לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

החלטתי שאני צריכה לדבר עם מישהו על מה שעובר עליי בחיים ותאמינו שעובר עליי הרבה. אבל יש לי בעיה,אני לא מצליחה לדבר על זה עם מבוגרים כי אני מרגישה שהם לא מבינים,וילדים בגילי פשוט שופטים אותי. אם יהיה לכם זמן לקרוא את זה ולענות לי או להגיד את דעתכם זה יעזור.

כינוי:  I_am_not_perfect

בת: 19

Google: 

תמונה




קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


12/2013

בחזרה לשגרה (אפילו שלא כל כך יצאתי ממנה)


אז זהו, היום היה היום האחרון של החופש, ואם אני צריכה פשוט להחליט איך היה,אז היה זוועה.
זה היה החופש הכי שגרתי שהיה לי,זה אפילו לא הרגיש כמו חופש, כי מחשבות אובדניות מעורבבות במין אופוריה,ריבים וצעקות כבר נהיה חלק מהשגרה היום-יומית שלי,אני לא יודעת אם זה אמור להפריע לי,אבל אני חיה ככה כבר מעל 4 שנים. אני רגילה.
אני יודעת שיש דרך להפסיק את זה (לפחות את החלק של המצבי-רוח שלי),אבל הדרך הזאת, זה כדורים. ואם להגיד את האמת, אם ישאלו אותי מה אני מעדיפה: להישאר מתוסבכת כמו שאני או לקחת או הכדורים האלה כשעומדת על הפרק האפשרות שהכדורים האלה יהפכו אותי לילדה חסרת רגש,פשוט רובוט, אני חושבת שאני מעדיפה להיאשאר כמו שאני. ולכל אלה שקוראים את זה (אם יש כאלה בכלל...) ושואלים את עצמם "מה היא כל-כך עקשנית?! בסך הכל לקחת איזה כמה כדורים",אני לא עקשנית (טוב אולי רק קצת),אבל כל שגרה אצלי הופכת להתמכרות בדיוק כמו שקרה עם הפגיעה העצמית שזה התחיל מזה שזה קורה פעם בשבוע-שבועיים ועכשיו זה כבר שנתיים שאני עושה את זה וקצת והמקסימום שאני יכולה להחזיק בלי לפגוע בעצמי זה שבוע. אז מספיק לי רק מתוסבכת,אני לא צריכה גם נרקומנית עכשיו.
וזאת הדילמה: לקחת או לא לקחת?! אם יש פה מישהו שיכול להגיד לי את דעתו,אני אשמח וזה יעזור אז תודה...
נכתב על ידי I_am_not_perfect , 5/12/2013 21:40  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 



איך הכל התחיל...


אז,אני בת 14 וזאת פעם ראשונה שאני כותבת פה,או בכלל כותבת בלוג אז חשבתי לכתוב פה את סיפור חיי כדי שאם אני אמשיך לכתוב פה תבינו מאיפה בא מה שאני חושבת וכותבת.
"קומי כבר בוקר,יש בית-ספר...", המשפט שאני שומעת כל בוקר כשאחד ההורים שלי מעיר אותי.אני קמה עם חיוך,אבל החיוך הזה כמו רוב החיוכים שלי,הוא חיוך מזוייף ומשודל כדי לא לגרום לאחרים אי נעימות מהעצב והתסכול שלי.מה שהולך בפנים,בראש שלי,זה למה התעוררתי היום?! הרי היום יהיה לך רע בדיוק כמו כל שאר הימים,שום דבר הרי לא השתנה חוץ מהתאריך.
והבית-ספר? אוי נורא שם,אפילו שביחס ליסודי,ששם רוב הזמן היה עלי חרם וחלק מהילדים היו מרביצים לי,המקיף הוא הרבה יותר טוב.אבל אני יודעת שה"הרבה יותר טוב הזה",הוא רק ביחס אלי,אפילו שכבר לא מרביצים לי ואין עליי חרמים יותר (לפחות לא עכשיו), אבל משפילים אותי הרבה ויורדים עליי.ואני יודעת שאני לא אמורה להיתלונן עכשיו כי המצב השתפר מבחינת זה שאני כבר לא "ילדה מוכה",אבל למקיף הגעתי עם תקווה שהמצב ישתפר ואפילו עם קצת דימוי עצמי חיובי ועכשיו הם כבר נעלמו לגמרי.
באופן קצת אירוני,אבל מה שגרם לאובדן התקווה שלי,זאת אני.בשנה הראשונה שלי במקיף (כיתה ז'),שלחו אותי לאבחון אצל פסיכיאטר בעקבות נטיות אובדניות שלי,אני לא אצליח בחיים שלי לשכוח כשישבתי ומחלקה הפסיכיאטרית של הנוער והמתנתי לתור שלי אצל הפסיכיאטר,באותם רגעים הרגשתי כאילו השמיים מתמוטטים לי על הראש ואין לאיפה לברוח,חשבתי שאם אני אספר לה שאני באמת חותכת,שעברתי ביריונות והתעללות ביסודי,שאני מקיאה את מה שאני אוכלת ושהדימוי עצמי שלי הרבה יותר שלילי ממה שהוא אמור להיות היא תאשפז אותי,זה מה שהכי הפחיד אותי.שיקרתי,אמרתי לה שאני לא חותכת שהכל בסדר איתי ושאני ילדה מאושרת (ואת כל זה כמובן אמרתי לה עם החיוך המזוייף שלי שנראה אמין להפליא).מאז הפעם הזאת היה לי עוד ביקור אצל פסיכיאטר,והפעם זה היה בגלל שההורים שלי ביקשו ממני ללכת כשהבינו שאין שום סיכוי שבעולם שאני אדבר איתם על הבעיות שלי.אובחנתי כילדה עם בעיות אישיות והפרעה דו-קוטבית,הבעיה היא שגם הפעם לא דיברתי על זה שאני לא משתדלת להקיא את מה שאני אוכלת,ואני חושבת שאני גם לא אדבר על זה עם פסיכולוגים או פסיכיאטרים כי אם כן,גורלי מר,ומר מאוד.

ועכשי,בחזרה למקיף שלי. עד תחילת השנה הזאת הלכתי למקיף בידיעה שאני אהיה לבד כל היום ושיקראו לי "אובדנית" או ימצאו משהו אחר שאפשר בעזרתו להעליב אותי. אבל השנה הכל השתנה,הגיע אלינו ילדה חדשה לכיתה,והילדה הזאת,היא פשוט כמו תרופה למרירות והעצב שלי,היא נותנת לי תקווה שיכול להיות טוב יותר והיא נותנת לי הרגשה שאני לא לבד.הילדה הזאת ממלאת את כל הריק שנוצר בתוכי בזמן שהייתי לבד וחסרת חברים. ואני לא יודעת אם היא חושבת עליי את אותו דבר,אבל זה לא משנה, כי פשוט מצאתי את אותו בנאדם שיוציא ממני את העצב והכעס שנאגר בתוכי בכל הזמן שהייתי לבד,היא החברה הכי טובה שאי פעם הייתה לי ואני ידעת שאם לא הייתי מכירה אותה רוב הסיכויים שהייתי פה עכשיו,כותבת עלייה ועל החיים שלי.
וזהו,כעקרון זה סיפור חיי. אני מקווה שלא תשפטו אותי וגם אם כן לפחות תגיבו פה את דעתכם או משהו,כי אני ממש צריכה לדבר עם מישהו, או סתם לדעת איך אני מצטיירת בעיניי אחרים.

נכתב על ידי I_am_not_perfect , 3/12/2013 23:36  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
 






© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לI_am_not_perfect אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על I_am_not_perfect ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2019 © נענע 10 בע"מ