזו. 

הרבה טוב קורה פה וגם כזה שפחות טוב. 

 

קול הצעדים שלו חודר את השקט של הפארק.

אני לא יודעת למה אני מזהה אותם כבר, אולי בגלל הצליעה 

הכמעט לא מורגשת מהפציעה הקטנה שלו. 

"סליחה שאיחרתי, חשבתי שתסיימי לעבוד מאוחר יותר" 

אני מסתובבת אליו, מחייכת ואנחנו עוברים לדשא לדבר. 

אני מסתכלת על הפנים שלו שעד לא מזמן כיסה זקן עבות

ושמחה שנעלם ושהן גלויות בפני. 

את מאמינה שעברו כבר שלושה חודשים? הוא אומר

ואני מספרת לו על התחושה שאני מרגישה, שהוא רואה רק חצי ממי שאני.

אתה לא רואה את הצד הרגיש שלי: המכיל והמקשיב.

"את רצינית? זה אולי הדבר שעליו מבוסס רוב הקשר שלנו.."

הדמעות שלי מתחילות לצאת ושתיקה משתררת.

"אבל עכשיו זו הפעם הראשונה שרואה את הצד הרך שבך..."

 

הם לא משחררים אותי! מרשים רק יום אחד.

מי יבשל לחג? איך תסתדרו בלעדי?

אל תדאגי, טוקסי כבר הכינה הכל.

40 איש באים, הכינה הכל לבד??

כן... השאירה לך רק את כדורי הבשר שלטענתה רק את יודעת להכין. 

אני שעומדת מחוץ לחדר ושומעת הכל,

נכנסת לחדר במחלקה ונותנת לה נשיקה

אני אוהבת אותך סבתא, סליחה. 

בואי כבר הביתה. 

 

שלושה חודשים עברו מאז

שבן העיר פגש את בת הכפר.

לפעמים כשאני עושה משהו שאני תוהה איך יקבל,

אני מופתעת שהוא מחייך כאילו קורא את הלחץ שאני חייה בו ומשועשע מזה. 

הוא מקבל אותי בטוב לב אמיתי, יציב רגיש ומכיל. 

מצד שני פחדן ומלא חששות. 

דברים מתבשלים להם על אש קטנה

ואנחנו שנינו לא יודעים אם לרוץ קדימה או להתפצל לדרכים אחרות. 

"מישהו משניכם יצטרך להיות נחשון מתישהו" אמר לי מישהו. 

ואני מתפללת שהדרך תתבהר לי קצת.  

 

אם היא תחליט יום אחד ללכת, או שמשהו אחר יקרה,

אני לא דואג. אני יודע שטוקסי תהיה פה בשביל הילדים. 

נכון שתהיי? 

אני מהנהנת ומתפללת לה' שלעולם לא יתן לה ללכת. 

תן לכל מי שקרוב אלי נחת ושמחה. 

קשה לי לראות כמה אנשים שאני אוהבת סובלים

ולומדת מהם כל כך הרבה על כוחות נפש ואיך מתמודדים.

 

עדיין אף פעם לא הראת לי משהו שכתבת.. 

עזוב, אני לא כותבת דברים יפים. אני כותבת מחשבות, זה לא מעניין ועצוב ברובו. 

"אני דווקא אשמח לראות"

אני בוחרת קטע אחד, מצלמת, מסתירה את הכינוי ונותנת לו לקרוא.

הוא קורא העיניים שלו רצות על השורות. 

את נורמאלית? למה הפסקת לכתוב? 

"לוידעת יש לי בלאגן. אולי מחר אכתוב" 

אבל אני לא כותבת. 

 

בקפיטריה של הלימודים

אני זורקת לה משהו על זה שאני אדם עצוב.

"את? את כל היום שמחה כאן. כולם צוחקות סביבך. על מה את מדברת?!

נשמע כאילו את תופשת את עצמך כמישהי שאת כבר לא"

את כנראה צודקת, אבל בפנים עדיין קיים גם החלק הזה. 

 

הפכתי פחות דברנית לאחרונה.

אולי כי אין יותר מדי עם מי, אולי כי הצורך פחות גדול

ואולי דווקא יש צורך.

אני מודה יותר ויותר על האנשים שזכיתי שיהיו חלק מחיי,

בעיקר בימים אלו... חברים טובים. 

הכתיבה כאן חסרה לי ולא חסר מה לספר. 

רק חסר קצת סדר בתוך הערבוביה שאני חייה בה כרגע.

 

התגעגעתי. חג שמח, שנזכה לגאולה שלמה. :)

נכתב על ידי tooxy , 4/4/2018 22:55  
13 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



15,130
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtooxy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tooxy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2018 © נענע 10 בע"מ