לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."


מקום שבו אני יכולה לתת לילדה הקטנה שבתוכי לצאת

Avatarכינוי:  tooxy

בת: 27

Google: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    נובמבר 2018    >>
אבגדהוש
    123
45678910
11121314151617
18192021222324
252627282930 




הוסף מסר

11/2018

נהר


"כשהמחשבות כמו סוסים דוהרות, אל תנסה לתפוס אותן.

עמוק בלב יש מעיין תן לו לפכות בשקט שב לידו הקשב ונגן את הניגון שלך"

 

הגשה ראשונה לשנה זו. 

כולם מניחים את הציורים שלהם ומייד אני רואה את הבעיה בציור שלי. 

הציורים של כולם, מלאים בצבעים בוהקים, כאילו צועקים: "גשו אלי תראו כמה אני יפה".

ורק הציור שלי, כאילו הצבע רק רפרף מעליו בנגיעות קלות, נחבא אל הכלים, דהוי.

כשמישהי שואלת מה הציור שלי, אני מצביעה ואומרת: "הציור 'החולה' באמצע"

המרצה עוברת ציור, ציור, מגיעה לשלי ואומרת:"תראו איזה יופי, איזה שקט, ציור של טבע דומם מופנם."

ומישהי אי שם מאחור צועקת: "טוקסי, את נותנת לעצמך גם להתעצבן לפעמים?"

 

יום לפני, האדם הטוב לב הזה, שולח לי הודעה:

"מתי את הולכת לשבוע וויפאסנה?" 

אני בוהה כמה דקות בהודעה ומחזירה "מה לי ולוויפאסנה, למה שאלך לשם?"

אחרי כמה דקות הוא מתקשר ואומר: "הוויפאסנה זה רק רעיון.. 

אני פשוט רוצה שתעשי משהו שאף אחד לא יצפה שתעשי. משהו שגם את לא מצפה לו. 

בלי מחשבה, שיפרוץ את המחסומים שלך. את קסם שאף אחד לא מכיר."

יום אחרי, אני שולחת לו את דברי המרצה והוא מחזיר:

"חח.. בקרוב סערות!"

 

אחרי הפרידה מהאחרון, אני מחליטה שהגיע הזמן לעשות את השיחה 

שישבה לי על הלב כל כך הרבה שנים. 

אני לא אתן יותר לאנשים ללכת בלי להבין שפגעו בי ושהם משפיעים עד היום. 

מנסה לשנות את הרגל "ההכל בסדר" לא משנה שאני לא באמת בסדר. 

אז אני שולחת הודעה ומספרת כמה נפגעתי. 

ושומעת גם את הצד השני. מופתעת מהדמעות שיוצאות לי. 

האם זה עזר? אני לא בטוחה. בחלק מהמקומות כן, בחלקם אני מרגישה חוסר סיפוק. מה שבטוח זה צעד גדול בשבילי. 

 

בלימודים השנה, הפכתי להיות הדמות שכולם מתייעצים בה,

נציגת הסטודנטים של התוכנית הקטנה שלנו, זו שלוקחים ממנה סיכומים

מתקשרים להתייעץ איתה ומחמיאים לה בלי סוף.

כאילו קיבלתי טעימה "מחווית מלכת הכיתה" 

אבל במקביל אני מסתובבת לרוב עם עצמי, בבדידות מוחלטת. 

מסתובבת לאחור בפליאה בכל פעם שמישהו מתקשר להתייעץ. 

אנשים מפחדים לשבור את החומות שלי. 

 

אני אמורה לעבור איתה תהליך. 

לקבוע יעדים ולהגיע אליהם יחד איתה. 

אבל כל פעם שאני מנסה לגשת אליה היא תוקפת ומסתגרת. 

מתגוננת מפני פחדים שאין לי מושג מה הם, חוץ מהשם שלה אני לא יודעת עליה כלום.

הדוחות שאני אמורה למלא נשארים ריקים. שבוע, שבועים ואז... קסם!

אני מזכירה משהו על זה שאני יודעת לצייר, הדפים והנייר יוצאים.

הדמעות בעיניים שלה נוצצות ומפל המילים יוצא. היא כשרון מולד. הצבעים על הדף זורחים. 

יחד עם זה גם השם שלי מתחלף לשמות חיבה ומילים חמות של ציפייה למפגש. 

"המורה המוצלחת שלי" היא קוראת לי.

ואני? רק הנחתי דפים ונייר מולה. 

 

בסוף משמרת ערב, 

כשכל ענייני היום כבר עברו: הצלחות, התקדמויות, ישיבות וויכוחים ושמחות.

אני יושבת איתם במרפסת מדברת איתם כשפתאום אחד מהם אומר:

"טוקס, תודה שאת כאן. תודה שאת איתנו. תודה שאת עוזרת לנו כל כך הרבה. 

אל תעזבי אחרי שנה." האחרים מצטרפים בקריאות הזדהות: "תשארי כל החיים כאן" 

כשאחד מהם אומר:" הלוואי הייתה נשארת, אבל מה אתם חושבים? 

היא צריכה להתקדם בחיים. היא צריכה למצוא את הדרך שלה טוקס צריכה להיות מטפלת באומנות"

אני מתרגשת בטירוף מהמילים שלהם, שנוחתות עלי בהפתעה.

ובראש חושבת שהלוואי הייתי יכולה להיות מטפלת באומנות. 

אבל בחיים לא מעניין את המערכת שקבוצה שלמה של מתמודדים אמרה לי עכשיו,

שמתאים לי. את אחרים מעניין כמה ציון קיבלתי על הדף ולא הסיפור שמאחוריו. 

 

אז אני עושה את הדרך הארוכה. 

בין למצוא את הדרך שלי, לבין כשלונות העבר.

בין טעויות לחלומות. ואולי אמצא אותה. 

 


 

וקצת עדכונים: הפרידה מהאחרון, לא השאירה אותי אדישה. 

אני פחות מרוכזת מצד אחד, מהצד השני מעיזה לדבר יותר והדמעות בעיניים שלי הפכו משהו נדיר. 

אחרי אירוע חריג שהתרחש כלפי בעבודה, המנהל שואל איך הרגשתי ומסכם את דבריו:

"טוב את לא נראית מהטיפוסים שבוכים ומתרגשים מהר." 

ואם נחזור לבחור, בחודש הראשון התאבלתי. בחודש השני כבר לא הבנתי על מה התאבלתי. 

נזכרתי למה שמחתי כל כך להיות רווקה ולא להתעסק בכל זה...

הסביבה שמחה על הפרידה ושמחה עוד יותר על זה שאני התגברתי. 

ואז גלגל חוזר, שוב עצבות, שוב געגוע לאדם הזה. גלגל..

במקביל לכל זה, יצאו לי עוד אנשים במפתיע מהחיים... כרגיל כואב. 

העבודה מדהימה. הלימודים גם הם. החיים שלי הכי טובים שהיו אי פעם.

אבל חסר המסביב, חסר לי אנשים וחברים. חסרה לי זוגיות. 

בנוסף לכל זה המצב הרפואי של סבתא לא זוהר

ואם לא מספיקה החגיגה גם אמא הצטרפה לסיפור לפני כמה חודשים. 

כל בדיקה שחוזרת תקינה נותנת אוויר לנשימה. אז אמא צריכה לעבור צינתור בקרוב,

וכמובן שכדאגנית היחידה במשפחה אני ממלאת את תפקידי היטב ואין למי לספר את זה..

בעבודה אני צריכה להיות החזקה ולהיות הצד המקשיב בבית לא אוהבים את הדאגנות יתר שלי...

אז נותר המקום הזה שדי נטשתי מחוסר זמן. אבל אני תמיד מתגעגעת אליו,

אז הנה אני, מנצלת את יום שישי הראשון מזה הרבה זמן ללא בישולים/עבודה.

 

וואו איזה פוסט מבולגן. תסלחו לי. 

וזה רק גרגר ממה שיושב על הלב :)

שבת שלום וחנוכה שמח ♥

 

נכתב על ידי tooxy , 30/11/2018 13:57  
11 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





15,799
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtooxy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tooxy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ