לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."


מקום שבו אני יכולה לתת לילדה הקטנה שבתוכי לצאת

Avatarכינוי:  tooxy

בת: 26

Google: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
2627282930  




הוסף מסר

11/2017

בין לבין


 

 

אוטוטו צריכה להכנס להתקלח ולרוץ להספיק את האוטובוס. 

מצחיק, כי כבר כמה ימים אני רוצה לבוא לפה לכתוב ולא מוצאת את השקט והפנאי, 

והנה עכשיו, אמצע הלילה של רוב האנשים, רגע לפני תחילת היום שלי,

אני מוצאת את הרגיעה הזו והשקט.

בלי דיבורים, בלי שאלות, בלי אנשים. 

אני לא יכולה לתאר לכם כמה התגעגעתי לשקט מהסגנון הזה, 

רגעים של חסד אמיתי. 

 

יש עוד רגעים כאלה, הם אחרים, לא משתווים לרגעי השקט אבל מדהימים בדרכם. 

אם זה הרגע שאני נכנסת לעבודה ומתקבלת בחיבוקים וקריאות:

"איזה כיף שהיום יום העבודה של טוקסי!!!! איך אני אוהבת שטוקסי עובדת,

את משרה עלי רוגע ושקט" וברקע עובדת אחרת צועקת

"איזה 'לכלוכים' טובים רצו עלייך אתמול בישיבת הנהלה" 

זה סוג אהבה שלא זכיתי לה עד היום.

 

אם זה בלימודים, שאני מוצאת את עצמי בהם בצורה מדוייקת 

בדרך שבה לא חוויתי לימודים בחיים. 

השיעורים מעניינים אותי, אשכרה מעניינים.. לא קרה לי בחיים.

נוצר בסיס טוב של ביטחון שכיף לשחות בתוכו, דברים הולכים טוב.

אומנם התברר לי שחברתית לא בטוח שאמצא שם את מקומי, 

אבל אני מוקפת שם אנשים טובים, שרק מנסים לחבק ולעזור. 

 

מעבר לכל אלו יש רגעים של הבנות, אומנם פעמים כואבות אבל חשובות לא פחות.

כבר כמה ימים שהפלאפון שלי מתריע וזועק שהאחסון הולך ואוזל

ובין הנקיונות שלו, מצאתי שיחות ווטסאפ שחשבתי שאינן. 

ביניהן שיחה אחת שקראתי הלילה. 

שיחה שהבהירה לי, כמה השתנה בשנתיים האחרונות, כמה אני השתנתי.

כמה כאב אני אוגרת בתוכי וכמה פגיעות. 

הכי הפתיעה אותי, כמות הכעס שהרגשתי. 

והבנתי שאני לא נותנת לעצמי לכעוס, לא נותנת לעצמי להתפרק ולהגיד-

נפגעתי, אני פגועה, לא הגיע לי. 

אומנם אלו דברים שכבר לא מעסיקים אותי ופחות ופחות במחשבות שלי,

עובדה שממש הופתעתי מהתגובה שלי לשיחה

אבל יש בהם מהות עמוקה שדורשת טיפול:

אם זה תחושת הנטישה, אם זה ההסתגרות, אם זה חוסר אמון,

אם זה צורת דיבור ועוד ועוד. 

המון דברים שהתרחשו באותה שיחה וכיום אני פשוט לא מסוגלת להם,

בגלל מה שבא אח"כ וכנראה במקומות עמוקים ולא מודעים משפיע עד היום. 

אבל בעיקר עורר בי את העובדה, שלרוב האנשים אני לא אהיה מסוגלת להגיד

פגעתם בי, בבקשה תזהרו ושימו לב.. 

אני חושבת שזה מקום שמצריך בירור מעמיק ויכול מאוד להועיל לי.

 

אומנם לא מרגישה שהמחשבות התגבשו לי נכון

אבל חייבת לעוף לדרכי. 

מקווה שיהיה לכולכם יום שמח!

תנו חיבוק לעצמכם.

נכתב על ידי tooxy , 14/11/2017 04:18  
8 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



יום אחד..


"חשבנו שיש לנו בעיות קשות כל כך.. איך יכלנו לדעת שאנחנו מאושרים?"

(מרגרט אטווד, "סיפורה של שפחה")

 

כשאני עוצמת עיניים אני מנותקת מהכל.

אני כמעט יכולה להרגיש את הדשא והרוח, לנשום את האוויר וריח הגשם.

אבל כשאני פותחת אותן, אני שוב על אוטובוס

באחת הנסיעות מפה או לשם, משם אולי לכאן. 

לפעמים אני כבר מתבלבלת בכיווניות.

זריחה נראית כשקיעה 

חשיכה יכולה לסמן גם את רגעי היום הראשונים

וכן הלאה.

קופצת אליהן, לביקורים מבית חולים אחד למשנהו. 

שומרת על הילדים

רגע אחד שמחה רגע שני עצב בסיבוביות בלתי פוסקת.

לימודים

עבודה

בישולים כביסות

בדידות

התרחקות

לאף אחד לא באמת אכפת. 

ולי מתחשק לבוא לכאן 

בתקווה שאוכל להניח אתה הראש על הכתף של מישהו,

לקבל חיבוק ולפרוץ בבכי שתקוע לי בגרון ומתחנן לצאת ולא להפסיק לבכות.  

אני רק צריכה.... 

 

נכתב על ידי tooxy , 5/11/2017 22:56  
6 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





14,638
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtooxy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tooxy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ