לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

"כל אדם משפיע על האחר והאחר משפיע על הבא אחריו, והעולם מלא סיפורים, אבל הסיפורים כולם אחד הם."


מקום שבו אני יכולה לתת לילדה הקטנה שבתוכי לצאת

Avatarכינוי:  tooxy

בת: 25

Google: 



פרטים נוספים:  אודות הבלוג


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    מרץ 2017    >>
אבגדהוש
   1234
567891011
12131415161718
19202122232425
262728293031 




הוסף מסר

3/2017

שבת בתוך קופסאת קרטון


"למרות שבאמת היה לי חוש למפות, זה לא שנסעתי איתם בגלל היכולת הזו,

וגם סבא וסבתא לא נסעו בשביל לראות את כל המערב הפרוע.

הסיבות האמיתיות היו קבורות מתחת לערימות על גבי ערימות של דברים שלא נאמרו."

(שרון קריץ', "שני ירחים")

 

בתיק הישן והמתפורר של השירות לאומי, 

אני דוחסת שק"ש, מצעים בגדי שבת, שניצלים ובקבוק בירה. 

מעמיסה על הגב ויוצאת לתפוס טרמפים ואוטובוסים אל עבר הקיבוץ.

הנופים מתחילים להתחלף, כשהידיד מתקשר

"שומעת? החברה (נקרא לה מיקה) ועוד זוג שבא לשבת כאן, מגיעים עם רכב תצטרפי אליהם."

ככה בעצם אני מוצאת את עצמי בתוך דירה מתפוררת, בעיר לא שלי, עם שלושה חברה שאני לא מכירה.

מיקה מקבלת אותי עם חיבוק חם ברחוב, מעלה אותי לדירה ומלמדת אותי את השמות של שאר האנשים.

גם אותה עד לפני שניה לא הכרתי, אומנם שמעתי עליה כל כך הרבה זמן

אבל עדיין לא יצא לי לפגוש אותה. 

היא מהטיפוסים הנחמדים והסימפטים שיודעים לדבר עם כל אחד על כל נושא.

הכל מתנהל סביבה כל כך בטבעיות, שהיא מייד נותנת תחושה כאילו אנחנו מכירות שנים.

היא פותחת את דלת הדירה ומולי מתקרב בחור דתי מושיט יד- "היי אני צדי" 

אני עומדת מולו מבולבלת שניה, כשהוא קולט "שומרת נגיעה?" 

אני מהנהנת במבוכה כשהוא צוחק "וואי וואי, איך התקלקלנו פה כולנו, אנחנו לא הדתיים שהיינו פעם" 

אני צוחקת בחזרה ואומרת "חפיף, קורה לטובים ביותר" מקווה בתוך תוכי שלא הובך שלא הושטתי יד. 

אנחנו מחכים לחברתו של צדי וכשהיא מגיעה מעמיסים את עצמנו ועוד חצי מתכולת הדירה, 

לתוך מכונית קטנטנה שמתפתלת בין ההרים. 

 

בקיבוץ אנחנו מתגלגלים החוצה מתוך המכונית, הידיד מחכה לנו בכניסה מחייך לכולנו. 

הוא מוביל אותי לדירה בה אשן, שואל אם אני צריכה משהו והולך לדרכו.

ושוב, אני לבד. אבל איכשהו זה מרגיש לי לבד יותר מתמיד.

אני מסתבבת בדירה החשוכה חסרת מעש, תוהה מה אעשה עוד שעה עד כניסת שבת. 

אני מנסה לחפש מפלט בפלאפון, אבל מגלה שאין קליטה

איכשהו בבום כל העומס הרגשי של השבוע האחרון והיום הלא מוכר עולה

ואני מתחילה לבכות, נשכבת על המיטה תוהה אם עשיתי נכון שהגעתי לכאן. 

בדיוק כשאני מתחילה לחשוב, שאין לי מושג מתי הם מצפים שאגיע לדירה שלהם,

הידיד דופק על הדלת שואל אם אני רוצה להצטרף לשבת איתם. 

מסביב לשולחן הסלון הנמוך,  ערכנו את השולחן הם מעבירם ביניהם יין ובירות

וכשמגלים שאני לא שותה הם צוחקים שאני סחית 

בדיחה שתלווה אותי לאורך כל השבת, לא בצורה מגעילה, אלא בצורה חביבה וזורמת. 

כמעט כל השבת אנחנו נמצאים אני ועוד שני הזוגות, עם חברה שקופצים מפעם לפעם. 

הם נחמדים מאוד, מקבלים ופתוחים, אבל לפעמים אני מרגישה כאילו נקלעתי למין ריקוד מוזר: 

מנסה להתאים את עצמי כדי לא להפריע לאף זוג ומהצד השני לא לבודד את עצמי. 

גם מבחינה דתית לשמור על הדרך שלי והמנהגים שלי ומצד שני להיות איתם ועם מה שהם רוצים. 

אני שמה לב שהם מחבבים אותי מאוד ומהצד השני מנסים לתהות על קנקני- לא מצליחים להבין מי אני.

הם כולם חברה שנקראים דתלייטים (דתי לייט) ואני פתאום אחת שנראית דוסה,

שומרת נגיעה ודי מקפידה ומהצד השני מדברת איתם על הכל חופשי 

לא מבקרת או שופטת ומנסה באמת להכיר את הבני אדם שהם בלי סטיגמות. 

הדמות שלי מבלבלת אותם והם שואלים שאלות שמדגישות את התמיהה. 

בשיחות עמוקות יש דעות שאני מביעה שגוררות את התגובה "טוקסי! זה לא מתאים לך!" 

ורק הידיד שמכיר את האדם שאני מעבר לסטיגמות צוחק "מתאים לה, הכי מתאים!" 

ואז מיקה אומרת "טוקסי, שנה הבאה את באה לגור או כאן או בעיר, תחליטי" 

אני רק מחייכת....

 

במוצאי שבת אחרי קריאת מגילה, אני תופסת טרמפ עם צדי ובתיה,

אנשים שעד אתמול היו הכי זרים ופתאום יש לנו שיחה ונושאים משותפים

כשאני יוצאת מהאוטו  צועקים לי:"תודיעי שהגעת הביתה ותזכרי שאת חייבת לנו ארוחה"

השבת הזו היא מיקס של בדידות והרבה ביחד. 

אני זוכה להכיר בה חברה באמת באמת טובים מכילים וכנים.

אני מוצאת בה הרבה זמן למחשבה על עצמי,  זוגיות, חברה ובדידות. 

על העובדה שאני תמיד מרגישה שונה מהחברה

משהו בי מצד אחד מתמלא מהשבת הזו ומהצד השני גם משהו מתרוקן. 

היא משאירה אותי עייפה, כאילו העמסתי על עצמי המון... מדהים כמה שבת קטנה משפיעה. 

החוויה טובה, אבל משהו בתוכה גם מפקס אותי על מצב החיים שלי

וזה לא מצב שאני אוהבת לראות וקשה לי עם זה.

בעיקר שבשבועות האחרונים בודדתי את עצמי כפול מתמיד, 

בלי שאפילו שמתי לב ויש רגעים שאני נואשת לביחד הזה שנחת עלי בבום בשבת.

תוהה עד כמה הייתי יכולה להכיל ביחד כזה אם הוא היה נמשך יומיום בלי להסתגר ולברוח. 

אני המכשול של עצמי ואם אסכם במשפט-

אני תמיד מחפשת ביחד ורק רוצה לדבר אבל בתכלס מכורה ללבד ולשקט של המחשבות שלי

ושני קצוות האלה כל החיים מתנגשים לי. 

חסר לי שיחות עם אנשים. זה בטוח....

נכתב על ידי tooxy , 15/3/2017 00:58  
19 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



לצאת מההסתר


"לפעמים השתעשעתי במחשבה לצאת מההרמון. כל חיי עברו עלי בארמון המלך הזה או מלך אחר,

ולא ידעתי איך חיים האנשים מחוץ לארמון. חשבתי לשאול את הנערות פשוטות הייחוס...

אך חששתי להסב אלי את תשומת לבן ולאבד את אלמוניותי שהייתה כה נוחה ונעימה לי"

(אורנה בורדמן,"מלכה בעל כורחה") 

 

כל יום אנחנו לובשים מליון מסכות, לחלקן אנחנו מודעים ולחלקן לא. 

 דווקא פורים הוא זמן מצויין להשיל חלק מהמסכות וההסתר ולפרוץ את הגדרות הפנימיים שלנו. 

עצם ההתחפשות בפורים- המסכה הפיזית שאנחנו לובשים דווקא היא,

נותנת לנו מקום להשתחרר ולהיות קצת יותר אנחנו ממקום אמיתי יותר.

לפעמים רק המחשבה שלא מזהים אותנו נותנת לנו להשתחרר.

 

בשנים האחרונות, כשפורים מתקרב, הבדידות מורגשת בצורה חזקה יותר. 

ערב פורים זה הזמן הכי חברתי בשנה, בו אחרי קריאת מגילה כולם נפגשים במסיבות וכו'. 

יום אחר כך כולם מתכנסים בבתים הפרטיים לסעודות משפחתיות וזה הזמן שאני יותר אוהבת. 

מאז שהחברות הקרובות התחתנו, זה הפך עוד יותר להיות ערב של זוגות

ואני לרוב לא מוצאת את עצמי, או איפה ועם מי לצאת ולחגוג. 

מה שיצר ערב מעיק שאני לא מחכה לו בכלל. 

זה לא שאני טיפוס של מסיבות, אפילו להפך די כבדה בקטעים האלה

אבל מבאס לשבת ביום הזה, שכולם סביבך רצים ממסיבה למסיבה, לבד בבית.

מהצד השני קשה לי מאוד להשתחרר ולזרום ופשוט לצאת להכיר אנשים, לבד.

לפעמים עצם היציאה מהבית קשה לי ואני פשוט מסתגרת יותר וככה גם מתבודדת יותר. 

 

השנה החלטתי לוותר מראש ואפילו לא להכנס לחיפוש, פשוט להשאר בבית.

אבל אז אדם קרוב שלח לי הודעה אם אני רוצה לבוא לשבת

איתו ועם חברה שלו, בקיבוץ בו הוא גר כבר תקופה.

הם קבוצה שלמה של אנשים שגרים שם והמחשבה הראשונה שעלתה לי לראש היא פשוט תגידי לא.

אז כמובן שאמרתי שאני אחשוב על זה ויום אחר כך שלחתי שלצערי לא אוכל להגיע 

בגלל אלף ואחת הנפצות שהעלתי לראש כדי להתחמק באלגנטיות. 

חשבתי שפה זה מסתיים כמו תמיד...

כמה שעות אחר כך התיישבתי בחדר וחשבתי לעצמי,

שאני תמיד בוכה על זה שאני בודדה, לא יוצאת ואף פעם אין לי לאן ועם מי לצאת.

ואז חשבתי על הקטעים האלה שאני מתחמקת מהם, מוצאת מליון תירוצים 

ונשאבת יותר ויותר לתוך הבית כמו איזה זקנה.

איך אני מצפה שהגדרות האלו יפרצו אם אני רק מוסיפה להן עוד ועוד קרשים? 

איך אנשים בכלל יכירו את טוקסי אם בתכלס, אף אחד לא מכיר אותה והיא לא נותנת לזה לקרות?

אם כשמזדמנות לי הזדמנויות לפתח, אני דוחה אותן על הסף:

אם זה מתוך פחד וחרדה ואם מתוך נוחות במקום שלאו דווקא טוב לי. 

 

באותה שניה החלטתי שהפעם אני משנה.

התקשרתי לאותו אדם קרוב, שאלתי אם זה בסדר לשנות את דעתי 

והודעתי שאני מגיעה, מהר לפני שאתחרט ורק אז נתתי לתחושת הלחץ לעלות.

אז בשבת אני אמורה להיות אצלו ובתכלס אני כל כך חסרת ביטחון לגבי השבת הזו.

כל כך הרבה זמן לא נסעתי למקום שהעמיד אותי בסיטואציה חברתית,

בה חוץ מאדם אחד אני לא מכירה אף אחד...

מקווה שזאת תיהיה שבירת גדר טובה ונכונה לי ולא להפך.

שאולי אצליח להוריד קצת את המסכות שלי, להשתחרר ופשוט להיות אני. 

 

שיהיה פורים מלא שמחה אמיתית והסרת מסכות מהמקום הנכון. 


 

לפני כמה ימים, חברה שסיפרתי לה שאבד לי הצמיד,

התקשרה אלי שהיא עומדת ליד פתק שמספר שנמצא צמיד,

בלי יותר מיד פרטים ואם אני רוצה להתקשר. 

ביום אחד אני מסתובבת בכל כך הרבה מקומות בעיר, שלא האמנתי שיש סיכוי שזה הצמיד שלי,

אבל בכל מקרה החלטתי לקחת את המספר ולנסות להתקשר. 

ענה לי איש מדהים, שטרח והדפיס מלא שלטים ענקיים על צמיד כל כך קטן... 

הוא כבר אמר לי שחשב שאני לא אתקשר וכל כך שמח לשמוע אותי. 

והנה הצמיד שיצא לסיבוב של שבוע ומשהו בעולם הגדול חזר אלי. 

זה סיפור כל כך הזוי וחסר סיכוי... 

כרגע החלטתי לא להסתכן ולא לשים אותו על היד, כי כנראה שהסוגר שלו בעייתי 

וכן להשאיר את צמיד הכסף... דברים לא סתם קורים בחיים וכנראה גם זה. 

מעבר לזה למדתי שלפעמים אנחנו מוצאים חפצים שנראים חסרי ערך בעינינו 

ובעיני אחרים מסמים כל כך הרבה ויש סיבה להשקיע ולחפש את המאבד. 

נכתב על ידי tooxy , 10/3/2017 01:49  
10 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 





13,450
הבלוג משוייך לקטגוריות: החיים כמשל , סטודנטים , 20 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לtooxy אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על tooxy ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2017 © נענע 10 בע"מ