לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."


מקום שבו אני יכולה לתת לילדה הקטנה שבתוכי לצאת

Avatarכינוי:  tooxy

בת: 28

Google: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2017    >>
אבגדהוש
1234567
891011121314
15161718192021
22232425262728
293031    




הוסף מסר

10/2017

קח את קווי שריטות העבר, צור לי מהם ציור של אדם.


"הייתי בודד יותר מניצול שאונייתו נטרפה והוא שט על רפסודה בלב האוקיינוס. על כן תוכלו בוודאי לתאר לכם כמה הופתעתי כשהעיר אותי עם שחר מן קול משונה. הקול אמר: "בבקשה, צייר לי כבשה!" "מה?!" "צייר לי כבשה..." קמתי בקפיצה כהלום רעם. שפשפתי חזק את עיני. הסתכלתי היטב. וראיתי ילדון משונה מאוד מאוד מתבונן בי בכובד ראש... זה היה הנסיך הקטן."

(אנטואן דה סאנט אכזופרי, הנסיך הקטן)

 

עם שקיעת השמש, אנחנו מתכנסות כולנו. 

שמונה בנות, ששנים רבות לא נפגשו ועכשיו עתידות לבלות שבת שלמה יחד.

יולי מתחתנת וכיאה למסורת, אנחנו עורכות לה שבת כלה. 

חבורה מצומצמת של חברותיה הטובות ביותר,

שכאשר מחברים אותן יחד אין ביניהן שום קשר. 

 

ממרחק השנים, ניתן לראות בחדות את שינויי הזמן. 

האחת עם מכנסונים קצרים וגופיה, השניה עם כיסוי ראש וילד

השלישית לאחר תאונת דרכים קשה וכן הלאה,

בנות שנתלשו משגרת חייהם לחגוג את הרגע המאושר בחייה של יולי.

 

השבת מתחילה כהרגלה, שיחות על אה ועל דה,

סעודת שבת, משחקים ואווירה קלילה ורגועה. 

כאשר באחד המשחקים, השיחה מתחילה להתגלגל לתקופת הילדות. 

הזכרונות קופצים, בדיחות עולות והסיפורים מתעופפים. 

ואז זה קורה. 

 

אני לא זוכרת איך בדיוק השיחה הזו מתחילה,

אני רק זוכרת את רלי אומרת "אצלנו? אצלנו בחיים לא היה חרם" 

הצחוק שמתפרץ לי וליולי מהפה משתיק את כולן. 

הן מסתכלות עלינו ואני אומרת:

"לפעמים אני תוהה לעצמי אולי היה עדיף שיתרחש פה חרם.

אז אולי דברים היו מבעבעים מעל פני השטח. מורות והורים היו שמים לב. 

אצלנו? אצלנו התרחשו דברים הרבה יותר גרועים מחרם." 

 

כמו קדרה רותחת שביעבעה שנים על אש קטנה. 

מתחילה שיחה שאת עוצמתה אני לא יכולה לתאר במילים.

שיחה על דברים קשים מאוד שהוכחשו, הוסתרו וטואטאו מתחת לשטיח.

אבל למרות הקושי, מתנהלת ברוגע, בחום, בהכלה ובאהבה עצומה. 

מכל עבר עולות התוודויות וסיפורים כנים של בנות.

כאב, צער וקלקולים שמלווים עד היום. 

רלי ודידי מי שהיו בין החבורה "הפוגעת", 

מתחילות להבין מה הן וחברותיהן עוללו בילדותן. 

 

בשלב מסויים, גם אני מצטרפת וחושפת דברים שלא העזתי לדבר עליהם.

בטח לא בפני הבנות האלה: שלעולם לא יחזירו לי את העבר בחזרה. 

שמעולם לא יבינו מה הייתי צריכה, כדי למצוא בעצמי שמץ של טוב. 

שלא ידעו מה זה לקום בבוקר ולהרגיש הכי מכוערת בעולם- מבפנים ומבחוץ. 

שלא יודעות כמה דמעות הזלתי לכרית בדממת הלילה. 

שלא חשבו לרגע, שהן מחקו את טוקסי ורמסו אותה. 

שלא מבינות כמה נזקים, אני גוררת אחרי עד היום כאדם בוגר,

כמה מגננות.. כמה מחסומים.. כמה שתיקות...

 

אז כן, הן לא יבינו. אבל משהו בשיחה הזו שונה כל כך. 

הוא מבהיר, הוא מנקה, הוא נותן לי מקום. 

וכשאחת הבנות אומרת את המשפט הבא, אני חוטפת בום:

"כל כך רציתי להשתלב. ומצאתי את עצמי נזרקת לשולים. 

מסתובבת עם בנות מוזרות. יושבת בערבי שבת ועושה שטויות מזעזעות. 

כל זה רק כי רציתי יחס, רציתי להיות חלק."

פתאום אני רואה עוד התמודדות, של ילדה שגדלה יחד איתי

ומרוב שהייתי עסוקה בלהלחם על עצמי, בכלל לא ראיתי את הסבל שלה.

 

אחר כך בהמשך השיחה היא פונה אלי.

"טוקסי, את עברת דברים אחרים ממני, חווית חוויות אחרות

ואולי אנחנו אנשים שונים ומה שאגיד עכשיו לא קשור. 

אבל אני מרגישה שאת מדברת, מתוך כעס ואת צריכה להבין,

כמו שאני הבנתי כבר מזמן, שכשאת כועסת, את פוגעת בעצמך..

הן את החיים שלהן חיות בטוב ושמחה. הכעס פוגע בך. תלמדי לשחרר"

מכל עבר עולות התגובות של החברות:

"אנחנו לא מרגישות כעס, אנחנו מרגישות כאב אמיתי. אין שם בכלל כעס"

אני יושבת שם ורוצה להגיד להם שאני מרגישה הכל. 

שיש כעס ויש כאב וזה שטוקסי גדלה, לא אומר שאין בה את הילדה הכואבת.

שיש חוויות חיים שאומנם מעצבות והופכות לאדם רגיש ואכפתי,

אבל גם שורטות שריטות עמוקות ושורפות עם כל נגיעה. 

 

הנציגות מהצד "הנפגע", חושפות דברים מדהימים

והנציגות מהצד "הפוגע" יושבות ופעם ראשונה בחיים מקשיבות ומכילות בלי להתגונן. 

והכנות רק הולכת וגדלה: שוש מספרת על התאונה, השיקום, הבדידות והפחד.

ורלי מספרת על האובדן הגדול והמוות שהתרחש בחייה לאחרונה.

כולן חשופות עד הפנים שלהן.  

יש שם קסם שנמשך ונמשך לתוך הלילה

וכשהוא מסתיים, רלי נושמת עמוק ואומרת 

"מרגיש לי שעברתי את יום כיפור רק עכשיו. 

כאילו אני יכולה לנשום נשימות הקלה ממקום אחר, שקט יותר."

 

אחר כך, בשקט של הלילה, שוש שואלת אותי בשקט:

"טוקס סלחת לי אי פעם?

ואני עונה לה: "לשוש הילדה, לא קל לי לסלוח, אולי גם זה יבוא.

אבל היא אדם אחר שכיום אני לא מכירה. 

אותך, את שוש של היום אני אוהבת מאוד והיא חברה שאני מעריכה

ואין בי שום כעס כלפיה." 

 


 

סבתא שלי, שהיא כמו אמא שלי וגידלה אותי במקביל לאמא, 

במצב ממש ממש לא טוב. 

יש בי דאגה עצומה אליה ובמקביל עומס עצום שנפל עלי עם מצבה

(הרבה ממשק הבית, במקביל ללימודים והעבודה החדשה)

ואני מאוד רוצה לכתוב על כל זה אבל המילים לא יוצאות.

מחר היא עוברת ניתוח גדול ורציתי לכתוב את זה, למרות המגילה למעלה. 

אני דואגת לה כמו דאגה לאמא (להבדיל,שתהיה בריאה),

כי הקשר שלי אתה די מקביל וזה משהו שאנשים לא מבינים-

כי לרוב האנשים סבתא שלהם, היא רק סבתא... 

 

*אחד השירים שהכי דיברו אלי לאחרונה ומלווים אותי בתקופה הזו המון. 

תרגום וביצוע אדיר לשיר של לאונרד כהן.

נכתב על ידי tooxy , 21/10/2017 23:46  
9 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



16,686
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtooxy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tooxy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ