לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."


מקום שבו אני יכולה לתת לילדה הקטנה שבתוכי לצאת

Avatarכינוי:  tooxy

בת: 25

Google: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מאי 2017    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
28293031   




הוסף מסר

5/2017

יומיים בדרכים


"תראי זה בדיוק כמו בתזמורת, לכל אחד יש את הכלי שלו. כל אחד מפיק את הצליל המיוחד רק לו. דווקא את יותר מכולם, צריכה לדעת שאי אפשר לוותר על אף אחד. כאשר כולם נמצאים יחד עולה המנגינה... אל תנסי להיות מישהי אחרת, שמרי על הייחודיות שלך. שימי לב שלא בטעות תהייה לנו כאן תזמורת של סקסופונים.."

(אבי רט והודיה בונן, "שלם יותר מלב שבור")

 

על האוטובוס עוברת בי המחשבה, 

כל מכונית היא חיים שלמים, סיפורים של משפחות וחברויות. 

אם אתה מסתכל דרך החלון לרגע, במכונית ליד את מציץ לשברי חיים. 

כשאנחנו על אוטובוס, נראה שכמה פיסות חיים מתחברות להן יחד

משלימות ומתנגדות אחת לשניה. המחשבה ממשיכה להתגלגל,

אולי חרדת הנהיגה שלי, מסמלת גם פחד ליצור את פיסת החיים שלי?

 

אני מופרעת מהודעה שמתקבלת, מחברת ילדות:


אני מחייכת לעצמי ומצד שני תוהה, אם אלו כל החברויות שלי

פגישות מזדמנות שמכניסות חיים אבל נקטעות שעה לאחר מכן..  

 

אני מגיעה לתחנת היעד. לא הייתי שם ארבעה חודשים כמעט 

ותמיד יש משהו במקום הזה שמרגיע אותי, מזכיר לי את המושג שקט פנימי.

אולי זה כל הירוק מסביב ואוויר ההרים, אולי השיחה הטובה ואולי שני הדברים יחד. 

מה שבטוח טוב לי באותם רגעים ויש הבנה שהשנה האחרונה הייתה פשוטה יותר,

עם כל הקשיים שהיו בה היא לא התקרבה ללחץ של השנה הקודמת. 

אני יושבת במקום המוכר, שומעת את המוזיקה החדשה שנוצרה.

מוקסמת מהיכולת של אנשים ליצור צלילים וחיבורים ונהנית מהשיחה... 

אני לא רוצה ללכת אבל צריך...

 

שוב אוטובוס ואז טרמפ, כניסה לתוך פיסת חיים של אדם אחר. 

יש שמדברים ויש ששותקים.. יש מסודרים ויש מבולגנים.

 אתה יכול ללמוד הכל על חיים של בנאדם מלהכנס לתוך המכונית שלו. 

כשאני הולכת בשביל כבר לילה ועשן המדורות מכסה את הכל. 

גם אני רוצה מדורה ואנשים ואולי חיבוק...

 

בבית אחותי מציעה רעיון ואנחנו נכנסות למכונית, לפיסת החיים שלנו. 

אמצע הלילה אני עייפה והכבישים שוממים, המכונית מטפסת אל עבר הגבעה השחורה לכיוון הבקתה. 

אני תמיד צוחקת שחסרות שם דלעות ענק כדי שהאגריד יצא ממנה.

באמצע הלילה אנחנו מגיעות, מחנות את הרכב על שביל העפר

ומצטרפות אל מספר האנשים הבודדים שכבר יושבים שם. 

האוויר נעים והירח גדול מעלינו. מישהי לא מוכרת יושבת מנגנת ושרה על הגיטרה ואחי מביא לנו אוכל. 

זמן. תעצור! רק על הרגע הזה... אבל כבר שלוש בלילה ואני נזרקת לשינה על מזרון בבקתה. 

 

בבוקר מסביב לשולחן העץ אנחנו אוכלות ונפרדות לשלום. 

נכנסות למכונית ומתקשרות לגיסתנו. 

"בואו!" היא שמחה לקראתנו, "אני ולולה יוצאות לשוקולדה, בואו שבו איתנו." 

שתי דודות אחיינית וגיסה. טוב לי ממש ואני חושבת אם אפשר להפוך את החיים לכאלו-

חיים מתובלים בניחוחות חופש, שחרור ואהבה

 

בכביש המתפתל בדרך הביתה, אני מבואסת לחזור לשגרה.

תוהה מתי החיים שלי יתבהרו קצת יותר

כי למרות שאני לומדת לשחות בהם טוב יותר ויותר, הם רק הולכים ומתבלגנים. 

אני רוצה להקיף את עצמי אנשים... רוצה למצוא מקום, לא רק לגעת לשעות בודדות בעולמות של אחרים.

אני חוזרת הביתה עם חיוך וטוב בלב,(בכלל לאחרונה רגוע) וחושבת לעצמי

שאולי פשוט הגיע הזמן ללמוד להתגבר על חרדת הנהיגה שלי בפועל ובחיים בכלל...

נכתב על ידי tooxy , 16/5/2017 13:10  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





13,616
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtooxy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tooxy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ